אברהם חי, דיוקן אביבה אורי, 1986
וכך כותב בנו כלב, אוצר התערוכה ולכשעצמו בעל אוסף עבודות אמנות שחלקן, כאשר מדובר באביבה אורי, מיוצג בתערוכה:
אביבה אורי הלכה לעולמה ב-1 בספטמבר 1989. בימי חייה הוצגו יצירותיה במיטב הגלריות וכמעט בכל המוזיאונים בארץ. התערוכות הקנו לה מעמד קנוני, של יוצרת פורצת דרך ו"ציירת של ציירים". הטיפול שלה בנייר והווירטואוזיות של הקו שלה השפיעו על מיטב אמני תקופתה, שעקבו בעניין רב אחר כל חידוש והתפתחות שבאו לידי ביטוי בעבודותיה.
ב-2005 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה במשכן לאמנות, עין חרוד, אך פרט לכך הוצגו עבודותיה בשנים שלאחר מותה רק בכמה "תערוכות זיכרון" קטנות, שחלקן היו תערוכות מכירה. רק עבודות ספורות של כלולות בתצוגת אוספי הקבע של המוזיאונים המרכזיים בארץ. איזה סיכוי יש, אפילו ליוצרת-על בסדר גודל של אורי, להמשיך ולהשפיע על התרבות הישראלית העכשווית, כשעבודותיה מוצגות לעיתים כה נדירות?
זה יותר מחמישה עשורים אני מנסה, באמצעות בחירותיי כאספן, להכיר את עצמי טוב יותר: לבחון מה גרם לי להעדיף אמן זה או אחר; לבדוק, בדיעבד, אם מסתמנים קריטריונים שהנחו אותי מבלי שנתתי על כך את הדעת בזמן אמת. כאשר אני רוכש תמונה מסוימת, אינני יוצר קשר רק עם עבודתו של האמן אלא גם עם חלק מאישיותי ובשר מבשרי, או עם חלום שלא הוגשם.
התערוכה הנוכחית מעידה על הדיאלוג בין אורי לביני – שהיה דיאלוג בין אספן ליצירת אמנות, כלומר אמנות נטו, ללא כל השפעות אישיות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והתעצמה עם כל עבודה חדשה שראיתי. בה בעת, העבודות מקיימות דיאלוג עם חלל המוזיאון, שמאוספיו בחרתי שתי עבודות של האמנית, שתיהן תרומת האוצר יונה פישר, ז"ל. בנוסף, כלולות בתערוכה עבודות מחווה לאורי שיצר משה גרשוני, השופכות אור על ההשפעה הגדולה שהייתה לה עליו, דיאלוג נוסף המקבל ביטוי בתערוכה הוא הקשר הזוגי בין אורי ודוד הנדלר – באמצעות רישומים של הנדלר ופתקי אהבה יום-יום שהחליפו השניים. בנוסף מוצגת עבודה של אורי שהייתה ברשותו של רפי לביא (העבודה היחידה שקנה ולא קיבל בחילופי-עבודות מול קולגות), וכן תצלומי דיוקנה שהנציח אברהם חי.
מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הרוח המניע אותו, מעניינים אותי במיוחד, התערוכה בוחנת את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי ובין אובססיביות לשמה, בעבודות שבהן נדמה לי שגבול זה מוגדר בבירור. עבודותיה של אורי כוללות את כל המרכיבים שאני מחפש בציור, ואולי דווקא משום שכלי הביטוי העיקריים שלה היו העיפרון והטוש קל לי יותר לעקוב אחר התהליך. כבר בעבודות המוקדמות שלה, משנות החמישים ותחילת שנות השישים, אפשר למצוא לדעתי את רוב אוצר המילים האמנותי שלה. בחלק מעבודותיה הקו נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה, אך העבודות אחרות ניכר בבירור שמרגע שעפרונה נוגע בגיליון הנייר, הקו הוא השולט בה. אורי עצמה תיארה את התהליך כך: "הקו זה אני. […] והנייר – הנייר הוא העולם. […] והאדם, האמן, הוא מקור הקו המזנק אל החלל".
עד 20.5.23.
צילומים: משה הרפז (23.1.23).
משה הרפז 