היכן חנוך ומי ימלא מקומו? ובני יעקב משיבים לשאלה הראשונה ועגנון לשנייה. תחילה רוצה אני לומר/לכתוב כי חביבו של עגנון היה חנוך. שכן כתב עליו כך:
"חנוך שמח בחלקו ומשמח את סוסו. קודם שיאכל וישתה נותן לבהמתו. חלב צפורים אין הסוס מבקש, ואת שמבקש חנוך נותן לו, לפיכך שניהם חביבים זה על זה ומסייעים זה את זה. כשחנוך עייף הסוס מושך את העגלה, וכשהסוס עייף חנוך מושך את העגלה, וכשהעגלה עייפה שניהם מושכים אותה." [1]
והנה הגיע החורף אל שבוש ומשהו השתבש:
"אף בבית מדרשנו הישן גבר אגרופה של צנה. נכנס אתה ואין חומו מקיף אותך. יושב אתה ואין לך קורת רוח מישיבתך. העצים מתמעטים והולכים וחנך אינו מביא חדשים. זה שלושה ימים שלא בא חנוך לבית המדרש ולא הביא עצים. חנוך שהיה רגיל לבוא כל שנים שלושה ימים נטל לעצמו דרך אחרת. שוקל אני כל גזר עד שאני מטילו בתנור ושואל, היכן חנוך והיכן העצים.
מה ראה חנוך שעקר רגליו מבית המדרש, שמא אוצר מצא בשלג והעשיר ואינו צריך לייגע עצמו בהבאת עצים. שיאלתי עליו את אנשי בית המדרש. אמר ראובן, ראיתיו היום. אמר שמעון, לא כי, אלא אתמול. אמר לוי, אתה אומר אתמול, שמא היה זה שלשום. אמר יהודה, בעגלתו ראית אותו או בלא עגלתו ראית אותו? אמר יששכר, מה חילוק אם בעגלתו או לא בעגלתו? אמר זבולון, חילוק גדול יש בדבר, שאם בעגלתו ראה אותו לא ראה כלום, שהרי שלשום שבת היה, נמצאים דבריו מכחישים אותו. אמר יוסף, מה דעתך בנימין? אמר בנימין, דעתי כדעתך. מכל מקום כדאי לחקור אם סוסו היה קשור לעגלתו. אמר דן, ואם קשור מה? אמר נפתלי, אם היה הסוס קשור משמע שיצא לדרך. אמר גד, אפשר אדם יוצא לדרך בצנה זו? אמר אשר, לא די לנו בצינת בית המדרש שהזכרת עלינו צינת דרכים.
לא טוב עשיתי שלא מיניתי את חנוך לשמש קבוע. שמש קבוע אינו מתרשל בהבאת עצים.
אומר אני לחנוך, אי לך חנוך, למה לא הבאת לנו עצים? אי אתה רואה שהוצן התנור ויהודים מרתתים בצינה. היכן היושר והיכן הרחמנות. באיזו פנים תבוא לבית דין של מעלה אחר מאה ועשרים שנה, שגרמת צער לאנשים מישראל.
ומאחר שהוא שותק מתגברת בי המרה ואני אומר, אתה חנוך אכזר והענוך שלך אכזר ועגלתכם אינה יפה משניכם. יהודים קופאים מקור ואתם מטיילים לכם להנאתכם בשלג. שמא אתם מחליקים לכם על הקרח כדרך הפריצים שאין להם בעולמם אלא תענוגים ותענוגות.
כל אותם הדברים לא אמרתי בפניו של חנוך, שעדיין לא בא לשמוע תוכחתי. היכן הוא חנוך? דבר זה צריך דרישה וחקירה.
חזרתי ושאלתי את אנשי בית המדרש, מה זה היה לו לחנוך שלא בא? אמרו, יש רגלים לדבר שיצא לכפר ונשתייר שם מפני השלג, שהרי אי אפשר לחזור בשלג זה. יפסוק השלג ויחזור חנוך. אמרתי, איני חושש לחנוך, אבל אני חושש שמא לא נמצא מחר עצים להסקה. אמרו, אם לזה חושש מר, אין לך לחשוש. אם יש מעות יש עצים, ואם יש עצים ימצא שליח להביאם.
הייתי סבור, ששימקי או יושקי או וועפטשי ילך להביא עצים. אבל וועפטשי ויושקי ושימקי בחרו להם לשבת אצל התנור מלילך ולהביא את העצים. ברם זכור רבי חיים לטוב, שהלך והביא עצים על כתפו. מכאן ואילך היה רבי חיים טוען בכל יום שק מלא עצים ומביא לבית המדרש, ובימים שהצנה מרובה – שתי פעמים ביום." [2]
לבטח שמתם לב, קוראות וקוראים, כי שמו של לוי נפקד מן הרשימה של בני יעקב. אפשר בכוונה ואפשר בשוגג. כיון שבעגנון עסקינן – אין מקום לאחרון. כך או כך, בגלל שמו של מחבר שורות אלו, שהוא ע"ש משה רבנו הזכור לטוב, שמשבט לוי היה, נמצא שלא חסר בן ליעקב ברשימה זאת.
אצל עגנון, כמו עגנון, אין סוף טוב. התעלומה נפתרה. עם הפשרת השלגים נמצאו גופותיהן הקפואות של חנוך, הסוס והעגלה.
מראי מקום:
[1] ש"י עגנון, תשנ"ח, אורח נטה ללון, שוקן, ע' 85.
[2] שם, ע' 121-120.
