Monthly Archives: אוגוסט 2011

שדרות – 14.8.2011

היעד הראשון היה – קיום פגישה באשקלון. הצורך בהוספת מתקני התפלה. לא למחר בבוקר. למועד שבו יעמוד מספר תושבי המדינה על 15 מליון נפש. היעד השני – פגישה בבאר-שבע. סוגייה אחרת שלא נרחיב עליה את הדיבור מעל דפים אלה. יעד ראשון – בוצע. אמנם יעדים נחשבים כמלה נרדפת למטרות אך לא כך הוא. מטרה היא חזון. יעד – משהו שאתה יכול לסמן עליו "V" שמשמעותו – בוצע.

ובין לבין נותרה לי שעה פנויה. נכנסתי לשתות כוס קפה בשדרות. יום א' בשבוע. עוד לא מחצית היום. סביב השוק מתרחש עיקר הפעילות. קונים. מוכרים. ילדים בחופשה. בשוק לא צילמתי. המבטים היו קשים ונזעמים. ובכלל – זאת הייתה האווירה. קודרת. עגומה. אין צל של חיוך. וזה קרה בתחילת השבוע. שרק בסופו חטפנו תזכורת לגבי מהותם של השכנים שלנו. לכאורה, באותה נקודת זמן, לא הייתה סיבה נראית לעיין להיות עגומים. ובכול זאת – האנשים שיגרו אנרגיה שלילית. האם נחונו בכוח נבואי?

ראיתי את מקלטי המיגון שברחובות שהקימו עם השנים – פקע"ר והרשות המקומית (מקום מוגן בתוך 15 שניות):

ראיתי את הפרויקט שהקים משרד הבינוי והשיכון. הוספת ממ"דים לשיכוני הרכבת. המדינה הכניסה יד לכיסה ובנתה:

וגם ראיתי קיר שמח ועליז. שאמנים לעתיד, או שמא בתחילת דרכם, הטביעו בו  את חותמם. גרפיטיס מסוגננים. כאילו מוזמנים. במחשבה שנייה –  הם כאלה. וגם אדם אחד, שהתעקש, אבל ממש התעקש, שאצלמו. אז צילמתי.

הקפה היה טוב. נסעתי לבאר-שבע. פגשתי את שפגשתי. חשתי שדברים, לפחות במישור התכנוני, זזים. ואל יהא הדבר קל בעיניכם…

במבט לאחור – ייתכן והייתי צריך להוציא את המאמר מוקדם יותר. בזמן אמת. או לפחות קרוב, ככול שניתן, למועד ההתרחשות. הקצב שבו מתרחשים הארועים, כאן בארצנו הקטנה, הוא מדהים. ללא תקדים. דחיסת זמן-מרחב למינימום.

צילומים: משה הרפז (14.8.2011). כל הזכויות שמורות.

מודה ועוזב… ירוחם

נסעתי דרומה. להיפגש עם נציגי "הירוקים" באזור הערבה הצפונית. ללבן סוגייה שטרם הבשילה לפתרון סופי. ברדיו הודיע הקרין כי כביש 25, בקטע שבין צוצת צפית לצומת הערבה, נחסם. סגור. משאית התהפכה. והתלקחה. ייקח שעות לפנותה. מקוה ששלום לנהג…

ולכן לא פניתי מדרך 40 לדרך 25 אלא המשכתי להדרים. ונכנסתי לירוחם.

להמשיך לקרוא

שביל הפילוסופים, קיוטו, יפן

"פרחי הדובדבן אינם מסמנים את בוא האביב. הם הם האביב." [יעקב רז (2000), טוקיו הלוך וחזור, מודן, ע' 94]

להמשיך לקרוא

חומה ומגדל 2 – כינונו של מיתוס

הקמת יישובי חומה ומגדל היה מבצע שהחל להתגלגל כתגובה להחרפת היחסים בין יהודים לערבים ופרוץ מאורעות הדמים בשנים 1936 – 1939. מאוחר יותר ניתן לו תוקף נוסף בשל מסקנות וועדת פיל ולפיכך הפך לנכס אסטרטגי במאבק על גבולות המדינה הריבונית. המטרה הייתה להזדרז ולקבוע עובדות בשטח באשר לגבולות ההתיישבות בארץ-ישראל.  זוהי שיטת התיישבות המאופיינת בחדירה מהירה לאזורי הספר – שטחים מבודדים ומרוחקים שהיו בבעלות יהודית. המתיישבים עלו לנקודות הללו מרצונם ונכונים לשמש כחוד החנית. הישובים החדשים שנוסדו בתקופת המאורעות נועדו לבלום את פעילות הכנופיות הערביות מחד ומאידך ליישב את האדמות שטרם יושבו ובכך ליצור רצף קרקעי של יישוב יהודי המרחיב את הממד הטריטוריאלי של המדינה היהודית שבדרך. כאמור, מפעל זה נמשך כשלוש שנים. 

היישובים האלה הוקמו בשיטה אשר בדומה ל'העפלה' זכתה לכינוי הרואי: 'חומה ומגדל'.  המתיישבים, רובם ככולם צעירים, מקורבים לתנועת העבודה, היו מגיעים אל שטחי ההתיישבות בלילות, או בשעת בוקר מוקדמת, מגדרים את השטח ומקימים מגדל תצפית.  בשלב ראשון נועדו המאחזים האלה למנוע מאיכרים ערבים לעבד את האדמות שרכשה התנועה הציונית. יישובי חומה ומגדל נהנו מהילה דרמטית של מרדנות פטריוטית, כמו היה זה מבצע צבאי חשאי. דבר זה ביטא גם חלק ממאמציה של תנועת העבודה לשמור בידיה את השליטה על הלהט הלאומי של אנשיה. (שגב, 1999: 309)

הצורך בהקמה מהירה של נקודות היישוב, בטרם יספיקו הבריטים או הערבים להגיע למקום ולהתערב בנעשה, הוליד שיטה רבת-תושייה:  חלקי ומרכיבי היישוב הוכנו מראש, הובאו לאתר ההקמה על-ידי שיירת של משאיות שגויסו לשם-כך והורכבו במקום בפרק זמן קצר ביותר – בתחילה מבוקר ועד ערב ולאחר פרסום הספר הלבן מערב ועד בוקר.

להמשיך לקרוא

יום הולדת לאלפרד היצ'קוק

אלפרד היצ'קוק (13.8.1899 – 29.4.1980). 29 באפריל היה תפוס. אז נלך על יום ההולדת. בלאו הכי, בשני המקרים, אין תאריך "עגול". יכל להיות בן 102 אם היה חי כיום. ראו בפוסט זה מחוה ליוצר הגדול. מכל סרטיו – אהבתי את "ורטיגו" (ג'ימס סטיוארט, קים נובק).

ובאחד מעיקולי הדרך פגשתי דמות מוכרת. אין מצב שלא אעצור ואתעד. ואז טרם ידעתי שקיימת בלוגוספירה ושהוציא פוסטים בבלוג משל עצמי..:

להמשיך לקרוא

חומה ומגדל 1 – נרטיב נולד

חומה ומגדל. מתחילים אנו סדרה של מאמרים הדנים במיתוס הקרוי "חומה ומגדל". מ-1936 ועד 2011. בסדרה יהיו 13 פרקים.

פרק 1 – ובו יסופר כיצד נולד סיפֵר (נרטיב):

והימים – ימי המנדט. והבריטי בארץ. בפלשתינה. שכן כך קראו לה מחריביה. בקושי הצלחנו להוסיף א"י. פלשתינה – א"י.

לחומה ומגדל מעמד מיתולוגי בהיסטוריה הישראלית בהיותו אירוע מכונן בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קימוּם וייסוד של מעל ל-50 יישובים יהודיים חדשים, בארץ-ישראל המנדטורית, בפרק זמן קצר של כשלוש שנים וכמענה ישיר למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939), הנו ללא ספק מפעל התיישבות מהגדולים והנרחבים שידע היישוב העברי בעת החדשה [1]. נטלו חלק במבצע זה, באמצעות סוכניהם, כל מנגנוני ההתיישבות היהודית והזרמים הפוליטיים – החל מהקיבוץ הארצי וכלה בבית"ר. יזמי המבצע היו המוסדות הלאומיים – קרן היסוד, הקרן הקיימת לישראל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הגוף שהיה אחראי על הביצוע – בדרך כלל – היה ארגון ההגנה.

להמשיך לקרוא

גרפיטי בליסבון

סה"כ ביקשתי להלך ברחוב אלקרים. היכן שעשה ריקרדו ריש את צעדיו הראשונים כשחזר ליבשת הישנה מן היבשת החדשה. ואז ראיתי את שראיתי. ואם כבר גרפיטי – מדוע שלא נעשה זאת בגדול. אם כבר נטשו את הבניין – אזי כל המבנה עומד לרשותנו. חברות וחברים, לעבודה:

להמשיך לקרוא

סופרטאנקר של מחאה

ויהי ערב ויהי בוקר והנה צצו ועלו בעיר אוהלים בשדרות רוטשילד שבק"ק ת"א:

עכשיו אנו מגיעים לקצה השטח הפתוח ובאפלה אני מבחין באוסף צללים גמלוניים ומקוטעים: הבתים, מחומר, פחים, קש ועץ, וכולם נראים כאילו נעזבו באמצע בנייתם, ננטשו ברגע שהתחילו ללבוש צורה. אין אספלט ואין מדרכות ואין חשמל, וסביר להניח שאין מים וביוב. "אף פעם לא הגעתי עד כאן," אני אומר לו. "כמה זה גדול."  "שם, משמאל, רואים את האורות של לוריגאנצ'ו," אומר מייטה בעודו מדריך אותי במבוכי הרובע, "אשתי היתה אחת ממייסדות השכונה החדשה הזו. לפני שמונה שנים. בערך מאתיים משפחות ייסדו אותה.  הם באו בלילה, בחושך, בלי להיראות. עבדו עד אור הבוקר, תקעו מוטות ומִסמרו קרשים ומתחו חבלים, ובבוקר המחרת, כשהשוטרים הגיעו, הבתים כבר עמדו, השכונה כבר היתה קיימת. לא היתה כל אפשרות לסלק אותם." [מקור: מאריו וארגאס יוסה, 1989, הסיפור של מייטה, כתר, ירושלים. ע' 271]

במציאות שלנו זה קרה אחרת. הוא הגיע. הסופרטאנקר של המחאה. אם כל ההפגנות. זמן-רב חלף מאז שיצא העם אל הרחובות. לא טוב לו. והוא מוחה. אינו מבקש להפיל את הממשלה. אנחנו לא אירופה. כאן אין שורפים מכוניות ובוזזים חנויות. ההפגנות נראו יותר כהפנינג. לא היו מהומות. וטוב שכך. דפני ליף עמדה על הבמה וקראה מספר קריאות. הקהל לא ממש חזר אחריה. הוא היה עסוק מדי בעיכול המופע של ש"א…

להמשיך לקרוא

יעקב שבתאי – מסע מצולם בעקבות "סוף דבר" [3]

סוף-סוף, לאחר הפסקה ארוכה וממושכת, שבים אנו וממשיכים לצעוד בעקבותיו של מאיר. כן, עבר זמן רב מדי. היו דברים אחרים. קוראים לכך – קביעת סדר עדיפויות. גם כיום שמתיישב אני לכתוב – הארץ רותחת. אוהלים, אמהות, רופאים, מוצרי חלב, טיטולים, דלק. הכול בוער. כולם בוחשים בקדרה. ספטמבר כבר כאן. סוריה, אירן, חיזבאללה, חמאס. אלא אם מישהו ידאג לבטלו.

בעבר, הלא ממש רחוק, הלכנו בעקבותיו בשני מסלולים. [סוף דבר 1], [סוף דבר 2], ובמאמר זה נמשיך במסלול 3 של מאיר ליפשיץ (הערה: הקישורים שולחים אתכם לרשימות שעלו באתר "רשימות". אי-שם, בהגירה של רשימות לוורדפרס, השתבשו קצת הפוסטים. לא נכריז על כך כאסון לאומי אלא כעל בעיה מקומית…).

להמשיך לקרוא

שובו של הקו הירוק

שובו של "הקו הירוק". עוד רקע קט, במונחי זמן דיפלומטיים, תוכרז "פלסטין" כמדינה. ריבונית. וללא גבולות. ישות אמורפית. מורכבת מחלקים. צהובים זה לזה. דחוסה ודחוקה בין מדינת ישראל וממלכת ירדן. בין ישראל, מצרים והים התיכון. אין דבר זה מבטל את העובדה שבעולם הרחב, ובאקלים השורר בו, כבר נתפשת פלסטין כמדינה. דה-פקטו. חסר רק ה"דה-יורה". כבר ישנם: דגל, נשיא, ממשלה, פרלמנט, משטרה, שגרירים… אז מה אם אין שדה תעופה ואין צבא ואין מטבע. מתישהו זה יקרה. אמנם גולדה מאירסון אמרה שאין דבר כזה עם פלסטיני. מנהיגנו טוענים שאין פרטנר… אך בפועל קורה משהו. והוא מתרחש מול עינינו.

ובשיח הציבורי, המדיני-פוליטי-עולמי, מתגלגל על לשונם של העושים בדבר, הביטוי "גבולות 67". ועל כך ייכתב במאמר זה. אך לפני שנתווה ונבחן את גבולות הקו הירוק, את גבולות 1967 (לפני ה-5.6). שהם למעשה גבולות הסכמי שביתת הנשק של שנת 1949 (אך אינם גבולות של שלום), אקח אתכם אל העבר. לימים רחוקים. כי אם לא נדע את עברנו – כיצד נדע את עתידנו?

זיכרוננו הקיבוצי, המשותף, מוליך אותנו לאחור. כ-4,000 שנה. מאז שאותו קול מסתורי הופיע לראשונה בחיינו. וכך אמר הקול לאברם: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך." (בראשית, יב, 1). ואברם ציית לפקודה. ויצא לדרכו. והפך ליהודי הראשון והמיר שמו לאברהם. ומאז אנו שומעים קולות המדברים אלינו… ומהי אותה הארץ המובטחת? "שא נא עיניך וראה מן-המקום אשר-אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד-עולם… קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה." (בראשית, יג, 14 – 17). לשון אחר: עליך לעשות מעשה על-מנת שהארץ תהא שלך. יש לעבוד על-מנת לזכות בירושה. ודומני שכך עושים "אדוני הארץ" באותם שטחים שנתונים לחסדנו.

להמשיך לקרוא