ת"א מקצה אל קצה

יום חמישי. 27 בינואר 2011. בשעה 12:00 פג המועד להגשת המענה למכרז. עמדתי בלו"ז. זה לא היה פשוט. לנהל 25 איש ואישה שיחברו לגוף אחד. לצוות. ומכול אחד ואחת לקבל הצעת מחיר, מתודולוגיה, קורות חיים, ממליצים, חתימה על זמינות, שמירת סודיות, אי-ניגוד עניינים, ועוד, ועוד. לדרבן, לזרז, להסביר, להבהיר. ואחרי שקיבלתי לידי את אישור ההפקדה בתיבת המכרזים, אותו פתק קטן, שכאילו טמנת בין אבני הכותל, הרגשתי מרוקן. האנרגיות התפוגגו. נפילת מתח. הוסר הלחץ.

כיביתי את המחשב. יצאתי מוקדם מהמשרד. מה זה מוקדם? כבר בצהרים. החניתי/שמתי/הנחתי (הקורא/ת מתבקש/ת לברור את המלה/מושג המתאים/ה) את מכוניתי. היכן? בחניה של בית הלוויות שממנו אין יוצאות הלוויות. החלטתי לערוך סיבוב בגלריות התל-אביביות. מסע מהצפון אל הדרום. תפוס כפי יכולתך.

28.1.1986 – צ'לנג'ר

כבר סיפרנו לכם הקוראים, שארצנו קשורה בעבותות לאמריקה. כך שאפילו כאן, בארץ הקטנה, צצות אנדרטאות לזכר אסונות אמריקניים. עובדה: יד קנדי, אסון התאומים. ולבטח ישנן עוד שאיני מכיר… ועכשיו אנו עוסקים באסון צ'לנג'ר. וזה קשור כמובן לשכול וזיכרון.

אי-שם, בשולי הרי יהודה, מעל בית שמש, במפגש דרכים (דרך 3866 עם ציר הכניסה למערת הנטיפים), תחת אפו של הר יעלה (שעליו כדאי לטפס… ללא קשר לסיפור המסופר כאן), ראיתי משהו. פסל סביבתי או גלעד. אז עצרתי וזה מה שצילמתי. גלעד. לזכר האסון שהתרחש ביום הזה לפני 25 שנה. עשר תמונות בסך הכול. כולל קרדיט לאמן וליזם. והפרשנות של הגלעד (מה הוא מסמל, מה הוא מייצג) – על אחריותכם בלבד.

הר של זבל

הר של זבל. הר הזבל. חיריה אינו לבד. לא. איני טועה בין זכר לנקבה. חיריה הוא שם של כפר ערבי שפעם שכן במקום שהיום צומת מסובים. מי שעינו חדה – ברביע הצפון-מזרחי של הצומת, ניתן לראות, עדין, מבנה ולו מרפסת שעמודיה קשתות, המעידות על טיב בוניו. ופעם, שנים רבות לפני שהאוכלוסייה המקומית התאסלמה או אוסלמה, שכנה כאן בני-ברק העתיקה. אותה בני-ברק שעליה נכתב: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסבין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל-אותו הלילה." אבל זה היה מזמן. מי באמת זוכר מי היה לפני מי.

שבת. בוקר. היום הגדול של רוכבי האופנים. רפרפתי על שפתותיה של זוגתי שתחיה ויצאתי אף אני לדווש. קמעה. מקסימום – שעתיים. כלומר שעה לכול כיוון. חתכתי לכיוון השדות (איני מחפש צרות בכבישים) ופעמי שמתי אל הר הזבל. מתנשא מעל סביבתו. אין לו שם מיוחד. אבל כמותו יש רבים. הרבה אחים להר הזבל. אם תתבוננו – ראו תראו את התילים המלאכותיים של מצבורי האשפה. בשנים האחרונות מוסטת האשפה אל הנגב. פח הזבל של המדינה. ובאתרים הישנים אין כל שימוש. על חיריה כתבו ספרים. אפילו פתחו מרכז מבקרים. על האחרים – לא. לא שומעים, לא רואים, לא מספרים. הרי זבל מחוסרי שם. אנונימיים.

וזה רק חלק קטן מהתמונה הכללית. מנתוני המשרד להגנת הסביבה עולה כי זוהו כ-3,000 אתרים שבהם הקרקע מזוהמת בשטח של אלפי דונם. בנוסף, חושדים שבסך הכול קיימים מעל ל-20 אלף אתרים שכאלה!!! לטפל בהם – משמעותו הוצאה של מעל ל-35 מיליארד שקל! אך זיכרו: הקרקע במחסור. ויום יבוא ותגיע ה"גאולה" לקרקע הזיבורית.

20.1.1942 – ועידת ונזה

האוטובוס עצר. ירדנו. שקט. שלווה. עצים ירוקים. בינות לבתים – נצפו מימיו השוקטים של האגם. תחילת האביב. אביב אירופי. קריר מעט. והגענו לוילה. שלא תטעו – מאחרי החזות המצוחצחת והאלגנטית שקדו מוחות מעוותים על השמדתנו. אנו בפתחה של וילה ונזה. בפרבר מרוחק של ברלין. העיר ששבה להיות בירתם של הגרמנים המאוחדים.

כאן עוצב "הפתרון הסופי". הוא התקבל כבר קודם לכן. כאן עוצבה השיטה שבסופו של יום כרתה שליש מענפי העץ היהודי.

רשמי מסע בפולין [34] – סיבוב בגטו לודז'

ב- 1939 מתנה אוכלוסיית לודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 670 אלף תושבים, מתוכם כ- 233 אלף יהודים ולמעלה מ- 60 אלף גרמנים. לודז' הייתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה "מנצ'סטר הפולנית" בשל ריבוי מפעלי הטכסטיל שבה. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר –  43% מכלל העובדים בעיר. רובם בענף הטכסטיל ומסביבו. הזוכרים אתם את ביח"ר "לודזיה" ששכן ברחוב נחמני בת"א. ולאחר מכן בקצה שכונת "אגרובנק" בחולון. ואחר-כך בא"ת בשולי חולון. ומשם דילג המפעל לפריפריה של המדינה. והתפוגג… והטכסטיל נדד לפאתי העולם. לדרום-מזרח אסיה. מי יודע לאן ינדוד משם? האם הגיעה תורה של היבשת השחורה להתגלות?

הגרמנים כבשו את העיר ב-8 בספטמבר 1939. תחילה לא נכללה העיר בתחום שסופח לרייך הגרמני. אבל בעקבות לחצו של המיעוט הגרמני הגדול סופחה העיר לרייך ב- 9 בנובמבר וקיבלה שם גרמני – ליצמנשטט. ומצב היהודים הורע. בין ה-15  ל-17 בנובמבר פוצצו הגרמנים והציתו את בתי הכנסת המרכזיים בעיר, מינו נאמנים גרמנים לעסקיהם של היהודים ולבתי החרושת שלהם והפקיעו את רכושם. דוד סירקוביאק, נער יהודי שטרם מלאו לו חמש-עשרה כותב:

פתאום החדשות המפחידות: לודז' נכנעה! כל השיחות נפסקות. הרחובות מתרוקנים. פנים ולבבות מתכסים בעגמומיות, קרירות חמורה ואיבה. מר גרבינסקי חוזר מהעיר ומספר איך קידמו הגרמנים המקומיים את בני ארצם. "גראנד הוטל", שם צפוי שהמטה הכללי ישהה, מכוסה זרי פרחים: אזרחים [גרמנים אתניים- הערת ש.פ.] – בנים, בנות – קופצים לתוך כלי רכב צבאיים חולפים בקריאות שמחה "הייל היטלר!" שיחות רבות בגרמנית נשמעות ברחובות. כל דבר פטריוטי ולאומני [גרמני] שהוסתר בעבר מציג עכשיו את פרצופו האמיתי.

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, 1939 – 1945, (תרגום מאנגלית: יוסי מילוא), עם עובד, ע' 30.

שדות פלשת [11] – משטרת עיראק-סואידאן / המפלצת על הגבעה / מצודת יואב

 האגדה מספרת ששבע פעמים (!) הצליח הצבא המצרי למנוע את כיבוש משטרת עיראק-סואידן. רק בפעם השמינית הצלחנו. ברשותכם נבדוק זאת.

הר סולימן, אוש, קירגיסטאן.

"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" (תהלים, קכ"א, 1)

לבטח הבחנתם שהקדמונים ראו בהרים כמקומות קדושים. היוונים הושיבו במרומי האולימפוס את חבורת האלים ששתתה נקטר וחבריה נלחמו זה בזה וכולם בבני האדם. משה רבנו עלה לראש ההר בכדי להביא לנו את התורה. הר כרכום קודש על-ידי השבטים הנודדים. פרופ' ענתי רואה בו את הר סיני. וגם המוסלמים הלכו בעקבות הנחה זו שההר קדוש. אחרי שלקחו מאיתנו את האמונה באל אחד, את האבות המייסדים, את עקדתו של ישמעאל ולא של יצחק, יום מנוחה, איסור אכילת חזיר וכד', הגדילו לעשות ואמצו אל לבם גם את שלמה המלך. שלמה = סולימן. היינו אז צריכים לעמוד על זכויות היוצרים. ויש אגדה בהמשך…

קירגיסטאן. הארץ של הקירגיזים. בעבר שבט של נוודים. נשארו עוד מתי מעט שעולים ויורדים. אל ומההרים כמובן. בקיץ עולים עם העדרים. בחורף יורדים לעמקים המוגנים. נוודות אנכית. יצאנו מבישקק. עיר הבירה. פעם קראו לה פרונזה. אבל האדומים נסוגו והקירגיזים, שמעולם לא היו ממש עצמאים, נטלו את גורלם בידם. ובטח שצריך למחוק את שמו של הגנרל הרוסי שכבש חבל ארץ זה. רחובות רחבים, שדרות, מבני ענק כמיטב מסורת הבנייה הסובייטית. וגם קיוסקים ובתי המקומיים.

שדות פלשת [10] – משלטי צומת גבעתי: 100, 113, הצפוני, הדרומי

זאת היערכות האויב. חיל המשלוח המצרי. שחתך וחצץ בין חטיבת גבעתי לחטיבת הנגב. בין הדרום לנגב. חטיבה 4 המצרית ולה 4 גדודים (1, 2, 6, 9) וכוחות מסייעים. טנקים וארטילריה. גיאוגרפית אנו מדברים על האזור שמדרום לקו ג'וליס-נגבה. שם מצויים משלטי הצומת. הצומת שלימים נקרא צומת גבעתי. ולא בכדי.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

 

רשמי מסע בפולין [33] – בית הכנסת החבוי, לודז'

בוקר בלודז'. יוצאים מחדרנו בבית המלון "גרנד הוטל". אין לנו מושג איזה נאצי השתכן בו. בחדר, בתקופה ההיא, החשוכה. אבל אנו יודעים על-שם מי החדר. ובכול זאת אנו לא יודעים מה עשתה ומדוע קיבל החדר לוחית של כסף ששמה חרוט בה. בשורה טובה: היום לא צריך לארוז מוקדם. רק לקראת הצהרים. ואנחנו, לאחר יותר משבוע, דווקא כבר די מאומנים לארוז "על הבוקר". והנה אנו מתייצבים לקריאתו של אבי לבוקר מודרך בלודז'.

חמש תמונות של מצב רוח

 יום שלישי. 28 דצמבר 2010. יום שעליו אומרים "פעמיים כי טוב". לא כך חשתי. אתם יודעים – יש ימים שבהם נדמה לך שדבר אינו מסתדר בהם כפי שרצית (ובלבי אמרתי: "משה – אין צורך להיסחף – העולם לא ממש נגדך…"). אבל התחושה קיימת. והיא מעיקה. ומציקה. יום שהתקדמתי בו לשומקום.

סגרתי המחשב. והנייד. התנתקתי. האח הגדול לא יוכל למצוא אותי. הידד.  וירדתי לשפת הים. לקבל את היום החדש. שנאמר במקורותינו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". צילמתי סדרה של צילומים. הסתבר לי שהעולם ממשיך לחיות כמנהגו – ולחוף הים ירדו אנשים, כלבים, חתולים, סירות ברקע. שקט. שלווה. נרגעתי.  וחלקם של התצלומים –  לעיניכם הבוחנות והשופטות.