חצר אחורית 9

גבעת עמל ב'

יום חמישי. אחה"צ המאוחרים. שוב יצאנו להסניף את העיר הגדולה. חודש אלול. עוד מעט-קט ונכנסת תשע"ד  אל התמונה. אבל עד אז – סליחות. צפון ת"א. ברביע הצפון-מזרחי של צומת הרחובות פנקס והמשכו הרב שלמה גורן, עם דרך נמיר. הדופן הדרומית של שיכון בבלי. השכנים הצפוניים של מגדלי yoo. מעבר לנהר המכוניות. גבעת עמל ב' (ראו מפה מתוך אתר ממ"י ותצ"א מגוגל).

18.8.2013

מעשה אהבה

מעשה אהבה.

[5]

מעשה האהבה מוליד ציפורים כחולות כמו שפעם יכולנו לעבר דרך דלת מבלי לפתוח אותה. ילדות העלו באש רחובות שלמים. קיוסקים המריאו באוויר. אנשים אמרו שוד ושבר אבל אדי בושם עליו מפיותיהם.

מעשה בתיירים יפניים ובדג סלובני

צ' ראה את הרשימות הבלקניות וביקש עוד ירוק וכחול. התבוננתי ימינה וגם לשמאל. בחפץ-לב. אין סיבה שלא. ואולי גם הקוראים ייהנו. וכך הולך המעשה בתיירים יפניים שנפגשו עם דג סלובני.

צעדנו, זוגתי שתחיה וכותב שורות אלו, תחת איום מתמיד של מטר דקיק, על שביל מרוצף, לעתים זאת רק שכבת חצץ, של הטיילת החובקת את אגם בלד. אין בכך חידוש. כבר כתבנו על-כך. ואם לא אזי נכתוב… ופגשנו על גדות האגם, דייגים מקומיים. מצוידים בחכות, בפיתיונות ובבגדי עבודה ממוגפים. בצד דגרה אווזה על גוזליה העתידים לבוא.

גרפיטי 2

סלובניה, האלפים היוליאניים: עשר גלויות

ובשעה חמש אחה"צ, לערך, עזבנו את זאגרב ונסענו אל העיירה בלד. מקרואטיה אל סלובניה. מהלך של שעתיים ומחצה. השמים במערב היו מעוננים. שחורים ומאיימים. נראו כבדים. ואכן, למחרת, המטירו מטר בשעות לכתנו בשביל המטילים בערוץ וינטגאר.

גרפיטי 1

מה שמכנים אנו בשם כולל "גרפיטי"או "גרפיטיס" זאת למעשה תופעה חברתית שמתקיימת במרחב. פן חזותי, ויזואלי, של תרבות. וככזאת היא כמובן קשורה הן לגיאוגרפיה (מקום, מרחב, סביבה) והן לחברה. לתרבות.

כבר לפני שנים רבות, שהגזע האנושי עוד היה בחיתוליו, דהיינו לפני אלפי שנים, חרתו העוברים ושבים בסלע המוצק. באבן צור שחצבה בשכבת המגן. ראו הר כרכום, מערות האדם הקדמון בחבל הדורדונים בצרפת, ועוד. ציירו את שראו. בעלי-חיים. הם היו אז ציידים-לקטים ותרו אחר מזונם. ומצאו זמן לרשום רישום. ולהותירו במרחב הציבורי. האם אפשר לקרוא לכך גרפיטי?

מאז התקדם העולם קמעה. וגם אנו. מעל 50% מאוכלוסיית העולם כבר ממוקמת בערים. והן, הערים, ממשיכות לגדול. ולא ניקח את דטרויט כדוגמה. אמנות הרחוב נחשפת לאור השמש. יש הטוענים כי חלק הארי ממנה נעשה בכלל ביום על אף הדעה הרווחת בציבור כי הגרפיטי מתבצע בחשיכה. חו"ח שיראו. מסתבר שנהפוך הוא. מבוצע בראש חוצות ולאו דווקא בחצות.

בוריס ומעין: אחרוני השולטים בזכוכית

עד כה נכשלו מאמצי לאתר, בספרייה המקומית, את "מחשבות על צילום" של רולן בארת. זה לא שהספר אינו מופיע בקטלוג. אבל במקומו על מדף אינו נוכח. הספרנית התבקשה לסייע במבצע ההרואי. ובסופו של יום משכה בכתפיה. ולי נותר לסכם כי ייתכן שהספר טעה במיקום, או התפוגג, התאדה, או לצערי, נסחב, נלקח, הושאל עד להודעה חדשה שלא תגיע.

וכך יצאתי לדרך עם מחשבות על הצילום משל עצמי. צילום כמציב מראה מול המציאות הישראלית. אי-שם, בתוככי המנעד שהגדיר גדעון עפרת במאמרו "החמלה והפחד: צילום ישראלי 2013-1973". בין צילום אמנותי לבין צילום עיתונות. צילום לא מבוים ו/או מאורגן.

יום חמישי. שעות אחר-המאוחרות. יצאתי להסניף במעט את העיר הגדולה שאינה נרדמת. חם. לח. מה יש לך לעשות שם בחוץ? מה חיפשתי? כרגיל. גרפיטי, מתח בין ישן לחדש, חצר אחורית, מקצועות שנכחדים. מעקב אחר השינוי המתמיד של הנוף האורבאני. והתנהלתי ברחובותיה של העיר. ותוך כדי השיטוט נזכרתי כי או-טו-טו מגיע יום השנה למותו של יעקב שבתאי וטרם הלכתי, במסלול האחרון שהותרתי לתיעוד, בעקבותיו של מאיר, גיבור "סוף דבר". ושוב תחלוף שנה ללא מחווה, הומאז'… ואני בכלל רחוק מאזור רחובות אלנבי-יבנה.

והנה מוצא אני את עצמי בסמטה היוצאת דרומה מרח' נחלת יצחק התל-אביבי. ובה ממוקם בית-קפה. חלפתי על פניו. במבט חטוף אפשר היה לראות כי מונחים, על מכונת הקפה הגדולה, ספלים. וזה כבר סימן לטוב. אני מעדיף, ככול הניתן, להסב לשולחן בבתי-קפה פרטיים. המצויים במלחמת הישרדות מול הרשתות. חנויות הספרים העצמאיות כבר הפסידו. אך לעומת רשתות הספרים, רשתות בתי-הקפה, באות והולכות, עולות ויורדות, מחליפות ומתחלפות. עניין של טרנד. מי זוכר את אפרופו כמשל. כן, אני מודע לעובדה שסניף בית-הקפה הרשתי הוא למעשה זכיין פרטי. המקבל עליו את מטריית הרשת. לטוב ולרע.