הסיפור האמיתי: כיצד הגיעו יהודים לבוכרה?

ויצא שהתהלכנו, ידידי צ"א וכותב שורות אלו, ברחובות יפו, עיר שהייתה לתוספת בהמשך המקף, לעיר העברית הראשונה. היה לי רעיון. והלכנו בעקבות הרעיון. ו-צ"א אירח לי לחברה. הרעיון עדיין קיים. רק הביצוע מתעכב. עדיין אינו שלם. מספר צנוע של שעות מחקר כבר הושקעו. רק חלק קטן מעבודת השטח כבר נרשם במחברתי ועל כרטיס המצלמה. לא, לא אפרוש בפניכם את מהותו רק אומר כי הולכים אנו מחילק לבילק. לשון אחר: ממקום פלוני אל מקום אלמוני. בעקבות דמות. ומחסרים מזמננו 107 שנה. אבל אנו – אין אנו ממהרים. לא נקבע לו"ז. אין דד-ליין. וזהו…

מזרח תיכון חדש

הרי הנסתר הוא הגלוי. דומני שאוסקר ווילד הוא החתום על ממרה זאת. כבר כתבנו על "האביב הערבי". פה וגם שם. ואף על שכנותינו הנושקות לגבולותינו. סוריה. ירדן. לבנון. מצרים. וכתבנו גם על אלו שקצת מרוחקות – תורכיה, אל-בחריין. ואפילו על זאת שטרם נולדה – כורדיסטאן. ולמול עיננו מתגבש מזרח תיכון חדש. אומנם לא כבחזונו של שמעון פרס ובכול אופן חדש. ואולי ישן הוא אך דמותו נראית כחדשה. והגיעה השעה, ערב ראש השנה, לגבש תובנות מהנעשה עד כה.

לאן מועדות פניה של סוריה בעידן פוסט-אסד?

ראשית אפתח, על מנת להכניס אתכם לתמונה בנושא מדינת הלאום, קצת היסטוריה ואחר-כך נעבור לסוריה הקולוניאליסטית. ולבסוף נערוך ניסיון לחזות כיוונים אפשריים שאותם תשפוט ההיסטוריה.

חצר אחורית 5

הרחובות ממריאים / דוד אבידן

הרחוב היפה היפה יעצר לבסוף בדרכו
השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לארכו
והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי מברקו
אנשים יתנשמו בכבדות כמו בתום דהרה עתיקה
חגורת הבטון של העיר הדוקה בהחלט הדוקה
הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה

על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט
ביום שכזה מן הסתם בבתים שום תינוק לא נולד
אף לא מת שום אדם ואכן הרחובות ממריאים לאט

הרחובות ממריאים אל האור הלבן כמו שטיח קסמים
הקירות שנפלו מוקמים איכשהו (אזרחים חכמים)
ולעיר אין ראשית ואין סוף וכל המבואות חסומים
וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק
ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק
רק ראשך העייף צף באור העמוק ורק פיך שרק.

היחיה העץ שנכרת?

ראיתי את העץ. ואת שעוללו לו. ולא נדון לכף חובה את המעוללים. אך אין זה תעלול. היחיה העץ שענפיו נכרתו ו/או נוסרו?

פינות צבעוניות באריקפה (Arequipa), פרו

פרו. ארקיפה. מנזר סנטה-קטלינה. שווה מאמר בפני עצמו. הסתיים היקור הרשמי. ועתה שעתי בידי.

שוטטנו ברחובות ובסמטאות (של המנזר!). צבע האדמה וכחול המעמקים כיכבו על-גבי הקירות. והעציצים. פה ושם ביצבצה תשתית האבן האפורה-לבנה. האבן הגעשית. המקומית.

ואלו התוצאות החלקיות:

תורכיה: מאין ולאן?

"מי אומר שאין אלוהים, יש אלוהים, אבל הוא טורקי" (חנוך לוין, "הלויה חורפית", בתוך: מחזות 2, ע' 251).

על-מנת להישיר מבט אל העתיד, ולהבין את ההווה, עלינו, בראש ובראשונה, להתבונן ולבחון את העבר. אומרים כי ההיסטוריה חוזרת. או-אז נוכל לחשב את העתיד. או לכול הפחות לנסות כך… מייחסים ליגאל אלון את הממרה "עתידו של עם שאינו מכיר את עברו לוט בערפל" (איני מתחייב לנוסח המדויק). אם האמרה נכונה לנו, הישראלים, אזי היא נכונה גם לנשוא מאמר זה – התורכים.