משה הרפז
הנה מקיש חג הפסח בחלון. ולכבודו – ראו סיפור קצר של שלום רבינוביץ'. הלוא הוא שלום עליכם.
פסח מוקדם
א
הקהילה המפורסמת כסלונה שבמדינת גרמניה היא אחת הקהילות העבריות העתיקות, קהילה קדושה, כולה מלאה יהודים יראים ושלמים. בני הקהילה הזאת מפורסמים לשבח בזה שאין דורשים במופלא מהם, אינם עוסקים בחקירות ופילוסופיות בדברים שבין אדם למקום – יהודים בלי 'חכמות'.
אפשר לראות ברשימה זאת כסנונית ראשונה של רשימות מניו זילנד כפי שהתרשמנו ורשמנו. כאמור, אנו בניו זילנד. האי הצפוני. מוקדם בבוקר לקחנו את הרכב השכור מסוכנות ההשכרה באוקלנד ואחרי 230 ק"מ, שנגמעו תוך כך וכך שעות, הגענו אל יעדנו. מלון בעיר ששמה רוטורואה (Rotorua). אמנם אנו בסניף של אנגליה, שבו נוהגים בצד שמאל, אך למעט פיינט של בירה – כל שאר המידות הן לפי השיטה המטרית. אני משוחרר מלכפול מיילים ב-1.6 ע"מ להמיר לק"מ או לזכור שפאונד שווה 220 גרם וכו', ונותר לי להתרכז בנהיגה ההפוכה לאינסטינקט שהתרגלנו אליו. לא פשוט אך שרדנו זאת.
האזור הסובב את רוטורואה הוא המרכז המאורי של ניו זילנד. ההצגות לתיירים מתרחשות על מספר בימות ברחבי העיר. הללו הן "כפרים מאורים משוחזרים". ריקוד הקרב המפורסם – האקה – ואוכל (בשר בקר, עוף ומספר סוגים שונים של תפוחי אדמה) שבושל במעבה האדמה…. הרבה תיירים. הפרנסה מושתת על התיירים. את זאת השארנו ליום הבא. הבטנו אל השמים, ומן המלון הלכנו, רושם הרשימה וזוגתו שתחיה, אל טה פויה (Te Puia). אתר גיאו-תרמי. תתכוננו להוציא שקלים רבים ע"מ להיכנס אל האתר. חיים רק פעם אחת…
להמשיך לקרוא
הנה מתחילה ומתגלגלת, מבשילה לאטה, סדרת רשימות מקצה העולם. כמעט. רק 11 ש' הבדל בין השעונים. השעון כאן והשעון ששם. אט-אט בגרה בנו ההחלטה. אנו – מחבר השורות ואשת חיקו. נוסעים למסע אל חצי הכדור הדרומי. לניו זילנד. ויהי ערב ויהי בוקר וניגשנו למלאכת הקמבוץ. מוצע להיערך מוקדם ככול הניתן. ראשית דבר לשים יד על כרטיסי הטיסה. מכאן לשם ובחזרה. יש מגוון של אפשרויות, במחירים שונים. אין טיסה ישירה. נדרש אפוא למזער את אורכן של חניות הביניים. אחר כך מכינים רשימה של מה שרוצים לראות. נוקטים כמובן בגישה המרחיבה. מעמיסים ככל שניתן. ואחר-כך מגיע שלב הניפוי. יען כי הזמן הוא משאב מוגבל. הרי לא נוכל להקיף את הכול. ומה זה בכלל הכול? אין אנו תרמילאים. אולי בגלגול הבא. לכן קיצוץ ברשימת היעדים. ללא חמלה. אין אנו יודעים מה היה קורה אם במקום לקצץ את פלוני היינו מקצצים את אלמוני. ועכשיו, לאחר סגירת רשימת היעדים שנבחרו, צריך לשים גם יד על כרטיסים נוספים. בעיקר לכלי שייט שקיבולתם סופית. ספציפית אלה המביאות את התייר אל השמורה הנכספת. שכן יש הבדל בין שייט בפיורד בספינה ובה שלוש מאות איש ואישה לבין שייט בספינונת המכילה 30 מקומות בלבד אל שמורת אבל טסמן או לסירה של 12 איש/ה שתוביל אתכם אל מערת התולעים הזוהרות. כל הקודם זוכה. עכשיו ניתן לגשת למלאכת תפירת הקצוות הפרומים לכלל תמונה קוהרנטית.
יונתן וקסמן (כלכליסט, 2019). מקור: Google Images
קראתי זה לא מכבר ספר. דיוויד ברוקס (2014), החיה החברתית, מאנגלית: גיא הרלינג, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. הספר מחזיק ב-439 עמ'. קראתי אותו מכריכה לכריכה. יתרה מזאת: יש בו 557 מראי מקום. וברור לכם לאן דבר זה מוביל. לא. אין זה ספר המשויך לג'אנר של ספרי הדרכה ועצות. עשו כך וכך… לא. המחבר עמל וטרח, עבורנו, להציג לנו את חזית הידע בנושאים חברתיים. אין בו ולו גם "עצה" אחת לקורא. פרט כמובן לעצה שלי – עיינו בו אם יש באפשרותכם.
לרגל הבחירות הקרובות ובאות, ממש-ממש כבר עומדות בפתח, בחרתי לצטט מתוך הספר הנ"ל מספר משפטים בעניין בחירות. סברתי כי ראוי להביא בפני הקורא תובנות שנאגדו יחד בעניין זה. הערה: נא לזכור כי מערכת הבחירות המוצגת בספר היא מעולם המושגים האמריקני ואצלנו ההתנהלות, איך נאמר, קצת "אחרת". לא 2 מפלגות אלא 22 מעמידות את עצמן הפעם. ובכל זאת, ניתן לקרוא את השורות ובין השורות, ולחשוב ולהעריך עד כמה משותפות התובנות. אתם/ן תשפטו עד כמה הדמיון בין המערכות. זאת אחרי שטקטיקות מקומיות שיובאו משם, לדוגמה מן הקרב בין טראמפ לקלינטון, אומצו כאן. אי-שפיות, גמגום, גלגול עיניים ועוד… כפי שגיא זהר, הציג בפנינו (ערוץ 11, 28.3.18).
באם סבורים אתם כי Fake News זאת אמצאה/המצאה של המאה ה-21 – הרי טעות בידיכם. שכן אתם יודעים זאת, עמוק בלב ו/או בראש, שכך פני הדברים מקדמא דנא. ורגע לפני שהבחירות נופלות עלינו, וכל אזרח אמור לעשות את מה שמצפים ממנו, דהיינו לבחור במישהו או במישהי, פגשתי סיפור שמצביע על העובדה כי Fake News כבר אתנו זה זמן רב.
סימפוזיון בין-לאומי של פיסול באבן. סימפוזיון זה, כך אני למד ממראי המקום, נערך ב-2007, ברחובות. השתתפו בו 11 פסלים ופסלות. תוצאות הסימפוזיון מוצגות בשורת פסלים מתמשכת לאורך ציר מנחם בגין (דרך 423). הגעתי אל השדרה בלא ידיעה מוקדמת על קיומם של הפסלים. איך אמר פיקאסו: "אני לא מחפש. אני מוצא."
לפניכם/ן סיפור "הקומנדו הצרפתי". חלפו ימים רבים מאז שראיתי שלט בצד הדרך, וסקרנותי נדרכה, ועד שהחלתי ללקט את החומרים המתאימים ולאגדם לכלל סיפור קוהרנטי. עם התחלה וסוף. ואמצע באמצע. שלא יהא יותר מדי ארוך, מחד-גיסא, שכן הקורא (או הקוראת) עלול להיות מותש ולכרוע תחת המידע החדש לו שאליו נחשף. ומאידך-גיסא שלא יהיה יבשושי וקצרצר. והיכן היא נקודת שיווי המשקל?
"נוסעים?" נשאלה השאלה. "כן. נוסעים." "לאן?" "אל הדרום/הנגב. לבקר אתרים בהם היה ונלחם הקומנדו הצרפתי." "מתי זה התרחש ומה לנו ולקומנדו הצרפתי?" זהו שלא הרבה יודעים/זוכרים שאנו חייבים להם תודה. יען כי דמם רווי בקרקע המדינה שנגאלה. ולפיכך נסענו, מחבר שורות אלה וזוגתו שתחייה, דרומה. ואחר כך ערכתי השלמות. ושוב ירדתי דרומה. עד שמצאתי את אחרון החלקים והתצריף הושלם. אמנם שלם אך לא מושלם.
כבר לפני זמן רב, ראיתי במפות ואף בצדי דרכים, לא פעם ולא פעמיים, את צמד המלים: "הקומנדו הצרפתי". מהכא להתם, דהיינו מפה לשם, מחפשים, אוספים מידע. פותחים ספרים, כן יש דברים כאלה (עדיין. אך מאמין אני ש"הפרינט" לא במהרה יתפוגג), עבשים ומאובקים כמו גם כרסתנים, שזמן רב לא ירדו מן המדפים. נעזרים, מטבע הדברים, גם בדבר הנגיש ביותר, במרשתת. ספר הפלמ"ח, אתר "מרכז מידע הפלמ"ח", ערכים שונים באתר "ויקיפדיה", אתר "רגעים היסטוריים", קטעי עיתונות, ביקורים ובחינה פיזית של מקומות וגו'. דהיינו לפתוח כל קישור ("לינק") שמוביל אל אתר שמוליך אל אתר כל עוד נשמרת השרשרת… בסוף הדרך, אם אכן קיים דבר שכזה, ראו המרוץ של הארנב והצב, תמצאו את עצמכם מעושרי ידע. ויש אומרים – "ידע הוא כוח" (ממרה המשויכת לפרנסיס בייקון – הפילוסוף/מתמטיקאי ולא הצייר). בקיצור – לומדים. ואל הדרך יוצאים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אין כמו שקיעה מרהיבה, סגולה-אדומה-כתומה-ורודה, רומנטית ודרמטית, על-רקע פסלי המואאי. תפאורה מושלמת לפרידה מן האי. ובמיוחד כאשר היום הוא היום שבו סיימתי X עשורים ונכנסתי אל העשור ה-Y של חיי. והכול כמובן לפי התאריך העברי…
