עולם חדש מופלא

ברשותכם – העתקתי למחברתי מספר קטעים קצרים ובהם מספר לא-רב של שורות, המוגש לנו ישירות מן העתיד, וכפי שסופר לנו כבר לפני כ-90 ש'. ייתכן שחלק מן הקוראים והקוראות, בפרט עולי/רכי השנים, לא (או טרם) נחשפו לספר. נו-טוב, הוא, הסיפור אינו נגיש כל-כך בפייס ו/או באינסטוש ו/או בטוויטר. אז בדיוק לשם כך אני קיים:

להמשיך לקרוא

גרפיטי 76

להמשיך לקרוא

ביקור בבית הכנסת אם קונטיר (עין קשתות) ברמה"ג

עין קשתות. פ' יזם, ואנו הלכנו/נסענו בעקבותיו. וכך, הקדשנו בוקר באביב, בואכה הקיץ, לביקור בבית כנסת ברמת-הגולן, ששוקם/שוחזר למחצה, ותמיד קיים המתח באם להשאיר את המקום כמות שהוא, או לשחזרו עד האבן האחרונה, הנמצא בחורבות יישוב ששמו אינו ידוע לנו, אך לצדו מעין ושמו "עין הקשתות". הקשתות עשו רושם עז על הבדווים שקראו לו בשם "אֻם אלקוּנטר" וכיוון שהשם שנכתב בעברית הוא תעתיק של המילה הערבית – לפיכך מצויות מספר גרסאות מעוברתות.

"גולן" היה שמה של עיר-מקלט שהקצה משה רבנו, מבין שלוש ערים, בעבר הירדן המזרחי (ראו: דברים ד', מ"ג). מתישהו, בשלהי בית שני, הפך השם משם של מקום לשם של מרחב. חבל-ארץ. אנחנו, שכבשנו חלק מן הגולן, קוראים לשטח שבידנו בשם רמת הגולן. וטראמפ הכיר בסיפוח השטח למדינתנו. בית כנסת זה הוא אחד מתוך…

מתי הוקם לראשונה בית כנסת במחוזותינו? החוקרים מציעים מנעד של תשובות: יש המקדימים את הקמתו של בית כנסת לתקופת בית ראשון ויש המאחרים זאת לימי בית שני. אף לא אחד מחזיק באסמכתא. אך ידוע לנו כי עזרא הסופר הנהיג חידוש עם שיבת ציון: מעתה קוראים בתורה, בנוסף על הקריאה בשבת, גם בימי שני וחמישי. לכך יש עדויות מן המקורות והסכמה גורפת.

"עדות ארכיאולוגית על בית כנסת שפעל בירושלים בשלהי בית שני התגלתה באקראי תוך חיפוש אחר קברו של דוד המלך בעיר דוד בירושלים. במהלך החפירה מצא הארכיאולוג ריימונד וייל כתובת יוונית חקוקה באבן: תאודוטוס בן וטינוס כהן וארכסינגוגוס (ראש בית הכנסת), בן ארכסינגוגוס נכדו של ארכסינגוגוס בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הנכר, שאותו ייסדו אבותיו והפריסביטרים (הזקנים) וסימונידס." [1]

עתה אנו יודעים, פחות או יותר, את תפקידו של בית הכנסת. ונותרת השאלה כיצד מקימים בית כנסת?

להמשיך לקרוא

גרפיטי 75

להמשיך לקרוא

הכירו את יניח – המלך הראשון של ישראל

ומה הייתם אומרים אם אבוא ואמר כי שאול לא היה המלך הראשון של ישראל? איני יודע מה תהא תשובתכם אבל אני בטוח שתדרשו הוכחה לפני כל דבר. והנה אני שוטח בפניכם את הסיפור. ולקוראים ינעם.

עמלתי וחיפשתי חומרים למאמר בנושא גבולות נחלות שבטי ישראל. בדקתי כאן ובחנתי שם. ויום מן הימים אפרוש משנתי בעניין. אך עוד חזון למועד. יש עוד דפים רבים לקרוא ולתמצת. ובדרך פגשתי את שפגשתי. וראיתי עצמי מחויב להציגו בפניכם/ן. והסיפור שלנו מתגלגל מכאן והלאה כדלקמן:

להמשיך לקרוא

גרפיטי 74

להמשיך לקרוא

אנדרטה לזכרו של דב הוז (29.12.1940)

אירוע מן העבר. מתוך ויקיפדיה אנו למדים כי דב הוז נהרג בתאונת דרכים ב-29.12.1940, בסביבות הצהרים, בכביש ת"א-חיפה הישן (דרך 4 דהיום). הוא היה בדרכו לשוב לת"א מן הצפון. הוא ביקר את כלואי ההגנה בכלא עכו, ואסף את מי שאסף בגינוסר. דרך ארוכה בכבישים של פעם.

בכלי הרכב היו 7 א/נשים. הוז והנלווים אליו – אשתו רבקה שרתוק-הוז, אחותו של משה שרתוק, לימים שרת, ראש הממשלה השני; בתו תרצה הוז; אחותו חוה בורודובסקי; בת אחותו אורה בורודובסקי; גיסתו צִבְיה שרתוק אשת יהודה שרתוק (שרת), אחיו של משה שרת, ושותפו לחברת "אווירון",יצחק בן יעקב. הוז היה הנהג.

להמשיך לקרוא

מבצע "חיסול" (27/28.12.1948)

ברשותכם – אתחיל מן הסוף ואל תראו בכך ספוילר. מבצע (פעולה) "חיסול" הסתיים בקטסטרופה. באחת, חוסלה פלוגת לוחמים של חטיבת "אלכסנדרוני". 87 חללים של הפלוגה ה"דתית". בלילה אחד!

תחילה, כפתיחה, מספר מלות רקע. תחילתו של חודש נוב' 48 הייתה מבטיחה ומוצלחת. ככל שהדברים אמורים לגבי חזית הדרום. המהפך התבצע, בפועל, כאשר משלטי חוליקאת נפלו. החלק הגדול נכבש, מצפון לדרום, ע"י חט' "גבעתי". וגם חטיבת "הנגב" תרמה את חלקה בפעילות מדרום לצפון. כמעט כמו בתיאור חציבת הנקבה, ממעיין השילוח אל הבריכה העליונה, בתקופת חזקיהו, מלך יהודה, כחלק מביצור העיר ירושלים המורחבת, שמספר תושביה יותר מאשר הוכפל בשל מספרם הרב של הפליטים מישראל, שנסו מהר אפרים, מפאת לחץ האשורים – עד שקרדומי החוצבים פגשו זה את זה: "… וביום שבו הושלמה הנקבה, הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן…" (מתוך כתובת נקבת השילוח שהוסרה ונמצאת כיום באיסטנבול. מתי יחזירו אותה התורכים? קשה לדעת). הפעם היו אלה הרובים שפגשו אלה את אלה…

הנגב שהיה מנותק יבשתית (ניתן היה להמריא ולנחות ממנחתים שהוקמו במרחב שבו שלטה חטיבת הנגב. ופה ושם חצה את הקווים מי שהיה צריך לחצות, צפונה או דרומה) חובר במסדרון אל שטח המדינה שבדרך. והמצרים הם שהפכו להיות מכותרים. הנה כך נוצר "כיס" פלוג'ה (ע"ש העיירה הגדולה ב"כיס" – אל פלוג'ה). הלחץ של גבעתי המשיך. משלטי הצומת, בית ג'וברין, בית עפא וכרתיה בידינו.

בן-גוריון הודיע לממשלה כי "עכשיו כל הקו הזה סגור ומסוגר. המצרים אינם יכולים לצאת מפלוג'ה, ערק אל-מנשיה וערק סוידן." [מקור: יואב גלבר (2004), קוממיות ונכבה, דביר, עמ' 321]

בן-גוריון נחפז במסקנתו. זה לקח עוד מס' ימים עד שדיווחו קיבל ממד של מציאות. ופה ושם הצליחו בודדים לחצות את הקווים המדומיינים. הסגירה לא הייתה "הרמטית".

והשיא עוד לפנינו – מצודת יואב, היא משטרת עיראק סואידאן, נפלה בסיבוב הלחימה ה-8. חט' 8 של הזקן, יצחק שדה, היא שכבשה סוף-סוף, לאחר 7 כישלונות, את המשטרה. רשמו בפניכם את התאריך – 9.11.1948.

להמשיך לקרוא

פסלים בקמפוס אונ' ת"א – 2/2

2M Selries No.4 – Bernard Schottlanler (1972)

להמשיך לקרוא

נאומו של ויליאם פוקנר ב-10.12.1950

כמעט 100 שנה חלפו/עברו. באותם ימים רחוקים, לאחר המלחמה הגדולה, ישבתי בבית הקפה, ככול בני הדור האבוד, ופני אל הרחוב. ולידי ישבו ארנסט המינגווי, שרווד אנדרסון וויליאם פוקנר. פרנסיס סקוט פיצג'רלד לא ישב עמנו. מדוע? יען כי אשתו, זלדה, לא הרשתה לו… היכן ישבנו? בפריז כמובן. במונפרנס. מול גני לוקסמבורג. והתנהל קרב מילולי בין פוקנר לבין המינגווי. המינגווי טען שעל כל 10 מילים שכתב יריבו, הקורא נאלץ לפנות למילון לפחות 11 פעם. פוקנר הגיב בעניין דלות אוצר המילים של המינגווי.

אנדרסון לא התערב בקרב המילולי. אנדרסון הוא סופר של סופרים. עליו כתב עמוס עוז שהוא "שיחרר" את ידו… (ראו: "סיפור על אהבה וחושך"). הוא היה "הגורו" של פוקנר. הוא זה שדחף אותו לכתוב. והוא זה שהוציא את ספרו הראשון. ומכאן ברור מדוע לא נקט בעמדה כלשהי. אני, מטבע הדברים, לא אמון על הכתיבה, חציבת המילים, ולכן שתקתי אף אני. לא היה לי משהו לתרום. ולו גם לשם השקטת הרוחות הלוהטות שכוס שיכר לא ציננה אלא להפך… כשהגיעה השעה, התנצלתי ופרשתי, בדרכי לפגישה אחרת. בבית קפה סמוך אני אמור לפגוש את מטיס, פיקאסו וסזאן. אך לכך נקדיש רשימה נפרדת.

סיימתי, ככל שידי משגת, לקרוא את כל שכתב המינגווי ותורגם לעברית. וגם את הביוגרפיה שלו. ועברתי לפוקנר: "מקלט", "בשוכבי גוועת", "הבלתי מנוצחים", "אבשלום אבשלום". ומשכתי ממדף הספרייה העירונית ספר דקיק וצנום: "עלים אדומים" (מאנגלית: עודד פלד, 2008, הוצאת גוונים). סיפור על אינדיאנים בארה"ב המחקים את האדם הלבן הלוקחים שחורים (במקור אדם לבן-שחור = כושי) כעבדים. וגם מאמצים מנהג מן הפרעונים. במות הצ'יף – נקברים עמו גם הסוס, הכלב והעבד. והעבד, מה לעשות רוצה לחיות. ומתנהל אחריו מרדף שאת סופו לא אמסור לכם/ן.

פלד הוסיף, באחרית דבר, בין השאר גם את נאומו של פוקנר בטקס קבלת פרס נובל לספרות. זה היה ב-10.12.1950. לפי המסורת, על הזוכה לנאום במעמד הענקת הפרס. הנאום שנשא היה קצר, אם לא קצרצר, אך הדוק מהודק ומדוקדק:

להמשיך לקרוא