יום הזיכרון והמורדים

היום – יום השואה והגבורה תשפ"א. בתשכ"ד, ב-1954, חל יום הזיכרון לשואה ביום 30 באפריל. זה היה יום שישי וכידוע, במחוזותינו, בשל יום השישי הוקדמו כל הטכסים ליום חמישי. 29 באפריל. באופן קבוע, כל יום שישי בשבוע, היה רואה אור, שיר של נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר". וביום ההוא פרסם אלתרמן שיר שנוי במחלוקת:

יום הזיכרון והמורדים

וביום הזכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

 

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

 

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

 

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

 

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

 

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמיתרס, אין מי יִשְוֶה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

 

כבודה של האומה – את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד…

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת…

 

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

 

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדין עמים שלא עמדו בניסיון כזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים.

מקור: https://web.nli.org.il/sites/JPress/Hebrew/Pages/default.aspx?_ga=2.69590743.691087343.1588256156-935665513.1588256156

השיר חולל פולמוס עז ונוקב בין אלו שביקשו לקדש את הלוחמים והמורדים לבין אלו שביקשו ליתן רהביליזציה לאנשי היודנראט. ולמי שרוצה להרחיב בנושא – וראוי שהדבר ייעשה – ראו אצל: דן לאור (2014), אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, עמודים 446-439.

 

 

 

ביקור בשמורת טבע – אלוני יצחק

קצת דרומה מגבעת עדה, קצת מצפון לכפר גליקסון וקצת ממערב למוסד חינוכי הנושא שם זהה, מצויה שמורת הטבע אלוני יצחק. פקדנו אותה ביום חול ולא בחול המועד. גם כך הייתה די צפופה… אלו כמובן לא האלונים שהיו פעם. בעידן הממלכה המאוחדת ובתקופת ממלכת ישראל. גם/אף לא בימי הצלבנים. אבל בטוח שאילו הם הצאצאים. ולא נתווכח – נכד או נין. די לנו שהתורכי לא השמיד אותם באופן מוחלט לצורך הסקת הקטרים…

חוץ מהתצלום הראשון, שהיה בין האחרונים שצולמו, מונחים התצלומים לפי סדר התקדמותו של מי שצילם. גלגלו בכיף. כל אחת ואחד בקצב שלו או שלה…

גרפיטי 91

ואני אינני האיש ההוא:

ואני אינני האיש ההוא:

שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות, והוא הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד-פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני הללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים של "פאטעס", ובחרורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מותרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומצוחצח, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאד. טוב בין הפרות, וטוב בין השדות, טוב בשעת קציר בוערת, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור-עבודה, וטוב בליל-ירח, טוב בין בחורים וטוב מאד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל-אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד-הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני-בית הם בחדרי-חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית-קפה טוב אחד, ויש להם יד ושֵם גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. בלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לפלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא-כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקמות עתון-ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בזה נוי ופשטות-גברית, ומעילם הקצר אינו רכוס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל-זאת, "נערה" דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מ שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעול שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה יצא בן-חיל זה ויאמר לנו "דברים אחדים" ו"דרך צלחה בחורים", ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שנים "הולמים את הרגע" ואלה ימצאו לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש "דבר" של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוך: "אני מחכה לכם כאן בחורים! וישאר כפי שהיה קודם: אייזן בחור!

מקור: ס. יזהר (תשכ"ז), "בטרם יציאה", בתוך: ארבעה סיפורים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 25-23.

שירים ומילים על כתלי הרחובות 2

נמר השלג / הכלה הנצחית

בין … לבין … (תשלימו בבקשה את החסר – איש.ה לפי טעמו.ה), סיימתי לקרוא ת'ספר: צ'ינגיס אייטמטוב (2006), נמר השלג (הכלה הנצחית), מרוסית: דינה מרקון, עם עובד. סוג של ספא מתח, סוג של מסה על חלוקת הון שאינה שוויונית. סוג של אי-מימוש של אהבה.

זהו ספרו האחרון של המחבר. ידוע יותר הוא כמובן "והיום אינו כלה". האסימון נפל?

נמר שלג נהדר ומזדקן מאבד את מקומו בלהקה, ובייאושו מתבודד לו במעבר הרים מושלג בהרים השמימיים. טיאן-שן. חבורה של ציידים מקומיים, עם שני נסיכים ערביים, שמה פעמיה אל אזור זה. הם, הנסיכים, שכל מה שנדרש לקיומם, מגיע במטוס פרטי אל שדה התעופה הנידח למרגלות ההרים. הם רוצים לצוד נמרי שלג. לרפד בפרוותם את רצפת החול באוהליהם, אי-שם במדבריות ערב.

קירגיזי מקומי, ספק אינטלקטואל, ספק עיתונאי עצמאי, ספק הוזה שיחות עם אהובתו, שבמצוות האוליגרכים, השליכה אותו בתמורה לתפקיד בתכנית ריאליטי, נשכר לשמש כמתורגמן. הוא, ארסן סנצ'ין, חוזר לרגע מן העיר הגדולה אל כפר הולדתו לבקשת דודו בעל חברת תיירות שמארגן ת'כול. הוא היחידי שדובר אנגלית, רוסית וקירגיזית. כל השאר חד-ממדיים בשפתם. פרט לשני הנסיכים- אחד למד באוקספורד והשני בקיימברידג'. קריצה של הסופר לחשיבות המנופחת שמייחסים האנגלים לאוניברסיטאות שנחשבות לעומת אלו שלא נספרות…

וידידנו המתורגמן מוצא את עצמו שותף לקנוניה מקומית הרת גורל. ובמקביל, ברקע, מתנגנת לה אגדה קירגיזית, מקומית, בה מיתוסים מקומיים קמים לתחיה. העלילה כמובן מקבלת את הטוויסט הדרוש, בשני מופעים – אך אותו לא אוכל לומר. תצטרכו לקרוא אותו. והרי מה תעשו בעמדכם בתור לקלפי? תקראו, כמובן, ספר.

ומי היא הכלה הנצחית? גם לזאת אין תשובה ברשימתי אלא בספר. וצר לי בצערכם שאיני מדליף פרט כזה או אחר…

 

מסע מצולם ביער מודיעין אל אנדרטת "ערים בלילה"

ויסעו ויחנו. כשעת נסיעה. את המכונית החנינו בעיבורי "הפארק הטכנולוגי מודיעין". משם יצאנו אל אנדרטת "ערים בלילה". כשעה וחצי של הליכה. וכל הדרך בחזרה. האנדרטה מוקדשת לחיילי צה"ל השבויים והנעדרים ולבני משפחותיהם אשר מצפים לשובם.

תוואי מסלול ההליכה ע"ג מפת OpenStreet (מאתר "עמוד ענן") [השביל האדום – סינגל ענבה. השביל הכתום – שביל ישראל]

גרפיטי 90

מסע מצולם בניו זילנד 17 – הגנים הבוטניים בוולינגטון

ניו זילנד. האי הצפוני. העיר הדרומית באי זה. הבירה וולינגטון. עם בוקר, אך לא עם שחר, יצאנו לתור את העיר. אתמול, בצהרים, הגענו ומחר, אחר-הצהרים, נפליג דרומה – אל האי הדרומי.

לפיכך הכינונו תכנית שאמורה להיות ממצה ויעילה. גם וגם. ראשית דבר ניגשנו אל המוזיאון. נפתח ב-10. שתי דקות הליכה מן המלון. בו שמנו דגש על מערכת גליפולי (ממשק עם גד' נהגי הפרדות) שבה הובס הכוח הבריטי הפולש, שיחידות מאוסטרליה ומניו זילנד השתתפו בו והלכו כצאן לטבח, לפי רעיונו של צ'רצ'יל, ע"י התורכים. וקולונל מוסטפה כאמל הפך לגנרל ולאחר מכן לאבי האומה החדשה – אתא תורק. אגב, אם הכוח הבריטי היה מצליח – פני מלחמת העולם ה-1 היו מקבלים פנים אחרות. שכן התורכים החלו לפנות את מערכת השלטון מאיסטנבול, אל פנימה של הארץ.

לאחר מכן טיפסנו על הר ויקטוריה. יש הר ויקטוריה באוקלנד, יש בהונג-קונג ויש גם כאן. אל נצור המלכה. דומני שאליזבט השנייה שברה את השיא כמונרכית…

משם, מהר ויקטוריה, שבנו אל העיר לשוטט ותוך כדי שיטוט גם לבדוק היכן נאכל בערבו של היום. ואחר-הצהרים, לאחר קפה ומאפה דווקא סימפטיים, בסטרבאקס, ביחד עם המוני הצעירים שצבאו על הדלפקים בשעת הצהרים הדחוקה והעמוסה. הצלחנו למצוא מקום ישיבה, התעקשנו על קפה במאג ולא בכוס פלסטיק/נייר. כנ"ל לגבי הצלחות והסכו"ם – לא חד-פעמי. מכאן טיפסנו על הגבעות המערביות (הר ויקטוריה במזרח) והגענו אל הגנים הבוטניים.

רובים, חיידקים ופלדה

נא לרשום – סיימתי לקרוא: ג'ארד דיימונד (2007), רובים, חיידקים ופלדה – גורלותיהן של חברות אדם, מאנגלית: עתליה זילבר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד.

ספר עיון. לקח לי זמן ממושך לחצות אותו. מכריכה לכריכה. ובדרך נתקלתי במהמורות ומכשולים. לדוגמה: חוסר ידע בבוטניקה, בביולוגיה, בזואולוגיה, בבלשנות ובעוד מספר תחומי ידע בהם לא השתפשפתי די ו/או מספיק. או אז משתמשים בטקטיקה של הגנרל (5 כוכבים) דאגלאס מקארתור, מי שהיה מפקד כוחות הברית (ברובם אמריקנים ומיעוטם בריטיים) במלחמת העולם השנייה בחזית האוקיאנוס השקט. האויב היה היפני. ובידיו היו הרבה איים. והגנרל הבין, די מהר, שאין צורך להתכתש ולהקיז דם על כל אי ואי. עוקפים את האי המסוים ומכריעים את זה שבעורפו. בעל כורחו נופל האי הראשון. וכן הלאה. "אני עוד אחזור" אמר כאשר נאלץ לנטוש את מפקדתו בפיליפינים. הבטחות צריך לקיים. והוא אכן חזר. אך זהו כבר סיפור אחר וברשותכם.ן נחזור לענייננו.

כאמור, זהו ספר עיון. ספר על אי-שוויון. ניסיון ליתן הסבר כיצד ומדוע נוצר אי-השוויון. פרקים-פרקים. נושאים-נושאים. ראו התוכן. אין זה ספר עלילה או מותחן. אמנם, במובן מסוים, קיימת עלילה והיא תולדות האדם ביקום ובכול זאת אתה יכול להניחו מידך. לתת למידע שרכשת ביגע לשקוע בתאים האפורים. ולקבל החלטה אם להמשיך ולהשקיע באיסוף חומרים נוספים או לחילופין, להפליג אל האי הבא.