משה הרפז
יום ראשון. יום המנוחה של העולם הנוצרי. לא חשוב של איזה פלג. של כולם. צהרים. אצטדיון. כדורגל. לפחות 80 אלף צופים מצופפים וגודשים את היציעים. או-טו-טו יתחיל המשחק. הקרב על גביע המלך. ואחר-כך אפשר יהיה לשתות בירה… מי שהגיע לא מתודלק. המלך, אשר מקום מושבו בעיר הבירה בלב חצי האי, יושב שם מכוח צוואת החנרליסמו. אבל אנו כאן, ולא שם, בעיר הבירה.
בפרספקטיבה של ארגון פוליטי, רואה עצמו האיחוד האירופי פועל בשטח ומיישם כפי שנקבע בשעתו בחוזה וסטפליה (1648) – גבולות קבועים המגדירים את הטריטוריה הסוברנית שלה גלעין מוצק יחיד. הדיון הוביל את ויליאם וולטרס [1] להציע טיפולוגיה חדשה (למעשה ישנה ותכף תבינו מדוע) לגבולות. הוא מציע, כגישה גאו-אסטרטגית, להגדיר ארבעה סוגי גבולות לאירופה כאשר ההשראה לתיוג זה נלקחה מעבודותיו של מישל פושה [2], גיאוגרף ותאורטיקן צרפתי:
אמנם הדיון מעל דפים אלה ממוקד בהיבטים פיזיים של גבולות, גדרות וחומות, אך ראוי לציין כי מכסים והיטלים המגנים על תוצרת האיחוד משמשים אף הם כגדרחומה ומהווים חלק מהחומות המגינות על אירופה. מתח בין פתיחות לבין סגירות: ביטול המכסים בתוך הגוש לעומת אי-ביטול מכסים על יבוא תוצרת חקלאית ממדינות מתפתחות ואי-ביטול תמריצים מפלים לחקלאים מקומיים. בשיחות ארגון הסחר העולמי שהתקיימו בדצמבר 2005 בהונג-קונג טענו המדינות העניות כי במסגרת הסדר סחר חופשי עולמי על האיחוד האירופי לקצץ בסובסידיות שהוא מעניק לחקלאות ובמכסים החוסמים בכך את כניסת המדינות המתפתחות לשווקים הרווחיים הללו.
גלי ההגירה של אוכלוסיות שונות ומגוונות אל אירופה – ממזרח, דרום ומערב, מפקיסטן ועד למדינות (אם אפשר לקרוא להן כך) מדרום לסהרה – שלהם אנו עדים לאחרונה, אנשים המוכנים לשלם את המחיר היקר ביותר, ומסתכנים עד כדי אובדן החיים, עוררו בי את הסקרנות לתהות ולהתחקות על העבר. שכן אין אירופה הומוגנית כלל ועיקר. נהפוך הוא: רבדים של גלי הגירה שנמשכו שנים רבות, לא עשרות ולא מאות, עשו את שלהם בהותירם חותם גנטי, כזה או אחר בקרב בני-האדם. בעבר כבר חוותה היבשת, אחת לתקופה או לעידן, גלי הגירה, או שמא גלי פלישה, והנה חוזרת ושבה ההיסטוריה בלבוש שונה. בכל מערכה משתנה המהגר, מחליף תפאורה. אך העיקרון הבסיסי נשמר ומתקיים. העוני, הרעב, המלחמות והתקווה הם הכוחות המדרבנים.
ביום השני למסענו בקטלוניה מצאנו את עצמנו, בין ביקור במוזיאון דאלי בפיגרס (Figueres), מחשבה לבקר בטירה של אשתו – גאלה בכפר פובול (Pubol) ובין ניסיון שנכשל לבקר בביתו הכפרי בו נולד ושנפתח רק לפני מספר שבועות לעינו של הציבור בכפר פורט-ליגל (Port Lligal) [ניסיון אישי: חייבים להירשם מראש – ראו הוזהרתם! שאם לא כן לא תצליחו לחדור אל הבית אלא אם תמתינו שם עד הודעה חדשה…וגם רשימת אלה ללא כרטיס וממתינים ארוכה למדי…], משוטטים ברחובותיה של אמפורייס (Empuries) עיר ים-תיכונית. יוונית-רומית. היוונית, הראשונה – למטה. הרומית, החדשה – למעלה. אחת מן הערים הבודדות השוכנות לחוף-ים שאין לה עבר ו/או שורשים פיניקים.
האנדרטה ממוקמת במפגש כביש 444 עם הדרך המוליכה אל המזרח. אל בית אריה ועוד ישובים באדמות המריבה. קצת דרומה מן העיר אלעד וממוזוליאום מזור. דרך רבין רובצת מתחתיה. הנוסע בדרך הזו, מדרום לצפון, בעברו מתחת לגשר של כביש 444, יכול לזקוף ראש, מיד לאחר מעבר הגשר, ואולי יראה את האגרוף או את הרומח. מי שחפץ בכך יוכל לבקר ביעד בנוסעו בכביש 444 לכיוון דרום מאלעד. בכיוון השני אין אפשרות מעבר. מעקה בטיחות חוצץ בין לבין…
משה הרפז 