Monthly Archives: ספטמבר 2009

נקודת ה- G

אמנם כתבו כבר בעבר על נקודת ה-G, אפילו כאן ברשימות, ואולם הבחיר שלי היא נקודת G אחרת. ברוך בואכם לנקודת ה-G (גרינפילדס) הממוקמת במפגש הירקון והים (קצת לפני…). אגב, הפואנטה התרבותית ממוקמת בסופה של הרשימה.

 

מיטות עליית בטן
הוראות שימוש: שכב על המיטה, כאשר גבך על המיטה. הכנס ידיך מתחת למוטות כמו בתמונה והחל לעלות.
מטרה: עבודה על שרירי הבטן.
משך העבודה: צעירים עד 10 חזרות, מבוגרים עד 6 חזרות.
 

הרקולס משיכה
הוראות שימוש: שב על הכסא, אחוז בידיות האחיזה ומשוך בידיים, החזר מעלה בצורה מבוקרת.
מטרה: עבודה על הטרפז והרחב גבי.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 12 חזרות.

 

אייר ווקר זוגי
הוראות שימוש: אחזק בשתי ידיים במוט האחיזה. הנח את כפות הרגליים על המדרכים – החל ללכת.
מטרה: סיבולת לב ריאה והמרצת מחזור הדם.
משך העבודה: צעירים עד 30 צעידות, מבוגרים עד 20 צעידות.

 

מתח
הוראות שימוש: אין
מטרה: אין
משך העבודה: אין
 

פרפר
הוראות שימוש: שב על הכסא, הנח את רגליך על מוט הדריכה, אחוז בידיות האחיזה, שמור על גב זקוף והחל לדחוף.
מטרה: עבודה על שרירי החזה העיקרי.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 6 חזרות.
 

מאמן שריר בטן ואגן
הוראות שימוש:
1. עמוד בין המקבילים עם הגב למכשיר, אחוז בידיות האחיזה, הישען לאחור והרם את רגליך בזווית של 90 מעלות.
2. עמוד על המדרך, אחוז בידית והחל בנדנוד לצדדים.
מטרה: עבודה על שרירי הצד של הבטן והאגן.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 10 חזרות.
 

 

 

מולטיטריינר דחיקת רגליים
הוראות שימוש: שב על הכסא והצמד כפות רגליך למדרכים. אחוז במוט והחל לדחוף ולהחזיר בעזרת הרגליים.
מטרה: עבודה על שרירי הארבע ראשי, הדו ראשי.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 12 חזרות.
 

הרקולס דחיקה
הוראות שימוש: שב על הכסא, אחוז בידיות האחיזה ודחוק קדימה בעזרת הידיים, החזר לאחור בצורה מבוקרת.
מטרה: עבודה על שרירי החזה הראשי והתלת ראשי.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 12 חזרות.
 

חתירה
הוראות שימוש: שב על הכסא. הנח את כפות רגליך על המדרכים. אחוז בידיות האחיזה והחל לחתור.
מטרה: עבודה על שריר הרחב גבי, חיזוק הזרועות ושרירי הירך.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 8 חזרות.
 

ריחוף באוויר סקי
הוראות שימוש: הנח רגליך על המדרכים. אחוז בידיות האחיזה והחל לרחף.
מטרה: עבודה על שרירי הרגליים התחתונים וחיזוק הישבן.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 12 חזרות.
 

 

אופניים
הוראות שימוש: שב על הכסא, הנח את כפות הרגליים על הדוושות, אחוז בידיות האחיזה והחל לדווש.
מטרה: עבודה על שרירי הרגליים וסיבולת לב ריאה.
משך העבודה: צעירים עד 40 חזרות, מבוגרים עד 25 חזרות.

 

סטפר
הוראות שימוש:  אחוז בידיות האחיזה והנח את כפות רגליך על המדרכים. החל לצעוד.
מטרה: מחזק את שרירי הרגליים, ארבע ראשי וחיטוב הישבן.
משך העבודה: צעירים עד 20 צעידות, מבוגרים עד 12 צעידות.
 

מולטיטריינר דחיקת רגליים
הוראות שימוש: שב על הכסא והצמד כפות רגליך למדרכים. אחוז במוט והחל לדחוף ולהחזיר בעזרת הרגליים.
מטרה: עבודה על שרירי הארבע ראשי, הדו ראשי.
משך העבודה: צעירים עד 15 חזרות, מבוגרים עד 12 חזרות.
  

 

 

ומה יעשו הילדים שמתחת לגיל 14. הנה התשובה:

 

 

 

 

 

 

 

פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. בבית שמש התקינו גם כן מתקני כושר בפארק ציבורי שבעיר. ועתה התבשרנו כי מפרקים ומסירים אותם. מדוע? לכך יש שתי גרסאות. האחת של העירייה – המתקנים אינם בטיחותיים. השנייה של תושבי השכונה שטוענים כי הפירוק נובע ממלחמות התרבות. ומי בנלחמים – גורמים המכונים חרדים קיצונים הטוענים שהתעמלות משותפת בציבור אינה צנועה. נעקוב ונודיעכם דבר.

 

צילומים: משה הרפז (2009)

יעקב שבתאי – מסע בעקבות "סוף דבר" [2]

מסלול 2:

"ויצא מהבית ופנה והלך עם בוגרשוב, והמשיך עם שדירות בן-ציון, עד שהגיע לכיכר הבימה, שם נעצר רגע והיסס, ואחר-כך חצה את הכביש וניגש לטלפון הציבורי שבגן-יעקב." (ע' 12)
[…]
"צעד ויצא אל הכיכר שלפני היכל התרבות.  הכיכר הרחבה נראתה עזובה בשעה הזאת, רק פה ושם, בדלילות, חנו בה מכוניות לא רבות, ומאיר, שהתחיל לחצות אותה בכיוון לשדירות רוטשילד." (ע' 13)
[…]
"ואומנם שהגיע לאבן-גבירול" (ע' 13)
[…]
"בכיכר העיריה ניגש לטלפון ציבורי" (ע' 13)
[…]
"הוא צעד לאורך חומת גן-החיות, ריח צחנת חיות היה באוויר, והמשיך עם השדירות" (ע' 14)
[…]
"ותוך כדי כך חצה את דיזנגוף ופנה לאמיל זולה" (ע' 14)
[…]
"פנה וצעד עם דוב הוז וחצה את גורדון והמשיך ועלה אל הוריו." (ע' 15)

 

 

בוגרשוב – דר' חיים בוגרשוב (בוגר) (1876 – 1963). נולד בחצי האי קרים. היה מחנך עברי, ממקימי גימנסיה הרצליה. פעיל ציוני וחבר הכנסת השנייה מטעם סיעת "הציונים הכלליים". עת"א כיבדה אותו בקריאת רחוב מרכזי בתל אביב על שמו עוד בחייו אך בשל התנגדותו עיברת את שמו ל"בוגר".

 

 

 

ש. בן ציון – הוא שם העט של שמחה אלתר גוטמן (1870 – 1932). נולד בבסרביה. היה סופר, עורך, מו"ל ומורה. הוא נמנה על 66 המשפחות שייסדו את תל-אביב.

 

 

 

גן יעקב – הוקם ב-1965. נקרא ע"ש יעקב סוראסקי, בנו של הבנקאי אליאס סוראסקי ממקסיקו שתרם להקמתו. תכנון הגן נעשה ע"י הארדיכלים יעקב רכטר ואברהם קרוון. היום מעוללים לגן הזה משהו. נקווה לטוב.

 

 

 

הכיכר שלפני היכל התרבות – כיכר התזמורת (הפילהרמונית). מתי ייגמר הסיפור הזה?

 

 

 

שדרות רוטשילד – ע"ש אדמונד ג'ימס רוטשילד (1845 – 1934). הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע" נחשב כאבי ההתיישבות בא"י.

 

 

 

אבן גבירול – שלמה אבן גבירול (המאה ה-11 לספירה). בראשי תיבות: רשב"ג. משורר עברי ופילוסוף מגדולי הרוח של יהדות ספרד.

 

 

 

 

כיכר העירייה – בעבר כיכר מלכי ישראל וכיום כיכר רבין.

 

 

 

 

חומת גן החיות – גן החיות הועתק לספארי שברמת גן ובשטח הוקם "גן העיר" (מרכז מסחרי ומגדל מגורים).

 

 

 

שדרות – הכוונה היא כמובן לשדרות בן-גוריון (לשעבר שד' קק"ל). דוד בן גוריון (1886 – 1973) היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

 

 

דיזנגוף – מאיר דיזנגוף (1861 – 1936). ממקימי אגודת אחוזת בית וראש העירייה הראשון של ת"א.

 

 

 

אמיל זולה –  (1840 – 1902). בין גדולי הסופרים הצרפתיים. זכור בשל העמדה שנקט במשפט דרייפוס אותה ביטא במאמרו "אני מאשים" שפורסם ב-1898. בתמורה "זכה" להיות מונצח על שלט רחוב בת"א.

 

 

 

דוב הוז – (1894 – 1941). נולד בפולין. מראשי תנועת הפועלים ומחלוצי הטיס בישראל. ע"ש שדה התעופה בצפון ת"א – "שדה דב".

 

 

 

גורדון – יל"ג – יהודה לייב גורדון (1830 – 1892). נולד בליטא. המפורסם בקרב משוררי ההשכלה.

 

למסעות אחרים ראו אצל [סוף דבר 1], [סוף דבר 3], [סוף דבר 4]

 

תצלומים: משה הרפז (2009)

הסתיו הגיע – ושוב פורחים שלטי הפרסום בנתיבי איילון

לפני מספר חודשים, ברעש עז – בתופים ובמצילתיים – הוסרו שלטי הפרסום מנתיבי איילון. בתי-משפט. כותרות בעיתונות. "הסחת הדעת של הנהג" היה תירוץ אחד מני רבים. כאילו שבתוך העיר הפרסומות כשרות. מרצדות בכול צומת מרכזי. כאמור, הללו "אינן מסיחות את הדעת". אלה "חוקיות".

לאט-לאט, לפני מספר ימים, שבו הפרסומות לנתיבי איילון. לפחות בקטע שבו אני נוסע יום-יום (גלילות – מחלף קק"ל) חזרו שלטי הפרסום. גדולים, מוארים. לכבוד החגים. ולא היה לכך מסע פרסום. בשקט, בלי צלצולים וזיקוקין. שלא כהרגלי, לא צרפתי הפעם תצלומים. כי לא נאה ולא יאה לפרסם חברות כאלה או אחרות. לא כאן המקום. אחד הדברים וטוב שמתקיים וממשיך להתקיים הוא שהפרסומות, ברגע שאתם קוראים רשימה זו, אינן קופצות. ואין בנרים.. אין פרסומת. אין מבצעים. אין חבר מועדון. וחוץ מזה לא שילמו לי ולכן איני חייב דבר.

ברשימות רשומים הרבה האוחזים בעט. כותבים לפה ולשם. עיתונאים. פרסומאים, ראיונעים. ושאלתי, המופנת אליהם, האם יש הסבר סביר לחידוש הפרסום?

אמנם אני זוכר שההפסקה הייתה לתקופה מסוימת. אבל מדוע הפסיקו ומדוע החזירו?

או שהתשובה היא כמו כל דבר בישראל. נעשה ונשמע.

גמר חתימה טובה.

 

רשמי מסע בפולין [1] – למה ומדוע פולין?

אוגוסט 2009. פולין. פו-לן-יה. דוד ויצטום יצר סרט על פולניה. אהוד יערי על ממלכת הכוזרים. עוד נשוב לנושא הכוזרים. לפני 70 שנה החלו פרעות תרצ"ט – תש"ה. ב- 23 באוגוסט 39 כרתה בריה"מ ברית כעורה עם גרמניה הנאצית. חוזה אי-התקפה הדדית. חתמו עליו שרי החוץ של שתי המדינות. "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב" הנודע לשמצה. ההסכם כלל נספח חשאי שבו קבעו השתיים את חלוקת השלל המשותף – פולין. חלוקתה המחודשת של הרפובליקה הפולנית השנייה. הראשונה הייתה פולין הקונגרסאית. הרפובליקה השלישית כיום. ב- 1 בספטמבר פלשו הנאצים לפולין. הסובייטים איזנו את המשוואה בסוף החודש.

 

בשלהי אוגוסט 1939 יצא ההיסטוריון היהודי עמנואל רינגנבלום במסע חזרה לפולין לאחר ששימש כציר מטעם פועלי-ציון שמאל בקונגרס הציוני ה-כ"א שהתקיים בז'נווה בימים 16 – 25 באוגוסט באותה שנה. רוחות המלחמה כבר נשבו. כשהגיע לפולין – כבר פרצה המלחמה. את מסעו – וארוכה הייתה הדרך – ואת תחילת המלחמה (ניצחון הפנצ'רים הגרמניים על הסוסים הפולנים – חיל הפרשים הפולני היה הראשון בהיקפו באירופה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה), הוא פורש בפנינו, הקוראים, בספרו יומן ורשימות מתקופת המלחמה (תשנ"ג, הוצאת יד ושם):

 

"האפופיאה שלנו. תחנת הגבול [שוויץ – איטליה]. נתונים הסגר ונעולים בחום הלוהט, עצבנות. לא הכירו באשרה קולקטיבית, על אף – – שאין לנו אשרות אנו נוסעים בחזרה – – הניחו לנו להיכנס שנית לז'נווה. אימה וחרדה בנאום-הקונגרס של וייצמן – – גם גורל יהדות למקרה מלחמה.
ההתערבות [לטובתנו] במברקו של קומרניצקי. ההתערבות ברומא, אשרה מהשגרירות [האיטלקית] בברן. מלווה נוסע עמנו על פני איטליה כולה. הקרון שלנו נקשר מדי פעם לרכבת אחרת. אנו מגיעים ליוגוסלביה. ידידות בלתי רגילה. קבלת-פנים נלהבת בזאגרב. בהונגריה – – בבודפשט קיבלו – – את פנינו בתחנת הרכבת – – בגבול [פולין] סימני גיוס ראשונים. אנו נוסעים שלושים שעות בקרון שינה לווארשה. אזעקה. חשבנו שזו אזעקת-נסיון. אנדרלמוסיה נוראה. המונים צובאים על התחנות. ניתלים על הקרונות, על הגגות. אחדים מנסים לפרוץ לקרון שלנו. גילויים אנטישמיים במדינה. התודעה האזרחית הכריעה בהחלטתנו לשוב למדינה. אלה שרצו להישאר במדינה.
הידיעה על מוסד-הילדים באוטובצק. אזעקות בלתי פוסקות ברדיו הפולני. – – לעיתים כה תכופות ובצורה כה פתאומית, עד שאפילו אין מודיעים על האזעקה. המקלטים – – קברים חיים. האנשים מתהלכים ברחוב בשעת אזעקה. הפסיכוזה של מרגלים. על כל שעל וצעד נראו מחבלים מחופשים במנקי-ארובות. ברדיו הודיעו על מחבלים שצנחו. היהודי – – ? – – עושה נפלאות. הערכות שרים [מפקדים] לחייליהם היהודים כעתודת קרב במלחמה.
רעב בימי המלחמה. שלושה שבועות לא היה לחם. אלא אורז בלבד. מחירם של תפוחי-האדמה פנטסטי ממש – 100 זל', לאחר מכן חמאה 20 – 30 זל'. הקומיסר מסוכסך עם שלטונות הצבא, ובינתיים מחסנים גדולים עולים באש והאוכלוסייה סובלת רעב. [דיירים] נוטשים את הקומות העליונות. יחידת חיטוי עוסקת באיסוף חללים. כיצד מובלים המתים בעגלות יד כשידיהם ורגליהם שמוטות. כמאתיים חללים בבנין אחד. בכי וזעקות אימים של הלכודים במקלטים. כגון ברחוב אורלה. קברים חיים. הילד המכווץ על-יד הגשר, ביקש לגונן עצמו בעת האזעקה. זעקות הקבורים חיים במקלטים.
אנשים רבים באים מן העבר השני של החזית." (שם, ע' 5-4)

בכול דור ודור לובש הסכסוך פנים אחרות. הרגשות עדיין טעונים והאמוציות על סף פיצוץ. יש הרואים ב-1 בספטמבר 1939 כמועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הרוסים מציינם תאריך אחר. 22 יוני 1941. יום בו החלה הפלישה הנאצית לבריה"מ. כיום ניטש הקרב בין הרוסים לפולנים על הכבוד הלאומי. מתח בין מדינות. זאת שבמזרח וזאת שהייתה שם. מהות הקרב – שכתוב ההיסטוריה. הרוסים (הסובייטים) בדימוי משחררי מזרח אירופה. לעומת זאת זוכרים הפולנים שנות שיעבוד קומוניסטי. זו נשארה במזרח וזאת חברה לנאט"ו. וכחברה בנאט"ו זכותה להציב טילים בליסטים אמריקנים על אדמתה. זוכרים את הצעקות שהקים קנדי כאשר מיקם חרושצ'וב טילים בקובה – החצר האחורית של ארה"ב? לא פלא שפוטין נהיה אדום. יש לו סיבה… אבל גם במדינות השכנות לא שקט. ראש ממשלתה של הונגריה שרצה לבקר בסלובקיה, בסמוך לתאריך זה, נדחה בטענה שהונגריה שיתפה פעולה עם הנאצים. ושתיהן חברות באיחוד האירופי…

בכלל, נראה כי חודש אוגוסט לא ממש מוצלח לאירופה. מלחמת העולם הראשונה החלה אף היא באוגוסט. ב- 1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה ויומיים לאחר מכן, ב- 3 בחודש, על צרפת. להבדיל, גם הנסיכה דיאנה נהרגה בחודש אוגוסט…

"אנו נוסעים לפולין. אתם באים?" כך דיווח ושאל חגי באותה נשימה. דילמה. שנים שהתעלמתי מהשואה. בביתנו לא עלתה המילה באף שיחה. קראתי ספרים מעטים. כמעט ולא התבוננתי בתכניות הרלוונטיות שהוקרנו על המרקע. עקפתי את השואה, זכרתי אותה כמשהו מרוחק. עמום. כללי. ללא ירידה לפרטים. פה ושם סיפור על ניצול שבדרך מופלאה נותר כשריד. בעל עדות. הילדה דווקא כן נסעה לפולין במסגרת משלחות בני הנוער. אנו לא. והנה פתאום, ללא אתרעה, מגיחה ההצעה. "יש הרצאות מכינות בסמינר". טוב, פנסיונרים יכולים להרשות לעצמם להאזין להרצאה באמצע היום. גם אני רציתי להירשם לסדרת הרצאות (אחרת) אבל אז זוגתי שתחיה התערבה ופסקה – כשתהיה בפנסיה. אי-אפשר גם וגם וגם. ועוד בקשה הייתה לחגי – אולי נקפוץ לעיירה שממנה באו אבותינו? אבא של חגי ואבא שלי – הם אחים שהספיקו לעלות ארצה (עם אח נוסף) – בהתאם למסורת שהייתה נהוגה במשפחתנו הציונית שהתגוררה בעיירה קטנה (כארבעת אלפים של יהודים מתוך פחות מעשרת אלפים נפש ב-1939, אי-שם בראדזין-פודלסקי שמזרח פולין) – מי שמגיע לגיל 18 עולה ארצה. חולצה כחולה וסרט לבן. השומר הצעיר. לפני האסון שירד עלינו. ההורים והאחים האחרים לא הצטרפו. אבי עלה ארצה ב- 1933.

ומשהו שאבשלום (בהמשך הרשימות נקרא לו בקצרה אבי בשביל לחסוך כמה אותיות…) טרח לתת לנו שנקרא, מעין צידה לדרך:

"להיכנס בשער הקשת
שמיליונים נכנסו בו
מבלי שיצאו עוד לעולם.
ללכת על מסילות הרכבת
שקרונות עמוסי קורבן אדם
התגלגלו עליהן אל דרך ממנה אין שבים.
לפסוע על הרציף
שבו אגודלו של יוסף מנגלה
קבע גורל של עם.
לחצות את הגדרות
שהחשמל שהוזרם בהן עזר לכמה יהודים
לקרב את קיצם.
לומר קדיש בעברית
על חורבות הקרמטוריום
שמשפחות צעדו בו ערומות אלי אבדון.
ולדעת
שלמרות ועל אף הכל
אנחנו כאן!"

איל לוין (1970), כרומוזומים של שואה.

ובכול יום השואה והגבורה, שנה לאחר שנה, נעמוד דום לזכר 6 מיליון יהודים שנרצחו בפרעות תרצ"ט – תש"ה, ובמוחנו יהדהדו המילים: "לזכור ולא לשכוח". ואולי צריך ללמוד מהפלסטינים כיצד הם מקדמים את אסונם – הנכבה. כל ילד שתשאלו במחנה פליטים היכן שלא יהיה יאמר לכם כי הוא מיאפא או מחיפא או מלוד או משיח' מוניס. אפילו שגם אביו כבר לא נולד שם… אנו צריכים למצוא דרך לצרוב את המקור ממנו באנו בזיכרון הקולקטיבי ולמנף זאת באשר לזכותנו על הקרקע.

"ההתקה המכרעת המאפיינת את מהפך הזיכרון – מההיסטורי לפסיכולוגי, מהחברתי לאינדיווידואלי, מהניתן-להעברה לסובייקטיבי, מהחוזר-ונשנה אל השב-ונזכר – חונכת משטר חדש של זיכרון, שהולך ונעשה עניין של הפרט.
[…]
שכן חובת הזיכרון מוטלת בסופו של דבר על הפרט ועל הפרט לבדו – באופן שאינו מרפה גם בהיותו חסר הבחנה – כשם שהפרט ניזון ומתחייה מיחסו האישי אל עברו-שלו. האטומיזציה של הזיכרון הכללי לכדי זיכרון פרטי מקנה לחוק הזיכרון עוצמה עזה של כורח פנימי. היא כופה על כל אחד את הכורח לזכור ואת גילויה-מחדש של השייכות כעיקר הסודי של הזהות.
[…]
כדי להבין את הכוח ואת המשיכה של השמה זו, ייתכן שיש לפנות אל הזיכרון היהודי שלא מכבר הופעל-מחדש אצל יהודים רבים שפנו עורף ליהדותם. שכן במסורת זו, שאין לה היסטוריה זולת זיכרונה, להיות יהודי פירושו לזכור שאתה יהודי; אלא שזיכרון זה שאין להכחישו, מרגע שהופנם, מציב אותך אט-אט במצב של צמיתות מוחלטת."

פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה", בתוך: כל הדרך ועוד פסיעה – משה קופפרמן: עבודות מ-1962 ועד 2000, 2004, הוצאת מוזיאון ירושלים, (ע' 137 – 138).

 

 

התלבטתי. והתלבטתי. והתלבטנו. והחלטנו לעשות מעשה. "נוסעים." הודעתי לחגי. אמנם קיבלתי פטור מלהכין מסלול (דבר שאני בדרך כלל מכין ואוהב להכין) ו"הסמינר הנוסע" דואג לכול, אך פטור בלא כלום אי אפשר. בכול אופן צריך להתכונן. ומה אני יודע על יהדות פולין? צריך ללמוד. לצבור מידע. "ידע הוא כוח" פסק פרנסיס בייקון. לא הצייר. הפילוסוף. מדהים עד כמה אנו לא יודעים. כלומר יודעים שיותר אין אנו יודעים מאשר יודעים.

ידענו שזה לא יהיה "טיול" פשוט או שגרתי. בטח לא פיקניק. זה לא שאתה יוצא משיקגו ונוסע, בעקבות משפחת ג'ואד (ג'ון סטיינבק, ענבי זעם), דרך אוקלהומה ללוס אנג'לס, בכביש 66 האגדי, שלימים קיבל את הכינוי "אם כל הדרכים". לשם אתה נוסע עם ספר אחד או שניים במקרה הטוב ולפולין אתה נושא את כל ארון הספרים. ואיך נוכל להיכנס לכול אותם המקומות הסגורים, נעולים ומוגפים – "בתי כנסיות ובתי מדרשיות" כלשונו של עגנון המעוגנת במקורות. מי ידאג לכול התיאום? איפה נמצא את הג'ינג'י עם המפתחות? סיפור לא פשוט. ומה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה.

ובכלל – זהו אינו "טיול". זהו "מסע". יש מסע ויש מסע. זה שניתן להתוות את מסלולו על מפה גיאוגרפית/קרטוגרפית וזה שניתן לשרטטו על מפת הנפש. זה פיזי והאחר רוחני. אחד נייד ואחד נייח. מסע מוגדר אצל אברהם אבן שושן (1974), המילון החדש, כ- "נסיעה ממקום למקום" ובמיוחד למקומות רחוקים זה מזה. ואכן פולין וישראל מרוחקות. לא רק בהיבט הפיזי אלא גם (ובמיוחד) בהיבטים האחרים: מנטאליים, קוגניטיביים, תחושתיים, תפישתיים – תרבותיים. מחולל המסע הוא הצורך המעיד על חסר. השלמתו של המסע תעיד על מילוי החסר (ולו גם חלקי). המסע שלנו משלב היטב את שני הפנים.

"המסע לפולין הפך בשני העשורים האחרונים לטקס חניכה ישראלי, לטקס לאומי של נעורים ישראליים במיוחד, למרות שלא רק צעירים נוטלים בו חלק. מענין, איך תרבות שקמה על שלילת הגולה ושהקימה מדינה בשם זכות הקיום היהודי בטריטוריה נבדלת ואקסקלוסיבית, למדה להשלים עם אחת הגירסות האפלות וההרסניות ביותר של שנאת ישראל על אדמתה של פולין. מתמיה,איך תרבות שחרטה על דגלה את המסע מים אל ים, את ואדי לאמון-עמוד, את המכתש הגדול והמכתש הקטן, את נופי ארץ-ישראל, תרבות שקבעה שתנאי לילידות, לשייכות האמיתית לישראליות המלאה היא ידיעת הארץ, דהיינו כיבושה בכפות הרגלים של האדמה הזאת, השונה והנבדלת מהותית מכל כברת ארץ אחרת בעולם, היא עצמה ייצרה באותה 'תכנית לימודים' את המסע לפולין.
[…]
ארץ גזירה, ארץ ארורה, אדמה מקוללת, אדמה ללא ספק בלתי מקודשת לעומת הארץ הקדושה. ובניה הצעירים של הישראליות שבים לקדש את האדמה הארורה בטקס, במצעד, בדגל, בתפילה, משל נתרחבו גבולות הארץ לכלול בתוכם – מכל הארצות שבעולם – את פולין דווקא." 

חנה נוה (2002), נוסעים ונוסעות: סיפורי מסע בספרות העברית החדשה, הוצאת משרד הביטחון (ע' 254 – 255).

 

 

מסע חניכה של תיכוניסטים במחנה מיידאנק:

 

 

 

והצטרפנו למסע. ולאורך כל הדרך הרגשנו בטוב עם ההחלטה הזאת (חוץ מכמה פעמים שרציתי לעצור את האוטובוס, לרדת ולצלם, אבל כך לא היינו מגיעים בזמן לשומקום. וגם ככה הסביר ולדיסלב, הנהג הפולני, שכאן אי-אפשר לעצור. גם כאן לא. וגם כאן…). האנשים. החברה. המטען שנושאים. הסיפורים. השותפות במשא של המסע. ההתרגשות שתפשה את האנשים. "תשלחו חומר מהבית… מהעבודה על השורשים". מדהים איך חלחלה התודעה שזהו אירוע חד-פעמי. ולא בטוח שיחזור. וגם לי נכונה הפתעה פרטית – א'. ידידה וותיקה מלפני 40 שנה. מראשית דרכנו בחולון. ואחר כך בצבא. עולם קטן כבר אמרנו?

הספר הראשון שעלה בזיכרוני היה של יהודית הנדל שבו תיארה ביקור בפולין. הלכתי למדפי הספרים שלנו. ומצאתי. והנה הספר: יהודית הנדל (1987), ליד כפרים שקטים – 12 ימים בפולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

פתחתי. התלבטות המחברת התאימה לי. איני נזקק לייצר מילים משלי. פשוט נתלה באילן גבוה (או שמא למישהו יש רעיון לגבי לשון נקבה של האילן…):

"הנסיעה שלי לפולין התחילה באופן מאוד מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לפולין, כל מחשבה לנסוע לפולין, אף פעם לא חשבתי: צריך לנסוע לפולין. וזה התחיל מאוד במקרה, והיום מאוד מוזר לי שזה התחיל ככה במקרה, ממשפט מקרי בשיחה טלפונית…
[…]
ולמען האמת מאוד נבהלתי, ומייד נרתעתי, וחשבתי: למה? איך? מה? אבל פתאום זה התחיל לחלחל ככה, שלא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר ורק על לנסוע לפולין, והרגשתי פתאום שאני חייבת לנסוע לפולין, והיתה בי רתיעה עצומה לנסוע לפולין, עם כל מה שאנחנו סוחבים איתנו מפולין, ואינני יודעת מלה פולנית.
[…]
זה התחיל בקיץ ונסחב עד הסתיו. אולי בכוונה. אולי את פולין בחורף, בקור, ברוחות, במבול. והתחלתי לקרוא על פולין. ועם כל מי שפגשתי דיברתי על פולין, כמו איזה דיבוק. וגם פה קרו לי דברים מוזרים ביותר, וקיצונים מאוד.
היו אנשים שאמרו: השתגעת, לנסוע לפולין, מה יש לך לעשות בפולין, מה יש לנו לעשות בפולין, מה יש לחפש בפולין, בשום פנים ואופן לא הייתי נוסע לפולין,  ובהתרגשות עצומה, בחמת-זעם, נעשים חיוורים, נעשים אדומים, ומן הקצה השני היו אנשים שאמרו לי מתוך געגועים שלא ישוערו: הייתי נוסע בעיניים עצומות, אם הייתי יכול הייתי עף על כנפי-נשרים, רק לראות את הבית, את הרחוב, איפה היו הורי, והסיפורים. והיו כאלה שלא אמרו דבר וקפצו שפתיים. אלה השותקים, המחניקים בפנים. והיום אני מבינה אותם, את השותקים, המחניקים בפנים. אי-אפשר לפתוח שום דלתות, שום חלונות, שום דבר שמוליך הלאה, הכל סגור על מנעול ובריח, אלה שארבעים שנה משפחתם וילדיהם עדיין אינם יודעים דבר, אלה שלא יכולים לדבר, שחיים כמו אני הזוכר, אני העד, חיים כמו אחרונים לכל, בודדים כמת. ואי-אפשר להזיז אבן בחומה הזאת של בודדים כמת. אי-אפשר לגשת. אי-אפשר לנגוע." (שם, ע' 14-13).   

זה ודאי לכשעצמו אינו מספיק. אז רכשתי את "קיום ושבר – יהודי פולין לדורותיהם". שני כרכי ענק המחזיקים, כל אחד בנפרד, קרוב ל-800 עמודים. ביחד – עשו בעצמכם את החשבון. זהו אוסף מאמרים שערכו ישראל ברטל וישראל גוטמן (הוצאת מרכז זלמן שזר). והתחלתי ללמוד את ההיסטוריה של יהודי פולין. ובתוך כך גם את ההיסטוריה הפולנית. רצה האל והן היו משולבות זו בזו. מסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים בואכה השואה שהתחוללה לקראת סוף האלף השני. לך ותכניס אלף שנה בפחות מחודש. לא הייתי מוכן פרפקט ובכול אופן השכלתי קמעה.

 

 

עשרות אלפי כותרים נכתבו אודות השואה. סיפורים אישיים בצד מחקרים. מאות אלפי מאמרים. אין סיכוי כלשהו לגשר על הפער. ובכול זאת, כמו אחוז דיבוק, הוקדשו השבועות שלאחר השיבה ל"גן העדן / ביצה" המקומי/ת, לחיפוש ולניסיון לצמצם, ולו במעט, את הפער. ופתאום כל שקשור לשואה הפך למעניין וקיבל עדיפות. הוזנחו שיריו של דוד אבידן, הוזנחו "חיידקים רובים ופלדה" ועוד כמה ספרים וביניהם "תמול שלשום" (של ש"י עגנון) שחשבתי שהגיעה העת שאקרא אותו, ולקחתי אותו איתי למסע בפולין אך גם שם לא היה זמן… שכמו במערכון של הגששים "קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו".

עזריאל קרליבך – העורך המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" נסע בזמנו, בתחילת שנות החמישים (של המאה ה-20), להודו. חזר וכתב ספר. הוא שהה שם רק שלושה שבועות. ויצא עם ספר. לכתוב את הספר לקח יותר זמן מהביקור/מסע. ספר פוסט-מודרני. לפני שהמונח הפך להיות שגור בפי כל. הספר הפך לאורים ותומים עד שלונלי פלנט והפתקים במטייל החליפו אותו. ולהזכירכם: הודו הינה תת-יבשת! לא כזו קטנה שניתן לתהות על קנקנה בתוך ימים ספורים. נהפוך הוא. גדולה ומורכבת. באותה תקופה התגוררו בה מעל לחצי מיליארד איש. הים מעל למיליארד. ב-2050 חוזים המומחים כי תשיג את סין ותהפוך למדינה המאוכלסת ביותר בתבל. אין סיכוי, וגם לא הייתה כל כוונה, שאעשה משהו דומה. תשכחו מזה. אין לי הכישרון לכך. לאט-לאט יבשילו הרשימות. אחת לתקופה. ולוקח זמן לעכל את החומר ולהתחיל במלאכת הכתיבה. אבל מה בוער? ומה יקרה אם אספר את הסיפור במועד מאוחר? הרי זהו הצעד הראשון במסע הרשימות. הבטחות צריך לקיים. ומכיוון שהבטחתי…

ונקנח בסיפור – "הכפרי והבוכים" – אותו סיפר הצדיק רבי ישראל מרוזין כמשל על הגלות:

"כפרי אחד בא העירה להתפלל בראש-השנה, והכפריים בימים ההם לא היו בקיאים בתפילה. היה אותו כפרי עומד ומביט לכאן ולכאן, וראה כל העם בוכים. התחיל תמה: בכייה זו על מה ולמה היא, ומי היכה אותם שהם בוכים? הלוא לא היתה שום קטטה בבית-הכנסת. הרהר בדבר עד שעלה על דעתו כי אין זאת אלא שהם רעבים, והריהם בוכים על שמעוכבים הם כל כך בבית-הכנסת. ומכיוון שאף הוא היה רעב, התחיל אף הוא בוכה. לאחר שסיימו תפילת-לחש וחדלו מבכיים, היה תמה: מה זה שאין הם בוכים עכשיו? ועלה על דעתו שראה בבית, קודם שהלך לבית-הכנסת, שהניחו חתיכת בשר יבש בתוך הפרפרת והיא צריכה בישול ממושך, וככל שהבשר מצטמק כן טובה הפרפרת יותר, ולמחשבה הזאת נחה דעתו. אחר-כך הגיעו לתקיעות שופר, והתחילו שוב בוכים, וחזרה תמיהתו למקומה. לבסוף נתברר לו הדבר ואמר בלבו: אמת, לכשיאריך הזמן תהא הפרפרת טובה יותר, אלא שאין כח לחכות כל כך." 

פנחס שדה, 1983, ספר הדמיונות של היהודים, שוקן (ע' 367).  

 

 

 

כאמור זהו רק הפרק הראשון. המבוא.

המשך יבוא: לעדכון ראו בארכיון המחבר….
 

צילומים: משה הרפז, מיידאנק, 13 אוגוסט 2009.

דיווח על מרבד פרחים תל-אביבי

כיכר רבין. פעם הייתה זאת כיכר מלכי ישראל. זמן רב שאין לנו מלכים. כמעט אלפיים שנה. אבל יש לנו נשיאים וראשי ממשלות. מלכים רצחו. אז מה הבעיה לרצוח ראש ממשלה? זר מבריסל ופטוניות מעטרות את ציון המקום.

 

 

 

 

 

עומד אני מול מתנת בריסל לתל-אביב במלאת לאחרונה מאה שנים (אביבים). מתנה חד-פעמית. לפחות מ-48 שעות. מרבד/שטיח המורכב מ- 500 אלף פרחים (חצי מיליון). פטוניות. דליות. ביגוניות. וגם רצועות דשא. עיצוב השטיח מורכב מדוגמאות של אריחים וציורי קיר שנמצאו בבתים של ראשוני העיר – חיים נחמן ביאליק, ישראל רוקח, אהרון שלוש ואחרים. האחראי על העיצוב – עדי יקותיאלי. כאמור, השטיח הוא מחווה של העיר בריסל והוא מוצג במסגרת חודש האמנות של שנת ה-100.

סביב השטיח גדר כפולה. וסביב המתחם נפרסה גדר היקפית נוספת. ושומרים. ושוטרים. ואולי גם בלשים… ולך דע היכן ממוקמות מצלמות האבטחה. לא ממש חיפשתי. חיפשו אצלי בתיק המצלמה. מה כבר יכולתי להטמין? עברתי. קיבלתי אישור לחצות את הגדר הראשונה. בכניסה קיבלתי גלויה. הבעיה שלא הייתה לי אפשרות לשמור ללא קיפול. אז קיפלתי. וכששבתי לביתי – סרקתי. חדי העין יבחינו בוודאי בתווי הקיפול. מתנצל.

 

צילמתי. כמו גם רבים אחרים. לא חיפשתי תירוץ להיכנס לעירייה ולצלם ממבט על. כבר התמונות ששוגרו בתקשורת נתנו את המבט הזה. בהחלט מבט. נסתפק בתצלומי מגובה העיניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

היה חם. התיישבתי על ספסל. טיפה של צל על הקודקוד המזיע. התבוננתי באנשים. חלק מצלם. אחד את השני או את השנייה או את הילדים. על רקע המרבד. אפילו בטלפונים הניידים. ואמהות וילדים. וקשישות מלוות בפיליפיניות. ולידי התיישב איש נמוך קומה. עם סט מצלמות שכמעט האפיל על קומתו. ודברנו. והצעתי לו לחזור ולצלם גם בלילה. כי זה מה שאני מתכוון לעשות. והתברר לי כי הוא מגדיר עצמו כצלם "חובב". אם הוא חובב אז מה אני? איך שלא יהיה הוא ציין שהפרחים עושים רושם של עייפים. אך לא בטוח שיחזור בלילה. אחרי כלות הכול – זהו רק תחביב. בהחלט הסכמתי איתו בנושא עייפות החומר. העיכוב בדרך והחום אינם משפיעים לטובה. "אתה מספר לי?" שאל/אמר האיש. ואז הפתיע ואמר שהוא עובד אל-על. אחזקת מטוסים. והייתה תקלה במטוס. והתוצאה 12 שעות פיגור. הוא היה שם. ולא מצאו חלופה בחברה ובחברות האחרות. ובכלל הגישה שלו שאם משהו משתבש על הבוקר, מוטב לחזור הבייתה ולא להמשיך. חבל על היום. ויום הטסת הפרחים ארצה היה אחד הימים שמן הראוי היה לא לצאת בכלל מפתח הבית… איך שלא יהיה שאל כיצד עולים לעירייה. אינו תושב המקום. גם אני לא. אבל בדרך ראיתי את הכניסה המאובטחת. את המגנומטר. את השומרים. והסברתי לו. והוא הלך לכיוון. ולא ראיתי אותו שב. ייתכן והשומרים השתכנעו – לאור הציוד – שמדובר בצלם מקצועי והותירו לו להיכנס.

 

 

 

 

ושימו לב לסמל העיר (הישן), לגמל ולשאר מרכיבי העיצוב:

 

 

 

 

 

 

ומהכיכר אספה אותי זוגתי שתחיה וירדנו דרומה – לביאנלה. אל הבתים הטמפלרים ששוחזרו במסגרת הקמת מתחם מגדל נחושתן.ואל התערוכה – "קרקס אוניברסלי". על-כך – בהזדמנות אחרת.

ושבתי בלילה לצלם שוב. והאורות רקדו לצלילי המוסיקה. והפרחים נשזפו בצבעים – אדומים, כחולים, צהובים. וכמות הצופים במופע עלתה לעין שיעור על זו שלפנות ערב. הרחבה מלאה בבני אדם. וכשפסקו ריקודי הפנסים ונותרה הצפת אור יציבה של המשטח התחיל עם ישראל – גברים נשים וטף – ללכת לביתו ו/או למקום אחר.

 

 

 

 

 

וכשאני פותח את העיתון בבוקר יומזה – מוטחת רשימת טענות: למה רמפות הצפייה נמוכות, למה לא נותנים להיכנס לקומה ה-12, למה הביגוניות עייפות, ולמה ולמה… תודה מישהו אמר?

 

מי שראה – ראה. ומי שלא – מקווה אני שלפחות מושג קלוש קיבל מרשימה זו.

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2009)

צדק חברתי [3] – בולדוזרים עליך פלורנטין (או לפחות על מערב השכונה…)

פסענו דרומה ממגדל פלורנטין בעקבות אדר' ליאת איזקוב. תושבת שכונת פלורנטין. השכונה הוקמה ב-1927 על-ידי הקבלן סולומון פלורנטין ושותפו דוד אברבנאל. יוצאי יוון. שלא תתבלבלו: רחוב פלורנטין שבשכונה קרוי ע"ש דוד פלורנטין (1874 – 1941). ציוני סלוניקאי. אך השכונה קרויה ע"ש פלורנטין האחר.

ליאת העבירה אותנו מהמגדל המושמץ לשכונה התקועה. רחוב אברבנאל יוצא מרחוב אילת (מול גשר שלוש) ומושך דרומה עד לדרך שלמה (סלמה). הרחוב קרוי על שמו של דון יצחק אברבנאל (1437 – 1508). מדינאי, פילוסוף ופרשן. יש אומרים – מזרע בית דוד. שימש כשר האוצר של מלך פורטוגל – אלפונסו החמישי. עבר לשרת את הזוג הקתולי המלכותי של ספרד – פרדיננד ואיזבלה. השתדל אך לא הצליח למנוע את הגירוש מספרד. לבסוף התיישב בונציה.

בגדתו המערבית ממוקמים בתי-מלאכה ומבני תעשייה המשמשים כעורף היצרני של המוצרים המוצגים בחלונות הראווה ברחוב הרצל. כאן תמצאו מומחה לכיסאות, ליד מומחה לפינות אוכל, ליד מומחה לספות, ליד מומחה לסלון, ליד מומחה לשולחנות, ליד מומחה לארונות, בצד מומחה למטקות…

 

מקור: מסמך התנגדויות התושבים לתכנית תא/2902

 

תכנית תא/2902. התחדשות עירונית. שם סקסי לאתר: "מתחם החרש והאומן". במקום המרקם התעשייתי הנמוך, העלוב למראה והמאובק, אך התוסס וחי, יצמחו בתי מידות. במקום החרש והאומן יוקמו מבנים בני 8 – 10 קומות למגורים. ישיתו את צילם על הגדה המזרחית. יחסמו את מעט הבריזה הנושבת ברחובות פלורנטין. רוב הקרקע – בבעלות פרטית. והם, הבעלים כבר עייפו מעבודתם ורוצים להשיא את הרווח מהקרקע שברשותם. מקבלים זכויות פי 7 מהמצב הקיים כיום. יש מה להוריש. הרי במקצוע מרביתם אינו עובד. ולשכונה יתווספו מאות של יחידות דיור.

ומה רוצים התושבים? תוספת של שטח ירוק לתושבים. שיעמדו במכסת התכנון. כתבנו על-כך בצדק חברתי 2. שיותירו חלק מהרחוב כאזור מעבר שבו יוכלו התושבים לנוע בחופשיות. שיסיגו את קו הבנייה מעט מערבה.

ומה באמת יכולים התושבים לעשות? לא הרבה. לפעול במסלול התנגדויות ההתנגדויות הרגיל ולנסות לרתום לעזרה כמה שיותר גופים שיתמכו במאבקם. מטבע הדברים יהיו אלה ארגוני NG.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבות נוספות: [צדק חברתי 1], [צדק חברתי 2]

 

צילומים: משה הרפז (2008 – 2009)

בין ארץ לשמיים

וכרגיל, הכול מתחיל באקראי. הבזק כלשהו. בזווית העין. משהו לוכד את המבט. משהו שהפר את שגרת הנסיעה. זה לא משהו טבעי. זה משהו שיצר האדם. והוא, המשהו הזה, לא היה שם קודם. חדש. במקרה שלי – סמוך לדרך ראשית. נצפה מהדרך. וגם במקרה זה הסתקרנתי. ובוקר אחד, חמוש במצלמה, דף ועפרון, יצאתי לחקור מהו הדבר שמשך את תשומת ליבי.

 

ומצאתי שלט, ועוד שלט. ופסלים, וחלק שקרס. וקורי עכביש אימתניים. ושוב שלט…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חשבתי שזה יארך זמן קצר. אצלם מקרוב את שרואים בצד הכביש הראשי. אך לא כך. מצאתי את עצמי עומד בפתחה של תערוכה. "בין שמיים לארץ". ומכאן היא מתחילה. ויש הרבה עבודה. כובע על הראש, לגימה של מים וקדימה לעבודה.

 

וכך כתבה טניה פרמינגר, האוצרת:

שנה לאחר התערוכה הראשונה, קבוצת ה- GGG מציגה תערוכה חדשה הנושאת את השם "בין שמיים וארץ". השם נפוץ וטריוויאלי אך מבטא אמת לגבי התערוכה – מיקומה בשדות הפתוחים של ארסוף קדם, ומיקומם של אמני הקבוצה בחלל האמנות הישראלית.

[…]
יצירה היא נקיטת עמדה של היוצר, הגדרת מקום במרחב החברתי והתרבותי והגדרת מקום בין שמיים וארץ – בין פיסי ומטפיסי. זוג המונחים האלה – שמיים וארץ, מבטאים ניגוד קוטבי אבל הם מבטאים גם שני ניגודים משלימים שיוצרים את המקום שלנו על פני האדמה. ככל שהמרחק בין הקטבים הוא גדול יותר, כך חזק יותר הכוח המאחד אותם. מסורתי, הוא הקצה השני של מהפכני ושניהם יכולים להתקיים בכפיפה אחת ביצירה אחת. ככל שהאמירה היא אישית יותר, כך היא נוגעת יותר לכולם.

באמנות, להבדיל מהבנקים, לאומי יכול להיות באותו זמן גם בינלאומי. אישיות שמגדירה את עצמה כאני, קיימת באותו זמן בתוך האנושות כולה – ואמני הגלריה הירוקה מכריזים ביחד עם המשורר האוסטי קוסטה חטגורוב:
"כל העולם הוא מקדשי
האהבה היא קדושתי
והיקום מכורתי"

וכך הגעתי לתערוכת פיסול בשטח. בפארק דינה. לעבודות הפיסול אין מוצמד שילוט המציין מי האמן ומה שם נתן לה, ליצירה. לחלק מהיצירות הצלחתי ליירט את שם האמן ואת שם העבודה. זאת על פי העלון המוצמד ללוח המודעות מול ציון פארק דינה. אך מה עם האחרות? למי ליתן קרדיט? אז, בפרפראזה ל-"צלם לא ידוע", הפכתי את השמות הנסתרים ל-"פסל לא ידוע" (נא להתייחס לכתוב בלשון זכר כאל שני המגדרים). וליצירות הצמדתי שמות כיד הדמיון שנחה עלי באותו הרגע…

 

גילה קורקר, "מהות הזמן", עץ, אבן, חבל, ענפים.

 

גילה קורקר, "מהות הזמן", עץ, אבן, חבל, ענפים.

 

פסל לא ידוע, "כד טמון".

 

פסל לא ידוע, "כד טמון".

 

אלה בית הלחמי, "בגד הזנה", עץ חי, צינורות השקיה.

 

גילה קרוקר, "הסנה הבוער", שיח עץ (לפני התערבותי)

 

גילה קרוקר, "הסנה הבוער", שיח עץ (לאחר שהסרתי את שקית הניילון שעצבנה…)

 

דני מנהיים, "תיקון".

 

דני מנהיים, "תיקון".

 

דני מנהיים, "תיקון".

 

פסל לא ידוע, "צלחות".

 

פסל לא ידוע, "צלחות".

 

פסל לא ידוע, "צלחות".

 

גילה קרוקר, "פרי האדמה", אבן, דבק אריחים.

 

גילה קרוקר, "פרי האדמה", אבן, דבק אריחים.

 

וגם שיחים הנושאים את "פרי האדמה" האמיתיים היו שם, בסמוך…

 

אלה בית הלחמי, "לימפה".

 

אלה בית הלחמי, "לימפה".

אלה בית הלחמי, "לימפה".

 

פסל לא ידוע, "אישה/עץ".

 

פסל לא ידוע, "עץ/אישה".

 

פסל לא ידוע, "אישה/עץ".

 

עדה מורן רייס, "מערכת סטטית".

 

עדה מורן רייס, "מערכת סטטית".

 

גילה קרוקר, "ניקוי ראש".

 

 

דני מנהיים, "שורשיות לעתיד".

 

עדה מורן רייס, "שמים וארץ".

 

אליי בן אביב, "כביסה".

 

אליי בן אביב, "כביסה".

 

דני מנהיים, "העץ הנדיב".

 

דני מנהיים, "העץ הנדיב".

 

טניה פרמינגר, "אשכול".

 

פסל לא ידוע, "על המחבת".

 

פסל לא ידוע, "על המחבת".

 

פסל לא ידוע, "על המחבת".

 

פסל לא ידוע, "על המחבת".

 

פסל לא ידוע, "על המחבת".

 

פסל לא ידוע, "כוכב ים יבשתי".

 

פסל לא ידוע, "כוכב ים יבשתי".

 

פסל לא ידוע, "כוכב ים יבשתי".

 

פסל לא ידוע, "חשבונייה".

 

פסל לא ידוע, "חשבונייה".

 

פסל לא ידוע, "ארבעת פרשי האפוקליפסה" או "ארבעת המוסקטרים".

 

פסל לא ידוע, "הקינוח: טירמיסו".

 

בהמשך גיליתי שבסמוך ישנן עוד עבודות פיסול. הן ממוקמות בשטח מגודר בגדר סמלית (חבל רפוי) אם בכלל – "שטח פרטי". חצר משק ובה מעין גן בוטני – לכול עץ מוצמד שם – ובנוסף לכך פזורים בחצר פסלים. השלט לא עשה רושם מרתיע. גם לא הייתי צריך לעבור גדר אימתנית. היא לא הייתה. אז אל תראו בכך השגת גבול או פלישה. סתם סקרנות.

 

וגם כאן, לא היו שמות. אז המשכתי במלאכה… מכך שהעבודות הללו מגודרות ולא פזורות בשטחים הפתוחים, עולה כי אינן משתייכות לתערוכה. אך הן היו מעניינות ומגיע גם להן אור רגעי של זרקור אחד או שניים.

 

פסל לא ידוע, "ט".

 

פסל לא ידוע, "קרדום".

 

פסל לא ידוע, "קרדום".

 

פסל לא ידוע, "קרדום".

 

פסל לא ידוע, "ציפור גן העדן".

 

פסל לא ידוע, "עטינים".

 

 

ובבוסתן היה גם עץ רימון. ונזכרתי שאלול בפתח ואחריו ראש השנה והחגים, וארבעת המינים. והרימונים…

 

פסל ידוע, "עץ רימון נושא פרי".

 

 

פסל לא ידוע, "חותמת".

 

פסל לא ידוע, "נישא ברוח".

 

פסל לא ידוע, "קשור"

 

פסל לא ידוע, "קשור".

 

פסל לא ידוע, "קשור".

 

פסל לא ידוע, "קשור".

 

פסל לא ידוע, "מזבח שלום"

 

פסל לא ידוע, "מזבח שלום".

 

פסל לא ידוע, "רומוס ורומולוס".

 

פסל לא ידוע, "רומוס ורומולוס".

 

ולבסוף, לאן הולך האדם? למקום שאפילו המלך (או האפיפיור בגירסה אחרת של הסיפור) נצרך אליו.

 

 

 

הצד שלה והצד שלו….

 

 

 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

 

רקל, מרים, יהושע וראול או סיפורו של שומר כנסיית סינגוגה סנטה מריה דה-לה-בלנקה.

 "אתם יהודים? אתם מישראל?" שאל, ספק קבע, השומר המופקד של כנסיית סינגוגה סנטה מריה דה-לה-בלנקה. "סי, סי" השבנו. אמנם ספרדית אין אנו דוברים, אך כיוון שהשאלה נשאלה בעברית – הבינונו. הפניה בעברית מגומגמת הפתיעה אותנו. את זוגתי שתחיה ואותי. היא עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. זו הסיבה שבדרך כלל אין מזהים אותנו כישראלים. אולי הלבוש, אולי הכניסה לבית הכנסת בצעדים מהוססים, אולי משהו בשפת הגוף או שמא עין השומר בקיאה ומנוסה בזיהוי ישראלים.  סינרגיה של אפשרויות.

 

השומר עבר לדבר בספרדית שלעיתים הייתה מתובלת במילים עבריות: "אם כך", פנה, "בואו איתי ואסביר לכם. אין זו כנסייה. זהו בית הכנסת על-שם מאיר בן שוּשן". הוא היה נרגש. וחזר והדגיש: "בית הכנסת של מאיר בן שושן". עמדנו בפינה פנימית במבנה, ספק מוסתרים, ספק צופים, באולם הכנסייה שליד מזבחה התגודדו בני נוער אמריקנים סביב מדריך שקולו הדהד בחלל אך לא במידה שהפריע לשיחתנו – בעצם להסבריו של השומר שאנו היינו קהל מאזיניו.

 

 

טולדו. סיפור עתיק יומין. אונסק"ו הכריז עליה כעל אתר מורשת עולמית. היסטוריה על רגל אחת. אסטרטגיה של מקום: עיקול הנהר, מוקף ומוגן משלושה צדדים בפיתולי נהר הטאחו, גובהו של המצוק, השליטה למרחוק ומקור החיים – מים. עיר וותיקה היא טולדו. יש הסבורים שהמקום התאכלס לראשונה על-ידי האיברים – הילידים הראשונים שהעניקו לחצי האי האיברי את שמו. הפניקים התיישבו במקום לאחר מכן וטולדו הפכה לתחנת מסחר לאורכו של נהר הטאחו החוצה לאיטו את חצי האי, ממזרח למערב, משנה שם ונשפך לאוקיאנוס האטלנטי.

 

 

דור הולך ודור בא. רומי הייתה הראשונה שמיסדה את היישוב לאחר שסילקה משם את הפניקים שנואי נפשה. הויזיגותים, אחד משבטי הברברים שחדרו מצפון, הם שכבשו אותה במאה השישית לספירה. טולדו הייתה שחקן מפתח בנסיכות הויזיגותית שהתגבשה באזור. ההתיישבות בה החלה ב-507 ובתוך כחמישים שנה, ב-554, כבר הפכה להיות עיר בירה. הללו, הויזיגותים, בתורם, הובסו ב-711 על-ידי המוּרים שבנו את המצודה – אלקאזאר – בראש הגבעה (אגב – לכול עיר ספרדית עתיקה המכבדת את עצמה יש אלקאזאר).

 

הבירה הקיסרית. מפרובינציה רומית לבירה (זמנית) של קיסרות רומי הקדושה. במהלך הכיבוש מחדש, הרהקונקויסטה, חולצה טולדו מהאחיזה המורית. אלפונסו החמישי מליאון כבש את העיר ב-1085. חלפו שנתיים בלבד והמלך העתיק אליה את בירתו מליאון. העיר הפכה לרב-תרבותית והתגוררו בה בכפיפה אחת נוצרים, מוסלמים ויהודים. טולדו החלה לפרוח, ללבלב, לשגשג ולהתעשר. הקדמה עצרה ב-1561 עת החליט המלך פיליפה השני להעתיק את הבירה המלכותית למדריד. או אז החלה שקיעתה של טולדו והעיר הלכה ודעכה, הלכה ונצטמקה.

 

טולדו, לפי מסורת יהודית, הינה הקדומה מקרב ההתיישבויות היהודיות בחצי האי האיברי. ראשוניה נמנו על גולי יהודה בעקבות חורבן בית ראשון. אולם לכך אין עדות. השכונה היהודית בטולדו, החודריה, הוקמה ב-820 ובזמנו הייתה מעין עיר בזעיר אנפין מוקפת חומה ומבוצרת. לאחר הכיבוש מחדש, פרחה הקהילה היהודית בעיר.

 

דגם עץ של טולדו – הגשרים, המצודה, הקתדרלה, הרובע היהודי. הדגם מוצב במוזיאון ליהדות ספרד בבית הכנסת דלטרנסיטו. (צילום: משה הרפז)

 

טולדו הייתה אחד ממרכזי התרבות היהודית בספרד של ימי הביניים. יש המעריכים את מספר היהודים בעיר, בתקופתו של פרדיננד השלישי (1252-1217), ב-12,000 נפש. מקורות מסוף המאה ה-15 מזכירים 10 בתי-כנסת וחמישה בתי מדרש. רק שניים מבתי הכנסת נותרו עומדים על כנם – אלה שהפכו לכנסיות. האחד שבנה דון שמואל הלוי ב-1357 והשני שנבנה על-ידי דון יוסף אבן שושן. חיי היהודים היו נתונים לעליות ומורדות. בעיקר מורדות. ככול שהתחזקה הכנסייה הקתולית כך סבלו היהודים מגזרות ומפורענויות.

 

בימיו של יהודה הלוי נאמר על היהודים, כי חיו בטוב, משולבים בתרבות הנאורה של חצר המלכים ומיוצגים היטב בכלכלה המקומית. דון יוסף הנשיא תיפקד מחצר המלך ופעלו בה כמה מגדולי החכמים (ויסלחו לי טובים ורבים שבשמותיהם לא נקבתי) וכן משפחות ידועות ומפורסמות כגון שושן, הלוי, אבולעפיה, צדוק ועוד:

ראב"ע – רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא (1164-1092) ובניו ר' יצחק אבן עזרא ומשה אבן עזרא.

ראב"ד (הראשון) – רבי אברהם אבן דאוד (1170-1125), היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום. מחבר "ספר הקבלה" ו"האמונה הרמה".

הרא"ש – רבי אשר בן יחיאל (1327-1250) אשר רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס ל"שולחן ערוך".

רבי יעקב בן הרא"ש (בנו השלישי) בעל "ארבעה טורים".

רבי מנחם בן אהרן בעל "צידה לדרך".

רבי אברהם בן נתן הירחי בעל "המנהיג".

והמפורסם שבקרבם – ריה"ל – הוא רבי יהודה הלוי (1140-1075), פילוסוף, משורר ואפילו רופא לעת מצוא. ריה"ל כתב את "ספר הכוזרי" בימים בהם התחוללה בספרד מלחמה בין המוסלמים לנוצרים. וכרגיל, כאשר שנים מתקוטטים, זה שנפגע וסופג מהלומות הוא השלישי, הצופה ה"בלתי מעורב" – דהיינו היהודי. היהודים הם שסבלו מפרעות הנוצרים ומהתנכלויות הערבים. הכוזרי, שנכתב בערבית הינו "ספר תשובות לטענות נגד היהדות" ומתאר את דרכו של מלך הכוזרים לבחירה ביהדות כדתו.

 

ואיך נוכל להמשיך ללא אזכור של קומץ שורות משניים מהמפורסמים שבשיריו:

ציון, הלא תשאלי לשלום אסוריך / דורשי שלומך והם יתר עדריך / מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום / רחוק וקרוב שאי מכל עבריך (ציון הלא תשאלי).

לבי במזרח ואנכי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב / איכה אשטח נדרי ואסורי, בעוד / ציון בחבל אדם ואני בכבל ערב (לבי במזרח).

אגב, ריה"ל "נאה דורש ונאה מקיים". ב-1140 אכן עזב את ספרד ופניו לציון. לאן הגיע – זה כבר שייך לסיפור אחר.

 

את המכונית השכורה השארנו במגרש החניה של בית החולים ממזרח לנהר הטאחו והעיר העתיקה. ירדנו בכביש המפותל וחצינו, על-פני הגשר הישן שבנו הערבים במאה ה-12, את הנהר. הטאחו, שתחילתו ברכסי ההרים שממזרח למדריד, המפלס דרכו באיטיות, במיאנדרים, אל האוקיאנוס האטלנטי, וכשהוא חוצה את גבול פורטוגל משנה שמו לטאז'ו, אותו נהר שכותב עליו ז'וזה סאראמאגו בספרו "חייו ומותו של ריקרדו ריש", חוצה את ליסבון הבירה ומגיע לסופו. כעת ספטמבר. מי הנהר נמוכים. בקרוב יגיע החורף ואיתו יגבהו המים.

 

 

נכנסנו בשערי העיר הבצורה והחלנו לטפס. עיר בצורה, שגיבה, נישאת מעל המצוק המביט אל נהר הטאחו המקיפו משלושה צדדים. שני האירים – היא והוא –  ביקשו עזרה: "היכן אנו?".  "כאן", אמרתי והצבעתי על המיקום במפתם. "איך באירלנד?" שאלנו והשנים השיבו: "מזג האוויר לא טוב. קודר. ערפילי וגשום". וכאן – שמש חזקה, קופחת, שמי תכלת עזה. וחם.

 

טפסנו, עלינו וחלפנו על פני המצודה, המבצר, "אלקאזאר", ועל פני הקתדרלה. זאת הקתדרלה הראשית של ספרד. מעוטרת ומקושטת להפליא. במבואה, על הקיר המרכזי הפונה אל הכניסה, תלויה אחת התמונות המפורסמות – "הפשטת ישו מבגדיו" – שצייר אל-גרקו. בסמוך חדר ההלבשה של הנזירים.

 

הפשטת ישו. שמן על בד (1577 – 1579)

 

דרכינו הוליכה בין סמטאותיה הצרות, החשוכות, המצננות, המשובצות בתים עתיקים של העיר – בתים אפורים, חומים וצהובים. עיר ימיבינימית. והנה אנו בפאתי הרובע היהודי – החודיריה.

 

 

 

 

 

שמנו פעמינו לבתי הכנסת – הללו שנשארו על תילם דווקא בשל הפיכתם לכנסיות. אחד מכללי הכיבוש – האל של הכובש מחליף את האל של הנכבש. ספרד, תורכיה, ירושלים. צריבת העליונות בתודעה.

 

האתר הראשון, המזרחי, הלוא הוא בית הכנסת דל טרנסיטו (Sinagoga Del Transito). זהו האתר שאליו כולם עולים לרגל. בית הכנסת והמוזיאון לתולדות יהדות ספרד (Museo Sefardi). מי שמעוניין – www.museosefaradi.net (האתר בספרדית). בבית הכנסת נשמרו כתובות עבריות ובשל כך הפך המקום למוזיאון של יהדות ספרד בכלל וטולדו בפרט. הרחוב קרוי על שמו של מקים בית הכנסת – Call Samuel Levi. קבוצה של ישראלים צובאים על הפתח. "עוד רבע שעה ואנו נפגשים בחוץ", קוראת, ספק פוקדת המדריכה. חיכינו שיתפנה השטח ונכנסנו. בתוכו, אגדיר זאת בשתי מילים – חוויה מרתקת. יודאיקה צרופה.

 

 

 

 

 

בצמוד למבנה בית הכנסת צמוד מבנה נוסף. זהו ביתו של ריה"ל שלימים התגורר בו דומניקוס תאוטופולוס (1614-1541) המוכר יותר בכינויו "אל גרקו" (היווני) שהיגר ב-1577 אל העיר מכרתים ובה צייר רבות מיצירותיו החשובות. זה שספרו במוזיאון הספרדי וזה שיצירתו תלויה בחלל הקתדרלה. עיר שבניה המפורסמים – מהגרים.  

 

המשכנו אל בית הכנסת השני. סינגוגה סנטה מריה דה-לה-בלנקה (Sinagoga Santa Maria Del Blanca). ב-1405 הפך בית הכנסת לכנסייה. האתר ממוקם ברחוב Calle de los Reyes Catolicos 4. שם בית הכנסת – אוקסימורון מונצח. את האתר של בית הכנסת השני רוב התיירים אינו מבקר וכאן כבר אין לחץ. קבוצת הישראלים שעטה במורד הרחוב.

 

 

 

נכנסנו. ואז פנה אלינו השומר: "אתם יהודים?". השומר חזר ושנה: "זה לא כנסייה, זהו בית כנסת על-שם מאיר בן שושן". הוא שלף סמן לייזר מכיסו והצביע על מגן דוד המגולף בעטרתו של עמוד מהעמודים התומכים את גג המבנה. "רואים אתם", אמר, "הנוצרים הסירו ומחקו את מרבית הסימנים של בית הכנסת היהודי אבל המגן דוד נשאר." ואכן, בקצוות העמודים נותרו עיטורים בעלי מוטיב יהודי מובהק – מגן דוד. "וכאן", הוסיף לאחר שהלכנו בעקבותיו לכותל המבנה, "כאן היה המקווה אך הנוצרים סתמו אותו".

 

"אני יהודי", הסביר השומר. "רקל, מרים, יהושע וראול הם ילדי". לשאלה היכן הוא מתגורר  השיב: "כאן, לא רחוק מכאן. בחודיריה". והוספנו לשאול: "האם נותרו יהודים בעיר?". והשיב: "כן. עוד שתי משפחות מתגוררות בסמוך".

 

אין נביא בארצו. רק לאחרונה התחוור לי כי פרופ' שלמה בן-עמי, לשעבר שר החוץ והשר לביטחון פנים, הפך את טולדו למקום מושבו (מזה שלוש שנים) שבה הוא משמש כנשיא  "מכון טולדו לשלום" אותו יזם והקים. תחום מחקריו של המכון – דיפלומטיה של ניהול סכסוכים.

 

"בית הכנסת של מאיר בן שושן". חזר והדגיש השומר ושוב חזר על כך מספר פעמים. ואז נזכרתי באותו בן שושן שעימו חלקתי אוהל סיירים משותף בקורס מ"כים, בשבטה, בשלהי 1966, בימים שבדרך לבסיס היינו חולפים על פני "סוף העולם" – אותה גבעה אחרונה שבכביש המדרים מבאר שבע, שאחריה לא נראתה עוד העיר. ואמרתי לשומר: "יש בן שושן בירושלים. חלוץ של בית"ר ירושלים". השומר חייך. כדורגל הוא מכנה משותף.

 

אמרנו תודה וברכנו: "לשנה הבאה בחרוזלם (ירושלים בספרדית)". לחצנו ידיים ונפרדנו. יצאנו לרחוב. ואז נזכרתי כי שכחתי לשאול לשמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים וציורים: משה הרפז (ספטמבר 2008)