"אתם יהודים? אתם מישראל?" שאל, ספק קבע, השומר המופקד של כנסיית סינגוגה סנטה מריה דה-לה-בלנקה. "סי, סי" השבנו. אמנם ספרדית אין אנו דוברים, אך כיוון שהשאלה נשאלה בעברית – הבינונו. הפניה בעברית מגומגמת הפתיעה אותנו. את זוגתי שתחיה ואותי. היא עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. זו הסיבה שבדרך כלל אין מזהים אותנו כישראלים. אולי הלבוש, אולי הכניסה לבית הכנסת בצעדים מהוססים, אולי משהו בשפת הגוף או שמא עין השומר בקיאה ומנוסה בזיהוי ישראלים. סינרגיה של אפשרויות.
השומר עבר לדבר בספרדית שלעיתים הייתה מתובלת במילים עבריות: "אם כך", פנה, "בואו איתי ואסביר לכם. אין זו כנסייה. זהו בית הכנסת על-שם מאיר בן שוּשן". הוא היה נרגש. וחזר והדגיש: "בית הכנסת של מאיר בן שושן". עמדנו בפינה פנימית במבנה, ספק מוסתרים, ספק צופים, באולם הכנסייה שליד מזבחה התגודדו בני נוער אמריקנים סביב מדריך שקולו הדהד בחלל אך לא במידה שהפריע לשיחתנו – בעצם להסבריו של השומר שאנו היינו קהל מאזיניו.
טולדו. סיפור עתיק יומין. אונסק"ו הכריז עליה כעל אתר מורשת עולמית. היסטוריה על רגל אחת. אסטרטגיה של מקום: עיקול הנהר, מוקף ומוגן משלושה צדדים בפיתולי נהר הטאחו, גובהו של המצוק, השליטה למרחוק ומקור החיים – מים. עיר וותיקה היא טולדו. יש הסבורים שהמקום התאכלס לראשונה על-ידי האיברים – הילידים הראשונים שהעניקו לחצי האי האיברי את שמו. הפניקים התיישבו במקום לאחר מכן וטולדו הפכה לתחנת מסחר לאורכו של נהר הטאחו החוצה לאיטו את חצי האי, ממזרח למערב, משנה שם ונשפך לאוקיאנוס האטלנטי.
דור הולך ודור בא. רומי הייתה הראשונה שמיסדה את היישוב לאחר שסילקה משם את הפניקים שנואי נפשה. הויזיגותים, אחד משבטי הברברים שחדרו מצפון, הם שכבשו אותה במאה השישית לספירה. טולדו הייתה שחקן מפתח בנסיכות הויזיגותית שהתגבשה באזור. ההתיישבות בה החלה ב-507 ובתוך כחמישים שנה, ב-554, כבר הפכה להיות עיר בירה. הללו, הויזיגותים, בתורם, הובסו ב-711 על-ידי המוּרים שבנו את המצודה – אלקאזאר – בראש הגבעה (אגב – לכול עיר ספרדית עתיקה המכבדת את עצמה יש אלקאזאר).
הבירה הקיסרית. מפרובינציה רומית לבירה (זמנית) של קיסרות רומי הקדושה. במהלך הכיבוש מחדש, הרהקונקויסטה, חולצה טולדו מהאחיזה המורית. אלפונסו החמישי מליאון כבש את העיר ב-1085. חלפו שנתיים בלבד והמלך העתיק אליה את בירתו מליאון. העיר הפכה לרב-תרבותית והתגוררו בה בכפיפה אחת נוצרים, מוסלמים ויהודים. טולדו החלה לפרוח, ללבלב, לשגשג ולהתעשר. הקדמה עצרה ב-1561 עת החליט המלך פיליפה השני להעתיק את הבירה המלכותית למדריד. או אז החלה שקיעתה של טולדו והעיר הלכה ודעכה, הלכה ונצטמקה.
טולדו, לפי מסורת יהודית, הינה הקדומה מקרב ההתיישבויות היהודיות בחצי האי האיברי. ראשוניה נמנו על גולי יהודה בעקבות חורבן בית ראשון. אולם לכך אין עדות. השכונה היהודית בטולדו, החודריה, הוקמה ב-820 ובזמנו הייתה מעין עיר בזעיר אנפין מוקפת חומה ומבוצרת. לאחר הכיבוש מחדש, פרחה הקהילה היהודית בעיר.
דגם עץ של טולדו – הגשרים, המצודה, הקתדרלה, הרובע היהודי. הדגם מוצב במוזיאון ליהדות ספרד בבית הכנסת דלטרנסיטו. (צילום: משה הרפז)
טולדו הייתה אחד ממרכזי התרבות היהודית בספרד של ימי הביניים. יש המעריכים את מספר היהודים בעיר, בתקופתו של פרדיננד השלישי (1252-1217), ב-12,000 נפש. מקורות מסוף המאה ה-15 מזכירים 10 בתי-כנסת וחמישה בתי מדרש. רק שניים מבתי הכנסת נותרו עומדים על כנם – אלה שהפכו לכנסיות. האחד שבנה דון שמואל הלוי ב-1357 והשני שנבנה על-ידי דון יוסף אבן שושן. חיי היהודים היו נתונים לעליות ומורדות. בעיקר מורדות. ככול שהתחזקה הכנסייה הקתולית כך סבלו היהודים מגזרות ומפורענויות.
בימיו של יהודה הלוי נאמר על היהודים, כי חיו בטוב, משולבים בתרבות הנאורה של חצר המלכים ומיוצגים היטב בכלכלה המקומית. דון יוסף הנשיא תיפקד מחצר המלך ופעלו בה כמה מגדולי החכמים (ויסלחו לי טובים ורבים שבשמותיהם לא נקבתי) וכן משפחות ידועות ומפורסמות כגון שושן, הלוי, אבולעפיה, צדוק ועוד:
ראב"ע – רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא (1164-1092) ובניו ר' יצחק אבן עזרא ומשה אבן עזרא.
ראב"ד (הראשון) – רבי אברהם אבן דאוד (1170-1125), היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום. מחבר "ספר הקבלה" ו"האמונה הרמה".
הרא"ש – רבי אשר בן יחיאל (1327-1250) אשר רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס ל"שולחן ערוך".
רבי יעקב בן הרא"ש (בנו השלישי) בעל "ארבעה טורים".
רבי מנחם בן אהרן בעל "צידה לדרך".
רבי אברהם בן נתן הירחי בעל "המנהיג".
והמפורסם שבקרבם – ריה"ל – הוא רבי יהודה הלוי (1140-1075), פילוסוף, משורר ואפילו רופא לעת מצוא. ריה"ל כתב את "ספר הכוזרי" בימים בהם התחוללה בספרד מלחמה בין המוסלמים לנוצרים. וכרגיל, כאשר שנים מתקוטטים, זה שנפגע וסופג מהלומות הוא השלישי, הצופה ה"בלתי מעורב" – דהיינו היהודי. היהודים הם שסבלו מפרעות הנוצרים ומהתנכלויות הערבים. הכוזרי, שנכתב בערבית הינו "ספר תשובות לטענות נגד היהדות" ומתאר את דרכו של מלך הכוזרים לבחירה ביהדות כדתו.
ואיך נוכל להמשיך ללא אזכור של קומץ שורות משניים מהמפורסמים שבשיריו:
ציון, הלא תשאלי לשלום אסוריך / דורשי שלומך והם יתר עדריך / מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום / רחוק וקרוב שאי מכל עבריך (ציון הלא תשאלי).
לבי במזרח ואנכי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב / איכה אשטח נדרי ואסורי, בעוד / ציון בחבל אדם ואני בכבל ערב (לבי במזרח).
אגב, ריה"ל "נאה דורש ונאה מקיים". ב-1140 אכן עזב את ספרד ופניו לציון. לאן הגיע – זה כבר שייך לסיפור אחר.
את המכונית השכורה השארנו במגרש החניה של בית החולים ממזרח לנהר הטאחו והעיר העתיקה. ירדנו בכביש המפותל וחצינו, על-פני הגשר הישן שבנו הערבים במאה ה-12, את הנהר. הטאחו, שתחילתו ברכסי ההרים שממזרח למדריד, המפלס דרכו באיטיות, במיאנדרים, אל האוקיאנוס האטלנטי, וכשהוא חוצה את גבול פורטוגל משנה שמו לטאז'ו, אותו נהר שכותב עליו ז'וזה סאראמאגו בספרו "חייו ומותו של ריקרדו ריש", חוצה את ליסבון הבירה ומגיע לסופו. כעת ספטמבר. מי הנהר נמוכים. בקרוב יגיע החורף ואיתו יגבהו המים.
נכנסנו בשערי העיר הבצורה והחלנו לטפס. עיר בצורה, שגיבה, נישאת מעל המצוק המביט אל נהר הטאחו המקיפו משלושה צדדים. שני האירים – היא והוא – ביקשו עזרה: "היכן אנו?". "כאן", אמרתי והצבעתי על המיקום במפתם. "איך באירלנד?" שאלנו והשנים השיבו: "מזג האוויר לא טוב. קודר. ערפילי וגשום". וכאן – שמש חזקה, קופחת, שמי תכלת עזה. וחם.
טפסנו, עלינו וחלפנו על פני המצודה, המבצר, "אלקאזאר", ועל פני הקתדרלה. זאת הקתדרלה הראשית של ספרד. מעוטרת ומקושטת להפליא. במבואה, על הקיר המרכזי הפונה אל הכניסה, תלויה אחת התמונות המפורסמות – "הפשטת ישו מבגדיו" – שצייר אל-גרקו. בסמוך חדר ההלבשה של הנזירים.
הפשטת ישו. שמן על בד (1577 – 1579)
דרכינו הוליכה בין סמטאותיה הצרות, החשוכות, המצננות, המשובצות בתים עתיקים של העיר – בתים אפורים, חומים וצהובים. עיר ימיבינימית. והנה אנו בפאתי הרובע היהודי – החודיריה.
שמנו פעמינו לבתי הכנסת – הללו שנשארו על תילם דווקא בשל הפיכתם לכנסיות. אחד מכללי הכיבוש – האל של הכובש מחליף את האל של הנכבש. ספרד, תורכיה, ירושלים. צריבת העליונות בתודעה.
האתר הראשון, המזרחי, הלוא הוא בית הכנסת דל טרנסיטו (Sinagoga Del Transito). זהו האתר שאליו כולם עולים לרגל. בית הכנסת והמוזיאון לתולדות יהדות ספרד (Museo Sefardi). מי שמעוניין – www.museosefaradi.net (האתר בספרדית). בבית הכנסת נשמרו כתובות עבריות ובשל כך הפך המקום למוזיאון של יהדות ספרד בכלל וטולדו בפרט. הרחוב קרוי על שמו של מקים בית הכנסת – Call Samuel Levi. קבוצה של ישראלים צובאים על הפתח. "עוד רבע שעה ואנו נפגשים בחוץ", קוראת, ספק פוקדת המדריכה. חיכינו שיתפנה השטח ונכנסנו. בתוכו, אגדיר זאת בשתי מילים – חוויה מרתקת. יודאיקה צרופה.
בצמוד למבנה בית הכנסת צמוד מבנה נוסף. זהו ביתו של ריה"ל שלימים התגורר בו דומניקוס תאוטופולוס (1614-1541) המוכר יותר בכינויו "אל גרקו" (היווני) שהיגר ב-1577 אל העיר מכרתים ובה צייר רבות מיצירותיו החשובות. זה שספרו במוזיאון הספרדי וזה שיצירתו תלויה בחלל הקתדרלה. עיר שבניה המפורסמים – מהגרים.
המשכנו אל בית הכנסת השני. סינגוגה סנטה מריה דה-לה-בלנקה (Sinagoga Santa Maria Del Blanca). ב-1405 הפך בית הכנסת לכנסייה. האתר ממוקם ברחוב Calle de los Reyes Catolicos 4. שם בית הכנסת – אוקסימורון מונצח. את האתר של בית הכנסת השני רוב התיירים אינו מבקר וכאן כבר אין לחץ. קבוצת הישראלים שעטה במורד הרחוב.
נכנסנו. ואז פנה אלינו השומר: "אתם יהודים?". השומר חזר ושנה: "זה לא כנסייה, זהו בית כנסת על-שם מאיר בן שושן". הוא שלף סמן לייזר מכיסו והצביע על מגן דוד המגולף בעטרתו של עמוד מהעמודים התומכים את גג המבנה. "רואים אתם", אמר, "הנוצרים הסירו ומחקו את מרבית הסימנים של בית הכנסת היהודי אבל המגן דוד נשאר." ואכן, בקצוות העמודים נותרו עיטורים בעלי מוטיב יהודי מובהק – מגן דוד. "וכאן", הוסיף לאחר שהלכנו בעקבותיו לכותל המבנה, "כאן היה המקווה אך הנוצרים סתמו אותו".
"אני יהודי", הסביר השומר. "רקל, מרים, יהושע וראול הם ילדי". לשאלה היכן הוא מתגורר השיב: "כאן, לא רחוק מכאן. בחודיריה". והוספנו לשאול: "האם נותרו יהודים בעיר?". והשיב: "כן. עוד שתי משפחות מתגוררות בסמוך".
אין נביא בארצו. רק לאחרונה התחוור לי כי פרופ' שלמה בן-עמי, לשעבר שר החוץ והשר לביטחון פנים, הפך את טולדו למקום מושבו (מזה שלוש שנים) שבה הוא משמש כנשיא "מכון טולדו לשלום" אותו יזם והקים. תחום מחקריו של המכון – דיפלומטיה של ניהול סכסוכים.
"בית הכנסת של מאיר בן שושן". חזר והדגיש השומר ושוב חזר על כך מספר פעמים. ואז נזכרתי באותו בן שושן שעימו חלקתי אוהל סיירים משותף בקורס מ"כים, בשבטה, בשלהי 1966, בימים שבדרך לבסיס היינו חולפים על פני "סוף העולם" – אותה גבעה אחרונה שבכביש המדרים מבאר שבע, שאחריה לא נראתה עוד העיר. ואמרתי לשומר: "יש בן שושן בירושלים. חלוץ של בית"ר ירושלים". השומר חייך. כדורגל הוא מכנה משותף.
אמרנו תודה וברכנו: "לשנה הבאה בחרוזלם (ירושלים בספרדית)". לחצנו ידיים ונפרדנו. יצאנו לרחוב. ואז נזכרתי כי שכחתי לשאול לשמו.
צילומים וציורים: משה הרפז (ספטמבר 2008)
משה הרפז 