Monthly Archives: אפריל 2009

99 בחוף הכרמל

עמודים אפורים, דקים, זקורים, מובלטים מעל קו ירוק של שיחים ועצים – על רקע שמים בהירים. הפנתי את חרטום המכונית לכיוון.

ואלס עם באשיר. זוכרים את הפתיחה המדהימה? ולאחר מרוץ הכלבים שואל המספר את בעל החלום המסויט: "אתה בטוח ש-28? אולי 26 או 30?". והמסויט משיב: "28. אני בטוח. אחד אחד ספרתי. יריתי בכולם. היו 28."  אני ספרתי 99 שמות.

 

 

 

עברתי על פני השמות החרוטים בשיש. אחד אחרי השני. שם עוקב שם. חקוקים באבן השיש היו 99 שמות. זהו אתר ההנצחה של חללי מלחמות ישראל של מועצה אזורית חוף הכרמל. 99 חיילות וחיילים נפלו בעת שירותם הצבאי ואתר זה מנציחם. התבוננתי בפני לוחות השיש השחורים שבהם חרוטים/חצובים שמות החללים. אותיות לבנות/אפורות שקועות ברקע השיש המושחר.

12 עמודים. כמספר שבטי ישראל. עמודי בטון. גבוהים. דקים. קווים מינימליסטיים. צרים, גבוהים, צרובי-שמש, רוח ומלח. קבוצות של עמודים. 1, 2 ו-3 עמודים בדבוקה. לא יותר. מפוזרים על פני משטח החצץ. הקבוצות מתגודדות וכאילו ממתיקות סוד. ובכול קבוצה העמודים מתייעצים, מתלבטים, נלבטים. העמודים כפופים קמעה. כמו מבקשים מאיתנו מחילה – "סליחה שלא הספקנו. לא הספקנו לצמוח, להזדקף, לחיות. צעירים נגדענו."

 

 

 

 

 

 

בטון מוחלק, מוקפד. מזכיר את "שירת הבטון" שהוצגה במוזיאון ארץ-ישראל. תערוכה שהוקדשה להיסטוריה התרבותית של הבטון והשימוש בו בארץ – מפעלי מים, מתקני תחבורה, מבני דת, מבני תרבות, מתקני חשמל, מבני ביטחון, מבני דיור, אנדרטות ופסלים.

האנדרטה – מעשה ידיו של הפסל יעקב אפשטיין. מי שרוצה יוכל לראות עוד מיצירותיו מוזמן למוזיאון בת-ים לאמנות שם מתקיימת תערוכה היסטורית לתולדות העיר – "חדר מלאכה".

 

שעה לפני הצפירה אני מעלה את הרשימה. וכפי ששורר המשורר: "ונזכור את כולם…" (חיים גורי, הרעות) כך נוקיר אנו את שאינם עוד בחיים.

 

צילומים: משה הרפז

רציף 17

עמדתי על הרציף, פתחתי את "לפני המקום", ספרו של חיים באר (עם עובד, 2008), ומתוכו קראתי (ע' 48 – 54):

על הרציף השומם, עודנו ממתינים לרכבת הנוסעת למרכז ברלין, הודיע לי רפופורט מה יהיה שלבו הראשון של הסיור הלימודי שהועיד לי להלילה. אבל קודם לכן הציע שנפנה איש אל אחיו לא כדרך אומות העולם אלא כמו שנהגו אבותינו במשכנות ישראל מימות עולם. "ובכן, רֶבּ חיים, ראשית חוכמה, ניסע לראות את גרוּנוואלד."
"מתיאס גרונוואלד?" קטעתי אותו, תוהה היכן אפשר לראות בשעה כזאת תמונות של הצייר בעל המזבח מאיזֶנהיים.

"גרונוואלד, ב-u ולא ב-u עם שתי נקודות למעלה, עם אוּמלאוּט," צחקק רפופורט. "לא גרונוואלד הצייר, גרונוואלד הפרבר." הוא זקף את צווארון אדרתו ותמה שבכל חקירותי כצליין ספרותי מדופלם, שיצאו לו מוניטין מתל עד אביב, לא שמעתי מעודי על הפרוור הברלינאי שסופרים ואמנים כמו ליאון פויכטוונגר, אזידורה דנקן וויקי באום עליהם השלום, איוו להם למושב לפני המלחמה.

 

"מקום ראוי, גרונוואלד, בהחלט מקום ראוי," מלמל כשהגענו אל פרוור מגוריו והלכנו במנהרה התת-קרקעית שתחת רשת המסילות שמעלינו. אלא שבמקום להמשיך ישר לעבר שער היציאה, פנה פתאום שמאלה ועלה במרוצה אל רציף אחר.
"האם אנחנו צריכים להחליף רכבת, רֶבּ שלוימה?"
רפופורט החריש ואותת לי שאלך בעקבותיו ואלומת האור של פנס הכיס שלקח אתו פיזזה על המדרגות העולות. הרציף היה נטוש ודממה חשוכה, מעיקה, רבצה עליו.
"איזה רציף הוא זה?" שאלתי בבעתה.
"רציף 17."
"ולאן נוסעים מכאן?"
"לטרזינשטאט, לאושוויץ, לברגן-בלזן," הודיע רפופורט בקול מונוטוני, כדרך כרוזי התחנות ששמות כל היעדים שווים לפניהם, והוליך את אור פנסו בעיגול גדול סביבנו. האלומה נעה לאטה, מאירה לזמן-מה בית תחנה מתפורר, שעשבים מציצים מבין נדבכי לבניו האדומות, ערמות חצץ, מסילת ברזל חלודה שזה כבר יצאה מכלל שימוש וקבוצת עצים צעירה הצומחת פרא בין אדניה, ואחר-כך העפילה אל אמירי העצים התוחמים את התחנה. ציפור שהוחרדה ממנוחתה התעופפה אובדת עצות, לכודה בקרן האור הנעה לכאן ולכאן על פני השמים. לבסוף נמלטה הציפור, והקרן, שלא הצליחה להבקיע את שמי העופרת הכבדים, הנמוכים, צנחה פתאום אל האדמה שעמדנו עליה.

 

 

 

"איכה השליך משמים ארץ תפארת ולא זכר הדום רגליו," קונן רפופורט וחזר להוליך את אורו על פני הרציף. זו לא היתה רצפת בטון רגילה כי אם רצפה של לוחות ברזל מעשה שבכה שהונחו בקפדנות, זו לצד זו, על גבי הקרקע. בשולי הלוחות, ממש על שפת המסילה, חלפו זו אחר זו, בשורה ארוכה, אותיות וספרות ונבלעו בחשכה. רפופורט מיקד את פנסו בקצה הלוח שלרגלינו וקרא את הכתובת היצוקה בברזל:

5.1.1945 / 20 JUDEN / BERGEN-BELSEN – SACHSENHAUSEN

בעצם היום הזה, כך התברר לו בחקירותיו, יצא אביו באחד הטרנספורטים האחרונים ששוגרו מן התחנה הזאת, אל הארץ שהבטיח האלוהים לבניו אהוביו. רפופורט כיבה את הפנס והוסיף שאותו לא יהיה צורך להריץ עם מזוודה וצרור ספרים משרלוטנבורג. כבעל ניסיון בחר לגור כאן, למטה, במרחק שתי סקונדות, מן התחנה.

 

"אצלי זה עניין פרקטי. כשיבואו לקחת אותי, הפרוצס יהיה קצר, כמו מן הים אל המחבת, כמאמר חכמים." והוא בלע את רוקו ואמר, "אני לא אוהב להזיע, רֶבּ חיים, בייחוד לא בחורף, בקלות אפשר לקבל אז דלקת ריאות ובגילי זה מסוכן."
[…]
מורה דרכי פסע לאטו, לאורך רציף המוות, הקיש מטרייתו על רצפת הברזל ושאל אם לקראת סיום ביקורנו הקצר אואיל לשיר יחד אתו שיר פעוטות חביב ששמע מפיהם של ילדי הגן בגבעת ברנר באחד מביקוריו שם.
"כבר סידרנו הרכבת, בואו ילדים לשבת," התמזגו החרוזים התמימים עם זעקותיהם של הקורבנות המועלים אל קרונות המשא, זעקות שעודן מהדהדות בדממת המוות השרויה על המקום. "הקטר כבר מצפצף, לא ייסע מי לא יישב."
מהגרת תורכייה, אחת מעוזרות הבית העובדות אצל עשירי הפרוור, פגשה בנו כששבנו וירדנו אל המנהרה.
"איחרתם את הרכבת?" השתתפה בצערנו. "מתי יצאה הרכבת האחרונה שלכם?"
"ב-27 במרס 1945," הפטיר רפופורט.
"הו, אלוהים," צווחה האשה ונסה על נפשה מפני שני רוחות הרפאים שהתייצבו על דרכה באישון לילה.

ובעוד השניים, כלומר רפופורט ואורחו, הולכים באותו ליל ינואר קפוא אל מעונו, לביקור בספרייתו הפרטית, שלפי דבריו היא כיום אחת משתי הספריות החשובות ביותר באירופה, לקחתי לי היום, כשנה ומחצה לאחר מכן, פסק זמן ממלאכת הכתיבה ונסעתי לגרונוואלד לראות באור יום את המקום שהייתי בו רק בשעות הלילה, כדי שאחר-כך איטיב לתארו.
קדחתנותו של סוף-השבוע הממשמש ובא לא הפרה את הנינוחות השפוכה על פרוור העשירים הברלינאי. לולא ידעתי על קיומו של אתר הזיכרון להנצחתם של אלפי היהודים שהועלו כאן על רכבות המוות, ואת מספרם המדויק אפשר לחשב אם מצרפים את כל המספרים המוטבעים בקפדנות גרמנית בלוחות הברזל, הייתי עובר בשוויון נפש במנהרה ולא הייתי נותן דעתי כלל על גרם המעלות שמשמאל, ששלט אמייל ישן "רציף 17" קבוע מעליו.
[…]
את שוטטותי בגרונוואלד קיצרתי בשל הפגישה שנועדה לי באותו ערב עם עוזי רון. הוא בא לגרמניה לגיחת עסקים קצרה והחליט לעכב את שובו ארצה כדי שנוכל להיפגש בסוף השבוע בברלין ולחדש את ידידותנו.
[…]
אמרתי לו שאני חוזר מסיור עבודה בגרונוואלד.
"ומה איבדת שם, בגרונוואלד?"
התלבטתי אם נכון יהיה לשתף אותו בענייני הכתיבה שלי, אבל "יין רוטשילד הקטן" עשה את שלו וגיליתי לו שאחת הנפשות הפועלות בספר, שאני מעלה אותו עכשיו על הכתב, חיתה שנים רבות בפרוור הזה, וכדי שאהיה בטוח שהתיאורים שלי מדויקים נסעתי שמה לוודא פרטים אחדים.
"ואת רציף 17 ראית?"
הנהנתי בראשי.
"ותכניס אותו, כמובן, לספר?"
גם על כך השבתי הן.
"ובכן, ידידי הסופר, תהיה זהיר," חזר עוזי ומזג לי מיין הברון ואגב כך שאל אם כבר קראתי את הרומן החדש של מישקה בן-דוד. בספר הזה, שזירת עלילתו ברלין, סיפר חברי,מתרחש האירוע הכי מפעים על רציף המוות בגרונוואלד. "כשתחזור ארצה," התרה בי, "תמהר לקרוא אותו ותדאג שאחר-כך לא יאשימו אותך, חלילה, המבקרים, בפלגיאט."
[…]
עוזי הפנה את מבטו הצדה וקרני השמש האחרונות שנחו על שמורות עיניו העצומות העמיקו את קווי הייסורים שנחרתו בהן. סבו, הוגו רוזנטל, הגיע לברלין באחד הטרנספורטים שנשלחו מדורטמונד. בנקודת האיסוף, בהמתנה לרכבת אל מחנה ההשמדה, לקה סבו בהתקף לב ומת. "זה היה על הרציף בגרונוואלד."

 

 

 

 

 

סיימתי לקרוא. הנחתי הספר לצדי. הרמתי מבט והתבוננתי בפרטים מבעד לעדשות המצלמה. הפסים. רשימות המשלוחים המוטבעות וצרובות במתכת. האנדרטה. זר הפרחים של סגן ראש הממשלה שלנו.

 

וזכרתי. אבי עלה ארצה ב-1933. הוא היה השלישי מבין האחים שעלו לארץ. זה היה הנוהג בבית סבי – כל מי שמלאו לו 18 שנים, בתורו, עולה לארץ ישראל. חולצה כחולה וסרט לבן. השומר הצעיר. עוד אחזור לכך. בביתי מעולם לא דובר על שהתרחש באירופה הנאורה שאותה הותירו מאחור ועם אלה שלא עלו ולפיכך לא נותרו.

 

יום אחד, באמצע שנות השמונים, צלצל הטלפון. מעברו היה חגי, בן-דודי. "משה," כך פתח ואמר, "בוא. יש לנו פגישה עם בן-משפחה." נסעתי. הפגישה התקיימה ברמת-גן באחת השבתות. במרפסת מוגפת תריסול בבית דירות ישן. האדם שאירח אותנו טען, בחום-לב, כי קרובי משפחה אנו. "הכיצד?" תמהנו. חגי, כמוני, בן-יחיד. הורינו נפטרו לפני שנים. שלושת האחים שעלו ארצה נפטרו בגיל צעיר ביחס לתוחלת החיים המקובלת כיום. אביו של חגי היה הגדול והוא נפטר במלחמת השחרור. חנוך, האח האמצעי, נפטר ערירי. אבי, הצעיר שבשלושה, הלך לעולמו ב-1973. כלומר, מצד אבי לא היו אמורים להיות לי קרובים מלבד חגי. והנה, אחה"צ ברמת-גן וטוען אדם כי קרוב הוא.

 

ואז גולל המארח את סיפורו: לסבי היו חמישה ילדים (ולא שלושה כפי שסברתי). אמנם שלושה עלו ארצה ואולם בכור האחים ואחות נשארו בעיירה. אחיו של המספר נשא לאישה את דודתנו. שניהם וילדיהם הושמדו. זהו הקשר. אמנם באמצעות נישואים אך בכול זאת זהו קשר.

 

הצטמררתי. ברגע מסוים בחיי נולדו לי, יש מאין, דוד ודודה. מתים. נעזוב את השילומים שאולי היו ואולי נמנעו. מה פשר השתיקה? חנוך ואבי נהגו לשבת במרפסת וללגום כוס של תה דרך קובית סוכר. ולא אמרו דבר מעולם. ואיני יודע את שמותיהם. וזה שסיפר נאסף אף הוא אל אבותיו. דור הולך ודור בא.

 

ועוד סיפר המארח כי סבי היה בעל בית האבן היחידי בעיירה.בדיוטה העליונה התגוררה המשפחה ובקומת הקרקע ניהל סבי בית-מרזח. הרי יהודי צריך להתפרנס… אבל עוד דבר היה במבנה. היה זה קן "השומר הצעיר". אמנם איכם יכולים לשאול את משה סנה אך לבטח היה מאשר זאת.

 

חלפו שנים. השלמתי עם הידיעה והתפייסתי עם חוסר הידיעה. לאחרונה זרק מישהו לחלל – "טיול שורשים אינו מעניין אותך?" אז נכנסתי לאתר יד ושם. הקלדתי את שם העיירה ובחנתי את רשימת הנרצחים. מצאתי כי דודי חנוך העביר, עוד ב-1956, את שמות הוריו – דהיינו סבא וסבתא מצד אבי, אריה לייב/לייבל ושרה-רבקה רייכנברג (אני עברתתי להרפז שזה, לדעתי, תרגום לא רע) – וכן את שמות הורי סבי פישל ופסיל. ואולם – אף לא מילה או איזכור של אותם אח ואחות נוספים.

 

אז היו או לא היו? ואין לי כל דרך לוודא ואין את מי לשאול. ונותר להמשיך לחיות ולא לשכוח.

 

הצילומים המלווים רשימה זאת נעשו ע"י כותב שורות אלה.

 

35 שנה לסדנת ההדפס בירושלים

יום חמישי. שעה 16:00. הפעם אין צורך לתכנן מסלול. הוצאתי את ההזמנה מתוך המעטפה שנשלחה מהאוניברסיטה הפתוחה. יום עיון בנושא אמן-דפס: דו-שיח. ובנוסף, פתיחת תערוכת הדפסים. צריך להתקשר לאשר השתתפות. התקשרתי. קיבלתי אישור – 41045. נסעתי לשם.

זו שרשמה V ליד שמי, בנקודת הרישום, חייכה ואמרה בשקט, כממתיקה סוד – הכיבוד הפעם ברמה גבוהה. יש ירקות חתוכים ומתבלים. חייכתי בחזרה (רציתי לומר שכול שאני זקוק לו הוא כוס של מים – אבל לא אמרתי. לא תמיד צריך לומר את שחושבים). ביום העיון, למעשה בערב העיון, השתתפו – דר' גדעון עפרת (שהרצאתו על תולדות ההדפס הישראלי הייתה מרתקת), גליה גביש (השפעות העליות לארץ על העיצוב הגרפי) ואריק קילמניק (סדנת ההדפס: חזון ומעש).

 

הדפס: יצירת אמנות מודפסת על אבן, על קלף או על בד וכד' (מילון ספיר, ע' 535).

לפני 35 שנה ייסד אריק קילמניק את סדנת ההדפס הירושלמית ע"ש ג'נוגלי. אריק, כך הוא מעדיף שיקראו לו, ממשיך ומנהל אותה גם בימים אלה. ויש באמתחתו גם תכניות להמשך. כן ירבו. לרגל ציון עובדה זו, מוצגת תערוכה של הדפסים, מבית היוצר של הסדנה הירושלמית, במתחם האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות עומדת מאחורי אירוע זה – העמדת תערוכה והוצאה לאור של קטלוג. אשתמש בחומרים מתוך הקטלוג בהמשך מאמר זה.

בתערוכה משתתפים 22 אמנים והיא מחזיקה כ-50 הדפסים. התערוכה תהא פתוחה לקהל עד סוף חודש מאי ש.ז. התערוכה מבקשת לחשוף את פועלה והישגיה של הסדנה. וכך כותבת האוצרת, יהודית שפיצר, בפתח דבר של הקטלוג המלווה את התערוכה:

"מלבד הקולנוע, אמנות הווידאו ואמנות המחשב, ההדפס הוא המדיום הדמוקרטי ביותר בתולדות האמנות. רב-גוניותו היא בלתי-נדלית. ההדפס משקף אספקטים רבים בחיי האדם: חברתיים, פוליטיים, רוחניים ואסתטיים. הוא יכול להיות מקור להנאה ולמידע: הוא נגיש בקלות לליבותיהם ולביתם של הדיוטות, אך באותה מידה משולב באוספים ציבוריים ופרטיים כאחד. הוא חוצה מחסומי שפה וגבולות פוליטיים. ביכולתו להשפיע על דעת הקהל, לטוב או לרע. הוא עשוי להעביר מסר בעל משמעויות מרחיקות לכת, או מסרים בעלי חשיבות תרבותית.

ההדפס עבר גלגולים רבים. מהתחלות צנועות הוא עלה למדרגת הנשגב אצל אמנים כרמברנדט ואלברכט דירר. לעתים טכניקה חדשה הגלתה את ההדפס לתהום השכחה, אך בכל פעם הוא קם לתחייה, כשהוא נושא משמעות חדשה.

[…]
בימינו יוקרתו של ההדפס וערכו בשוק גבוהים מאד. מספר תערוכות ההדפסים, הביאנלות הלאומיות והבינלאומיות, סדנות ההדפס השוקקות ומחלקות לימודי אמנות ההדפס גדל בהתמדה. ההדיוטות הפכו לאספנים בעלי ידע,התעשייה הפרטית וסוכנויות ממשלתיות מגלות עניין בהדפסים כסמן של יוקרה תרבותית. ציירים ופסלים מכירים בפוטנציאל האמנותי והכלכלי שביצירת הדפס. עידן ההתפתחות הטכנולוגית מעמיד לרשות היוצרים כלים, חומרים ושיטות מלהיבים וחדשניים.

בעידן זה קמה "סדנת ההדפס ירושלים" שהשנה ימלאו לה 35 שנים לייסודה. במהלך שנים אלה הניבה הסדנה מאות סדרות, אלפי דפי הדפס לסוגיו ומספר לא מבוטל של "ספרי אמן" עשויים בטכניקות מסורתיות ומקוריות, פרי יצירתם של אמנים ותיקים וצעירים. הסדנה רוחשת פעילות יוצרת של אמנים ודפסים, תחת שרביט ניהולו של אריק קילמניק, מייסדה ומנהלה עד היום."

[יהודית שפיצר, "פתח דבר", בתוך: האוניברסיטה הפתוחה (2009), אמן-דפס: דו שיח, עמ' 5]

אסף בן-צבי (מקור: קטלוג התערוכה, ע' 24)

 

דב הלר (מקור: קטלוג התערוכה, ע' 28)

 

הילה לולו לין (מקור: קטלוג התערוכה, ע' 32)

 

נלי אגסי (מקור: קטלוג התערוכה, ע' 17)

 

אלימה (מקור: קטלוג התערוכה, עמ' 19)

 

אלינה ספשילוב (מקור: קטלוג התערוכה, עמ' 41)

 

נועם רבינוביץ (מקור: קטלוג התערוכה, עמ' 49)

 

חזרתי לביתי. ירדתי למרתף. שם מאוחסן, בחלקו, המרכיב הפיסי של הידע שלי. שלפתי את המעטפה. ב-1997, לקחתי לי בחודשים יולי ואוגוסט, חופש מדי יום שלישי. יום זה הוקדש ללמוד תחריט בסדנת ההדפס של הקיבוץ ברחוב איתמר בן-אב"י. פתחתי את המעטפה. לוחות הנחושת הפכו, בחלקם, מחומים לירוקים/לבנים. אך ההדפסים נשמרו.

 

משה הרפז, טבע דומם, תצריב, 1997

 

עצים (2): מחזות צהובים ביער הקדושים

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 

 

 
 
 

צילומים: משה הרפז

 

החניון או 24 שעות / 7 ימים / 365 יום בשנה

אני מחבב חומוס. אני מניח כמו רובנו. לא כל יום. אבל אם מתאפשר פעם-פעמיים בשבוע. מחוץ למשרד. קצת להתאוורר. לפעמים רצוי להיות ספונטאני. אז הרמתי טלפון לטל. הרמתי – כיוון שהיום כבר לא מחייגים אלא מקישים, מתקתקים, מקלידים. יש שיאמרו מצלצלים. לחייג – שייך להיסטוריה. ולחשוב שפעם חיכיתי שנים לקו…

טל היה מצידו השני של הקו. "טל," אמרתי, "זוכר אתה שהצעת לשבור את השגרה ולבוא לאזור שלך לחומוס בצהרים במקום לצפון העיר?" שאלתי. בדרך כלל אני אצל "חומוס נטו". בזמנו המליץ על המקום אבי, הבן של חגי, שהוא בן-דודי. אני אוהב ללכת למקומות בהם, לאחר שאני מתיישב, שואלים אם להביא כרגיל. הרגשה ביתית, מקום. הבעיה היא שהמלצריות/ים מתחלפים/ות ושוב צריך להתחיל מההתחלה…

טל עובד במשרד הממוקם במגדל מודרני – לובי, קירות מסך, מעליות מהירות, חניון תת-קרקעי. אמריקה. "תגיד לי, אתה קורא מחשבות? בכיף. בוא," הייתה התשובה. "תן לי את מספר המכונית על-מנת שתוכל לחנות בחניון שלנו במגדל." "עפר," קראתי, "מה המספר?" התשובה נזרקה לחלל החדר. העברתי את הנתון לטל. קבענו שעת מפגש. מיכאל אמר שהוא לא בא איתנו. הוא תקוע בחולות חולון. במקום זה הוא שלף שטר של 20 שקל ואמר: "תביא בפיתה."

נסענו. כולה רבע שעה באמצע היום. בדרך כלל אין פקקים. עפר נהג. אחרי הכול זוהי מכוניתו. עפר בחור אופטימי. אם יוצאים באחת וחמישה מגיעים ליעד בחמישה לאחת. הגענו לכניסה לחניון. שלושה מסלולים. האחד ליוצאים והשנים לנכנסים. על אחד מהם שלט "אורחים". השני משולט "כניסה למינויים". מה אתם הייתם עושים במקומנו?

עמדנו מול המחסום בכניסת האורחים. ככלות הכול חשבנו שאנו אורחים. לא קרה דבר. לא היה איש בסביבה. למזלנו גם לא מכונית מאחור. אז כנראה שאנו לא אורחים. כמעט ורצינו להתקשר לטל. ואז בקשתי מעפר לנסות את מזלנו בכניסת המינויים. חיישן כלשהו הפעיל מתג אלקטרוני והמחסום התרומם. ירדנו לקומה 2-  ואת המכונית השארנו חונה בחניה שהייתה משולטת "שמור לאורחי משרד…". אז בכול זאת אנו אורחים.

פגשנו את טל בלובי , החלפנו מספר משפטים, ויצאנו לנגב חומוס. תוך כדי הליכתנו ספרתי לטל על ה"פספוס" בכניסה. טל צחק. "אספר לך סיפור," אמר. ובסיפורו מצלצל אחד הבעלים של המגדל למשרד ומחפש את הבוס. המזכירה משיבה שהוא כרגע לא במשרד. אולי יצא. לא יכול להיות טען הבעלים. אני מסתכל על הצג ואני רואה שהמכונית שלו בחניה. כלומר – לא יצא. תודיעי לו כך וכך…


אזהרה למבקר (צילום: משה הרפז)

 


נשק גלוי (צילום: משה הרפז)

נדהמתי. אולי לא הייתי מודע ואולי הדחקתי את הידיעה עד כמה המחשבים והמצלמות שולטים בחיינו ופולשים לכול פינה אפשרית. ונזכרתי, כי יום לפני כן התרגזתי. וזאת למה? כי מחברת סקרים צלצלו לנייד שלי (שאינו שלי) – במקרה היה עדין פתוח. בדרך כלל אני סוגר אותו בערבים. מהצד השני בקשו לערוך סקר שביעות רצון לגבי הטיפול שבוצע במכוניתי. התרגזתי בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה המוסך, ללא אישורי, העביר לחברה פלונית את מספר הטלפון הסלולארי. מי אישר לו? ובכלל, יש למישהו מושג איזה אינפורמציה הקשורה אליו מועברת לאיזה גורם אחר. Nada. תפעילו את דמיונכם – כל פיסת מידע שאתם מעבירים לפלוני יכולה להגיע גם לאלמוני… בקשתי מהסוקרת למחוק את מס' הטלפון. היא סירבה בטענה שאינה רשאית!. לחוצפה אין גבולות.


כרטיס ביקור (צילום: משה הרפז)

 


כרטיס ביקור (צילום: משה הרפז)

אכלנו. בסדר. במבחן התוצאה לא נזקקתי לשירותים…חזרנו. ירדנו לחניון. נסענו. המחסום התרומם וקופסה שלידו פלטה קבלה. הסתכלתי שוב – שמאלה וימינה – אין נוכחות אדם. גם אין מתקן שאדם יכול לאייש אותו. המחשב החליף את האדם. ומה עושה זה שנתקע?

בשנת 1972 כבר טבע האדריכל אוסקר ניומן את המושג "מרחב בר-הגנה" (Newman, Defensible Space: Crime Preventing Through Urban Design). אחרים יקראו לכך "גיאוגרפיה של פחד". ניומן הדגים זאת על מרחבים בריטיים. ובכלל – המרחב זרוע בשלטי אזהרה: אל ואל ואל. המרחב הפרטי זה זמן רב שמוגן בכול אמצעי אפשרי – חומה, גדר, שברי זכוכיות, מחסומים, גדרות תיל ואלקטרוניקה, מצלמות, מאבטחים – כל שתעלו על דעתכם/דמיונכם.

ועתה, מעבר למקומות הפרטיים, פולשות המצלמות גם למרחב הציבורי. הרשויות יציגו זאת כאלמנט מקנה ביטחון. אחרים יראו בזאת פולשנות. ויש כאלה שישרפו את המצלמות… במיוחד כאשר אלו מצלמות משטרתיות… כל אחד והפרשנות שלו.
יש יתרונות למצלמות אבטחה במרחב הציבורי. זה אמור להיות אלמנט מרתיע פשע. נכון, לעיתים הטלפון הנייד משמש לפענוח פשע. באמצעותו ניתן לאכן מיקום, לאמת או לשלול אליבי. 

ויש חיסרון. במישור האישי. הקוגניטיבי. ההרגשה והידיעה שאתה נעקב 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה בעת שהייתך במרחב שמחוץ לביתך הן במקומות ציבוריים והן במרחבים פרטיים (ארגונים, מסעדות, מועדונים…) ובכול עת יכולים לצותת לטלפון שלך – הנייח והנייד – היא פשוט איומה. המרחב דחוס בקרניים עוקבות, בולשות, מצותתות, מציצות, מיינות. אין גבול למחיר הביטחון. ונקודת "שיווי המשקל" או "שוברת שוויון" היכן היא?

הממלכה המאוחדת, כדוגמה, ידועה במיליוני מצלמות האבטחה הפרושות כמעט בכל מקום – ברחובות, במרחבים הציבוריים, בחניונים ועוד. רק לאחרונה התבשרנו כי נעצרו כ-30 מפגינים שהפגינו באלימות כנגד ישראל (ואחרים) בימי מבצע "עופרת יצוקה". זה אמנם ארך כחודשיים, אך לבסוף, על פי סרטי המצלמות, אותרו הוונדליסטים.
חברת גוגל מפעילה מנוע חיפוש שבאמצעותו מתאפשר לגולש לצפות בתמונות של רחובות ובתים. השירות מכונה "Street View". שירות זה ניתן בארה"ב, צרפת, איטליה ויפן. השתמשתי בכך לאתר מסעדה בפריז. לאחרונה, הגיע הפרויקט לאיים הבריטיים ומיד עורר שיח ציבורי בעניין חופש המידע מחד גיסא והזכות לפרטיות מאידך גיסא.
ואז ארע האירוע. עובדי גוגל שרצו לצלם בתים בכפר שקט – בראוטיין בדרום אנגליה – זוהו וכותרו ע"י התושבים, שיצרו שרשרת אנושית סביב מכונית צוות הצילום של גגה הותקנה המצלמה המסבסבת. בסופו של דבר אולץ צוות הצילום להתקפל.

חזרתי למשרד. הושטתי למיכאל את השקית שבה נארזה מנת החומוס. "לא אמרת לי מה אתה רוצה. אז שמתי בפיתה קצת מכול דבר. במידתיות. והינה העודף…".

 

מהנעשה ברעננה (צילום: משה הרפז)

ונקנח באנקדוטה מהעיתונות המקומית: רחובות וצמתי רעננה עמוסים במצלמות שלא נועדו לוויסות תנועה אלא ל"הגנת המרחב הציבורי". אך אלה אינן פועלות…לפחות כך דווח במקומונים.


ואולי רק ציור מספיק להגן… (צילום: משה הרפז)

 

חג חירות שמח לכול בית ישראל.

צהוב (2): חרדל, סירה ועוד צהובים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

ושוב צדה עין המצלמה את גוני הצהוב בפריחה צהובה. חשבתי שזה יהיה פשוט. מצלמים, חוזרים הביתה, מגולגולים, מזהים. אז לא. רק לחרציות ישנם 4 זנים שונים. ומה עם האחרים? והרי בידי רק תצלומים ואיני יכול לבדוק לפי כל הסימנים האחרים… הרמתי ידיים. אז ישנם פרחים צהובים שלי אינם ידועים.

שלא נהיה צהובים זה/ו לזה/ו.

איך אתה אוכל את הקרטופלאך שלך?

לפי המילון החדש של אבן שושן מוגדר גבול כדלקמן:
(1)      קו מבדיל בין מקום למקום – בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ.
(2)      תחום, שטח הארץ שבתוך הגבולות.
(3)      קץ, סוף.
(4)      זמן המשמש מעבר בין שתי תקופות.


צילום: לא מצאתי מי צילם ולמי ליתן קרדיט

גבול, גובל, מגביל. בית, מבנה, מגרש, שכונה, עיר, אזור, חבל, מחוז, מדינה, יבשת. מושג הגבול הפך לדומיננטי בשפה בשל השאלתו ואימוצו כמטאפורה לעולם של דימויים וביטויים נוספים. הביטו בטקסטים הכתובים וראו שאין גבול לשימוש ב"גבול".

גבול מגביל טריטוריה. גבול הוא המצאה אנושית, מתוחכמת. תוצר תרבותי. האדם הראשון שהגדיר את מושג הגבול (והטריטוריה) וקבע – עד כאן שלי ומכאן והלאה שלך – היה, ללא צל של ספק, גאון. כעיקרון הגבול הוא מוצר מלאכותי. לעיתים יש לו סממנים מובהקים של הפרדה פיזית טבעית – נהר, ים, רכס הרים בלתי עביר – אבל, במרבית המקרים הוא מלאכותי לחלוטין. קחו לדוגמה את גבולות המדינות הקיימים כיום. נתח נכבד מהם הינו תוצר הקולוניאליזם. אלכסנר מוקדון קבע את תחום האימפריה שלו בהתאם לידע של מורו – אריסטו. לפיכך נעצר על גדתו המערבית של נהר האינדוס. המעצמות התוו את הגבולות – ובמרביתם קיים עד היום סכסוך בין מדינות גובלות. לפעמים הסכסוך מתפרץ והופך לאלים. ברובו הוא מאופק וכבוש.

 

שער חדש שהוצב לאחרונה בכניסה הצפונית למושב רשפון (צילום: משה הרפז)

גבול בין מדינות הינו קו דק המשורטט על גבי מפה, לכאורה מחוסר מימד. במציאות בקוטב אחד הגבול הינו בעל "נפח" של מאות ואלפי מטרים של ביצורים ומכשולים ובקוטב השני כלל אינך מבחין שחצית אותו ורק התפאורה החדשה שאליה נחשפת  – שלטים, בתים, צבעים – היא שתרמוז לך כי עברת ממדינה פלונית למדינה פלמונית. גבול אינו אך ורק מכשיר פיזי שתכליתו הפרדה בין טריטוריות אלא נקודת מפגש גיאוגרפית שבו הפוליטיקה והתרבות פוגשות זו את זו. גבול בין מדינות לכאורה מפריד בין אוכלוסיות שונות שלכול אחת מאפיינים תרבותיים משלה. כאן אנו ובצד השני – האחרים. הגבול הוא הקו הפיזי שנועד לתחום טריטוריה ואוכלוסייה ולהפרידן מהאחרים.

 

בשביל מה המציאו את החשמל? שדה בלכיש (צילום: משה הרפז)

אבל בואו ולא נכביד ביותר מדי מילים לגבי הצד התיאורטי וניגש למעשה. הדוגמה שבחרתי היא הגבול בין גרמניה להולנד. הגבול הרשמי של הולנד קיים, בתצורתו הנוכחית, מזה 190 שנה. זהו גבול מוסכם, מאושר, ממוסד, שנפרץ רק פעם אחת – במלחמת העולם השנייה (במלחמת העולם הראשונה שמרה הולנד על ניטרליות).

אנקה סטרוּוֵר (Strüver, 2004) מביאה בפנינו את תוצאות מחקרה שנערך בגבול הגרמני-הולנדי.  כאמור, קו זה הינו גבול פתוח, גבול פנימי בין חברות באיחוד. אנשים, בשל שונות במגוון סחורות ומוצרים ובשל הפרשי מחירים, חוצים גבול מצד אחד לצד השני. שלא כמו בחבל אלזס-לורן (נהר הריין המהווה את הגבול בין גרמניה לצרפת), שיעור החוצים את הגבול שבין הולנד לגרמניה, על בסיס יום-יומי, אינו מרשים. עובדה זו יכולה להיות מוסברת בקיומם של מכשולים כגון: תשתית תחבורה שאינה מפותחת, חוסר ידע או שפה שונה וכיוצא בזאת. מכאן מסיקה סטרוּוֵר כי אמנם הגבול הפיזי הוסר ונמחק כלא היה (השתיים חברות באיחוד האירופי שחרת על דגלו מדיניות של גבולות פתוחים בין חברותיו) אך הגבול המנטלי שריר וקיים בלבם ובמוחותיהם של האנשים שמשני צדי הגבול, והשכן שמעבר גבול הוא האחר, הזר, שיש להישמר ולהיזהר מפניו. סטרוּוֵר פורשת בפנינו את תהליך בניית הגבול מבעד משקפי הצגה המיועדת לבני נוער. 

 

ההצגה מתחילה בבמה ריקה וחשופה כאשר ברקע נשמעים קולות של ילדים:

א: האם יודע אתה מהו גבול?

ב: קו?

א: קו שאינך יכול לחצות סתם כך! קו המפריד בין שתי מדינות.

ב: בחצר בית הספר, בין שתי אבנים בחומה…

א: היכן שישנם אנשים, יש גבולות.

ג: אין משהו מיוחד בגבול. בכדורגל זהו סתם קו לבן המשורטט על הדשא.

ד: הי! אפשר להצטרף?

א, ב, ו-ג: לאאאאא!

 

שומר גבול מופיע על הבמה ונושא "בודקה" קטנה עימו. הוא מחפש את הגבול אך אינו מוצא. הכול נראה אותו הדבר ואין כל סימון. האיש מדבר אל עצמו: "אין גבול ואני מוכס ושומר גבול. אני אמור לקבוע מי חוצה את הגבול ומי לא. אבל כיצד אזהה את ארצי? האם אני בביתי או מחוץ לו? מצאתי קארטופלאך. זה סימן שאני בבית. בארצי. אך היכן הגבול? הכול נראה אותו הדבר". הוא מסמן בגיר קו על הבמה ומחליט שהוא נמצא בצד שבו מצוי הקרטופל. והוא מחליט דבר נוסף: "יעבור למדינתי רק מי שדומה לי. האחרים צריכים להישאר בחוץ".

אישה, רכובה על אפנים, מופיעה על הבמה ומעברו האחר של הגבול. גם ברשותה תפוח אדמה. האישה יורדת מאופניה וחוצה את קו הגיר המסמן גבול אל מדינתו של השומר. הוא מתבונן בה בסקרנות כאשר היא חוצה את הגבול גוררת את האופנים, מזוודה ותפוח אדמה. השומר מופתע שהאישה אינה מזהה את הגבול.

השנים מתחילים לשוחח על תפוחי אדמה. השומר אינו יודע להחליט – משלנו או אחרת? ואז האישה מציעה לעשות סלט תפוחי אדמה. או אז מזדעק השומר: "אבל אנחנו אף פעם איננו אוכלים קארטופלאךסלט. אף פעם!". בחמת זעם גורר השומר את האישה ומזוודתה לעברו השני של הגבול. מחוץ למדינתו. "הסתלקי" הוא נובח לעברה.

שקט משתרר באולם. ברקע נשמע שיר המבטא פחד מהאחר ושנאת האחר. בינתיים האישה מתעשתת ומציעה לשומר תפוח אדמה אפוי. אך השומר מצהיר: "אני שומר גבול ואיני מורשה לצאת ממדינתי. ולך אסור להיכנס לארצי. כי את זרה".

האישה פותחת את המזוודה ואומרת: "אני מחפשת בית. להיות שייכת. מקום לנוח בבטחה". מתוך המזוודה היא מוציאה לבני קרטון ובונה חומה. בתחילה מתעלם מכך השומר. אבל כעבור זמן-מה הוא מנסה למשוך את תשומת ליבה בהציעו טוליפ שבו הוא מנפנף מעל לחומה. ובינתיים בראש השומר מתרוצצות מחשבות (המוצגות על מסך):

שנאה: "מה רוצה האישה ממך? בעט בה לכול הרוחות! זרים אינם רצויים! הצורה שהיא נראית, הלבוש שלה – אנו שונאים אותה! תהרוג אותה!".

פחד: "אני מפחד. להרוג זה מעשה אסור!"

שנאה: "אם היא תעבור – ארצך לא עוד ארצך! הכול ישתנה. והגבול לא יהיה עוד גבול!".

כחלוף מספר דקות שוב מציעה האישה לשומר לחלוק איתה את תפוח האדמה האפוי. הפעם מתרצה השומר, חוצה את הגבול, יוצא ממדינתו ומצטרף לאישה. לאחר הארוחה שואלת האישה את השומר באם יכאב לגבול כאשר נוגעים בו. השומר מודה שזה אכן לא מכאיב. האישה נוגעת ולאיטה מוחקת את קו הגיר. את הגבול. ואז אומר השומר: "אם אין גבול יכולה את ללכת לכול מקום שתרצי".

כיצד רואים הגרמנים את הולנד? מניתוח ממצאי המחקר עולה כי הולנד מצטיירת על-ידי הגרמנים כחופי ים לבילוי, משובצת חממות לגידול ירקות, גבינות, שדות של פרחי צבעונים, תחנות רוח וארץ מוצפת סמים וההולנדים עצמם מתוארים כפרגמטיים, מסורתיים, טולרנטיים יתר על המידה וצרי-אופקים. בכיוון האחר, גרמניה נתפשת על-ידי ההולנדים כמדינה גדולה מדי, קרובה מדי וכמי שלא ניתן לסמוך עליה יותר מהנחוץ. והגרמנים עצמם? הם נתפשים על-ידי ההולנדים כשמנים, דוגמטיים, ומשוללי חוש-הומור.

 

גדר (צילום: משה הרפז)

ועוד פיסת גדר (צילום: משה הרפז)

 

לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. גם תרבות.