צבר. סברס. יליד הארץ האולטימטיבי.
אבל ישנה גם אמת אחרת. על אף היותו צמח שיובא לארץ הוא נתפש, קוגניטיבית, כסממן פלסטיני.
"כמו במקומות רבים בארץ, וכאן ביתר שאת, צומחים בצד הבוגנוויליות והחצבים גם שיחי צבר. מרבית הצברים בארץ הם אנדרטה דוממת. ביניהם מבצבצות ההריסות שישראל עשתה הכל כדי למחוק את זיכרן מעל פני האדמה. אבל הם מבצבצים. מתעקשים לבצבץ, לא מוותרים, גם אם רק חדי העין ופתוחי הלב ישימו לב אליהן.
פה קיר, שם קורה, גדם מדרגות או קשת חרבה. וזאת לדעת: בכל מקום שיש צברים, היו חיים אחרים לפני 1948. בשפלת החוף יש הרבה צברים. אין כמותה בממדי הטיהור האתני שהתבצע בה. מיפו ועד עזה לא נותר יישוב פלסטיני אחד על מכונו. אף לא אחד. עשרות כפרים ועיירות נהרסו וזכרן נמחה. הריסות עיראק-מנשייה ליד קרית גת, קסטינה ליד קרית מלאכי, סוכרייה ומשארפה ליד נועם ושלווה, חתא מתחת לזבדיאל ולקוממיות, עאקר מתחת לקרית עקרון וצומת ביל"ו. גבעות הסברס נותרו מיותמות. לכפרים הללו אין שום אזכור, כמו לא התקיימו מעולם, זולת שיירי ההריסות וצאצאי הפליטים שנמצאים במקום אחר, חלקם שומרים את מפתחות בתיהם וכולם נוצרים את זיכרונותיהם." [מקור: גדעון לוי, חוצה חצי ישראל, הארץ,29.9.2017, ע' 14]
משה הרפז 