Monthly Archives: מאי 2009

ערב עם בריון

הטלפון צלצל. מעברו היה ג'קסי (או שמא הייתה זו צביה?). לא זכרתי. זוגתי שתחיה טובה יותר ממני בפרטים שכאלה. אני אזכור את הדרך. היא את התפריט. לשם כתיבת המאמר פניתי ושאלתי. "זה היה ג'קסי. אתה לא זוכר?". ג'קסי שאל אם מעוניינים אנו לחבור אל צביה ואליו ולשמוע את ידידו יוסי אחימאיר מספר על אביו הוא  אב"א אחימאיר (1897 – 1962). השם אב"א אחימאיר נשמע לי מוכר. בגדול ולא בפרטים. זכרתי משהו מעומעם על "ברית הבריונים", ומשהו, עוד יותר מעומעם, בקשר לרצח ארלוזורוב. אמרתי שכן. "אז תבואו אלינו ומכאן נצא ביחד." הנחה ג'קסי. נפגשנו אפוא ויצאנו לדרך.

ביתו של אב"א אחימאיר (ושל יוסי) ממוקם בקצה רחוב ללא מוצא בשיכון הוותיקים ברמת-גן. ח"ז – חניה זוועה – בלשון עכבר העיר. עוד מספר זוגות נראו הולכים בכיוון. אחרים מצאו עצמם במאבק נואש לפתרון החנית המכונית. יוסי קיבלנו בחמימות והפנה אותנו לתוך הבית.

 

קומתו הראשונה של הבניין היא למעשה "בית אבא" (http://www.beitaba.com/) – אתר הנצחה לאב"א אחימאיר (ע"ע בויקיפדיה ומשם תיסלל בפניכם הדרך לעולמות תוכן נוספים). זהו הבית שבו התגורר בעשר שנותיו האחרונות (1952 – 1962). ארכיון "בית אבא" פתוח לביקורים לפי תיאום מראש.

כשאני נכנס בפעם הראשונה לבית זר, שאינו מוכר, אני מביט בקירותיו ומתבונן בתמונות התלויות וסוקר את מדפי הספרים. סורק את הכתוב בכריכות, ולעתים, לא תמיד, אף מושך ספר ממקומו ומעלעל בו. עצרתי מול תמונה. קראתי לפנינה שתראה גם היא. תמונה של הצייר אבניאל. מרדכי אבניאל. והנה עוד אחת. לא תדיר רואים אנו תמונות של אבניאל תלויות על קירות בבתים כאלה ואחרים. לא הרבה ציורים של ציירים חיפאיים תלויים על קירות בתים בת"א. יוסי, שבמקרה היה בסמיכות, שמע ולפיכך שאל: "אתם מכירים את אבניאל?". "כן." הייתה תשובתנו. הוא היה ידיד של חותני. אבא של פנינה. לחתונתנו קיבלנו ממנו תמונה. ביקרנו אותו בסטודיו בצפת. בקריית האמנים. לפני שהעיר, ברובה, התחרדה. יוסי ניגש לארון, שנראה ארון קיר – ארון בגדים ישן המתוח לרוחבו של הקיר – ופתח אחת הדלתות. בפנימו של הארון נגלה הארכיון: מדפים ועליהם מגובבים תיקים, קלסרים וחוברות. מוגנים מאור ומאבק. שמורים בפני פגעי הזמן. הוא שלף תיק קרטון כחול, פרם את הקשר, והציג לנו את תוכנו. חליפת מכתבים בין אבניאל לאחימאיר. ללמדנו שהעולם אכן קטן ושטוח…

למען הקוראים שאינם יודעים מי הוא אבניאל ואינם מכירים את עבודותיו סרקתי שלוש תמונות מייצגות מתוך חוברת הדפסים שקיבל חמי, בידידות, מאבניאל, ב-1971. הראשונה בצבע שמן ושתי האחרות בצבע מים.

 

 

 

ערכנו סיור מודרך בחדר העבודה שהשתמר כפי שנעזב. שולחן עבודה, ספרייה, תמונות, חפצים אישיים. עברנו ל"סלון" שם ניצבו הכיסאות. לאט-לאט נקבץ לו פורום המאזינים. היינו כעשרים אישה ואיש. רובם הכירו את רובם. אנו הורדנו קמעה את ממוצע הגיל. יוסי פתח והתנצל כי קולו הצטרד וזאת בשל צינון קל שתקפו. ויוסי סיפר, במשך שעה קלה, על אביו. על בית הולדתו, על דרכו הפוליטית והפובליציסטית, ועד מותו, כשהוא כורך בסיפורו את זיכרונותיו הפרטיים. לקינוח הוצג בפנינו סרט של כחצי שעה שהופק ב-1984: "לאחר האהבה, לאחר השנאה".

בקצרה: אב"א אחימאיר קרא למגר את השלטון הבריטי באמצעות האלימות. הקים את ארגון המחתרת "ברית הבריונים" (יוסי טען שאחד הפירושים של בִריון הוא בַר-יון דהיינו איש של שלום). הואשם כשותף לרצח ארלוזורוב. ישב בכלא ושוחרר לאחר כשנה וחצי. כשיצא מהכלא הניח את חרבו והניף את קולמוסו. הוא שילם על כך מחיר אישי יקר – התעלמות כמעט מוחלטת מקיומו. בפרט מצד אנשי מחנהו – הימין. כאשר הוקמה שכונת רמת אביב ג', בתקופתו של שלמה להט שהחליף שושלת של ראשי עיר מאפ"יניקים, נקראו חלק מרחובותיה, על שם אנשי ימין, וביניהם רחוב על שמו של אחימאיר.

לשאלתכם – עדין איני יודע מי באמת רצח את ארלוזורוב.
אב"א אחימאיר נפטר ערב חג השבועות.

יען כי לא נראה את עזקה

החלטנו ללכת בשביל ישראל. לא בכולו ולא בבת אחת. לאט-לאט. שנוכל לעכל את המראות ולראות את הקולות (וגם לחבוש את היבלות…). והפעם פסענו בקטע שמתל-עזקה בואכה מצפה-משואה. מצפון לדרום. כ–5 ק"מ בקו אוויר. מקבלים עודף מ-4 שעות הליכה. הבוקר החל במפגש בתחנת הדלק של מסילת ציון אליה נקבצו מהרצליה, רעננה, חיפה וקרית טבעון. ומשם, בשיירה לנקודת ההתחלה, תוך שמיטת כלי-רכב בנקודת הסיום, התייצבנו בראש תל-עזקה.

מבט מגבעת ישעיהו לתל עזקה

להמשיך לקרוא

ערב עם יאן ראוכורגר

"תודה על בואכם," כך פתח יאן. והוסיף: "איני יודע מהיכן להתחיל ומה לספר ולכן תשאלו." פתיחה מתוחכמת, אולי ערמומית ואולי נאיבית, גמביט (נדחה או נרצה) בלשון שחקני השחמט, שהעבירה את האחריות אל הקהל. ישאלו – ישיב. לא ישאלו…

 

יאן ממתין לחברים ברחוב שלוש, מחוץ לגלריה.חולצת ג'ינס מעל חולצה אדומה.

 

יום חמישי. השעה 17:00. ב"עכבר העיר" נכתב כי מתקיים שיח גלריה, עם האמן יאן ראוכורגר, בגלריה "אלון שגב" החדשה. מדוע "החדשה"? משום שעד לפני זמן לא רב הייתה ממוקמת הגלריה במרתף בשדרות שאול המלך. בדרך שבין המשרדים לחניונים. ועתה דילגה מתת הקרקע למעל פני הקרקע, למבנה ישן בנווה צדק. עם חלונות ואור שמש.

עולים במדרגות. נכנסים למבואה וממנה לשני חדרי תצוגה, חללים, שמאחד מהם ניתן לצאת למרפסת הצופה אל "יחיאלי" בית הספר לבנות (שאימא של אשתי למדה בו), היום "מרכז סוזן דלל". וכמובן – מבט אל השקיעה. איך וכמעט שכחתי אותה?

נתקהלו ונקבצו כ-30 אישה ואיש. התחלנו בחדר הראשון, זה שמימין, אך נכנסים אליו דרך השני, זה שיש לו מרפסת. האמת שזה נשמע מסובך אך פשוט במציאות. עוברים מחדר לחדר דרך חדר. סגנון בנייה עתיק. בחלקו מיובא מארצות נכר. זכרו את הארמונות באירופה.

 

חדר הדוגמניות

שש תמונות תלויות בחדר. 5 על קיר אחד ותמונה אחת, גדולה, על הקיר שמולו. חמש התמונות מהוות סקיצות, עבודות הכנות ובסיס לתמונה הגדולה. יאן ראוכורגר הסביר שבדרך כלל הוא מצייר תמונות בגודל ידידותי, ובכול מקרה בכך הוא מתחיל. אקרא לזה קנ"מ אנושי (וגם כזה שמיועד לאפשרות תלייה בבית פרטי, סטנדרטי) ובין 5 ל- 10 תמונות גדולות (150X150 ס"מ ומעלה) בלבד בשנה. לפי המוזה. ההשראה. הרוח. כאמור, החדר מוקדש ל"דוגמנית". תמונות ה"דוגמנית" רוכזו בחדר זה. יאן הסביר שבתכנון המקורי אמורה הייתה התערוכה להתקיים במיקום הקודם של הגלריה. המעבר לחללים הנוכחיים, האינטימיים, המוארים גם באור יום, הצריך שינוי. והתערוכה אורגנה בצורה אחרת. "לי יצא טוב." טען האמן.

בכול התמונות נראה את הדוגמנית. בעירום. עטופה בחלוק. מבט שבחציו חזית וחציו צד. בסטודיו. בחורף. התנורים החשמליים עובדים. רואים שהספירלה צבועה אדום. חשים שהחום מוקרן אל הצופה. תנור כאלמנט זכרי? יותר מאוחר יספר יאן שהדוגמנית סבה על צירה ושולי החלוק נדלקו. לדוגמנית שלום. לחלוק התווסף חור. נחזור לציורים: לכאורה דהויים, שקופים, פסטליים. צבע השמן המדולל נראה כאקוורל. בדרך כלל צבעים חמים. לעיתים מתווספים צבעים משלימים. אגב, לידיעתכם, הדוגמנית נכחה בקהל. אמנם יאן לא ציין את שמה ולא הצביע עליה. אמר את אשר אמר ורק צעירה אחת הסמיקה…

 

דוגמנית. מתווה לתמונה הגדולה.

 

דוגמנית. מתווה לתמונה הגדולה.

 

דוגמנית. מתווה לתמונה הגדולה.

 

דוגמנית. התמונה הגדולה.

אט-אט נזרקו השאלות לחלל החדר. אתם מכירים את הדינמיקה. תחילה אף לא שאלה אחת. ואז יקפוץ נחשון אל המים (במקרה שלנו זו הייתה נחשונית). השאלות מגיעות – טיפין טיפין. ואחר הגישושים והשאלות הספורות יתפרץ המבול. ותחזורנה שוב ושוב אותן השאלות עד שיגווע התהליך. את השאלות לא אציג. רק מבחר מתוך התשובות. השאלות מצויות בגוף התשובות.

"אותה הדוגמנית אך בתקופות שונות."
"בציור של דוגמנית יש התחייבות לאהבה. תשאלו אותה."
"שמן או אקוורל או פחם – תלוי איך אני מרגיש עם החומר."
"קשה למצוא כל יום מה לצייר ולכן חוזרים לאותו נושא."
"תפקידו של הצייר לשכנע את המתבונן. לדוגמה – הדוגמנית בצבע ירקרק והתמונה 'עובדת'."
"אני גדלתי בתרבות שאם באים לביתו של האמן, או לסטודיו, בשעות הערב, זה מעליב. כאן, בארץ, אם כבר מישהו מגיע לראות עבודות של האמן – זה הישג."
"ניתן לראות אם הציור צויר מהראש או מהמציאות."
"בציור על-פי צילום ניתן לראות שגיאות רישום."
"ציור, כבר בנגיעה ראשונה, הוא דיאלוג עם מישהו."
"לפעמים מעתיק כדי ללמוד יותר."
"בכול עבודה יש משהו ממישהו אחר. אבל אני מנסה כמה שיותר לשכוח."
"לא מלמד יותר אלא עוסק בביקורת עבודות."

"גר בעג'מי. הסטודיו בדרום ת"א."
"האינפורמציה מרובה. בשנייה אחת נקלט מידע עצום. אם צייר מסוגל לעצור את הצופה, אפילו לספר שניות, לגרום לו להתעכב ולהתבונן – זה העניין."
"אני לא שומר על סגנון. תהליך העבודה הוא הכי מעניין אותי. התוצאה פחות."
"בציורים של אחרים אני מחפש איך הם עבדו."
 

 

 

 

 

 

 

 

יאן מנסה להסביר…

 

חלפה שעה. הפגש הסתיים. שבתי למכונית. שיר של בוב דילן מתוך Modern Life התנגן ברקע. לרגע תהיתי – האם הפעלתי את ה-CD או שמא זה הרדיו. בדקתי. אכן 88 FM. איני יודע מה אתכם אבל אני נהנתי. תפנית של 180 מעלות מהעשייה היומיומית שבה אדם נבחן במבחן התוצאה. ואילו כאן – הדרך היא העיקר. מתאים לי.

 

וישאלו הקוראים מה התייחד מאמר זה מאחרים? ואפילו אין בכך ביקורת של אמנות. כפי שנכתב, אתר זה מציג את החיבור שבין גיאוגרפיה ותרבות, מקום, סביבה. ומה הקשר שלי ליאן? מעשה שהיה כך היה. צור הזמין אותנו לתערוכה. חד-פעמית. ביום העצמאות. התערוכה תתקיים בבית של יאן. ברחוב כך וכך ביפו. עג'מי. יפו. רחוב ע"ש מלך יהודי. צור – ידיד. הזמין – באים. באנו. התערוכה עסקה בחלום/שינה. יאן הציג תמונות של ישנים (לדוגמה: תצלום התמונה האחרונה שבה ראש של נערה שעון לשמאלה. חולמת?). צור הציג צילומים של ישנים – מתרבויות שונות. יאן שאל מי רוצה נקניקיה? צור פנה אלי. "אתה רואה," אמר, "יאן בא מתרבות אחרת. בסך הכול רצה לצלות על המנגל, ביום העצמאות, נקניקיות. כמו כולם. אבל לא היה לו נעים. אז הוא ארגן אירוע תרבותי. ועכשיו יש תרוץ ואפשר למנגל נקניקיות."

צילומים: משה הרפז

דיווח על אירוע בשכונת שפירא

יום חמישי. שעה 16:00. הפעם לא לבד אלא עם חיזוק משפחתי. קבעתי עם ילדתי ענת (לא חשוב באיזה גיל העלמה: ילדה נשארת ילדה) – ארוחה עסקית ולאחריה מדרימים לשכונת שפירא. לפי גזיר העיתון שתלשתי מ"עכבר העיר" הובטח לנו אירוע של אמנות ורחוב: "מסילת ישרים", תערוכה קבוצתית בשכונת שפירא, מ- 15:00 ועד 21:00. עוד אחזור לקשר שלי לשכונת שפירא. אירוע חד-פעמי ביום המימונה. לא הזמינו אותנו לחגיגת מימונה כלשהי אז הזמנו את עצמנו לשכונה.

ביום המימונה תתקיים לראשונה תערוכת רחוב בשכונת שפירא בתל אביב. התערוכה תוצג לאורך רחוב מסילת ישרים, בחלונות הראווה של החנויות, על המדרכות ועל הבתים. בתערוכה ישתתפו כ- 40 אמניות ואמנים, חלקם תושבי השכונה, שיציגו עבודות במגוון מדיה. על פי דף התערוכה, המוטיבציה העומדת מאחוריה היא "ליצור מפגש אמיתי בין אמנות לרחוב ולאפשר לתושבים ולאורחים מבט חדש ושונה על הרחוב. העבודות בתערוכה מתייחסות באופנים שונים למקום, ובוחנות סוגיות כמו גבולות השכונה, הקשר בין פריפריה למרכז ובין אמנות ללא-אמנות. בו בזמן, התערוכה מהווה גם מחווה לרחוב באחת מהשכונות המרתקות ביותר בעיר".

מקור: עכבר העיר / הילה שקולניק-ברנר.

 

סעדנו בצפונה של עיר. השארנו את המכונית בחניון רידינג. טיפסנו למונית קו 4. מהתחלת הקו ועד לסופו. או שמא להיפך – מהסוף להתחלה. בכול פעם שאני נוסע במונית בקו זה נשמעים ברקע קולות מלחמה. נהגי המוניות כנגד הג'מבו. נגד האוטובוס. הגמדים מול גוליבר. האסטרטגיה נהירה – השאה מירבית של הפוטנציאל הכלכלי. את הטקטיקה המקומית, זו שמתקיימת בכול רגע נתון, שבה נוקטים הנהגים – מתי להאיץ ומתי להאט, מתי לאסוף נוסע ומתי לחלוף על-פניו ולהצביע לאחור – לא בטוח שהבנתי. איך שלא יהיה הגענו לתחנה המרכזית החדשה. בתוך פחות מחצי שעה עברנו מעולם א' לעולם ב' (אגב: שמתם לב בוודאי שבדרך כלל נחשב הצפון לעשיר והדרום לעני ולאו דווקא רק במדינתנו…?). ירדנו ופסענו, דרך רחוב סלמה ("דרך שלמה") אל השכונה. הגענו לרחוב המרכזי של השכונה – מסילת ישרים.

מסילת ישרים הינו רחוב שמוסדות התכנון מגדירים "רחוב עם חזית מסחרית". מושך דרומה מסלמה ועד לקיבוץ גלויות. ואכן ברחוב התקבצו מכול הגלויות. פעם, בימי המנדט, קראו לרחוב בשם "הכנסת". בתום מלחמת הקוממיות סופחה יפו, כמו גם השכונות הדרומיות של תל-אביב, שהיוו את הספר התל-אביבי, אך לא השתייכו לעיר מבחינה מוניציפאלית, לעיר חדשה-ישנה שקראו לה תל-אביב – יפו. כבר היה רחוב הכנסת בתל-אביב. לא צריך שניים. יכול האזרח להתבלבל, הדוור… וגם הממסד. מי זוכר? רק ההיסטוריה. אז רחוב הכנסת פינה את שמו והפך לרחוב מסילת ישרים.

ומהי אותה "מסילת ישרים"? זהו ספר שעניינו תורת המוסר – מעין מדריך לעבודת השם – שנכתב על-ידי הרמח"ל הלוא הוא רבי משה חיים לוצטו (1707 – 1746). אגב: הרמח"ל כתב כ-120 ספרים/חיבורים במשך חייו הקצרים! (לפירוט ע"ע ויקיפדיה).

רבים מצטטים, וגם אני הצטרפתי לכך, מתוך ההקדמה לספר:

אמר המחבר, החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.

 

לא מיצג ולא מיצב. מציאות רב שנתית וברת קיימא.

 

אספנו ניירות. דף אני ודף ענת. דפים מנחים. מה לעשות והיכן. שנדע מה רואים… שוטטנו ברחוב. הלוך ושוב. התבוננו בעבודות כמו גם באנשים שמסביב. אנתרופולוגיה בזעיר אנפין. אלה שבאו לראות אמנות, אלה שבאו לצלם את אלה שרואים אמנות, אמנים ותושבים מקומיים. מעניין כיצד הגיבו המקומיים להצגה שהתרחשה בדלת אמותיהם.

אגב, בצד התערוכה ברחוב מסילת ישרים התקיימו עוד מספר אירועים – בתים פתוחים, סיורים בשכונה ושאר אירועים שנכללו בכותרת "מימונה ופסטיבל האביב בשכונת שפירא" של דף שחולק לעוברים ושבים. וזאת אשר ראינו:

 

נאוה איזסקו. סורגים סרוגים. סורגים באים לסגור. לסגור את הבפנים מפני הבחוץ המאיים. ברצוני לרכך במעט את ההפרדה הגסה. לסרוג מציאות יותר נעימה.

 

אלי גבריאלוב. מגדל אייפל.

 

אמן. פסל. קהל.

 

שרון הורודי, צ'ב קמרר. תיבות דואר. תיבות דואר שצולמו ברחבי השכונה. תיעוד סופו של עידן שבו אנשים היו כותבים ושולחים מכתבים זה לזה.

 

אהוד אורן. אלוהי הכתרים והשיניים התותבות; אלוהי הכסת"ח והתרוצים השונים. האדם המערבי המודרני, שאלוהיו העקריים הם אלוהי הכסף, נשען מדי פעם גם על עוזרים נוספים. מטעמי נוחות הוא יוצר לו אלוהים חדשים. סידרת הטוטמים האורבניים עוסקת באנימציה של אלילים אלו.

 

יובל חי. טבע עירוני. אני מצלם טבע עירוני, טבע לא מבוית. בצילום רואים בוגונביליה מתפשטת על בית וחושפת את הצד האחר של העיר, הפרוע והחושני יותר.

 

איריס דבי. תבליט: ציור תלת מימדי. כאשר התהלכתי בשכונת שפירא הבחנתי בקיר זה הבנוי משכבות של טיח, צבע, מרצפות ושינויים – קיר מתקלף החושף טקסטורות המכילות בתוכן עדות על היסטוריה, זיכרון, כאב וטיוח. למקום זה החלטתי להביא קנבס לבן וחלק. הקיר יקבל מאופי הקנבס בעוד הקנבס יקבל מאופי הקיר הפצוע וישתלב עמו בעוד הוא מסתיר, מסתתר אך גם בולט ומבליט בעת ובעונה אחת.

 

עתליה גולן. תחנת אוטובוס. על מסילת ישרים תחנה חדשה / בה אפשר לעצור ולברר / באיזו דרך אני הולך / למקום אליו הולכים כולם / כאשר אבדנו לא תמיד אבדנו / במסלולים שונים / מתכנסים פנימה או חוצים ימים / כולם בסוף מגיעים.

 

עתליה גולן. תחנת אוטובוס.

 

ז'וליאן רוליוס. ציור קיר.

 

יואב בן דב. ללא שם 2009. אזרחים וקלישאות. הצבה על גדר.

 

שי שניידר. רישום בטיח. עבודת קיר זו היא מחווה ממני כאיש מקצוע – שיפוצניק, לגבריאל איש המקצוע – חייט. מרגש אותי ליצור את הדימוי של גבריאל בפעולה עם כלי עבודתו, מספריים ומכונות תפירה, ע"י שימוש בכלים וטכניקה מתחום עבודתי, חציבה במשחזת ומילוי בטיח. יתכן שגבריאל יעבור מקום. העבודה תישאר על הקיר כמה שתישאר, כזכרון להיות חנותו חלק מהחיים בשכונה.

 

הסלילים, אמצעי הייצור, של החייט גבריאל.

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

דן פלד. כאן מחליפים אמנות באמנות, שוק החלפות. אני מעוניין להחליף חפצים שיצרתי ומצאתי שאני רואה בהם אמנות, באמנות של אנשים. ההגדרה של אמנות אינה בסמכותי אלא נגזרת מן המפגש ביני לבין האחר. היתרון של אירוע מסוג זה עבורי הוא שבסופו של יום קיבלתי תמורה עבור כל פריט שחילקתי, גם אם אינני יודע מראש מהי.

 

החלפת אמנות. פרט.

 

החלפת אמנות. פרט.

 

הנביא יחזקאל. בומבה של נביא.

 

אייל כץ. מיצב. שלג אחרון. רגעי שלג אחרון עוד ניטפים בין ענפי העץ עם בוא האביב, זמן להתחדשות, זמן לפריחה חדשה. אך במבט שני השלג נחשף כחומר לא חומר, קלקר מתפורר, אשליה.

 

ענבר פרים. קרמיקה. העבודות הן קבוצות מבנים שעושים מחומר קראמי. העשן שנוצר בתהליך השריפה משאיר את רישומו על החלקים השונים. בחרתי למקם את העבודות על המדפים הנמצאים במקומות רבים בשכונה. חשבתי על הדרך בה העבודות יפוזרו וייטמעו בצבעי הרחוב ולכן החלטתי להניחן במקום כםי שהוא.

 

ענבר פרים. קרמיקה.

 

ענבר פרים. קרמיקה.

 

גיא בן ארי. ציור. תמונה של משפחה שאתה מקבל כשלך. מבט על זכרון שלא שייך לך. משפחה יד ראשונה, זכרון יד שנייה. כמה נוסטלגיה יכול צילום ישן מאלבום משפחתי להכיל, ומתי הוא מתרוקן מהערך שלו לחלוטין.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

כאן אין התלבטות. גרפיטי ללא כחל וסרק.

 

גם בתמונה זו אין ספק. גרפיטי.

 

רוסלנה ליכטציאר. רישום במכבסה. הרישום מתאר מצב ביניים של תאור נוף/אבסטרקט. זה ניסיון להגיע לתיאור של נוף קדמוני או עתידי, כזכרון של מקום או כדה ז'וו. הדבר הגיע מהמחשבה על הנוף שהמהגרים שמאכלסים את השכונה דמיינו בחושבם את ארץ ישראל.

 

זה אינו פסל או מיצג. זאת הכלכלה.

 

מסילת ישרים פינת רבי מאיר בעל שם הנס. מי ירד בסולם?

 

 

צופים במיצג וידאו.

 

 

מיצג וידאו.

 

צופה במיצג וידאו.

 

מעבר לאמנות צריך להתפרנס. והפעם הנחתום מעיד על עיסתו.

 

יהונתן ה. משעל. "שוורים ברוטשילד, סוסים בשפירא", קרטון וחומרי רחוב. דמות הסוס מסמלת אצילות, רוח חופשייה וכוח פראי. הסוסים של שכונת שפירא נראים כצילם של אותם סוסי פרא אצילים אותם אנו מדמיינים.

 

 

יהונתן ה. משעל. סוסים בשפירא. רעבים, רזים, רעמתם מדובללת.

 

דני יהב בראון. What's with the tree. החללית מצטרפת לריבוי השונות בשכונה. ממש כמו העושר התרבותי השונה שמביאים איתם התושבים, הופכת החללית התקועה בלב אי תנועה, ללא יותר (ולא פחות) מעוד רפרזנטציה תרבותית. ההנחה שהותיק (להלן: ה"שכונה", ו"ישראליות"), ועץ הזית שמייצג אותן, מרימים גבה לנוכח החדש והשונה, מתהפכת לנוכח הכותרת: "מה עם העץ?". במילים אחרות, זכות "הרמת הגבה" שמורה גם לחדש לנוכח הותיק. מהלך שכזה, מוחק היררכיות, ןמייצר באמצעות מבט אירוני, שיוויון.

 

קובי אהרמי. ירקן. "פירות גן העדן". גם בדוכן הירקות ניכרת התכונה לקראת הפסטיבל.

 

נעם ונקרט. תתנהגו יפה, באים אורחים.

 

"נואמים יקרים". קרטון.

 

 

"נואמים יקרים". פרט.

 

"נואמים יקרים". טקסט.

 

לשם קבלת תואר שלישי בגיאוגרפיה (דוקטור לפילוסופיה) כתבתי חיבור. כותרתו הייתה "מרחבים חברתיים/תרבותיים בדרום תל-אביב" וכותרת המשנה הייתה "בהדגמה על שכונת שפירא". נימקתי את הבחירה:

 

אזור המחקר המוצע הנו שכונת שפירא שבדרום העיר תל-אביב – יפו. שכונה זו נבחרה כשדה המחקר כיוון שהיא מייצגת, להערכת כותב השורות הללו, כמה מהמאפיינים המתרחשים בעיר בעידן המושפע מתהליכי העולמיות וכחלק ממציאות בתר-מודרנית.  שכונת שפירא היא ללא ספק אחת השכונות ההטרוגניות ביותר בעיר והקורא מוזמן לסיור באחת מהשכונות המגוונות והמדהימות שמציעה לו העיר תל-אביב – יפו.  זוהי שכונה, מבין הוותיקות בעיר ישראלית, שנראה כי מתפתחת בה צורה חדשה של קהילתיות.  השכונה מציגה שוֹנוּת –  הן פיסית והן חברתית/תרבותית.

אגב, זה נעשה לא מזמן. לפני כעשור. גם כיום, מדי פעם, אני חוזר לשכונה זו, שבה ביצעתי את המחקר האמפירי. אני אוהב את רחובותיה ונופיה – האנשים והבתים. והתמהיל. אני זוכר שבזמנו, בתקופת המחקר בשטח, שאלתי את יואב בן דב, אחד האמנים שמשתתף באירוע הנוכחי, ומתגורר בשכונה זאת תקופה ארוכה, מה מושך אותו אליה. והוא ענה בפשטות: "אני אוהב ללכת ברחוב ולשמוע בליל של שפות." אותי מושך לשוטט במרחבי העיר. בכול פעם לתור מקום אחר. ולחזור שוב אליו לאחר תקופה ולתהות ולברר מה השתנה. יש שיקראו לכך אורבניזם/עירוניזם.

הלכנו עד הסוף (בעצם ההתחלה – כי מספרי הרחוב עולים מדרום לצפון) על הגדה המזרחית. חזרנו דרך גדתו המערבית של הרחוב. אם אפשר, לא הולכים באותה דרך פעמיים. בפינת מסילת ישרים וסלמה עמד דוכן ועליו הונחו ספרים. יותר מדויק – ספר אחד במספר עותקים. "לא ביפו ולא בתל-אביב: סיפורים עדויות ותעודות משכונת שפירא". לא ידעתי על כך מראש שביום זה מתקיים ערב חגיגי להשקת הספר בהנחיית רם אורן ובהשתתפות חלק מהכותבים/עורכים – שרון רוטברד ואחרים. מכיר את הנפשות הפועלות. עם רם אורן ערכתי ריאיון. הוא יליד השכונה וחפצתי לשמוע ממנו על אותם ימים שעברו. שרון רוטברד הינו אדריכל שהעתיק בראשית המאה הנוכחית את מגוריו לשכונה. עם שרון שוחחתי לא פעם או פעמיים והסתובבנו לא מעט בשכונה. לעמוד על ייחודה וצפונותיה. זכרתי ששרון פנה אלי להשתתף בעריכת הספר. לצערי, באותה העת, לא עמד לרשותי הזמן המתאים. וגם הפעם נגמר הזמן מוקדם מהנדרש. חבל. בטוח שהפסדתי ערב מעניין. אז  פתחתי את הספר שלא הסתייע בידי להימנות על כותביו ושלא השתתפתי בכתיבתו. עלעלתי. נראה מעניין ומבטיח. מהדוכן עבר הספר למדף בביתי. בין לבין כבר נקרא.

 

אבנר איתן ויפעת לייסט. מיצג. אישה ואיש רוכבים על אפניים הלוך ושוב. זהו מסע בלתי נגמר מצד אחד לצד שני של הרחוב. על הקיר, בשני הקצוות של הרחוב מתחילים להיכתב שני סיפורים. שני הסיפורים מסמנים את המסע בין הגבולות של השכונה ובין הגבולות שבין שני הרוכבים.

 

שיתפנו אתכם, הקוראים, בקצת מהמראות. לצערנו לא יכלנו להעביר ריחות, קולות ומקצת מהבריזה שנשבה. עמכם הסליחה.

 

כל הצילומים – של מחבר שורות אלו. ושוב אני מתנצל – אין לי שליטה על גודל התמונה כפי שמוצגת. אני יודע שגם לכם לא. אבל חפצתי אחידות מימדית. לא קיבלתי. ואולי טוב שכך.

עצים (3): לבלוב

התלבטי רבות באם לשייך רשימה זו לקטגוריית הצבעים או לעצים. ולמרות עזות האדומים נטה הלב לעצים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 

צילומים: משה הרפז