כמעט 100 שנה חלפו/עברו. באותם ימים רחוקים, לאחר המלחמה הגדולה, ישבתי בבית הקפה, ככול בני הדור האבוד, ופני אל הרחוב. ולידי ישבו ארנסט המינגווי, שרווד אנדרסון וויליאם פוקנר. פרנסיס סקוט פיצג'רלד לא ישב עמנו. מדוע? יען כי אשתו, זלדה, לא הרשתה לו… היכן ישבנו? בפריז כמובן. במונפרנס. מול גני לוקסמבורג. והתנהל קרב מילולי בין פוקנר לבין המינגווי. המינגווי טען שעל כל 10 מילים שכתב יריבו, הקורא נאלץ לפנות למילון לפחות 11 פעם. פוקנר הגיב בעניין דלות אוצר המילים של המינגווי.
אנדרסון לא התערב בקרב המילולי. אנדרסון הוא סופר של סופרים. עליו כתב עמוס עוז שהוא "שיחרר" את ידו… (ראו: "סיפור על אהבה וחושך"). הוא היה "הגורו" של פוקנר. הוא זה שדחף אותו לכתוב. והוא זה שהוציא את ספרו הראשון. ומכאן ברור מדוע לא נקט בעמדה כלשהי. אני, מטבע הדברים, לא אמון על הכתיבה, חציבת המילים, ולכן שתקתי אף אני. לא היה לי משהו לתרום. ולו גם לשם השקטת הרוחות הלוהטות שכוס שיכר לא ציננה אלא להפך… כשהגיעה השעה, התנצלתי ופרשתי, בדרכי לפגישה אחרת. בבית קפה סמוך אני אמור לפגוש את מטיס, פיקאסו וסזאן. אך לכך נקדיש רשימה נפרדת.
סיימתי, ככל שידי משגת, לקרוא את כל שכתב המינגווי ותורגם לעברית. וגם את הביוגרפיה שלו. ועברתי לפוקנר: "מקלט", "בשוכבי גוועת", "הבלתי מנוצחים", "אבשלום אבשלום". ומשכתי ממדף הספרייה העירונית ספר דקיק וצנום: "עלים אדומים" (מאנגלית: עודד פלד, 2008, הוצאת גוונים). סיפור על אינדיאנים בארה"ב המחקים את האדם הלבן הלוקחים שחורים (במקור אדם לבן-שחור = כושי) כעבדים. וגם מאמצים מנהג מן הפרעונים. במות הצ'יף – נקברים עמו גם הסוס, הכלב והעבד. והעבד, מה לעשות רוצה לחיות. ומתנהל אחריו מרדף שאת סופו לא אמסור לכם/ן.
פלד הוסיף, באחרית דבר, בין השאר גם את נאומו של פוקנר בטקס קבלת פרס נובל לספרות. זה היה ב-10.12.1950. לפי המסורת, על הזוכה לנאום במעמד הענקת הפרס. הנאום שנשא היה קצר, אם לא קצרצר, אך הדוק מהודק ומדוקדק:
להמשיך לקרוא ←
משה הרפז 