ת"א, רחוב קינג ג'ורג': ממסריק למגן דוד. מכיכר לכיכר.

26.7.2010 – יום תל-אביבי. ממסריק ועד מגן דוד. מכיכר אל כיכר. חג האהבה. לפני שנים כלל לא ידענו על קיומו. זהו רעיון לא רע בכלל לחצות את שבוע העבודה באיזשהו יום של פאוזה. לשני חלקים. לא שווים. מי אמר שהם צריכים להיות שווים? לא שמקום העבודה אינו טוב. נהפוך הוא. מצוין. אבל, לעיתים, מבט חיצוני מניב ניצוץ. לצאת מהשגרה. לחשוב מחוץ לקופסה. אז יצאתי ליום מן הקופסה. אולי יבוא רעיון שלא חשבתי עליו. אולי תתגנב לה איזושהי יצירתיות שחסרה בזמן האחרון. אולי תעמוד המתודולוגיה שנבחרה למבחן. או משהו…

אז ערכתי מסע, בבוקר יום חם ולח. היום נקבע מראש. כפיתי אילוץ בלו"ז. הקיץ החליט גם הוא לנכוח ביום זה במלוא עוצמתו. יחיאל טוען שמזג האוויר אכן משתנה. ולראיה – השנה הקיץ שונה מקודמיו. מעונן. הוא אינו זוכר קיצים מעוננים אלא חפים מכל ענן או בן עב. האמת? איני בטוח.

מי גר בבתים הכחולים?

ושוב בכחול עסקינן. אך הפעם אין מדובר בגנב כחול או בזיקית או כל רעיון אחר.

ומי באמת מתגורר באותם בתים שקירותיהם עוטים תכלת?

הלו! האם מישהו גר כאן?

ירדתי במדרגות. ונזכרתי:

"שיטוט בין הגלריות של תל-אביב הוא מסע בין רחובות צדדים, חצרות אחוריות ומרתפים." [רותי דירקטור (2007), הגלריות הסמויות מן העין, בלוק 4, ע' 9].

והגעתי לגלריה. שלוש. זו שהתחילה ברחוב שלוש והיום היא ברחוב חיסין (הלוא הוא הדוקטור שבספרי נחום גוטמן. שכמובן היה רופא אמיתי הגם שרכב על חמור…). ומחר היא מדלגת למקום חדש. גם גלריה גורדון כבר לא בגורדון. עברה לבן-יהודה. ומצד שני זה מחבר אותך לעבר ויש בזהו משהו… שקשה לי להסבירו. אולי ההצבעה על רצף, גלגל החיים או משהו שכזה. עדי, בעודה מחזיקה בשפופרת הטלפון, נופפה לשלום.

"ארבעה צלמים". תערוכה קבוצתית. שני חללי תצוגה לה לגלריה. האחד, הגדול מבין השנים, הוא הראשון שאליו נכנסים. הוא גם המרווח מבין השנים. ודרכו עוברים לחלל השני. מצומצם קמעה מקודמו. שלושה צלמים קיבלו את האולם הגדול. תמונה עד שתיים לכל אחד. מיקי קרצמן מוצג בחלל השני. ברשותכם, אתייחס רק אליו, כי איכשהו, בצורה מופלאה שאין לנו שליטה עליה, דברים נקשרים זה לזה.

גנב בכחול

נדברתי שיאספו אותי בצומת. בלאו הכי נוסעים צפונה. מדוע שאסע דרומה למשרד בשביל לנסוע לאחר מכן צפונה? וכך יצא שבדרך חזרה הורידו אותי באותו הצומת. והלכתי להיכן שמכוניתי הוחנתה בבוקרו של יום. ומה אני רואה? גנב. לאור היום. יותר נכון בצהרים. שוד ושבר. אז צלמתי.

אני חושד שזאת עפרה צימבליסטה. אך אין לי הוכחות מוצקות לכך.

רשימה זו פורסמה לראשונה ב-17 יולי 2010 ב"במחשבה שניה".

החברים מתבקשים לחדר האוכל, האקונה, יפן.

ר' כתבה שהם איתנו "באש ובמים!". אז נסענו ליפן. להיות שם ולא להתארח בבית הארחה מסורתי (ריוקאן – Reyokan) – זהו חטא. ולא לטבול ולהירגע במעין של מים חמים (אונסן – Onsen) – זהו פשע. ולכן התיישבתי מול המרשתת ודליתי ממנה מקום – גם וגם. וחושבני שהוא אחד המוצלחים באזור האקונה (Hakone). והגענו לשם. רכבת השינקאנסן והאוטובוס פתרו לנו את בעית ההגעה. מהרחובות ההומים והסואנים של טוקיו אל השקט הירוק והערפילי קמעה של האקונה.

פרקנו את המטען מעל גבינו, חלצנו הנעלים. החבר'ה המקומיים היו מופתעים. מעולם לא התארח ישראלי באכסניה זו. ועוד ארבעה בבת-אחת! מדונה (אסתר בשבילנו) כבר הייתה כאן. ישראלים – טרם.

הייתה זאת שעת בוקר מאוחרת. ועד הערב החלטנו לטייל בסביבה. סגרנו פרטים, קיבלנו קופונים, ויצאנו לדרך. קודם כל ל"מוזיאון הפתוח" ואחר מכן טיול בהרים (רכבת, רכבל, ספינה, אוטובוס) ונחזור. ארוחת ערב מסורתית נקבעה ל-20:00. זה התפריט:

אני מקווה שהבנתם. שאם לא כן אתם עלולים לאכול אותה…

מים לא ראויים לשתיה או מסה קצרה על רב-תרבותיות

אומברטו אקו, בספרו "שם הורד" כתב כי: "יפי הקוסמוס אינו רק באחדות שבריבוי, אלא גם בריבוי שבאחדות".

טיילתי בשדות. לצוד מחשבות. והשלט "מים לא ראויים לשתייה" משך את תשומת לבי. חמש שפות: עברית, ערבית, רוסית, סינית ותאית (ואחר כך נוספה האנגלית שהתנוססה במקום אחר). מסתבר שניתן לערוך ניתוח שיח גם לשלט. ואתה מגיע למסקנות. וחשבתי לעצמי – הנה, אנו בהחלט מדינה רב-תרבותית. אימפריה. במחשבה שנייה, ממש לא. כאן לא מכבדים את האחר ואת תרבותו. אבל, על-מנת להסיר מאתנו את האחריות, אנו רב-לשוניים. והשפות הללו מצביעות על מי העוסק במלאכה בפועל. צבא העובדים הזרים משלל הארצות הרחוקות. "מהגרי העבודה" אם ננקוט בשיח המהוגן. אבל נדרש להסביר, בראש ובראשונה, מהי רב-תרבותיות. כדי שיהיה לנו בסיס ידע משותף. ואז נוכל להתווכח…

של מי הכסא הזה?

אנו באגן הים התיכון. ליתר דיוק בכרתים. סובבים בין עיירות, כפרים, כרמים ומטעי זיתים. חוצים ישובים מנומנמים. מחפשים גם אנו צל לפוש בו. שעת צהרים. מישהו ביקש לעצור ולשתות קפה. אז עצרנו. לשתות קפה זו אמירה. State of Mind. החבר'ה המקומיים כבר מזמן נכנסו לבתיהם. רק שומרים נשארו לפקוח עין תורנית שמא יבוא תייר… ולנו לא נותר אלא לצלם את הכיסאות המחכים שבעליהם יניחו עליהם את ישבניהם לקראת ערב.

א"ל לודויפול פינת י"ל קנטור. מי מכיר? מי יודע?

אברהם לייב לודויפול פינת יהודה לייב קנטור. מי מכיר? מי יודע?

 

דובדבנים מנאגויה, יפן. כל דובדבן – מלמיליאן!

 

הגענו לנאגויה. היעד הוא מצודתו/טירתו של השוגון. טוקוגאוואה. נבנתה לפני כ-400 שנה. לא שרדה את מלחמת העולם השנייה. חלקים גדולים ממנה שוחזרו. בבוקר התעוררנו לצליל הגשם. לך תעשה מקלחת בחצר גשומה ולאחר מכן לרבוץ במים החמים, המינראליים,  בעוד שיורד עליך קצת גשם…  ארזנו התרמילים, קיבלנו בחזרה הנעלים, ויצאנו לדרך. המתנו בגשם לאוטובוס והוא ניאות לקחתנו לאודאווארה. תמורת 810 ין לגולגולת. משם לשינקאנסן (ביפנית: "הקווים החדשים"). הרכבת המהירה. 285 קמ"ש. חינם אין כסף (לא כולל Nozomi) וזאת כל עוד אתה מחזיק ב-J.R.Pass. וירדנו בנאגויה. 500 ין לאפסן בלוקר מזוודה/תרמיל/תיק. הלכו עוד 1000 ין. מדוע שב אני ומעלה את הנושא הכספי? משום שהחיים ביפן מתנהלים בדרך כלל במזומן. ואתה צריך לחשב את התנהלותך הכספית. דהיינו להיות ער למלאי המזומנים. שלא תהא דחוק וקצר בשטרות המרשרשים. כי לא בכול מקום ניתן להחליף מט"ח. כלומר – בדרך כלל לא.