משה הרפזסיפור על מטבע של נחושת רחוצה בדמעות:
מלמד גמרא היה בעירנו, שיגע כל ימיו בתורה ולמד ולימד והעמיד תלמידים הרבה. כיון שהזקין התחיל חושש והולך עד שהוצרך להסתלק מן המלמדות, דחקה לו שעתו ונתמוטטה פרנסתו. ראו תלמידיו ונצטערו. רבם שלימדם תורה ויגע עמהם הרבה לסוף בא לידי עוני שכזה שאין לו במה יתפרנס. בחרו מביניהם שנים, מן הטובים שבהם שיחזרו בעיר ויקחו מכל איש ככל אשר ידבנו לבו לתת לו.
קוראות וקוראים יקרות ויקרים – אנו מודים כי עזבנו אתכם/ן, לאחר ששוטטתם/ן בגן הפסלים של יגאל תומרקין הנטוע במושב בורגתה שבשרון וצפיתם/ן ב-30 צילומים שהיו בסלה של רשימה קודמת. (גן פסלים 1/2). לא ב-30 פסלים כי יש מס' פסלים שזכו ליותר מאשר מבט אחד. ומודים לכם/ן ששבתם/ן.
אגב, לעבודות אין שמות. וכל הפרשנויות לגיטימיות יען כי האמת בעיני המתבונן. אם אכן יש דבר כזה הנקרא "אמת"…
אם כי כאשר עומד הצופה מול תגזיר פלדה, פרופיל של איש מסוים, ואם הצופה אינו בקיא די הצורך במורשתו הגרמנית של תומרקין, אזי יתקשה הצופה לדעת מי היא הדמות ומה הקשרה.
אך הייתה זו עזיבה רגעית. לרגע קט שנמתח על-פני שתי רשימות, עסקנו במחוות לש"י עגנון (50 ש' לפטירתו) ולארנסט המינגוויי, בשל כפיפותן ללו"ז מסוים שהיווה אילוץ כלשהו. לא שכחנו אתכם/ן. הנה שבים אנו, ברשימה זאת, אל חלקו השני של הביקור בבורגתה. יש לצפות ל-30 צילומים נוספים בהם אפשר יהיה לצפות.
ח"ן ביאליק (י' טבת תרל"ג – כ"א תמוז תרצ"ד). המשורר הלאומי. מחווה לרגל מלאת 66 ש' לפטירתו. אז, בוינה הרחוקה, טרם ידעו כיצד להתמודד עם קריש דם. תסחיף בעברית העכשווית. נכון, אין מנין השנים מהווה מספר "עגול" אך אין לי כוח להמתין לשנת המאה. השנה כ"א בתמוז הוא 21.7.2020. וביום זה רואה הרשימה אור.
בשבת, י"ט בסיון תרצ"ד, נפרד ביאליק, לפני צאתו לחו“ל, מבאי “עונג שבת” ב”אוהל שם". ונאומו האחרון היה כדלקמן:
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”, “אשר קרך בדרך” ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על “אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים”. כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה“מליונים” המרמים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…
והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."
דומני שהדברים הללו, או לכל הפחות החלק הארי, רלוונטיים אף לתקופתנו.
היום, 19.7.2020, לפני 150 ש', החלה מלחמת צרפת – פרוסיה/גרמניה. יהודי-צרפתי, ר' פייבוש ליאון, מצא את מותו במלחמה זאת. נתחיל אפוא במלחמה, בקצרה, ולאחר מכן נביא את סיפורו של ר' פייבוש ליאון.
ויהי ערב ויהי בוקר. או-טו-טו סגר. ואולי לא. הממשלה מפזרת כסף כדי שאנו האזרחים, נצרוך ונניע את גלגלי/אופני הכלכלה. זה אומר שכנראה סגר אינו בא בחשבון… לקחנו אפוא ת'רגליים בידיים ונסענו צפונה. לאחר כשעה עצרנו. מצאנו את עצמנו בתוך מושב כפר יהושע. על-שם יהושע חנקין. הוא חנקין גואל האדמות. דהיינו בעל הממון שהביא לרכישתם של אלפי דונמים. ב-1927 החל הכפר את חייו באופן עצמוני. ואף ניתן לו שמו. שכן אם לא כן היו קוראים למקום נהלל ב'. אותו אדריכל – ריכרד קאופמן. גם וגם. שנים או שלושה קילומטרים בקו אווירי מפרידים בין שני המרכזים. אמנם אין בית יהושע בעל מבנה מעגלי/אליפסי כנהלל אלא דמוי האות "י" (כאשר שנושאים ת'עיניים ומביטים צפונה), אבל כפי שיודעים אנו – אף לא אחד מושלם.
בית חנקין, שהוקם ב-1950 (במאה הקודמת), סגור לרגל שיפוצים מסיביים/מהותיים. ניפגש ב-2021. רשימה זאת מוקדשת לתערוכה "ארץ לא ארץ" שאצרו אילת הרצוולף ונטע הבר. באגפו המזרחי של בית חנקין. יד מיכאל.
בעיתונות המודפסת – לדוגמה במוסף "גלריה" של גיליון יום שישי של עיתון "הארץ" – נכתב כי הגלריה פתוחה בימי ראשון, שישי ושבת. אבל ישנם טלפונים וכל מה שאתם/ן צריכים/ות לעשות – לטלפן ולתאם ביקור פרטי במועד שנוח לכם/ן ואפשרי גם מצדו של הצד השני של הטלפון. אנו סגרנו על יום ד'. אתמול.
ארנסט המינגוויי נולד ומת בחודש יולי (2.7.1961-21.7.1899). כך שלא חשוב אם בחרתי את יום הולדתו או את יום פטירתו. מחווה זאת היא מחווה גם היא ממוקמת בין יום השנה הזה לבין יום השנה ההוא. והנה בא חודש יולי והחלטתי להעתיק למחברתי, מילה במילה, כל מילה, מתוך אחד מסיפוריו. ובמקרה שלפנינו – על הסינים.
זה שהיום בונים הסינים תשתיות ברחבי העולם – כבישים, מסילות ברזל, מנהרות, תחנות כוח, נמלים ועוד – זאת אנו יודעים. זה שהסינים חוכרים שטחים במדינות אחרות לצורך ייצור מזון עבורם – אף זאת אנו יודעים. זה שהסינים קונים מפעלים המתבססים על משאבי טבע כגון כי"ל השואבת את משאבי ים המלח והופכת אכן לים המוות – יודעים אנו גם יודעים. ידענו על החומה הגדולה. אך דומה שאחר-כך נשתכחה התורה. אך לא ידענו שהם, הסינים, כבר הפעילו את המומחיות לפני שנים רבות. ואף מילה אודות מהיכן הגיע הנגיף – כולו מולקולת חלבון – הידוע בשם COVID-19.
ממשיכים, במלאת 50 ש' לפטירתו של עגנון, בפרויקט שנת עגנון. סיפור אחד אחת לחודש. תמוז הוא החודש ה-5 של פרויקט פרסום סיפורים.
והפעם עגנון לחודש תמוז – על המשאב היקר מכל הוא הזמן, ההולך ומתקדם ואינו נח אף לא לרגע. מעין היה הוא שולית הקוסם…:
אספר לכם דבר נאה שקראתי בספר אחד שאיני זוכר לא את שמו ולא את שם מחברו.
סיפר הגאון בעל חידושי הרי"ם זצ"ל, שר אחד היה לו סוס נאה, לא היה כמותו בכל הארץ. חיבב אותו השר מכל הסוסים והיה יקר בעיניו מאוד מאוד. חשב בדעתו, סוס שכזה אין כבודו שידור באורווה ככל הסוסים, אלא אבנה לו בית ואעשה דירה נאה. בנה לו בית אבנים והעמיד עליו שומר.
על משכבו בלילה שכב לו השר והגה בסוסו. אמר לעצמו, השומר אינו אלא אדם ועשוי אדם לנמנם, שמא ינמנם השומר ויבוא גנב ויגנוב את הסוס. חרד חרדה גדולה וקפץ ממטתו ובא אצל השומר. מצאו ער. אמר לו רואה אני ששומר נאמן אתה ואתה שומר יפה יפה, אלא כדי שלא תנמנם קח במחשבתך מחשבה אחת והרהר בה, מתוך כך יעבור הזמן ולא תבוא לידי שינה. להמשיך לקרוא
נסענו לבורגתה ולסביבותיו. גם לגן הפסלים של תומרקין שבתוך היישוב, גם למצפור ויקר וגם למצפור שוקה. נקטנו בלשון זכר שכן בורגתה הוא שמו של מושב הנטוע בשרון. בתחום המועצה האזורית עמק חפר. ולכן בורגתה זה הוא. ואולי צריך היה לכתוב "בורגתא" משום שבמקום הזה, פחות או יותר, בתקופת המשנה והתלמוד, שכן יישוב יהודי. בורגתא. ובאותם ימים דברו בעיקר ארמית. וכתבו ארמית בכתב עברי, מרובע, הכתב שבו השתמשנו בתקופת החשמונאים ונותר על כנו עד עצם היום הזה. וזאת הסיבה שכאשר מתגלגלת לידך הקורא, מגילה ממגילות ים המלח, יכול אתה לקרוא ואינך נצרך לתרגום.
ובלבו של המושב נטוע גן פסלים שבו זרועים או שתולים, כיאות למושב חקלאי, פסלים אותם יצר האמן יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל לפיסול. חמוש במצלמה ובזוגתי שתחייה, עצרנו וערכנו ביקור בגן. מישהו אחר, לדוגמה מ"י, היה קורא לכך "סיבוב". כיוון שהמילה סיבוב תפוסה נאלץ להשתמש במילה אחרת. ומה רע אפוא במילה "ביקור"? נלך על זה.
אנו נתבונן בפסלי עמוד/טוטם/אובליסק, תגזירי פלדה, פסי קרוניות וראשים נמחצים.
הולכים? הולכים. את המכונית השארנו, מחבר שורות אלו וזוגתו שתחיה, מול הסדנא של יגאל תומרקין בבורגתה(א) [יען כי היישוב כבר היה בתקופת המשנה ובאותם הימים השתמשו בארצנו די הרבה בארמית. סיומת "א" מצביעה אפוא על התקופה…]. כמאה מ' מצפון לגן הפסלים של תומרקין. על זאת – תהא רשימה נפרדת. מכאן הולכים צפונה, אל מצפור ויטר, שוב – רשימה נפרדת אודותיו תראה בקרוב אור, ושבים לבורגתה דרך מצפור "שוקה".
באנו אליו, אל המצפור, מכיוון צפון, ויצאנו ממנו תוך שימוש ביציאה הדרומית. המצפור ממוקם על גבעה הגוברת על סביבותיה ובהחלט עונה לתואר "מצפור". גבעה זו היא למעשה תל אשקף.
מפת התמצאות [מקור: מעובד מתוך "עמוד ענן"]
משה הרפז 