משה הרפזלכבוד שבוע הספר העברי שהתחיל השבוע. מצאנו בעיתון ("על המשמר", 18.9.1949) הצהרה של שר החינוך, ז. שזר, לימים נשיא המדינה, כי גבול מדינת ישראל נמתח עד לגבולות הספר העברי:
כן, היו גם ימים אחרים. ואיני עורך השוואה בין אז לדהיום… מסתפק בלמסור לציבור מידע. מניח שהציבור יודע להבחין בין אמירות להצהרות.
איני מבקר ספרות. אפילו לא מתיימר או מתחזה. השיפוט פשוט: מוצא חן בעיני אם לאו. משה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה. סיפור זה מצא חן בעיני.
גיל וחוכמה
סיפר טמפה גבריאל אספאהא (יליד 1979, צרונה, אריתריאה), ביולי 2016 במתקן שהייה חולות בנגב. אסע"י [ארכיון סיפורים עממיים], 24927.
המשל של סיפור זה הוא "אל תשאלו איש שיבה, היוועצו באיש חכם", והוא נפוץ באיזור הרמות, שבדרום אריתריאה. ברצוני לספרו כפי שמספרים אותו הזקנים.
באחד הכפרים בסביבת העיירה צרונה שבדרום אריתריאה, גרה לפני שנים רבות אישה חשוכת ילדים. במצוקתה פנתה האישה לאלוהים בתחינה שיעניק לה ילד. "אם תיתן לי ילד, אקריב לך עז שאוזנה כאורך אמה". שנה לאחר שנדרה את נדרה, נולד לה ילד.
ברצונה לקיים את נדרה, כיתתה רגליה והגיעה לכל מקום שיכולה הייתה למצוא בו עז כזו, אך לשווא. היא לא הצליחה למצאה. היא שאלה את כל מי שנקרה בדרכה, במיוחד את הזקנים. כולם אמרו לה שהיה עליה לנדור נדר שאפשר לעמוד בו. אין עז עם אוזן באורך אמה, אמרו לה; והיא איבדה כל תקווה שתוכל לקיים את נדרה.
מיואשת, עשתה האישה את דרכה חזרה לכפרה. בדרך היא ראתה איש שיבה יושב בשמש עם נכדו. היא שיתפה את האיש בקורותיה וסיפרה לו על נדרה. "בתי האומללה", אמר לה האיש, "אין טעם לחפש עז עם אוזן באורך של אמה; אין חיה כזאת!"
נכדו של הזקן, שעד כה הקשיב בשקט לחילופי הדברים, שאל אותה: "כשנדרת את נדרך, לפי איזו אמה חשבת למדוד את האוזן?"
"רק הבטחתי אמה מבלי לחשוב על ידו של מישהו מסוים", השיבה לו.
"אם כך", אמר לה, "תוכלי למדוד את אמה על פי זרועו של תינוקך. אם תעשי כן, תמצאי עזים רבות עם אוזניים באורך אמה בחצר ביתך-שלך".
לאחר ששבה לביתה, מדדה האישה את אוזני עזיה לפי אורך אמתו של תינוקה וגילתה שאוזני כולן עונות לדרישה. היא הקריבה אחת מהן וכך קיימה את נדרה.
מאז אותו יום נאמר "אל תשאלו איש שיבה, היוועצו באיש חכם".
איור מתוך "סיפורי עם מאריתריאה וסודן" (אלהם רוקני)
מקור: אלהם רוקני (2018), האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה – סיפורי עם מאריתריאה וסודן. עמ' 9.
שבוע לאחר פרוץ המלחמה ובארצנו, תחת השלטון העות'מאני, שלא מיהר להצטרף לאחת מן החזיתות, והעדיף "לשבת על הגדר ולראות לאן נושב הרוח", עד שלא נפל קורבן לפרובוקציה גרמנית ונגרר למלחמה בעל כורחו (ובחר בצד שהפסיד), העסקים נותרו כרגיל.
"האחדות": שבועון "לענייני הפועלים והמוני העם בארץ ישראל". היה שופרה של תנועת "פועלי ציון" בא"י העות'מאנית. ראה אור בירושלים מ-8.7.1910 ועד שנסגר בפקודת השלטון התורכי ב-30.12.1918 לאחר שדיווח על הפרובוקציה הגרמנית שגררה את האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה.
מקור: אתר "עיתונות יהודית היסטורית" (הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א). דלייה: 23.5.2021.
וורשה. אמצע המלחמה הגדולה. מודעה בעיתון ירושלמי:
מקור: עיתון "החרות" (שראה אור בירושלים בתקופה העות'מאנית עד שנסגר באפריל 1917 בפקודת השלטונות כיוון שדיווח על גירוש של כ-10,000 יהודי יפו ות"א, לצפון א"י, ע"י התורכים בשל התקדמות צפויה מדרום של הכוחות הבריטיים ["חיל המשלוח המצרי"] בפיקודו של גנרל אלנבי) מיום 14.5.1916. מתוך: אתר "עיתונות יהודית היסטורית" (הספרייה הלאומית ואונ' ת"א). דלייה: 15.3.2021. כל הזכיות שמורות.
כן, אמנם ביאליק מוכר וידוע לנו כ"המשורר הלאומי" (מי זוכר? תנסו להיכנס לרשתות הגדולות או המובילות של מכירת ספרים, ובלי שננקוב בשמותיהן, ולבקש לקנות את ספר שיריו. קרוב לוודאי שאין על המדף. שלא נדבר על ספר הסיפורים. אך פרט להיותו משורר, עסקן, מתרגם, מוציא לאור, עורך ועוד – היה גם סופר. ופעם, אי-שם במאה הקודמת, דרשו מאתנו, בבית-הספר, לקרוא את "אריה בעל הגוף" ו"מאחורי הגדר". זה זמן רב שאיני יודע מה המצב כיום. אין לי כתובת זום רלוונטית…
הציטוטים (ללא ניקוד) המובאים בהמשך רשימה זאת, לקוחים מתוך: חיים נחמן ביאליק (2008), הסיפורים, עורך: אבנר הולצמן, דביר. אנו נציין, כמובן את שמות הסיפורים מהם לקוח מה שלקחנו…
וכמו שכתבנו כאן וכאן לגבי שדים, כשפים, לחשים, רוחות ואמונות טפלות בכתביו של יצחק בשביס-זינגר, כך נעשה לגבי ח"ן ביאליק. העברית – קצת מיושנת. עברית של פעם. כלומר של לפני מאה שנים. אבל אני סמוך ובטוח שאתם הקוראים, או אתן הקוראות, תתגברו ו/או תתגברנה על כך.
והצבא הבריטי, או בשמו הרשמי "חיל המשלוח המצרי", בפיקוד הגנרל אלנבי, לימים פילדמרשל, כבש, בסוף 1917, את דרומה של ארץ-ישראל העות'מאנית. יפו, ת"א וירושלים. הצפון נשאר תחת שלטון עות'מאני למשך תשעת החודשים שלאחר מכן. עד אוגוסט 1918. 9 ירחי לידה… וככובש, עליו הוטלה משימה – להסדיר את חיי האזרחים ולהקטין ת'חיכוך בין האזרחים לבין החיילים.
בית בושת, כלומר בית זונות, הוא בהחלט אחד המקומות שבהם, מטבע הדברים, קיים חיכוך. בין אזרחית לבין חייל.
ולכן יצאה פקודה:
מקור: עיתון "הארץ" (The Palestine News), 2.8.1918, עמ' 13. העיתון יצא לאור ביפו.
חלפו 100 ש' להירצחו של י.ח. ברנר. היה זה ב-2.5.1921 בצאתו את בית יצקר, צפונה, לכיוון שכונת נווה שאנן שבפאתי ת"א. איתו נרצחו 5 יהודים נוספים. יהודה יצקר, אברהם יצקר, צבי שץ, צבי גוניג, יוסף לואידור – הי"ד. לזכרו ולזכר הנרצחים האחרים, מגיש אני לקוראים ולקוראות את סיפורו האחרון של ברנר שהתפרסם בעודו בחיים – "עוולה".
אך לפני שתשקעו בסיפור עצמו – מביא אני "קדימון" מאת חיים באר שיכניס אתכם.ן לתמונה. ולאחר הסיפור מצרף אני מס' משפטים אותם כתב ש"י עגנון. הישארו איתנו… באר, ברנר, עגנון. תמיד שווים קריאה.
היום – יום השואה והגבורה תשפ"א. בתשכ"ד, ב-1954, חל יום הזיכרון לשואה ביום 30 באפריל. זה היה יום שישי וכידוע, במחוזותינו, בשל יום השישי הוקדמו כל הטכסים ליום חמישי. 29 באפריל. באופן קבוע, כל יום שישי בשבוע, היה רואה אור, שיר של נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר". וביום ההוא פרסם אלתרמן שיר שנוי במחלוקת:
יום הזיכרון והמורדים
וביום הזכרון אמרו הלוחמים והמורדים:
אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.
בשעת הזכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים
לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.
אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות
סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות
ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,
כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.
לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב
לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.
אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב
וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.
אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה
ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.
הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה
בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.
אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,
אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,
אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה
של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.
על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה
אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.
החרב השלופה, הקרב והמיתרס, אין מי יִשְוֶה להם בכל המעשה,
אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.
כבודה של האומה – את צידוקו העילאי והיחיד
אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד…
המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית
ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת…
אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם
גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",
וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם
ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.
גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה
כדין עמים שלא עמדו בניסיון כזה מימי שמים.
כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע
וכוכבי אל עדים על פני השניים.
השיר חולל פולמוס עז ונוקב בין אלו שביקשו לקדש את הלוחמים והמורדים לבין אלו שביקשו ליתן רהביליזציה לאנשי היודנראט. ולמי שרוצה להרחיב בנושא – וראוי שהדבר ייעשה – ראו אצל: דן לאור (2014), אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, עמודים 446-439.
משה הרפז 