ארכיון חודשי: יולי 2018

הנעלמים שנעלמו ואינם

זאת רשימה אודות הנעלמים שנעלמו ואינם. והיא מוקדשת לאלו שהיו ואינם. הנעלמים. ובהם היו גם יהודים…

"כאשר השליכו ארבעה מחיילי הצי איש צבא ותיק מבעד לחלון, הוא חשב את מחשבותיו האחרונות. קולונל בדימוס היה, ומדיו מעוטרים בשלל סרטים ומדליות של משטר צבאי – כל אותם עיטורים התהפכו אתו יחד והדם זרם היישר אל ראשו. אחת המדליות נתלשה ונפלה על הארץ בקול נקישה. חזה מלא עיטורי כבוד, ובמה זה הועיל לו? הייתי צריך לשרת בחיל האוויר, אמר בלבו. אז יכלו להיות לי כנפיים. הוא לא הספיק אפילו לעוות את שפתיו בציניות, וגופו הוטח בשדרת המשחרר." [1]

להמשיך לקרוא

מכבסה 3

להמשיך לקרוא

ביקור בתערוכה: כריסטיאן בולטנסקי – לא רוצה להיות אמן של שואה

כריסטיאן בולטנסקי. נולד בפריז. אם נוצרית קתולית מקורסיקה. משלח ידה – סופרת. אב יהודי מאודסה. משלח ידו – רופא. "השם הפרטי שלי הוא כריסטיאן ליברטה; כריסטיאן, כי אימי היתה נוצרייה; ליברטה ("חופש") – בגלל אבי." והבן הזה יצא שיצא אמן… האם הוא אחד משלנו? מה יש לחוק הלאום לומר על כך?

ומספר ימים לאחר שראינו את עבודתו של בולטנסקי – "השעון" – במוזיאון ת"א, החלטנו להשקיע באחד הבקרים ועלינו אל עיר בירתנו, אל מוזיאון ישראל. אל התערוכות של זויה צ'רקסקי, ליליאן קלאפיש וכריסטיאן בולטנסקי. רשימה זאת מוקדשת לבולטנסקי.

להמשיך לקרוא

המחט של קליאופטרה

ומפוארטו נאטאלס (Puerto Natales), אחר-הצהרים, הגענו אל המלון (Rio Serrano) שמול הרכס האחרון של האנדים. הקצה הדרומי. טורס-דל-פניה (Torres del Paine). סוף העולם. רק אתה המלון והנוף השגיא והנשגב. שברוב הזמן תחת כסות העננים. וכן, גם רוח נמרץ, זועם וסוער. או-טו-טו מגיע ומשיג מהירות של 130 קמ"ש. בסופו של יום – אחלה של מקום. וכמו ליידי דיקסי – אף אנו לכאן באנו מן הדרום. אז, לפני 140 שנה עברו כאן מתי-מעט. היום כ-250,000 תיירים, לשנה, חופים בשערי השמורה.

להמשיך לקרוא

הסלפי של בת שבע ומה אמר האיכר או͘ק על כך

מהו סלפי? אליבא ויקיפדיה, אנציקלופדית המרשתת, שהחליפה את האנציקלופדיה המסורתית, הוא דיוקן עצמי מצולם. לרוב מצלם המצולם את עצמו באמצעות מצלמת הטלפון הנייד או במצלמה דיגיטלית. הצילום מתבצע כאשר המצלם אוחז המצלמה, כזאת או אחרת, ומצלם. ואם תקצר ידו מלהשיג תוצאה משביעת-רצון, נכון לידו גם מוט שיחליף וירטואלית את ידו המתארכת מעבר ליכולתה הפיזית. כלל לא בטוח שכולם אוהבים זאת. ראו דוגמה משלט המוצב במוזיאון גר דה-אורסיי בפריז: הצלמית התחתונה מצד ימין…

להמשיך לקרוא

מכבסה 2

להמשיך לקרוא

גרפיטי 59

להמשיך לקרוא

היכן צקלג? האמנם תל שרע או שמא תל שריעה?

מחבר שורות אלה, וחברו הטוב, צ"א, יצאו לתור את צקלג. ישנם מספרים היודעים לספר סיפור. בכתב או בע"פ. והמשובחים בהם – גם וגם. וישנם כאלה שלא. אני נמנה על הקבוצה השנייה. על כל פנים – רציתי לספר לכם, הקוראות והקוראים, על צקלג. אותה צקלג שראיתי במו-עיני. וחברי הטוב יעיד על כך.

מה יש בשם צקלג שכל-כך מיוחד? שכן, העוסקים לדוגמה בפרשנות לנחלת שבט יהודה, יעלו, בראש ובראשונה שם זה. לאו דווקא בפשט אלא דווקא בדרש. למהססים בדבר – אנא היכנסו לאתר 929 (כמניין פרקי התנ"ך) ותיווכחו בכך. כך או אחרת יצאנו אל הדרך. תחילה אל המקורות ולאחר מכן אל השטח. אקדים את המאוחר: בתקופה הפרסית עדיין הייתה עדות לקיומו של יישוב בשם צקלג. ואולם, כשנשמה הארץ, לאחר כיבושי יוון ורומא, כל מעצמה בתורה, לא נשתמר השם. לא בתקופה הביזנטית, הערבית, הצלבנית, הממלוכית, העות'מנית והמנדט הבריטי.

אם כן היכן היא צקלג, אותה עיר מקראית? ומה יודעים אנו עליה? ראשית דבר פונים אל ספר הספרים. צקלג, כשם של יישוב, עיר לא-גדולה (עיר שדה – דהיינו עיר קטנה ולא ראשה), מופיע בתנ"ך 15 פעמים. 3 האזכורים בדברי הימים הם "ציקלג". שאר תריסר הפעמים נטולי "י" – "צקלג". לראשונה פוגשים אנו את השם כאשר קוראים אנו את שמות היישובים (ערים כמופיע בתנ"ך) המשויכים לנחלת בני יהודה למשפחותיהם ככתוב: "וצקלג ומדמנה וסנסנה:" (יהושע, ט"ו, 31).

הבטחה לחוד, מעשה לחוד. אמנם, במסגרת חלוקת ארץ-ישראל, הובטחה צקלג לשבט יהודה, אך צאצאיו של זה לא ממשו ירשו זאת והעיר נשארה בתחום ארץ הנותרת. הארץ שלא נכבשה. צקלג המשיכה כעיר שדה פלישתית. קטנה ביחס ל-5 סרני פלשתים (עקרון, גת, אשדוד, אשקלון, עזה). כך או אחרת, חרבה עם כיבושי אשור ובבל. כל אימפריה בתורה. והוקמה שוב ע"י שבי ציון בהנהגת עזרא ונחמיה. ואכן האזכור האחרון של צקלג הוא בימי נחמיה (נחמיה, י"א, 28) המציין אותה כעיר שיושבה מחדש בשטח מדינת יהודה המתחדשת.

להמשיך לקרוא

רב-חסידויות בגליציה? לא ולא. ריב חסידויות בגליציה? כן וכן.

רב-חסידויות בגליציה? לא ולא. ריב חסידויות בגליציה? כן וכן. סופר עין לו רגישה. שם את האצבע בלב העניין. ואני, שאיני יודע לכתוב, ואם כותב אזי חוצב, ורואה וקורא בדבר רב או ריב של תרבויות, מקבל עליו את גזר הדין כי נגזר עלי להביא זאת לידיעת הציבור הרחב שכן מתחילת קורות עמנו – לטוב או לרע – לשבטים נחלקים אנו. וכבר כתבתי על כך כאן.

ולפיכך, כפי שעגנון כותב, עשיתי מעשה עגנון, טבלתי את קולמוסי בקסת הדיו, והקלדתי אל המחשב את אשר כתב הנובליסט באחד מספריו. והתוצאה – לפניכם.

להמשיך לקרוא