אריחי התכלת הפורטוגזים. אז'ולאס בשפתם. עדיין ניתן לראותם אם המבנה עתיק דיו. זכרתי אתכם, קוראי הנאמנים, ועבורכם צילמתי מכל טוב ליסבון היא לישבוא בשפתם. פה ושם ישנן שכיות חמדה אמיתיות. תאזרו בבקשה בסבלנות. אם לא כאן אז אולי ברשימה הבאה…
להמשיך לקרוא ←
שבועיים לאחר הניסיון הראשון ללכת אל המקומות שבהם התרחשה פרשת רצח משפחת הקצין משה ליזרוביץ, "אבו-מוסא" בפי הערבים, יצאנו למסע מס' 2. לנסות ולאתר את מקום הקבורה הארעי שבו קברו הערבים את שלושת הנרצחים היהודים בניסיון להעלימם ולטשטש את העקבות.
בסופו של יום, ב-1963, מצא קצין המשטרה שלמה אריה בו-אלקנה את שרידי העצמות והביאם לקבר ישראל בראשל"צ. ועל כך אף כתב ספר: "סיפורה של חקירה (דפי יומן) – חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיית אבו דורה" (הדר, 1986).
להמשיך לקרוא ←
מדי פעם, אחת לתקופה שאורכה משתנה מאדם לאדם, מאחד/ת למשנהו/תה, ואף זאת אינה קבועה, יוצא בן-האנוש, ז"א האדם, ללקט מידע חדש, חווייתי, ראשוני. כזה שאינו נחשף לכמותו בשגרת יומו, במציאות היום-יומית, הנושכת, הנושבת, בחיים גרידא, ברגיל. אי-לכך, כיביתי את המחשב בצהרי יום חמישי (3.7), ויצאתי אל הדרך. על הפרק: סבב גלריות.
"רק רגע," יאמרו שני תריסרי הקוראים הנאמנים: "הבנו את הצימאון שלך. אין זה בטוח שהוא גם שלנו. אך מה פשר המשוואה שבכותרת הרשימה?" והתשובה פשוטה לגמרי: 2 ימי סבב גלריות (חמישי ושישי), סה"כ הוקדשו 5 שעות (נטו) לתוכנן של הגלריות. בפרק זמן זה ביקרתי ב-14 גלריות שרגלי הובילו אליהן, מי יותר ומי פחות (כ-20 דקות לגלריה כולל זמן הליכה). אלה המספרים. זאת התוצאה. היא לא הייתה מתוכננת או מכוונת עד לפרט האחרון שכן כל תכנית היא מקור לשינויים. היה רעיון בסיסי ואתו זרמתי.
להמשיך לקרוא ←
לאיטה נבטה בי, ועלתה וצמחה, ההכרה שזמן רב, רב מדי, ואין הנסיבות מסבירות לפרטי-פרטים למה ומדוע, שלא התהלכתי בשבילי הארץ. התגעגעתי אל נופים שטרם ראיתי. וההכרה הנ"ל דחקה בי ועברה ונדדה מן העורף אל קדמת המוח. ומשם, כמעשה ראשון, אל היד. פרשתי מפת שבילים. הדרום כבר מתחיל להיות חם למדי. וחוץ מזה הצהוב והחום ממילא השתלטו על המרחב ודחקו את הירוק לשנה הבאה. לאחר הגשמים שיבואו עלינו, שלא כפי שחווינו השתא, לטובה. ולכן הגיע תור הצפון. אין צורך להיסחף. אין מדובר על אצבע הגליל ו/או רמה"ג אלא לייצר משהו בטווח מרבי של שעת נסיעה מביתי. אי-שם בין הרצליה לבין הכרמל.
קורא את המפה: מתבונן, מסתכל, בוחן, מעריך ושוקל. העין והמוח חוברים. בשל הלוגיסטיקה נדרש מסלול מעגלי. שכן במקסימום נהיה 2 ב"א בכלי-רכב אחד. והנה מסלול מוצע: נאגוד מספר קטעים, ממספר שבילים, לכדי סובה מעגלית. מהכא לתם. שביל ישראל, שביל אדום, שביל כחול ושוב שביל ישראל. מכאן לשם, ע"ג המפה, כ-10 ק"מ, אולי פחות. בלי לספור את העליות והמורדות… 4 עד 5 שעות. בוקר עד צהרים. בגדר הסבירות. אלך עליו. תרתי משמע.
להמשיך לקרוא ←
זהו סיפור פשוט אודות שטטל [1], עיירה מזרח-אירופית, ועל אחד מן היוצרים שהשכילה להוציא מקרבה. הסכיתו וקראו. היד עלעלה והעין חלפה על-פני עמודי/דפי העיתון. מודעה נצפתה. שחור על-גבי עיתון. מודעה קטנה. מכון כזה או אחר מוציא משלחת בעקבות מישהו אל ערבות אירופה. מצומצמת – כך הובטח – תהא הקבוצה. תריסר נבחרים ותו לא. כל המקדים זוכה. זה לא נכתב. זאת מסקנתו הפרטית של רושם שורות אלו.
להמשיך לקרוא ←
משה הרפז 