אפתח בוידוי אישי / גילוי נאות. אני אוהב את עבודותיו / יצירותיו של לוין. הציניות המפוכחת של החיים. האנשים הפשוטים. השקופים. החיים בשוליים. הפרטים הקטנים. העצב והחמלה. חיים ללא סינדרלה וללא נסיכים אבל עם צפרדעים. אמת חברתית. אמנות. פיקסו אמר כי אמנות זהו שקר שמראה את האמת. יש האומרים כי ה"אסון" לסופר, כמו גם לכל אמן, הוא שאין מתייחסים לעבודתו. לא ניתן כך לומר לגבי לוין. לחנוך לוין יש אוהדים, אוהבים, שונאים, מקטרגים. אך לכולם יש רגש כלשהו אליו. ועל כך מגיע ליוצר "שאפו".
במודעה נכתב: "ב- 09:00 – סיור משכונת ילדותו דרך הנופים של חייו, יצא מרח' ראש פינה פינת רח' הגר"א". וכן התבשרנו כי: "טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לחנוך לוין ב- 11:00, רח' ג'ורג' אליוט 5, תל-אביב – יפו". ובכלל, טוב עושה העיר בהנציחה את סוכני תרבותה – סופרים, משוררים, כותבים, שחקנים, ציירים, אמנים ואנשי תרבות אחרים. ולא נדרשת לכך שנת ה-100. מפעל ההנצחה כבר קיים מספר שנים והנה, בשנת המאה, צובר הוא תאוצה.
מפת מקומות בסיור על בסיס מפה משנת 1945 שנסרקה מתוך ספרו של שרון רוטברד (2005), "עיר לבנה, עיר שחורה", הוצאת בבל, עמוד 101.
יום שישי. בוקר. הרחובות והכבישים מרוקנים מכלי-רכב יחסית לשאר ימי השבוע הפעילים. פחות עמוסים וגדושים בכלי-רכב. המסלול היה ברור ונקבע מראש: נתיבי אילון דרום, עליה במחלף לה-גווארדיה, לפני הרמזור ימינה, שוב ימינה, שוב ימינה. יש! חניה חוקית וכשרה למהדרין. וללא תשלום. הידד! בשביל זה לא נחוץ GPS. ובכלל – אין לי כזה. מציצים במפה הכרטוגרפית, שולפים מהראש את המפה הקוגניטיבית ואל הדרך יוצאים. חציתי את הצומת המחומש המתבסס על רחובות המסגר, הרכבת, ראש פינה. מתחת לרגליי מעבר תת-קרקעי חדש לכלי-רכב. מזרח-מערב. פעם התנוסס כאן גשר ראש פינה. עליו שעטה הרכבת לירושלים… ולבאר שבע. עוד נחזור לעניין המסילה התורכית.
חברתי למפגש הרחובות ראש פינה – הגר"א. בקרן הרחובות כבר החלו להתקבץ אנשים. חלקם הגיע ברגל. ספורים רכבו על אופנים. את כמה מהם פרקו המוניות. התקבצו גדולים וגם קטנים. אפילו זאטוטים – מספר מועט של צאצאים מובלים/מוסעים בעגלה. טוב, אלה לבטח נגררו על-ידי ההורים. תמהני מה יאמרו בעוד שנים… תפסתי לי פינה מוגבהת וניסיתי לאמוד את מספרם. בסביבות 150. עייפתי מספור. תהיתי כיצד אומדים קהל של כמה אלפים, בהפגנה או באירוע כזה או אחר, בכיכר רבין לשם דוגמה. זיהיתי בקהל קומץ של ידוענים. הם אותי לא זיהו.
הגיע צפריר קורציה. כלומר הופיע בחור שסוחב כסא ועל גופו חפצים אלקטרוניים. עכשיו אני יודע מי הוא צפריר. צפריר הפעיל את הרמקול ב- Full Volume. המטרה לנוע במרחב ובזמן ולהגיע לטקס הסרת הלוט. שעתיים ברוטו. על כתפיו של צפריר מונח כובד המסע בעקבות חנוך לוין. מאי-שם הופיעה סיגל שהינו. בעצם זו בלה ברלו הרוקחת. התיישבה על כסא מתקפל. דהוי וממורטט. שהוכן מבעוד מועד. ופתחה במונולוג מתוך "סוחרי הגומי". להזכירכם: במחזה שלוש דמויות – בלה ברלו – רוקחת, יוחנן צינגרבאי – לקוח, שמואל ספרול – אדם שירש מאביו עשרת אלפים קונדומים אותם הוא מנסה למכור.
משם פסענו, אמנם בעליה פיזית מתונה, אך בפועל במורד רחוב ראש פינה. ברקע התנגנה מוסיקת הרקע מתוך "הילד חולם". שלט המציין מסלול לעיוורים ניצב בתחילת דרכנו. לולא הייתה זאת המציאות ניתן היה לשער כי זה עוד תעלול מבית היוצר של לוין. שלט לעיוורים. חלק מתפאורת הבמה. אך הפעם זו תפאורה של במת המציאות.
|
יצאה בבוקר לרחוב. חושך מוחלט. נתקלה באבן ופלה. נפצעה באף. מישהו צחק. הלכה לקופת-חולים. נתקלה במדרגת הכניסה. נפלה וקיבלה פצע נוסף באף. שני אנשים צחקו. נחבשה באף. יצאה מקופת-חולים, נפלה ממדרגת הכניסה ופצעה שוב באף. שני האנשים שצחקו קודם, צחקו שוב. חזרה פנימה כדי לחבוש את האף. נתקלה במדרגת הכניסה ונפלה. קיבלה פצע במרפק. שני האנשים שצחקו פעמיים, צחקו פעם שלישית. נחבשה פעם שניה באף ופעם ראשונה במרפק. יצאה מקופת-חולים ונזהרה שלא ליפול ממדרגת הכניסה.
הגיעה הביתה והלכה למיטה לנוח. בדרך למיטה נתקלה בכיסא ונפלה. נפצעה בכף-ידה. הלכה לקופת-חולים לחבוש את כף-ידה. נתקלה במדרגת הכניסה ונפלה. נפצעה שוב באף ובמרפק. שני האנשים שצחקו שלוש פעמים, צחקו פעם רביעית. נחבשה פעם שלישית באף, פעם שניה במרפק ופעם ראשונה בכף-ידה. יצאה מקופת-חולים. נזהרה לא ליפול ממדרגת הכניסה.
חזרה הביתה. הלכה למיטה לנוח ונזהרה לא להיתקל בכיסא. קמה מהמיטה לשים מים לקפה ונתקלה בכיסא. נפלה ונפצעה בירך, בכף-היד, במרפק ובאף. צלעה לקופת-חולים. נזהרה לא להיתקל במדרגת הכניסה. לא נתקלה. שמחה מאוד ונתקלה בקיר. שני האנשים שצחקו ארבע פעמים, צחקו פעם חמישית. נחבשה פעם רביעית באף, פעם שלישית במרפק ופעם שניה בכף-ידה ופעם ראשונה בירך. יצאה מקופת-חולים. נזהרה לא ליפול ממדרגת הכניסה.
חזרה הביתה. הלכה למיטה לנוח. נזהרה לא להיתקל בכיסא. קמה לפתוח את דלת המקרר והתכופפה, אך פתחה בטעות את החלון. נפלה למטה על ארגז משאית נוסעת. המשאית נסעה חמישה ימים ללא הפסקה בחושך מוחלט. ביום השישי נעצרה המשאית. קמה כדי לרדת. נתקלה במעקה ונפלה. שני אנשים צחקו. אחד מילמל משהו בצרפתית. הבינה שהגיעה לפאריס. הידד, פאריס, היא פותחת דף חדש!
[חנוך לוין (1986), "מיומנה של נערה עיוורת", בתוך: החולה הנצחי והאהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 197]
|
הגענו לפינת הרחובות ראש פינה ונווה שאנן. במרפסת מבנה נטוש כבר המתינו מר שוורץ וגברת שוורציסקה (דמויות מ"פופר"). מצאנו אותם ברגע מביך כלשהו – שוורץ מתעקש לנשק את אצבעה של שוורציסקה. דווקא את זו שחיטטה באף. אנקדוטה: בעת החזרות שעשו יום לפני כן ניגש אדם לצוות ואמר להם כי הוא הבן של שוורץ. והקשה – איך ידעתם שזה הבית שלי? המציאות חזקה מכל תסריט.
בבית הפינתי, בצפון-מזרח של קרן הרחובות עקיבא אגר וראש פינה, התגוררה בקומה הראשונה משפחת לוין. האב – ישראל, האם – מלכה והבן. דוד. אחיו הבכור של חנוך. השנה 1935. זה עתה הגיעו מלודז' וכאן התמקמו לראשונה. מעטים הגיעו לאחר מכן. ננעלו דלתות היציאה מאירופה. לוין פתח מכולת לשם הפרנסה. ברחוב ראש פינה 21. צעדים ספורים מביתו. היום מוגף תריס החנות. אולי בגלל יום שישי. אולי בכלל. בבית זה, ב-1943, נולד חנוך לוין. לוין האב היה אדם דתי. יום-יום התפלל בבית הכנסת הסמוך. שני הילדים נשלחו לבית ספר דתי. יעבץ. רח' איגר 14. היום מפעל לממכר נעלים. יישום כלל כלכלי הנקרא Me Too המסביר את ההתכנסות הענפית של הנעלים בנווה שאנן, של המקררים בשדרות הר-ציון ועוד. כאשר היה חנוך לוין בין 12.5 נפטר האב במפתיע. חנוך עד לטרגדיה. שנים לאחר מכן יחפש בכול פנים את "אבינו הרוחץ את פנינו." געגוע לאב ולילדות. זמן קצר לאחר טקס בר המצווה שלווה בקדיש יתום מסיר חנוך את כיפתו. הוא צועד בעקבות אחיו וחוזר בשאלה. אחיו עובד בתיאטרון וגם חנוך מקבל משימות תיאטרליות. שוליה בהתקנת הבמה. מסתובב במסדרונות הקאמרי. האם כבר אז גמלה בלבו ההחלטה "אני אעשה זאת אחרת"? על במת הדת אין מקום למשחק.
רח' ראש פינה פינת עקיבא איגר. בית המשפחה בקומה הראשונה.
רח' ראש פינה 21. המכולת של ישראל לוין.
רח' איגר 14. לשעבר בי"ס יעבץ. היום – עסקי נעליים.
משם הוליכנו צפריר, דרך רחובות איגר ופין, אל התחנה המרכזית הישנה. בעבר הצומת הראשי של המדינה. מקום ממנו יצאו (והגיעו) אוטובוסי "אגד" לכל הארץ ואוטובוסי "דן" לשכונות ת"א, ר"ג ופ"ת. הייתה אז חלוקה מרחבית ברורה. ברחוב פין נבטו אלינו הזונות והנרקומנים. "אבק אדם". לכל אחת ואחד מטען. כמו לאלה שעל קרשי הבמה במחזותיו של לוין. לכולם יש פנים ושם כפי שטען חפץ. לא הבינו מה התהלוכה של צפונבונים במחוזותיהם. נקבצנו סביב הרציף שממנו יצאו הקווים של אגד לחיפה. קו 901 דרך כביש החוף. ישיר. קו 921 דרך פ"ת. מאסף. תחנה מרכזית – חור שחור בהוויה. כאן שוהים רק נוסעים במעבר. בא, עובר ויוצא. אי-מקום במובן האדריכלי/גיאוגרפי. קח אוטובוס וסע לחיים.
והנה מופיעה סיגל. בידה מזוודה. היא נוסעת. זה ברור לנו. לאן?
וחנוך לוין שם בפיה את התשובה:
|
לונדון
שלום, אני נוסעת
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד.
בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלוויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח.
אתה מבין, הייאוש נעשה יותר נוח.
אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.
|
בהוראות הבימוי ל"אורזי המזוודות" כתב לוין: "הוראת בימוי – תחנה מרכזית."
התחנה המרכזית הופצצה מהאוויר ע"י מטוסים מצריים ב- 18 במאי 1948. נהרגו אנשים. ליתר דיוק – 51 חללים. למחרת ששבו שני מטוסי ה"דקוטה" להפציץ הם הופלו ע"י "מסרשמיט" ישראלי. אירוע טראומטי שכמעט ונמחק מהזיכרון הקולקטיבי. אין ציון לכך. לימים כתב על כך חנוך: "היה זה בגיל שלוש שאבדתי את נעורי מגן הילדים אל המקלט. מטוסים יפי כנף…". אגדה אורבאנית שזה היה השיר הראשון שכתב לוין בהיותו בן חמש (למרות שהצעיר עצמו בשיר…).
צפריר משך מערבה והקהל אחריו. המשכנו לבית המכס הישן ששירת את תחנת הדר. בדרך נתקלתי בשלט הנצחה. של ההגנה. כנגד האצ"ל. רעיון הנהרות כאמצעי לפיגוע אינו אמצאה של החמאס. אנו היינו קודם… אנו בדרך שהובילה את לוין מנווה שאנן אל העיר הלבנה.
בבית זה חפרו לוחמי הארגון הצבאי הלאומי בתמוז תש"ז [יוני 1947] מנהרה לכיוון "בית הדר" אשר שימש כמתקן צבאי בריטי, במטרה לפוצצו. גילוי המנהרה ע"י "ההגנה" מנע את ביצוע המשימה.
רענן לוי כבר חיכה על עמוד החשמל:
|
אין מקום לשניים על עמוד חשמל
אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה,
כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.
אך אולי עוד ניפגש, גברת פוקס,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.
אני רואה אותך מלמעלה, גברת קליין היקרה,
מגרדת את בטנך בלילה במיטה קרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.
אך אולי עוד ניפגש, גברת קליין,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.
אני רואה אותך מלמעלה, גברת בלום היקרה,
כשאת עוצמת את עיניים, אבל פוקחת חזרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.
אך אולי עוד ניפגש, גברת בלום,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.
|
מסילת הברזל יפו-ירושלים חוצה גבולות. מדרומה השכונות פלורנטין, מכבי, שפירא, נווה שאנן. הדרום. מצפון ת"א הקרתנית. הבורגנית. יעקב שבתאי, שהתגורר במעונות העובדים, ממעוזי המיינסטרים, כתב על תושבי הדרום: "הולכי הצגות יומיות, גנגסטרים, מפצחי גרעינים, נשארי כיתה, נושאי כינים, מגורי גרושות." את זאת הקריא צפריר. לא הצלחתי למצוא את המקור המצוטט. ממבט הציפור, או אם תרצו מרום עמוד החשמל, חלקי העיר נראים היינו-הך. לוין לוקח את האנשים השקופים ומציב על הבמה. השקופים הופכים לחיים. ואז הקהל הופך לשקוף. המשכנו לשדרות רוטשילד. עורק חיים תוסס ושוקק. הצנטרום של הפיילה.
בהוראות הבימוי ל"יעקובי וליינדטל" נכתב "סצנת רחוב." "ביג תוכעס" כבר חיכתה לנו. ורענן לוי עגב על כריתה של סיגל.
הגענו לטקס הסרת הלוט. נטלו בו חלק גם שחקנים וותיקים שלוהקו במחזותיו – חריפאי, כרמון. לקהל חולק דף. בבוא הרגע המתאים גם שרו. גם נשאו דברים. "אדם הופך ללוח הנצחה." כך אמר מיקי גורביץ.
התזמורת נגנה והקהל שר – לפי מילות השיר שכאמור חולק לקהל. אגב – בין נגני התזמורת – היה בנו של חנוך לוין.
תם הטקס. עכשיו צריך לחזור להיכן שהמכונית חונה. ומכיוון שאם מתאפשר אזי לא הולכים באותו מסלול פעמיים אז חזרתי דרך מקומות אחרים… גם הם בתל-אביב.
לשיטוט בחוצות העיר קרא חנוך לוין – "סיבובנקו". וכך עשינו. לוין נפטר לפני עשור. 18 אוגוסט 1999. רשימה זו מוקדשת לזכרו.
הערה: מאוד רציתי להוציא מאמר זה ביום פטירתו של לוין. אך הדבר לא הסתייע בידיי. שהיתי בחו"ל. ולא, לא לקחתי מחשב נייד. התנתקתי למספר ימים…
צילומים: משה הרפז (מאי 2009).
מילות השירים "לונדון" ו"אין מקום לשניים על עמוד חשמל" צוטטו מתוך: http://www.dudylevy.com/disco/Album_Levin.asp
משה הרפז 