Monthly Archives: אוגוסט 2009

צדק חברתי [2] – מטקות בקרית ספר

מתחם "קרית ספר" הינו תחנה בסיור שארגנה אוניברסיטת ת"א במסגרת "כנס ערי המחר" (ראו רשימה פותחת את נושא "צדק חברתי"). המתחם משתרע בין הרחובות לינקולן, יהודה הלוי, עמרם גאון, סעדיה גאון ומילאן. רחוב קרית ספר מוליך אליו מרחבת הסינמטק. שטחו כ-23 דונם והוא מסומן בתשריטי התכנון העירוניים (תכניות המתאר המקומיות) בצבע חום שתכליתו – שטח למבני ציבור.

 

מחפשי הצדק בתנועה למפגש בצל האיקליפטוסים

 

התכנסות

בחלק מהשטח ממוקם המרכז למיפוי ישראל (מפ"י) – לשעבר מחלקת המדידות של משרד השיכון. היום הוא משרד הבינוי והשיכון. ארגונים חשים את הצורך להתחדש. שם חדש או סמליל (לוגו) חדש. לא בהכרח משתנה התוכן והמעשה. האגף המזרחי של המבנה בו מתאכסן מפ"י מיועד לשימור. מה שמשנה במעט את האפשרות בעתיד למחוק לחלוטין את הבניין. יחידה צבאית מאיישת אף היא חלק מהמבנה.

 

מבט כללי לכיוון דרום-מזרח

 

מבנה המרכז למיפוי ישראל

 

בחלק אחר מהשטח שכנו בעבר סדנאות המשטרה. הללו פונו לאזור סלמה במסגרת ארגון מחדש של הפרישה המרחבית של המשטרה. עלות ההגירה – הוצאות פינוי השטח והבינוי ביעד החדש – נאמדו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) ב-7 מיליון דולר. בחלקים המזרחיים ממוקמים חניונים. קבועים. בשטח שהתפנה מסדנאות המשטרה הוקם חניון זמני. לאחרונה נסגר. ביקורנו נערך שבועיים לאחר שהזכיין פינה את השטח. ובכלל, בשטחים עירוניים ללא בינוי בדרך כלל מוקמים חניונים. חוקיים וגם כאלה שלא. גם צה"ל "השתלט" על חלק מהשטח שהתפנה והרחיב את מגרש החניה. מצוקת החניה בעיר –  מבטיחה סוג של הכנסה עד שתכניות הבינוי יאושרו.

 

חניון זמני שנסגר

בעלות קרקע מתחם קרית ספר היא בידי ממ"י. ממ"י מבקש להשיב אליו את הוצאות ההגירה של המשטרה. איך עושים זאת? מגישים תכנית לשינוי יעוד הקרקע. משטח למבני ציבור לשטח למגורים. הרבה יח"ד. להשיא את הרווח מהקרקע. להקים מגדלים. במסגרת התכנון לא התנהל שיתוף ציבור. התכנית נגלית בשלב האחרון לפני אישור – שלב ההפקדה שבו נפתח חלון זמן להגשת התנגדויות.

באזור אין שטחים ציבוריים פתוחים (שצ"פ). דהיינו שטחים ירוקים – גינות נוי ומשחק. לפי מכסות הקרקע הקבועות בתכנון יש להקצות 7 מ"ר של שצ"פ לכול תושב. באזור זה – היחס פחות ממ"ר! השצ"פים הקרובים הם "גן מאיר" ו"גינת ביל"ו". והם רחוקים.

פגשנו את נציגוּת דיירי האזור. להב, הראל, נילי, גיא. יצא לנו אפוא לשמוע צד אחד. הצד האחר לא היה מיוצג. המארגנים לא סברו שראוי להזמינו. חבל. איך שלא יהיה טוענים התושבים שמתנהל מאבק על תפקוד השטח זה למעלה מעשור. חלק מהדמויות שנטלו חלק בתהליך התחלף. תושבים הולכים, אחרים באים, אך נותר גלעין "קשה". אוכלוסייה חזקה יחסית. יודעת כיצד ולמי לחבור. מכירים את כללי המשחק. יודעים לגייס שותפים למאבק. לפנינו פוליטיקה של קהילות. קואליציה של תושבים בשיתוף ארגוני NG ואחרים: "עיר לכולנו", "החברה להגנת הטבע", "אדם, טבע ודין" ויסלחו לי אלה ששמותיהם לא הזכרתי. קונטרה לפעילות עירונית ממסדית.

 

נילי – נציגת תושבי הסביבה

 

פוליטיקה מקומית

 

פוליטיקה מקומית

אז מה רוצים התושבים? שצ"פ. לנייד את זכויות הבנייה של ממ"י למקום אחר בעיר. וכבר היו דברים מעולם. ובשקט לוחשים כי למעשה אין מה לנייד כי לא היו ואין זכויות בנייה. הרי זה היה שטח למבני ציבור ולא למגורים. בינתיים הצליחו להקפיא את התכנית ולהנמיך את המגדל. הטענה המרכזית – אין סיבה שתושבי המקום יממנו את הוצאות הפינוי של סדנאות המשטרה ע"י ויתור על שצ"פ  (ועוד לא דברנו על עלות פינוי האחרים…). וישנה הסכמה להקמת גינה זמנית. הישג מסוים. ובכול זאת הישג.

ומה קרה בפועל בשטח? הקימו להם התושבים נדנדות, פסל, וערימה של גזם גינה שעם הזמן יהפוך לקומפוסט. וכשפינו את החניון הזמני – נהרס גם רוב המתקנים שהקימו התושבים. יש כאן קבוצה הנפגשת בקיץ בכול אחר הצהרים של ימי שלישי (בחורף בימי שישי בצהרים). והשיא, אומר אחד התושבים, בשבוע שקדם לביקורנו נצפו כאן שחקני מטקות! לא בים – אלא כאן במתחם קרית ספר. ללמדך שמקום הזה קיבל אישור כמרש משחקים. לא מהממסד אלא מהשחקנים עצמם הרואים לגיטימציה לשחק במטקות דווקא במתחם קרית ספר. המקומיים הבטיחו שביום הבסטיליה – 14 ביולי – יערך במקום הפנינג. חגיגת השנה לימי הפיקניק השבועי. רשמתי לפני את התאריך. אבל הפתק הלך לאן שהלך ואני שכחתי מכך. עכשיו כשאני מחבר משפטים אלה – שב ונגלה הפתק. מאוחר מדי. חבל.

 

 

"מפעל" לייצור קומפוסט

 

שרידי הנדנדות

 

איקליפטוסים

 

ועוד איקליפטוסים…

 

תכנון בר-קיימא / מקיים: במפגש השתתף גם דור ההמשך

בונוס למי שקרא עד כאן: ויצא לנו (לזוגתי שתחיה ולי) לשוטט בדרום ת"א. בשכונת מכבי שכמעט אף לא אחד זוכר אותה והשם נשמט מהמפות העירוניות. פעם גרו כאן אנשים. היו גם ילדים. ובנו בי"ס. והילדים בגרו ועזבו. וחדשים לא הגיעו. ובית-הספר עמד בשיממונו. ואתם מכירים היום אותו בשמו האחר – "סדנאות האמנים" שברחוב אליפלט. ושם, בינות לסמטאות מצאתי את "עושה המטקות".  והבעלים היה על-הכייפק והזמין אותי לצלם בפנים. וצילמתי. את הבעלים, את אביו ואת שכיריו. וגם את התוצרת – מטקות ולוחות שש-בש. זו התמחותם מזה עשרות שנים. מעל ל-30 שנה. כשאלתי מה עם דור ההמשך – הוא הצביע על אביו שעדיין עובד לצידו. איכשהו פיספסתי בשאלה והוא לא הבין או ש…

 

 

 

 

 

 

 

 

[לרשימה צדק חברתי 1]

[לרשימהצדק חברתי 3]

 

צילומים: משה הרפז (יוני-יולי 2009)

סיבובנקו עם חנוך לוין

אפתח בוידוי אישי / גילוי נאות. אני אוהב את עבודותיו / יצירותיו של לוין. הציניות המפוכחת של החיים. האנשים הפשוטים. השקופים. החיים בשוליים. הפרטים הקטנים. העצב והחמלה. חיים ללא סינדרלה וללא נסיכים אבל עם צפרדעים. אמת חברתית. אמנות. פיקסו אמר כי אמנות זהו שקר שמראה את האמת. יש האומרים כי ה"אסון" לסופר, כמו גם לכל אמן, הוא שאין מתייחסים לעבודתו. לא ניתן כך לומר לגבי לוין. לחנוך לוין יש אוהדים, אוהבים, שונאים, מקטרגים. אך לכולם יש רגש כלשהו אליו. ועל כך מגיע ליוצר "שאפו".

במודעה נכתב: "ב- 09:00 – סיור משכונת ילדותו דרך הנופים של חייו, יצא מרח' ראש פינה פינת רח' הגר"א". וכן התבשרנו כי: "טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לחנוך לוין ב- 11:00, רח' ג'ורג' אליוט 5, תל-אביב – יפו". ובכלל, טוב עושה העיר בהנציחה את סוכני תרבותה – סופרים, משוררים, כותבים, שחקנים, ציירים, אמנים ואנשי תרבות אחרים. ולא נדרשת לכך שנת ה-100. מפעל ההנצחה כבר קיים מספר שנים והנה, בשנת המאה, צובר הוא תאוצה.

 

 

מפת מקומות בסיור על בסיס מפה משנת 1945 שנסרקה מתוך ספרו של שרון רוטברד (2005), "עיר לבנה, עיר שחורה", הוצאת בבל, עמוד 101.

יום שישי. בוקר. הרחובות והכבישים מרוקנים מכלי-רכב יחסית לשאר ימי השבוע הפעילים. פחות עמוסים וגדושים בכלי-רכב.  המסלול היה ברור ונקבע מראש: נתיבי אילון דרום, עליה במחלף לה-גווארדיה, לפני הרמזור ימינה, שוב ימינה, שוב ימינה. יש! חניה חוקית וכשרה למהדרין. וללא תשלום. הידד! בשביל זה לא נחוץ GPS. ובכלל – אין לי כזה. מציצים במפה הכרטוגרפית, שולפים מהראש את המפה הקוגניטיבית ואל הדרך יוצאים. חציתי את הצומת המחומש המתבסס על רחובות המסגר, הרכבת, ראש פינה. מתחת לרגליי מעבר תת-קרקעי חדש לכלי-רכב. מזרח-מערב. פעם התנוסס כאן גשר ראש פינה. עליו שעטה הרכבת לירושלים… ולבאר שבע. עוד נחזור לעניין המסילה התורכית.

חברתי למפגש הרחובות ראש פינה – הגר"א. בקרן הרחובות כבר החלו להתקבץ אנשים. חלקם הגיע ברגל. ספורים רכבו על אופנים. את כמה מהם פרקו המוניות. התקבצו גדולים וגם קטנים. אפילו זאטוטים – מספר מועט של צאצאים מובלים/מוסעים בעגלה. טוב, אלה לבטח נגררו על-ידי ההורים. תמהני מה יאמרו בעוד שנים… תפסתי לי פינה מוגבהת וניסיתי לאמוד את מספרם. בסביבות 150. עייפתי מספור. תהיתי כיצד אומדים קהל של כמה אלפים, בהפגנה או באירוע כזה או אחר, בכיכר רבין לשם דוגמה. זיהיתי בקהל קומץ של ידוענים. הם אותי לא זיהו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגיע צפריר קורציה. כלומר הופיע בחור שסוחב כסא ועל גופו חפצים אלקטרוניים. עכשיו אני יודע מי הוא צפריר. צפריר הפעיל את הרמקול ב- Full Volume. המטרה לנוע במרחב ובזמן ולהגיע לטקס הסרת הלוט. שעתיים ברוטו. על כתפיו של צפריר מונח כובד המסע בעקבות חנוך לוין. מאי-שם הופיעה סיגל שהינו. בעצם זו בלה ברלו הרוקחת. התיישבה על כסא מתקפל. דהוי וממורטט. שהוכן מבעוד מועד. ופתחה במונולוג מתוך "סוחרי הגומי". להזכירכם: במחזה שלוש דמויות – בלה ברלו – רוקחת, יוחנן צינגרבאי – לקוח, שמואל ספרול – אדם שירש מאביו עשרת אלפים קונדומים אותם הוא מנסה למכור.

 

 

 

 

משם פסענו, אמנם בעליה פיזית מתונה, אך בפועל במורד רחוב ראש פינה. ברקע התנגנה מוסיקת הרקע מתוך "הילד חולם". שלט המציין מסלול לעיוורים ניצב בתחילת דרכנו. לולא הייתה זאת המציאות ניתן היה לשער כי זה עוד תעלול מבית היוצר של לוין. שלט לעיוורים. חלק מתפאורת הבמה. אך הפעם זו תפאורה של במת המציאות.

 

 

 

יצאה בבוקר לרחוב. חושך מוחלט. נתקלה באבן ופלה. נפצעה באף. מישהו צחק. הלכה לקופת-חולים. נתקלה במדרגת הכניסה. נפלה וקיבלה פצע נוסף באף. שני אנשים צחקו. נחבשה באף. יצאה מקופת-חולים, נפלה ממדרגת הכניסה ופצעה שוב באף. שני האנשים שצחקו קודם, צחקו שוב. חזרה פנימה כדי לחבוש את האף. נתקלה במדרגת הכניסה ונפלה. קיבלה פצע במרפק. שני האנשים שצחקו פעמיים, צחקו פעם שלישית. נחבשה פעם שניה באף ופעם ראשונה במרפק. יצאה מקופת-חולים ונזהרה שלא ליפול ממדרגת הכניסה.

הגיעה הביתה והלכה למיטה לנוח. בדרך למיטה נתקלה בכיסא ונפלה. נפצעה בכף-ידה. הלכה לקופת-חולים לחבוש את כף-ידה. נתקלה במדרגת הכניסה ונפלה. נפצעה שוב באף ובמרפק. שני האנשים שצחקו שלוש פעמים, צחקו פעם רביעית. נחבשה פעם שלישית באף, פעם שניה במרפק ופעם ראשונה בכף-ידה. יצאה מקופת-חולים. נזהרה לא ליפול ממדרגת הכניסה.

חזרה הביתה. הלכה למיטה לנוח ונזהרה לא להיתקל בכיסא. קמה מהמיטה לשים מים לקפה ונתקלה בכיסא. נפלה ונפצעה בירך, בכף-היד, במרפק ובאף. צלעה לקופת-חולים. נזהרה לא להיתקל במדרגת הכניסה. לא נתקלה. שמחה מאוד ונתקלה בקיר. שני האנשים שצחקו ארבע פעמים, צחקו פעם חמישית. נחבשה פעם רביעית באף, פעם שלישית במרפק ופעם שניה בכף-ידה ופעם ראשונה בירך. יצאה מקופת-חולים. נזהרה לא ליפול ממדרגת הכניסה.

חזרה הביתה. הלכה למיטה לנוח. נזהרה לא להיתקל בכיסא. קמה לפתוח את דלת המקרר והתכופפה, אך פתחה בטעות את החלון. נפלה למטה על ארגז משאית נוסעת. המשאית נסעה חמישה ימים ללא הפסקה בחושך מוחלט. ביום השישי נעצרה המשאית. קמה כדי לרדת. נתקלה במעקה ונפלה. שני אנשים צחקו. אחד מילמל משהו בצרפתית. הבינה שהגיעה לפאריס. הידד, פאריס, היא פותחת דף חדש!

[חנוך לוין (1986), "מיומנה של נערה עיוורת", בתוך: החולה הנצחי והאהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 197]

הגענו לפינת הרחובות ראש פינה ונווה שאנן. במרפסת מבנה נטוש כבר המתינו מר שוורץ וגברת שוורציסקה (דמויות מ"פופר"). מצאנו אותם ברגע מביך כלשהו – שוורץ מתעקש לנשק את אצבעה של שוורציסקה. דווקא את זו שחיטטה באף. אנקדוטה: בעת החזרות שעשו יום לפני כן ניגש אדם לצוות ואמר להם כי הוא הבן של שוורץ. והקשה – איך ידעתם שזה הבית שלי? המציאות חזקה מכל תסריט.

 

 

 

 

 

 

בבית הפינתי, בצפון-מזרח של קרן הרחובות עקיבא אגר וראש פינה, התגוררה בקומה הראשונה משפחת לוין. האב – ישראל, האם – מלכה והבן. דוד. אחיו הבכור של חנוך. השנה 1935. זה עתה הגיעו מלודז' וכאן התמקמו לראשונה. מעטים הגיעו לאחר מכן. ננעלו דלתות היציאה מאירופה. לוין פתח מכולת לשם הפרנסה. ברחוב ראש פינה 21. צעדים ספורים מביתו. היום מוגף תריס החנות. אולי בגלל יום שישי. אולי בכלל. בבית זה, ב-1943, נולד חנוך לוין. לוין האב היה אדם דתי. יום-יום התפלל בבית הכנסת הסמוך. שני הילדים נשלחו לבית ספר דתי. יעבץ. רח' איגר 14. היום מפעל לממכר נעלים. יישום כלל כלכלי הנקרא Me Too המסביר את ההתכנסות הענפית של הנעלים בנווה שאנן, של המקררים בשדרות הר-ציון ועוד. כאשר היה חנוך לוין בין 12.5 נפטר האב במפתיע. חנוך עד לטרגדיה. שנים לאחר מכן יחפש בכול פנים את "אבינו הרוחץ את פנינו." געגוע לאב ולילדות. זמן קצר לאחר טקס בר המצווה שלווה בקדיש יתום מסיר חנוך את כיפתו. הוא צועד בעקבות אחיו וחוזר בשאלה. אחיו עובד בתיאטרון וגם חנוך מקבל משימות תיאטרליות. שוליה בהתקנת הבמה. מסתובב במסדרונות הקאמרי. האם כבר אז גמלה בלבו ההחלטה "אני אעשה זאת אחרת"? על במת הדת אין מקום למשחק.

 

רח' ראש פינה פינת עקיבא איגר. בית המשפחה בקומה הראשונה.

 

רח' ראש פינה 21. המכולת של ישראל לוין.

 

רח' איגר 14. לשעבר בי"ס יעבץ. היום – עסקי נעליים.

משם הוליכנו צפריר, דרך רחובות איגר ופין, אל התחנה המרכזית הישנה. בעבר הצומת הראשי של המדינה. מקום ממנו יצאו (והגיעו) אוטובוסי "אגד" לכל הארץ ואוטובוסי "דן" לשכונות ת"א, ר"ג ופ"ת. הייתה אז חלוקה מרחבית ברורה. ברחוב פין נבטו אלינו הזונות והנרקומנים. "אבק אדם". לכל אחת ואחד מטען. כמו לאלה שעל קרשי הבמה במחזותיו של לוין. לכולם יש פנים ושם כפי שטען חפץ. לא הבינו מה התהלוכה של צפונבונים במחוזותיהם. נקבצנו סביב הרציף שממנו יצאו הקווים של אגד לחיפה. קו 901 דרך כביש החוף. ישיר. קו 921 דרך פ"ת. מאסף. תחנה מרכזית – חור שחור בהוויה. כאן שוהים רק נוסעים במעבר. בא, עובר ויוצא. אי-מקום במובן האדריכלי/גיאוגרפי. קח אוטובוס וסע לחיים.

 

 

 

 

 

 

והנה מופיעה סיגל. בידה מזוודה. היא נוסעת. זה ברור לנו. לאן?

 

 

וחנוך לוין שם בפיה את התשובה:

לונדון
שלום, אני נוסעת
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד.
בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלוויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח.
אתה מבין, הייאוש נעשה יותר נוח.
אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

בהוראות הבימוי ל"אורזי המזוודות" כתב לוין: "הוראת בימוי – תחנה מרכזית."
התחנה המרכזית הופצצה מהאוויר ע"י מטוסים מצריים ב- 18 במאי 1948. נהרגו אנשים. ליתר דיוק – 51 חללים. למחרת ששבו שני מטוסי ה"דקוטה" להפציץ הם הופלו ע"י "מסרשמיט" ישראלי.  אירוע טראומטי שכמעט ונמחק מהזיכרון הקולקטיבי. אין ציון לכך. לימים כתב על כך חנוך: "היה זה בגיל שלוש שאבדתי את נעורי מגן הילדים אל המקלט. מטוסים יפי כנף…". אגדה אורבאנית שזה היה השיר הראשון שכתב לוין בהיותו בן חמש (למרות שהצעיר עצמו בשיר…).

 

 

 

צפריר משך מערבה והקהל אחריו. המשכנו לבית המכס הישן ששירת את תחנת הדר. בדרך נתקלתי בשלט הנצחה. של ההגנה. כנגד האצ"ל. רעיון הנהרות כאמצעי לפיגוע אינו אמצאה של החמאס. אנו היינו קודם… אנו בדרך שהובילה את לוין מנווה שאנן אל העיר הלבנה.

 

 

בבית זה חפרו לוחמי הארגון הצבאי הלאומי בתמוז תש"ז [יוני 1947] מנהרה לכיוון "בית הדר" אשר שימש כמתקן צבאי בריטי, במטרה לפוצצו. גילוי המנהרה ע"י "ההגנה" מנע את ביצוע המשימה.

 

רענן לוי כבר חיכה על עמוד החשמל:
 

 

 

 

אין מקום לשניים על עמוד חשמל

אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה,
כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.

אך אולי עוד ניפגש, גברת פוקס,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.

אני רואה אותך מלמעלה, גברת קליין היקרה,
מגרדת את בטנך בלילה במיטה קרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.

אך אולי עוד ניפגש, גברת קליין,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.

אני רואה אותך מלמעלה, גברת בלום היקרה,
כשאת עוצמת את עיניים, אבל פוקחת חזרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל –
אין מקום לשניים על עמוד חשמל.

אך אולי עוד ניפגש, גברת בלום,
אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.

 
מסילת הברזל יפו-ירושלים חוצה גבולות. מדרומה השכונות פלורנטין, מכבי, שפירא, נווה שאנן. הדרום. מצפון ת"א הקרתנית. הבורגנית. יעקב שבתאי, שהתגורר במעונות העובדים, ממעוזי המיינסטרים, כתב על תושבי הדרום: "הולכי הצגות יומיות, גנגסטרים, מפצחי גרעינים, נשארי כיתה, נושאי כינים, מגורי גרושות." את זאת הקריא צפריר. לא הצלחתי למצוא את המקור המצוטט. ממבט הציפור, או אם תרצו מרום עמוד החשמל, חלקי העיר נראים היינו-הך. לוין לוקח את האנשים השקופים ומציב על הבמה. השקופים הופכים לחיים. ואז הקהל הופך לשקוף. המשכנו לשדרות רוטשילד. עורק חיים תוסס ושוקק. הצנטרום של הפיילה.

 

 

בהוראות הבימוי ל"יעקובי וליינדטל" נכתב "סצנת רחוב." "ביג תוכעס" כבר חיכתה לנו. ורענן לוי עגב על כריתה של סיגל.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגענו לטקס הסרת הלוט. נטלו בו חלק גם שחקנים וותיקים שלוהקו במחזותיו – חריפאי, כרמון. לקהל חולק דף. בבוא הרגע המתאים גם שרו. גם נשאו דברים. "אדם הופך ללוח הנצחה." כך אמר מיקי גורביץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התזמורת נגנה והקהל שר – לפי מילות השיר שכאמור חולק לקהל. אגב – בין נגני התזמורת – היה בנו של חנוך לוין.

 

 

תם הטקס. עכשיו צריך לחזור להיכן שהמכונית חונה. ומכיוון שאם מתאפשר אזי לא הולכים באותו מסלול פעמיים אז חזרתי דרך מקומות אחרים… גם הם בתל-אביב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לשיטוט בחוצות העיר קרא חנוך לוין – "סיבובנקו". וכך עשינו. לוין נפטר לפני עשור. 18 אוגוסט 1999. רשימה זו מוקדשת לזכרו.

הערה: מאוד רציתי להוציא מאמר זה ביום פטירתו של לוין. אך הדבר לא הסתייע בידיי. שהיתי בחו"ל. ולא, לא לקחתי מחשב נייד. התנתקתי למספר ימים…

צילומים: משה הרפז (מאי 2009).
מילות השירים "לונדון" ו"אין מקום לשניים על עמוד חשמל" צוטטו מתוך: http://www.dudylevy.com/disco/Album_Levin.asp
 

 

חולון: כיכר סטרומה, שד' דב הוז, לייזה דונלי – גברים הם אופציה

יום שישי. בוקר. נסענו לחולון. המודעה של עיריית חולון, על חצי עמוד בעיתון "הארץ", הציעה לנו מגוון של תערוכות. אז נסענו. זמן רב נמנעתי מלהיכנס לעיר. אולי כדי שלא לפגוע בזיכרונותיי. אפילו לבית העלמין נוסע אני דרך מערכת הכבישים המהירים. בא, ניצב בפני המצבות, שותק, ממתין קמעה, משתהה, מניח זר ואבן ונוסע. עד לשנה הבאה.

 

ירדנו לאילון ועלינו בדב הוז. חלפנו על פני השדרה ומשהו משך את תשומת לבי. כאילו פזורים שלטים על-גבי עמודים בשדרה. מודעות? כל כך הרבה? המסלול שנקבע היה שד' דב הוז, כיכר סטרומה, משם ימינה וכאשר חולפים על-פני מרפאת מנסבך (שבטוח שחמישים שנה לא שמעתי את השם אבל כאשר נהגת מעברו השני של הרחוב שאלה "זה פה מרפאת מנסבך?" באחת ידעתי את התשובה שכן. "כאן מנסבך." עניתי) פונים שמאלה לחומה ומגדל ששם הייתה אמורה להיות התחנה הראשונה במסע זה – משכן לאמנות ע"ש מאירוב. אז לא היה לנו זמן לבדוק. אחר כך הובילו אותי רגליי, בעקבות הזיכרונות, לאן שהובילו ושוב לא היה זמן…

למחרת שבתי לפתור את התעלומה. חזרתי על עקבותיי. שוב ירידה לאילון, שוב עלייה בדב הוז, שוב נסיעה לאורך השדרה והפעם עצירה בתחנה הראשונה – הלא היא כיכר סטרומה. ע"ש אונית המעפילים שטובעה על-ידי הצוררים. אחת השכונות הראשונות שננו בחולון – "שכונת עם". אחות ל"קרית העבודה" ול"שכונת גרין". פעם הייתי מגיע לכאן, במוצאי שבת, לאכול פלאפל. אצל התימנייה ששמה נשתכח ממני. ברגל (או באופניים). משיכון חדש. עניין של מה בכך. חצי שעה ברגל לכול כיוון. חלפו 40 שנה. השתנתה הכיכר עם השנים. ולא לטובה. השיחים והעצים שהיו בה הוסרו. גולחו. האנדרטה נחשפה. מובלטת. הבתים שמסביב נזנחו והתרפטו. רבע ממעגל הבתים הסוגר על הכיכר עדיין לא נבנה. כמו אז. של מי הקרקע?

 

ניכר כי היה ניסיון כלשהו לעצב את המבנים שסביב הכיכר. ליתן מראה אחיד בטבעת המקיפה. שכול הבתים יהיו זהים. רעיון שלימים בוצע בכיכר המדינה. אך כאן בחולון, הצליח רק בחלקו. שני רבעי המעגל זהים. המבנים מתעגלים סביב הכיכר ומערסלים אותה. והשאר? לא ממש. בנייה מלבנים שרופות. לבני שמוט. לא סיליקט. בחזית המבנים עומדים עמודים שאמורים לתמוך בקולונדה שאיננה. אף פעם לא הייתה. העמודים עדיין ניצבים. נצטבעו באדום כהה. כמה מקורי. מקולפים ממודעות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכנסתי לשדרות דב הוז. מולי נפרשה תערוכת קומיקס. ומדוע שלא תיהנו גם אתם?  קצת חיוך לא הזיק מעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהנעשה במרפסתו של שכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקריקטורה נלקחה לאוסף פרטי. מעניין מה היה מצויר וכתוב בה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ונסיים באלונה פרנקל שהתארחה לאחרונה בערוץ 8 במסגרת "גיבורי תרבות" שעבודתה מעטרת את ארון הסעף שבשדרה:

 

 

 

צילומים: משה הרפז (יוני 2009)

יעקב שבתאי – מסע בעקבות "סוף דבר" [1]

פתח דבר ובו אנו מתוודעים לגיבורינו

"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות" (ע' 9).  במילים הללו נפתח ספרו של יעקב שבתאי, "סוף דבר" (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984). משפט אחד, מתומצת, המסכם את סיפורו של מאיר ליפשיץ.

 

מאיר הוא תל-אביבי מובהק (על אף שניתן להבין כי שהה אי-אילו שנים בקיבוץ).  הוריו מתגוררים במרחק פסיעות ולא הרחק מביתו ומביתם התגוררה סבתו המנוחה.  ובכלל, אופקו מתקיים בין הים לאבן גבירול ובין שוק הכרמל והירקון. זאת הטריטוריה שלו. מרחב המחיה ומרחב האפשרויות. שעת צעידה מתונה מקצה צפוני לדרומי ועוד פחות מזה בין מזרח ומערב. מחוץ לטריטוריה זאת, במקומות שמעבר למלבן קיומו, חש מאיר מאוים:  "הוא לא חיבב את הסביבה שהיתה זרה לו" (ע' 60).

אין ברשות מאיר מכונית או אפילו אופנים. מרבית התנהלותו במלבן התל-אביבי – העבודה במשרד, מגורי הוריו, קופת החולים, מרפסתו של פוזנר ולמעט חריגים כגון הסתייעות במוביל התורכי להובלת רהיט לביתו – מתבצעת בהליכה. גם אשתו והוריו אינם מחזיקים ברשותם כלי-רכב כלשהו. אפשר לומר כי הם "ירוקים". אך אין אנו יודעים כיצד נהיו כאלה.
נלך בעקבותיו של מאיר ליפשיץ ב-6 מסלולים כפי ששורטטו בספר. המסע יתפרש על פני מספר רשימות.
 
מסלול 1:

"ובצעד איטי נכנס אל המים המשחירים וטבל בהם מעט ואחר-כך יצא והתנגב ואסף את חפציו, וצעד לאורך החוף הריק ועלה בפרישמן. הוא צעד עם פרישמן, וכשחצה את סירקין וצעד על יד בית-הספר חשב אם לא להמשיך בדרכו ולגשת אל פוזנר לשתות איתו בירה במירפסת, אלא שמשהו דחף אותו ללכת הביתה, והוא פנה וחצה את הכיכר הקטנה עם עצי הפיקוס העבותים, שהיו מלאים קולות ציפורים, ועלה לביתו" (ע' 12).

 

 

 

פרישמן – דוד פרישמן (1859-1922). נולד בפולין. משורר, סופר ועורך כתבי עת.

 

 

 

 

 

 

סירקין – נחמן סירקין (1868-1924).  נולד ברוסיה. פרסם מאמרים וערך כתבי עת.

 

 

 

 

בית הספר – בית הספר "תל-נורדאו" עומד על תלו גם כיום.

 

 

 

הכיכר הקטנה עם עצי הפיקוס העבותים – הכיכר ממוקמת במפגש הרחובות דב הוז, חובבי ציון, בן-עמי ומנדלי מוכר ספרים (מו"ס).  עם השנים נערך שינוי קוסמטי וחלק מרחוב דוב הוז הומר לטובת הרחבת "הכיכר" שאיבדה משהו מכיכריותה.

 

 

 

שתי הערות:

(1) רציתי להתחיל במילים "ב… נולד יעקב שבתאי וב- 4.8 הסתלק לעולמו." כמו שהוא כתב על גולדמן. ואז התברר לי שתאריך הולדתו – מעבר לציון השנה (1934) – אינו מופיע בויקיפדיה. ואני קורא למי שיודע – בבקשה לעדכן.

(2) כתבתי זאת לפני ימים רבים. החלטתי לחכות ליום פטירתו של שבתאי. בין לבין הסתבר לי כי דרור בורשטיין כבר כתב על מסלולי השוטטות של גיבוריו של שבתאי. הליכות הוא קרא לזאת. לפניכם מבט של גיאוגרף ואם תרצו גם מבט של סופר. כל אדם והפרשנות שלו. אני בעד.

 

[סוף דבר 2], [סוף דבר 3], [סוף דבר 4]

 

צילומים: משה הרפז (2009)