משה הרפז
זהו האהו שגרם לתור היירדאל לטעות ולסבור שנבנה ע"י האינדיאנים הפרואנים ובכך ראה הוכחה לנכונות התיאוריה שלו לגבי ההתיישבות בראפה נוי (או רשימה 1). בייחוד הקיר, בעורף האהו, הפונה אל הים.
ולא כך הוא. עשינו סיבוב סביב האהו. תיעדנו ראש ועוד ראש. וגם "כובע". גלגלו הגלגל: להמשיך לקרוא
ויום אחד, בדרך אל תל עדולם, ביום חורף שמשי – עד כדי שלא נכח בשמים עב או ענן – עצרנו ליד מושב נווה מיכאל (רוגלית) הממוקם על הכביש העולה מעמק האלה אל אפרתה והסובב אותה. מדובר באנדרטה לזכר הרוגי השואה בצרפת. שמונים אלף יהודים נרצחו.
ב-27.1.2019 יחול יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה. הנה אני קורא בבוקר זה כי, ואני מצטט: "אזרחי קנדה לא יודעים כמה יהודים נרצחו בשואה. חמישית מבני הנוער כלל לא שמעו על השואה" (מעריב). רשימה זו באה לציין זאת לקהל הקוראות והקוראים.
ברחובה הראשי של הוד השרון – דרך רמתיים – ממוקמת אנדרטה לציון השואה שנפלה עלינו בהיותנו בניכר ושרפה 6 מיליון א/נשים כולל זקנים וטף.
לפניכם עשרה צילומים. הסבר למבנה וסימבוליקה של האנדרטה – ראו בתצלום הראשון.
בהמשך פואמה שכתב אצ"ג, הלוא הוא אורי צבי גרינברג. אורי, ע"ש סבא-רבא שלו, רבי אורי מסטרליסק השרף. מצמרר. לזכור ולא לשכוח ולהנחיל זאת לצועדים בעקבותינו.
גלגלו:
שדרות ההשכלה, בצרון, ת"א. אנו מכירים, מי יותר ומי פחות, את שמותיהם של משה מנדלסון, אברהם מאפו, יל"ג, פרץ סמולנסקין, יחיאל מיכל פינס, אד"ם הכהן ועוד (מאליו מובן שזאת רשימה מייצגת בלבד). אלו נמנו על דור הראשונים של תנועת ההשכלה היהודית/העברית. החלוצים. אחר-כך באו הממשיכים. אך הללו נעלמו מן התודעה.
בעורפו המזרחי – קדמה – של רח' יגאל אלון, ההוא שאמר משהו על זיכרון העבר של העם. על המצב העכשווי ועל העתיד שלא נראה לעיין, פגשתי/מצאתי אותם. את אלה שנשמטו מהזיכרון. אלה שהיוו, בזמנו, את עמוד התווך של ההשכלה. וכעת נשתכחו. ולא בכוונת מכוון.
ערכתי סיבוב קצר בשדרות ההשכלה. פרויקט של הנצחה. סביב המקלט הציבורי שבשדרה. צילמתי. רשמתי במחברתי את אותם משכילים. והעתקתי לפנקסי את שכתבו פרנסי העיר אודותיהם. שם, על קיר החיצוני של המקלט, בין משחקי ילדים, כושר גופני והתקני פנאי. והוספתי לכתוב המובא בהמשך פה ושם גם ממקורות נוספים. ובנוסף, הלכתי בעקבות שאותן הותירו הדמויות הנ"ל, ככל שניתן ומאפשרת המסגרת הנוכחית. ואם מי מן הקוראים ימשיך בעקבותיהם, וידלה אותם, או לכל הפחות את חלקם, או רק מספר סיפורים או שירים מתהום השכחה – אשרי וטוב לי. אני את שלי עשיתי…
ואלה שמות: אברהם בֶר גוֺטלוֺבֶּר, שלמה מַנדֶלקֶרן, שלמה רובין, חיים זליג סלונימסקי, ישראל חיים טַביוֺב, יהודה ליבּ בן-זאב, קלמן שולמן, יצחק ארטר, מרדכי אהרון גינצבורג, אליעזר צבי הכהן צויפל.
חובה נעימה היא למסור לכם/ן, תריסר קוראי הנאמנים, שהופתעתי. רוצה לומר אנו הופתענו. אנו – כותב השורות הללו וזוגתו שתחיה. יען כי ראינו דבר שלא ידענו אודותיו דבר או חצי דבר. להודות על האמת, לא היינו אמורים, בהתרחש הגילוי, להיות מופתעים יתר על המידה. העובדה שלא ידענו היא הוכחה לכך שאנו יודעים שמה שאנו לא יודעים רב/עולה על מה שאנו יודעים. אמנם יצא תחת ידי משפט מסורבל, וניכר כי חסרה ידו/ה של העורך/כת, אך דומני שמטרתי הושגה. כך או אחרת – ההפתעה אתגרה אותנו.
ומעשה שהיה כך היה: ובבוקרו של אחד מימי יום שישי, הסתכלנו לימין והבטנו לשמאל, ובדקנו שוב. מצאנו כי בידנו זמן לשוטט שיטוט ברחבי ארץ ישראל. לא פרק זמן ממושך אך סביר. עד 5 שעות.
עיני נפלו על נקודה במפה. הר יעלה. הייתם בהר יעלה? שם טרם היינו. לפיכך נסענו לשם. שעה הלוך. שעתיים למעלה ולמטה. שעה חזור. בתוך קצובת הזמן.
מעובד מתוך אתר "עמוד ענן"
איור 1 – שער הספר
ניתוח שיח (Discourse analysis) הינו תופעה שהתמסדה לאחרונה כשיטת מחקר איכותנית. במדעי החברה והרוח "גילו" את ממדי השיח של הלשון, של השימוש בשפה ושל התקשורת ומאותה נקודת זמן הפך השיח למרכיב חשוב במספר רב של תחומי ידע: בלשנות, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי התקשורת וכיוצא בזה. במילים אחרות: תכולת השיח הורחבה אפוא לכל תחום ידע אפשרי וניתן לראות את השיח כמטרייה לכל סוג של תקשורת – כתובה או מדוברת.
לניתוח השיח אין טקסט מועדף והוא מכסה תחומים הטרוגניים ומגוונים ביותר כדוגמת פרסום, דיווחי משטרה, חדשות, מאמרי מערכת של עיתונים, תקשורת, סיפורי חיים, תכנון עירוני וכיוצא בזאת. הטקסט מהווה מאגר נתונים ראשוני עבור ניתוח השיח. מציאת קשר בין שני משפטים אינו פונקציה מכנית העולה באורח אוטומטי מתוך הלשון והשפה. במקום זאת, אנו כקוראים או כשומעים יוצרים את האינטרפרטציה הפעילה המאפשרת למצוא את הקשר בין שני חלקים של טקסט. כל חלקי הטקסט תורמים לשיח ואין חלק אקראי או מחוסר מטרה.
סיפורו של ציור קיר: "בנייתה של רפובליקה" (Aufban der Republik). תחת כותרת זאת נדון ברשימה זאת בציור קיר ברלינאי, בראליזם סוציאליסטי, באמנות מגויסת, בגאורגיה שפעם הייתה גרוזיה (ועדיין כך ברוסית), ביוסף זריצקי וביחזקאל שטרייכמן. איך הכול מתכנס לרשימה אחת? זאת בהמשך שכן האתר (הבלוג) שלי עוסק בגיאוגרפיה תרבותית.
אך תחילה נצטט מציטוט:
בדיחה טיפוסית מוורשה תיארה את תוצאות התחרות על פסל הזיכרון לפושקין. באנדרטה הזוכה נראתה דמותו הענקית של סטלין יושב, אוחז ספר קטן, שעל עטיפתו מודפסות באותיות זעירות שתי מילים: פושקין – שירים. [1]
והאוצר של מוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם הפנה את תשומת ליבנו לגן הפסלים של יגאל תומרקין הצמוד למוזיאון. למעשה יכולתם לקרוא לכך תצוגת קבע. האוצר מציע – מי אנו שלא ניקח את ההצעה בארבע ידיים ומצלמה?
מיהו יגאל תומרקין? צבר הוא לא. הוא נולד בגרמניה. ובגיל 6 התגלגל, עם אמו, אל ישראל. אך התרבות האירופית, והגרמנית בפרט, נוצקה/הוטבעה בדמו. הנה כך מגדיר אותו דר' גדעון עפרת בהרצאתו: "אין ספק כי הוא האמן המשכיל ביותר העובד בישראל ואין ספק כי הוא גדול הפסלים הפועלים בישראל." ורשימת הפסלים והפסלות שלנו ארוכה: דנציגר, קדישמן, אורלוף, לישנסקי, רפפורט, שמי, להמן, מלינקוב, קרוון ועוד. מאליו מובן כי מתבקשת התנצלות מאלה שאינם רשומים לעיל יען כי הרשימה אינה מייצגת דבר וחצי דבר פרט לכך שאלה היו השמות שעלו במוחי/זיכרוני בעת הכנת הרשימה. קצרה כאן היריעה ואיכותם תלון עמם דהיינו אין נופל פסל ממשנהו. בהחלט יכול שאחרים, ברי סמכא כמו עפרת ואף יותר, יחלקו על קביעתו. קטונתי מלשמש שופט.
משה הרפז 