יום אחד בפריז

פריז – מבט מגג כנסיית "הלב הקדוש" במונמרטר

קמנו, זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלו, אל בוקר בו זורח השמש. אמש עוד זלגו מים משמים. גשם לא חזק אך נמשך. ללא הרף. מרגע הנחיתה ועד להתמקמות במלון. עברנו במסדרונות אין-סופיים של בטון, דמוי שיש, פלדה, זכוכית. האפור המתכתי שולט. שדה תעופה אחד דומה למשנהו. עולם מנוכר. הולכים בעקבות החץ המורה היכן לתבוע את הכבודה. ולאחר מכן רכבת. 20 ק"מ של גרפיטי. לאורך קירות ההפרדה של הרכבת. ברובם – אותיות לטיניות. בדרך כלל – מעוותות. לא משהו מיוחד. לא צילמתי. הרכבת צללה אל מתחת לפני הקרקע.

פר לשז

פריז. בית העלמין פר לשז. פרנסואה דה לה שז. הכומר המודה של לואי 14. מלך השמש. שהתגורר במנזר קטן, הכומר ולא המלך, במקום שבו משתרע היום בית הקברות פר לשז. והרי לכם קשר בין מקום לשמו. בית העלמין נפתח ב-1804. שנים לאחר שנשתכחו מהזיכרון המונרך והכומר. ובכל זאת מישהו זכר. נפוליאון בונפרטה הורה להפסיק את הקבורה בעיר ולקבור מחוץ לפריז, בשטחים הפתוחים, שאז לא היו מיושבים, את המתים. באותה העת הוקמו גם בתי העלמין של מונמרטר ושל מונפרנס.

פקדנו את פר לשז. השמש אמנם זרח אך היה קר. אנו ברובע ה-20. מעל ל-300 אלף קבורים כאן. גופות, לבבות, אפר. יחידים וקברים משפחתיים. וגם אגדות קבורות לצדם. ולפי מה שראינו גם בעשור האחרון נמשכה מסורת הקבורה.

מה יש לראות? בעיקר קברים. בראש ובראשונה קיר "לוחמי הקומונה" של שנת 1871. כך נקראה הממשלה הפריזאית (הקומוניסטית) לפני שחסידה נטבחו ע"י צבא וורסאי במאי של אותה שנה. פה היה מעוזם האחרון. וכאן גם האנדרטה לזכרם.

גרפיטי 6

מזרח תיכון חדש

מזרח תיכון חדש. לפני כ-100 ש', פחות או יותר, הריחו הקולוניאליסטיות דאז, את דם הפגר, ומיהרו לחלק ביניהן את השלל. את הירושה העות'מנית. ישבו בהיכלות והתוו גבולות. זה שלי וזה שלך. משל ערכו פרצלציה חדשה של הקרקעות – איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים. ללא הסכמת הבעלים. מושג שגור בשדה התכנון. ובשטחים החדשים שהתווספו לאימפריות, הגם לזמן שאול, קרי מנדט, המשילו מושלים מטעמם. לימים הפכו אותם שטחים למדינות ריבוניות. והמושלים – אינם לטעמם של הנמשלים.

חלפה מאה. קם דור חדש. יש המבקשים לשנות את כללי המשחק. לפרוץ את הגבולות שנכפו. האביב הערבי, אם אכן נכון לכנות אותו בשם זה, השיא שאיפות אלו.

בואו ונבחן את המזרח התיכון החדש. שונה מחלומו של שמעון פרס ורחוק ממנו ת"ק פרסות. נתמקד ב-2 מדינות המתהוות מול עינינו. אם כי אינן מופיעות בעמוד הראשון של העיתון ו/או בעיקרי החדשות המוקרנות על המסך הקטן שכיום כבר לא קטן… אך הן מתהוות. לאט- לאט אך בבטחה. להערכתי – זהו מצב שאין חזור ממנו.

חצר אחורית 11

סטון: מסע אל חומת המלח

ירדנו דרומה. ספליט (Split), טרוגיר (Trogir), זאדאר (Zadar), שיבניק (Sibenik), קנין (Knin), קרקא (Krke). את המקומות הנ"ל הותרנו במקומם. בצפון החוף האדריאטי של קרואטיה. אנו – זוגתי שתחיה וכותב שורות אלה – מדרימים. ולאורך החוף חוצים 22 ק"מ השייכים לבוסניה. הסכם משנת 1559. בין התורכים שליטי בוסניה לבין רפובליקת רגוזה (דוברובניק של ימינו). הבוסנים קיבלו אחיזה בים, ולו סמלית, ובכך חצצו בין כוונות ההשתלטות של וונציה לבין רגוזה. מעין חסות עות'מנית תמורת נמל בים האדריאטי. ומשם – קצרה הדרך לקושטא.

גרפיטי ירושלמי 2

גרפיטי ירושלמי 1

המסע המופלא של הכלבה טלי אל קבר שיח' עבדאללה ואל מערות סמך

זאת הכלבה טלי. אמנם היא לא הזדהתה בשמה (וגם לא אנו) ולכן נקבתי בשם שכל-כך מזוהה עם מושב לכיש – ענבי טלי.

ביקשתי, מידידי צ', לחבור אלי לסיור בשפלת יהודה. אל גן-לאומי סמך. שני קמצים עוקבים. ואל תשאלו למהות השם – לנו אין שמץ של מושג. אין הרבה חומר בספרות. וועדת השמות קבעה. וזהו. על סדר היום: יוצאים ממושב לכיש, הליכה בשביל ישראל לכיוון דרום, אנדרטה, המשך שביל ישראל לכיוון מערב, שביל אדום לכיוון צפון, באר עזר, המשך באדום, חרבת סמך, קבר שיח' עבדאללה, מערות הפעמון סמך. משם חזרה אל לכיש. סדר גודל של 12 ק"מ. הלוך ושוב. סדר גודל של 5 שעות.

יצאנו אל המסע. כביש 20, כביש 4, כביש 232, כביש 35, קרית-גת. קפה ומאפה. מושב לכיש. נטוע בלב כרמי גפנים. ועוד כרמים מסביב… ענבי טלי כבר אמרנו? הגענו אל נקודת ההתחלה. זאת תהא גם נקודת הסיום. כאמור, נלך במסלול מעגלי.