משה הרפזוכרגיל, בקצה העיר, על הסף בין שכונות המגורים למרכז העירוני, עטויים על קיר ההפרדה התוחם את מסילות הברזל, בין הנהר לבין העיר התחתית של זאגרב, בירתה של קרואטיה ותחנתנו הראשונה במסע בבלקן, משטחים של ציורי גרפיטי.
עמדתי זמן רב מול הציורים. לצלם אותם זה לא היה פשוט. בין לבין הפרידו: עורק תנועה ראשי. מכוניות. חשמלית. אנשים… להרבה סבלנות נדרשתי. וזוגתי שתחיה…
הוכתב מועד לפגישה. עלי להציג תכנית בפני פורום נכבד. ביום שני בשבוע. בבאר-שבע. ב-9 בבוקר. חישובי זמן ומרחק הביאוני לשקול את התניידותי אל היעד. ובחרתי לנסוע בתחבורה ציבורית. ליתר דיוק – ברכבת ישראל. ציינתי את יום שני כי בראשון ובחמישי מומלץ להימנע. תרתי במרשתת וגיליתי את הרכבת "הנכונה" שתוביל אותי, בזמן, אל המקום הנדרש. עולים. יורדים. מחליפים. עולים. יורדים. ואז הולכים. חמש דקות ואנו בפתח קריית הממשלה. וכך בחזרה. חמש דקות עד לחניית המכונית.
וידוע ידעתי כי הקטע הרצליה-ת"א, בשעות הבוקר המוקדמות, הוא אפעס, בעייתי. ומה פירושו של דבר? הרכבת עמוסה. יותר נוסעים ממקומות. בעצם עמוסה אינה המלה הנכונה. מפוצצת היא הגדרה תואמת יותר את המצב. חסרים רק שני יפנים, עוטי כסיות לבנות, המחזיקים בצוותא מוט ארוך, בטנדו משני צדדיו, וביחד דוחפים את הנוסעים לתוך הקרון.
משה הרפז 