Monthly Archives: יולי 2009

רון ארד בפומפידו ובחולון

אחרי עבודותיו של רון ארד אני עוקב שנים. לראשונה ראיתי אותן בלונדון. ליד קובנט גארדן. לסטודיו שלו קראו אז One Off. אני זוכר שאז הוא יצא עם מופע הכיסאות… ותהינו מי באמת יכול לשבת עליהם. אין ספק – כישרוני הבחור.גנים טובים מבית.

 

יצא לנו לבקר בתערוכה של המעצב הישראלי רון ארד במרכז פומפידו. התערוכה, כמו כל דבר בצבא, מחולקת לשלושה אגפים – ארכיטקטורה, רהיטים מעוצבים וכלים ליום-יום. משום מה הרשו לצלם (שלא כמו בתערוכות של פיקאסו). אז צילמתי. באזור האדריכלות הוקרן סרט על פרויקט שבהקמה. בחולון. אז הלכתי לצלם גם שם. מפריז עברה התערוכה לניו-יורק.

 

כך נראה מרכז פומפידו מבחוץ ביום חורף פריזאי (על תתרשמו מהשמש שזרחה. היה קר. 0 מעלות בסולם צלסיוס):

 

 
 
 
 
 
 
 
וזאת תערוכתו של המעצב הישראל – רון ארד: מבטי פנים של הרהיטים והכלים
לגבי הארכיטקטורה – בהמשך מובאים צילומים מפרויקט בחולון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרויקט של רון ארד בחולון. צילום מבחוץ (כבר התרגלתי. היה חם)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צילומים: משה הרפז (פריז, נובמבר 2008, חולון, יוני 2009)
 

צדק חברתי [1] – פחד ותיעוב במגדל נחושתן

מגדלים, רבי-קומות, מגרדי/גורדי-שחקים. קו האופק של תל-אביב משתנה מול עינינו. "שגעון גדלות" קורא לכך נועם דביר. אין כאן בעיה מוסרית או שאלת היופי. אלה העובדות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפילו פוליטיקה ים-תיכונית שזורה בבנייה לגובה. רה"מ, בביקורו האחרון באיטליה, הסתכל ימינה, התבונן שמאלה, ראה את המגדלים בסן-ג'ימיניאנו ויצא בהברקה. מוצא תכנוני לסוגיה פוליטית/מדינית של הרחבת ההתנחלויות ביו"ש כתוצאה מגידול טבעי. אם לא ניתן להתפשט במישור האופקי – נצמח אנכית. תודו שיש שארם לפיתרון הזה. בינתיים אומות העולם אוסרות על סגירת מרפסת במזרח ירושלים.

 

משיקה למימי הים התיכון, בטבורה של ארץ ישראל, נוסדה ב-1909 אחוזת-בית, לימים תל-אביב, העיר העברית הראשונה שהוקמה בעידן ההתיישבות החדש. משכונת מגורים קטנה של כמעט 70 משפחות יהודיות, בצד שכונות יהודיות שהוקמו קודם לכן בפרברי העיר יפו – נווה צדק, נווה שלום – ומעיר קטנה ואנשים בה מעט צמחה ללב המדינה, הבירה הכלכלית, מדינת ת"א, עיר ללא מנוחה. ת"א-יפו היא העיר היחידה בישראל ששמה קשור עם המושג עיר עולם. האם ת"א באמת הופכת לעיר עולם? ברוך קיפניס חושב שכן. או או-טו-טו כן.

העיר ת"א עברה ועוברת הבְנָיָה מחדש. ומלבד שינויים דמוגרפים של ירידה דרסטית במספר התושבים והגידול מחדש, חלו תמורות גם במבנה התעסוקה. שיעור המועסקים בענף החרושת, להמחשה, ירד מ- 25% בשנת 1980 לפחות מ-13% ב- 2000. התעשיות ה"כבדות", המזהמות, עתירות כוח אדם ושטח, העתיקו את עצמן ממרכז העיר לפריפריה. לאורך קו המסילה העות'מנית – יפו-ירושלים – שהיווה מסדרון תנועה מרכזי, התפתחה, מתחילת שנות ה-20 (של המאה ה-20) "רצועת החרושת". ברצועה זו התרכזו מפעלים גדולים וביניהם מפעל המעליות "נחושתן". רצועה זו החלידה וננטשה בחלקה ע"י המפעלים התעשייתיים הגדולים ונותרו רק הקטנים, המקומיים. חברת "נחושתן" אף היא עקרה מרצועת החלודה והותירה אחריה מגרש גדול בלתי מנוצל. היום קוראים לאזור המוליך משדרות רוטשילד, לאורך תוואי המסילה הישנה, בשם "האצבע של המע"ר" (מע"ר – מרכז עסקים עירוני).

פרנסי העיר מתכננים ברצועה זו להקים מגדלים, רבי-קומות, גורדי ומגרדי שחקים. מוצר אופייני לעיר עולם. הבנייה לגובה מייצגת השפעה, שליטה, כוח. אלמנט זכרי. פאלי. אגו. לכאורה יוצרים בניינים רבי-קומות אפשרות לשימוש של יותר אנשים בפחות שטח קרקע. הקרקע במרכז העיר הופכת ליותר ויותר יקרה ולכן בשביל לכסות את ההשקעה נדרשים יותר ויותר אחוזי בנייה. התוצאה בנייה לגובה. הריסת גימנסיה הרצליה סימלה את עליית עיר המגדלים. "מגדל שלום" היה ב-1960 המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון. היום מבנה "אביב" שברמת-גן. ר"ג נטלה את הבכורה מת"א! שומו שמים. אבל אנו מתגמדים מול הכסף הגדול של מדינות המפרץ…

 

כאשר מדובר במגדלים למגורים, ביחידות דיור, יקראו לכך בשם הקוד "צפיפות מגורים". כך וכך יח"ד לדונם. תמ"א 35 אף קובעת רף תחתון לערים הגדולות. זאת בניסיון לצופף את הבנייה בשטחים האורבאניים ולמנוע זליגה לפרברים. שיישארו מרחבים פתוחים בין השטחים המבונים.

מהו מבנה גבוה? מושג הגובה – ניתן להגדרה. כיום, לפי חוק התכנון והבנייה, בנין "רב קומות" שהינו בגובה 29 מ' ממפלס הכניסה (ראו אצל: משרד הפנים, המדריך לבנייה לגובה). כמה מגדלים מתכננים לאורך קו מסילת הברזל התורכית? בין 7 ל- 10. עוד לא סגורים עד הסוף. אתייחס לכך בהמשך. אחד כבר הוקם. מגדל נחושתן. זה השם שנתן לו העם. היזמים קראו לו "מגדל אלמוג". בתכניות ובפרסומים הופיע כ"מגדל נווה צדק". (שלא תתבלבלו. יש גם "מגדל צדק על הים". זה שמול מלון דיוויד אינטרקונטיננטל). יש הרואים בו כישלון תכנוני. מנותק מכול דבר. שונה מהמרקם העוטף אותו. מנוכר לסביבה. מאיים. גורם לשינוי במיקרו-אקלים שבסביבתו המיידית. מנוגד למה שכתוב ב"מדריך לבנייה לגובה".נראה שקיימת תמימות דעת בקרב מרבית האדריכלים כי מגדל זה הוא סמל לבנייה "גרועה". בולט ברמה האינטואיטיבית. מבנה למגורים הנראה כמלון. ואולי הוא כזה? ברובו אינו מאוכלס וקשה לראות כיצד הוא מסייע ותורם לקהילה המקומית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטת ת"א יזמה כנס "ערי המחר – קיימות תכנון וצדק היום". פרופ' טובי פנסטר ניצחה על הארגון. במסגרת הכנס תוכנן סיור בעיר במספר מקומות וביניהם במגדל נחושתן שהוא נשוא רשימה זו. בעתיד הקרוב, אכתוב באתר זה אודות המקומות האחרים. קרית ספר. מערב פלורנטין. לב העיר. הסיור נקבע ליום שישי. מיכאל נרשם כשלפתע התגלה כי אין לו סידור מתאים/הולם לילדים. וכך יצא לי להצטרף.

בדף שחולק למשתתפים נכתב:

"ת"א כעיר עולם בישראל מייצגת את המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל. עם זאת לפתחה של העיר ת"א מונחים אתגרים עכשוויים ועתידיים הקשורים לנושאי קיימות, תכנון, וצדק חברתי. נושאים של התיישנות והתחדשות, שימור מול פיתוח, קיטוב סוציו מרחבי, דיור בר השגה, זיהם אוויר ושוליות מרחבית וחברתית של מיעוטים הם חלק מהנושאים שבהם נתמקד בסיור."

אז עליתי לאוטובוס. וכרגיל – אנשים מזמינים מקום ולא באים. חציו של האוטובוס ריק. לא נאה ולא יפה. מבטיחים ולא מקיימים. ומונעים מאחרים… ונסענו. וגם הגענו למקום. רחוב אילת 61. באתר זה העביר את הסיור – סיפור המעשה – אדר' גיא נרדי שהוא מתכנן החברה להגנת הטבע. כאמור, מגדל נחושתן הוא אחד מסדרה של מגדלים האמורים לקום לאורך גדתה הדרומית של "אוטוסטראדת שלבים" האמורה להיבנות מתחת לתוואי המסילה. ומתחתיה – הרכבת התחתית. עורק תנועה האמור להזין את המגדלים.

 

בהמשך מתוכננים המגדלים הבאים (רשימה חלקית): "מגדל נובה" בדרך יפו פינת גת רימון (26 קומות), "מגדל האטד" בשביל האטד פינת רח' פינס (32 ק'), "מגדלי אליפלט" ברח' אילת פינת אליפלט (טרם נקבע מספר הקומות), "מגדל ליבר" ברח' פינס (32 ק'), "מגדלי לפיד" בתחילת רחוב אילת (27 – 32 ק'). ועוד. בשלבי תכנון כאלה ואחרים. רשימה בהחלט לא סופית. לאחרונה קידמה העיר מסמך מדיניות המתייחס לשטח 128 ד' הכולל 7 מגדלים ו-10 מבנים לשימור. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה אישרה אותו. אמנם מסמך מדיניות אינו סטטוטורי אבל אם רוצים אזי גם מטאטא יורה. משפט אחד לחובה: וכך, בעתיד תחצוץ חומה של מגדלים בין השכונות פלורנטין ומרכז מסחרי לבין נווה צדק ושכונת שבזי. משפט אחד לזכות: עד כה התאפיינה הביקורת כלפי הבנייה לגובה בת"א בהיותה נקודתית וספוראדית. ועתה נדמה כי אולי בכול זאת ישנה איזושהי תכנית כללית. לפחות לאזור "האצבע של המע"ר". ועל כך יש מקום לשיח ציבורי. ניתן לקרוא ב"מרחב" את הפוסטים של אדר' הלל שוקן (בעד) ושל אדר' ליאת איזקוב (נגד). גם תושבי שכונת נווה צדק מודאגים מהתהליכים ההולכים ומתגבשים. ובצדק.

מספר פרטים טכניים אודות מגדל נחושתן: את התב"ע הכין משרד יסקי-סיוון ותכנון הבניין הופקד בידי אדר' א. גבאי.  השימוש – מגורים. גובה – 147 מ'. 42 קומות. 10 קומות ראשונות – כפולות בגובהן. כאן בוצע תרגיל ע"י מתכנני התב"ע. הגובה נקבע בתב"ע לפי גובה הדירות והקמת דירות בגובה כפול נועדה להגביה בפועל את המגדל. וכך נוספו כ- 25% לגובה. ואף לא אחד מחה. לא ממש. וכשאתה עומד ומתבונן – נגלית התרמית. בחלק מדירות הדו-פלקס, הדו-קומתיות שלכאורה, כבר בוצעה הפרדה מפלסית. הדירה האחת, הכפולה בגובהה, הפכה לשתי דירות. אחת מעל השנייה. דירה לקומה. רואים לפי השוני בווילונות. מעניין מה חשבו בעלי העניין. שלא נראה, לא נבחין ולא נגלה? בדרום העיר מפצלים דירות להשכרה לעובדים זרים ולהשיא את ההכנסה מהנכס. האם כאן במגדלי היוקרה רווחת אותה התופעה? כנראה שהרציונל הכלכלי משותף לכול בני-האדם. הומואקונומיקוס. האדם הכלכלי. בנוסף כללה התכנית שימור ושיפוץ 3 מבנים טמפלריים שאמורים לעבור לשימוש הציבור בתום ההקמה. המתחם חובר בגשר (מעל תוואי הרכבת) לנווה צדק. סה"כ 6 ד' שטח המגרש שמתוכו 4 ד' – שטח פתוח פרטי (שפ"פ). אגב, לפי דיווחים (לא מאושרים), חלק מהמגדל טרם נמכר ומרבית הדירות שנמכרו – נמכרו ל"תושבי חוץ".

הקרב התנהל על השפ"פ. הציבור ביקש זכות מעבר בשטח הנכס. בז'רגון התכנוני קוראים לכך "זיקת הנאה לציבור". שניתן יהיה לחצות את השטח מרחוב אילת לנווה צדק. במבנים הטמפלרים הייתה אמורה להתקיים פעילות שתמשוך קהל. אך היזם ופרנסי העיר לא הגיעו להסכם ממון. וכך הפסידו כולם. גם היזם, גם העירייה וגם הציבור. בסופו של יום זכה הציבור לזכות המעבר. אך לא לכול. עשר מדרגות מפרידות בין מפלס רחוב אילת לבין מפלס השפ"פ. דק עץ ומרצפות שיש. 10 מדרגות שבהן לא יעלו נכים, עגלות ילדים, רוכבי אופניים. הנגישות המלאה נפגמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני לא אדם פוליטי ומשום כך יצא עד כה שלא זרקו עלי עגבניות ו/או ביצים. קלישאה: "תמיד יש את הפעם הראשונה". ואולי הייתה בשהייתי במקום מעין אמירה פוליטית? עמדנו שם, בעצם ישבנו על שפת משטח הדשא. מקשיבים להסבריו של גיא. ופתאום נשמעו קולות נפץ. של התרסקות על מרצפות השיש האפור. לקח לנו מספר שניות להבין כי אין אנו מבחינת אורחים רצויים. מאחת הדירות של המגדל (כאמור רוב הדירות נקנה ע"י תושבי חוץ) הוטחו בנו ביצים. ליתר דיוק שתיים. הן נפלו על המשטח המרוצף. אולי הרוח הדפה אותן מזרחה קמעה ממה שהתכוון הזורק/ת. איך שלא יהיה, מגובה שכזה, של כמה עשרות מטרים, אם הייתה מושגת פגיעה ישירה, אני סבור שהאדם היה נפצע. ולא פציעה קלה. ממש כמו אבן! כמו שאמרנו – פחד ותיעוב במגדל נחושתן.

 

 

 

רשימות הבאות בנושא זה יתפרסמו תחת הכותרת – [צדק חברתי 2], [צדק חברתי 3]

 

 

צילומים: משה הרפז (יוני 2009)

קשגר [3] – אל-קאעדה

אז מה היה לנו בחודש האחרון? שככו המהומות שבמערב סין (או כך לפחות מדווח), ההפגנות באיראן אף הן פסקו. הכותרות המקומיות התורניות עסקו בירושלים. בחרדים. בעד האישה וכנגד החניון. והילד? קרוב לוודאי שהוא הסובל העיקרי. תמונותיו הופצו בכול מקום. מציצנות פורנוגראפית. השאר ייהנו מדמי הביטוח.

הסתיימו גם קרבות הרחוב בפמפלונה שבין השוורים לספרדים – עניין של מסורת ואירוע תרבותי. המינגווי בעד. הספרדים בעד. הקטאלונים נגד. הבלטת הזהות המקומית.

מה המשותף למקרים לעיל? – היותם אלימים. למעט בירושלים, בשאר המקומות לפחות מישהו אחד קיפח את חייו. בסין ובאיראן הרבה יותר. מי היוצא דופן? לטעמי האירועים בסין שבמחוזותינו לא זכו לסיקור תקשורתי נרחב. הדיווחים הודחקו לעמודים האחרונים. אם בכלל.

והנה, מודעה קטנה בעיתון, בעמוד נידח, בסוף חדשות העולם, צדה את עיני: "אל-קאעדה: נפגע בסינים באפריקה". שחקן חדש מצטרף. לארגון הטרור הלז יש מה להגיד. מבסס את מעמדו כקובע מדיניות בין-לאומית ומגן המוסלמים באשר הם שם. דורש ג'יהאד. לפי עיתון ה"גרדיאן" מאיימת הזרוע הצפון-אפריקנית של ארגון אל-קאעדה לפגוע באינטרסים סיניים כנקמה על הרג מוסלמים סיניים (אויגורים) באורמצ'י. כמעט 200 הרוגים ויותר מ-1,700 פצועים תבעו קרבות הרחוב בין האויגורים לבין ההאנים. הארגון שתק כשהתבצע טבח מפגינים באיראן.

אגב – מספר האויגורים בסין אינו עולה על 8 מיליון ואולם קיימים לפחות 100 מיליון סינים מוסלמים בני שבט האן. זה מיעוט בכלל לא מבוטל. הס לגביו. כלומר, המאבק במערב סין הינו בעיקרון אתני ואליו מתווסף מימד הדת.

 

לעבודות קודמות: [קשגר 1], [קשגר 2]

קשגר [2] – שוק יום א

שוק הוא שוק. תמיד "מצטלם" היטב. פוטוגני. לעתים האנשים משתפים פעולה. לעתים לא. מחמיצים פנים. בשוק הכרמל יש מצב שנקבל "כאפה" (אם לא פיזית אז לפחות מילולית). אלא אם מבקשים. בקשה – זאת מילת הקסם הפותחת שערים.

 

שוק יום א' הוא "השוק" של מרכז אסיה. המפורסם ביותר. מוסד שקיים שנים רבות. והוא מתקיים בקשגר. צומת מרכזי על דרכי המשי. מכאן מצפינים לרוסים, מדרימים לקשמיר ומערבה למרכז אסיה ולתורכיה. כאן נפגשות הזרועות – הצפונית והדרומית החוברות את מדבר טאקאלאמאן. בקיצור – אין מצב שלא עוברים בקשגר. העיר המערבית ביותר בחבל שינג'יאנג שהוא המערבי ביותר בסין. מספר קילומטרים מערבה ואתה מוצא עצמך בקירגיסטאן. אחת האקסיות של ברית המועצות. צפונה תגיע לקזאחסטאן. דרומה לטקיג'יסטאן. עוד מועצות משרידי האימפריה הקומינסטית של רוסיה. נוהרים ומגיעים אליו מכול הסביבה. גם הרחוקה. גם אם לוקח מספר ימים להגיע. למסחר וגם הזדמנות לביקור קרובים.

 

השוק (והעיר) חגיגה לעין. לחיצה אנלוגית בעולם דיגיטלי. היד על ההדק כל הזמן. מאות של תמונות. שוק, גם אם האנשים בלחץ, הוא מצטלם היטב. כך היה כשצילמתי את שוק הלילה בהונג-קונג, ימים מעטים לפני תום הסכם החכירה של הבריטים. המוכרים – לא ידעו מה ילד יום. וההעצנות וחוסר היכולת לקבוע את העתיד – השפיעו. וכך מצאנו את עצמנו בבוקר יום א בשעריו של השוק בקשגר מוקפים באלפי אויגורים, קצת סינים ופה ושם בתיירים.על האויגורים בכלל ועל קשגר בפרט כתבתי ברשימה קודמת.

 

הסינים הוציאו את שוק בעלי החיים מחוץ לעיר ובכך הפרידו אותו משאר המוצרים והסחורות. אך אל דאגה. שפע של מוניות יביאו את התייר לכאן וגם לשם. גם בלי לדעת את השפה. את השוק שנשאר בעיר סידרו/כלאו במבנים ובשתי וערב של רחובות. אבל גם כך הוא עדין שומר על צביון וחינניות וצבעוניות. וסביבותיו – הכאוס הרגיל. כלי-רכב, אופנים, אנשים, בעלי חיים. סחורות. פורקים, מעמיסים. אוכלים. כפי ששוק הפשפשים ביפו מתפשט ומקרין לסמטאות שמסביבו. האם חשנו בעננה שרחפה באוויר?.

 

נתחיל בשוק בעלי החיים:

 

 

 

 

שימו לב לאיש עם הכובע החום. הוא איש המפתח. המתווך. הוא מנהל את המו"מ בין המוכר לקונה. הוא שבודק את הסחורה. אם זה סוס – רוכבים עליו. וכן – בודקים את השיניים. הוא שמקבל את הכסף ומעביר אותו למוכר. ואחר כך לוחצים הקונה והמוכר ידיים. טלטלה של מספר דקות. ושוב – שימו לב לכובע המבדיל אותו מהאחרים. אין שני לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא. אין אלה ארונות קבורה. סתם שקתות לשתייה.

 

ונעבור לשוק האחר – כל מה שלא בעלי חיים (גדולים). ותאמינו לי – יש שם מכול וכול (כמעט…). שימו לב לצבעים. לריחות. לקולות. נאמר במעמד הר סיני "ויראו העם את הקולות". תפעילו את הדמיון. לא סדרתי או ערכתי לפי נושאים אלא לפי המסלול שבו הלכנו. משתדלים שלא ללכת פעמיים באותה הדרך. חלק מהמצולמים שיתף פעולה והתעניין בתצלום. כיצד יודעים זאת באם האויגורית/תורכית אינה שגורה בפיכך? הם מורים על המצלמה. אתה כבר תבין לבד. ואז מראים להם את התמונה על גבי הצג הקטנטן. וכיצד תדע שהם שבעי רצון? יהנהנו בראש ויזקפו אגודל!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבותי – אלו הן אטריות. ובסופו של יום גם טעימות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[ רשימה קודמת ]

 

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2004)

קשגר [1] – החלום האבוד של אויגורסטאן

יום שלישי. שביעי ביולי. עמוד 6 בעיתון "הארץ". כותרת:  "150 הרוגים במהומות במערב המדינה". 86 מילים בסך הכול. עמוד 22 בעיתון "מעריב". כותרת: "עשרות הרוגים בהפגנת מוסלמים". 296 מילים. גם תמונה ומפה בצידה. בשתי הכתבות משובש שם בירת החבל המערבי של סין – "אורמקי". צ"ל "אורומצ'י". Q בסינית = צ' בעברית. 10 שניות חשיפה למכוניות בוערות באורומצ'י בחדשות בערוץ 10. אף לא מילה ב"לונדון וקירשנבאום". היכן זה שהחליף את ניצן הורוביץ? ביום רביעי כבר היה יותר "בשר" בעיתון "הארץ". גם שם העיר תוקן. בעמוד הראשון הייתה הפניה לעמוד 6. אבל עדיין בעמודים האחרונים של חדשות העולם. וגם בטלוויזיה. ב"מעריב" – NADA. גיא זוהר (ערוץ 10 – "היום שהיה") דיווח שהסינים הודיעו כי מי שיפגין יוצא להורג. חד וחלק. ביום חמישי הופיעה בעיתון "הארץ" ההתייחסות למהומות שבמערב סין בעמוד 7. ב"מעריב" – שוב NADA. אני לא חסיד של החדשות באינטרנט ולא בחנתי הנעשה במשך השבוע ב-YNET או ב-NRG. אבל כשפתחתי את האינטרנט בשביל להכניס קישורים נוכחתי כי האתר של האויגורים מעודכן בצורה שוטפת בעניין המהומות האחרונות. היום, יום שישי ה-10 ביולי, ההתעניינות פסקה.

 

רק לפני ימים ספורים כיכבה איראן בכותרות. נו טוב – זה בגלל פצצת האטום שיש או שאין לה. כמו באיראן כן גם בסין – השלטון מקשה על התקשורת לדווח. בטח שלא בזמן אמת. באיראן היו בחירות ומיד יצאו בהפגנות. והתקשורת נשארה. ואילו בקצה סין לא היה למה לחכות. לכאורה. לא יודעים מתי יתפרץ הר הגעש. מטבע הדברים – אם באמת זהו סדר החשיבות – עסקה התקשורת בשבוע זה במסיבות ההלוויה של מייקל ג'קסון. המת גנב את ההצגה. וכן, הייתה לנו מדבקה שמנבאת התקף לב. או שלא…

אורומצ'י היא בירת חבל שינג'יאנג. המחוז המערבי ביותר בסין. פעם קראו לו תורכיסטאן המזרחית. משמעות הסיומת "סטאן" היא הארץ של… (להכניס את שם העם). פקיסטאן, אפגניסטאן, קירגיסטאן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, כורדיסטאן, רג'יסטאן, טג'יקיסטאן, טורקמניסטאן וכן הלאה. והמהדרין יוסיפו – חמאסטאן. חבל ארץ ענק. מעל ל- 2 מיליון קמ"ר. כחמישית שטחה של סין. ברובו מדבר. חולות. מדבר גובי ושלוחותיו. אזור עני במשקעים. מעוטר ברכסי הרים נשגבים. מכוסים בשלגי נצח. נאות מדבר קסומות ונחל איתן – טארים – הנבלע בחולות. מרבית תושביו, לפחות עד היום, הם האויגורים.

 

מחוז שינג'יאנג (מקור: ויקיפדיה)

האויגורים הם עם ממוצא תורכי. תורכים שחורים. התורכים הלבנים כבשו את אסיה הקטנה. התורכים השחורים נשארו במרכזה של אסיה. ג'ינגיס-חאן, בהכניעו את האויגורים, אימץ את הכתב שלהם. תאמינו או לא – המונגולים שהגיעו עד פולין ובגדד היו ללא שפה כתובה.  הכתב – תעתיק ערבי. ובכלל, המשותף לאויגורים, קירגיזים, אוזבקים, קזחים ולתורכים הוא המוצא האתני המשותף. פלגים תורכיים. כל העמים הללו דוברי תורכית – דיאלקטים של תורכית – ויכולים לדבר ולתקשר, במאמץ קטן, זה עם זה. הכתב? זו אופרה אחרת. כל שבט אוחז בכתב אחר. אותיות ערביות (במזרח), קיריליות (במרכז), לטיניות (במערב). הכול באסיה כמובן.

לאחר נפילת שושלת האן בסין (220 לספירה) הקימו האויגורים מדינה לעצמם. היא החזיקה, בצורה כזאת או אחרת כאלף שנה. בשלב מסוים ממלכה גדולה. בשנים אחרות התפרקה לשתי ממלכות. הממלכה המערבית החזיקה מעמד עד 1209 עת נכבשה ע"י המונגולים. היום שולטים באזור הסינים. בין לבין נשלט האזור ע"י הח'אנים המונגוליים, קיסרות סין (שושלת יואן), ממלכת דזונגריה,(פרוש השם במונגולית – שמאל. שבט לוחמים ששכן מצפון להרים השמימיים והיה מופקד על כנפו השמאלית של ג'ינגיס חאן. ומכאן השם).  ושוב הסינים (שושלות מינג ומאנצ'ו). אבל השליטה הייתה רופפת. אם בכלל. המעוז המערבי ביותר של החומה הסינית היה בדואן-חואנג ("הלפיד הבוער"). בצידו המזרחי של המדבר. מכאן ואילך השתרע הספר והסינים, גם בימיהם הטובים, החזיקו רק תחנות משמר.

 

במאה ה-15 ערך טימור לנג – "הפיסח" – ערך מסע מלחמה במערב האזור. פלש, לקח שלל ושבויים וחזר לסמרקנד. במאה ה-16 שלט אבאח חוג'א האויגורי באזור המערבי. גיבור מקומי. בין 1864 ל- 1878 הקים באזור יעקוּב ביי (בג) –  "הח'אן של תורכיסטאן המזרחית" –  מדינה מוסלמית שבירתה קשגר ושנתמכה ע"י האימפריה העות'מנית. טריז בעורף של הקוזק הרוסי. אז קראו לאזור קשגריה – ע"ש העיר הראשה. בסופו של דבר הכניעו הסינים את המרד המוסלמי. ב-1912, לאחר התרסקות הקיסרות הסינית, שלטו באזור "אלי מלחמה". תופעה ידועה. כמו אלפיים שנה לפני כן, בטרם איחד הקיסר צ'ין את ההאנים לממלכה אחת (כן זה הקיסר עם משמר חיילי הטרה-קוטה בני האלמוות). האויגורים עטו על ההזדמנות והחל מ-1928 שוב שלטו באזור. שלטון עצמאי/אוטונומי. ככול שנחלשה סין גברה ידה של רוסיה. הרוסים התיישבו באורומצ'י. צ'אנג-קאי-שק כבש את האזור ב-1941. ואחר כך הופנתה תשומת הלב למלחמת העולם השנייה ולמלחמות הפנימיות בסין.

 

מראות מקברו של הגיבור המקומי – אבאח חוג'א:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאמור, הסינים, בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת, בנצלם את העובדה שהעולם היה טרוד בהתאוששות ממלחמת העולם השנייה שנכפתה עליו, הרחיבו את שטחה של סין וספחו אליה שטחים נוספים. הקומוניסטים השתלטו על האזור ב- 1949. כמו גם על מונגוליה הפנימית ועל טיבט. "רכשו" שלושה מחוזות חדשים. השם "תורכיסטאן המזרחית" הומר ל"שינג'יאנג". משמעותו השטחים החדשים/המשוחררים. מבין שלושת העמים שנכבשו –"שוחררו" – האויגורים, הטיבטים והמונגולים – האויגורים מעיזים להתעמת במינון גבוה עם ההאנים. הטיבטים פחות. אבל להם יש את הדאלי-למה. ואת התקשורת. ולאויגורים אין. והמונגולים סתם הולכים מקופלי זנב והראש באדמה ושותקים. הם אפילו לא מנסים. או שאנחנו לא יודעים על כך דבר.

הסינים, לאחר הכיבוש האחרון ב-1949, מבצעים בחבל סיניפיקציה. כיבוש אתני. כמו שעשו בזמנו הרוסים בשנים האדומות מעבר לגבול. מנסים להפוך את קבוצת הרוב (המקומי) למיעוט. באסטוניה הרוסים כמעט והצליחו. מיישבים את ההאנים כמעט בכול מקום. במהרה הם יהפכו לרוב בשינג'יאנג. מחוז חדש. פיתוח מואץ. שטחים לניסוים צבאיים וגרעיניים. מאגרי נפט וגז תת-קרקעיים. מינרלים בשפע. זיהום סביבתי. וותק של מאות שנים כאזור ספר מול החזית הרוסית.

מחוז חדש –  בירה חדשה. אורומצ'י הוקמה ב-1767 על-ידי חיילים סיניים. היא לא התקיימה לפני כן. כמעט 3 מיליון איש מתגוררים בה כיום. מיושבת ברובה ע"י ההאנים. עיר אפורה. ברובה מודרנית. גורדי שחקים מודרניים. עמוסה לעיפה בכלי-רכב. המחצבים הנכרים ממעמקי האדמה רוממו את העיר. לא פלא שכאן יצאו ההאנים המדכאים במאבק אלים כנגד האויגורים המדוכאים. בקשגר – להיפך. בשל המהומות האלימות שמתרחשות לעתים קרובות היה האזור עד אמצע שנות ה-80 בחזקת אסור לתיירים. מדריך לונלי-פלאנט לסין (1994) כותב על עיר של פחות ממיליון, שלא ברור אם ניתן להגיע אליה, ובכלל – מה יש לתייר לעשות שם? בעיר הזאת התרחשו, לפי דיווחים, חלק גדול מהאירועים האחרונים, האלימים, בין ההאנים לאויגורים. ובין האויגורים למשטרה.

 

 

 

 

 

 

 

"פירוש השם שינג'יאנג הוא 'השטחים החדשים'. כך קוראים לאזור לאחר השחרור." אמר דולקאן, המדריך האויגורי. דולקאן, בעברית, משמעותו גל. מכאן והילך נקרא לו בשם גל. "סליחה," אמרתי. ושאלתי: "ממה בדיוק הסינים שחררו אתכם?" התורכי הפך באחת לאשכנזי. יותר לבן ממייקל ג'קסון. הוא שידר מצוקה. לא לחצתי עליו יותר. גל הוא מדריך טיפוסי מבית היוצר הסיני. מדקלם. כאילו מקריא מספר. בנוסף לשם החבל פרש בפנינו נתונים גיאוגרפיים ופיזיים. כך וכך קמ"ר, כך וכך מעלות… ובכלל, המדריכים הסיניים, גם אם לא ממש האנים, עשויים מאותו השטאנץ. ואת זה הם סופגים באוניברסיטאות המכשירות אותם כמדריכים. נטולי יכולת לאלתר או לקבל החלטה או להתגמש. שימו רובוט ותקבלו פחות או יותר את אותה התפוקה. כשהגענו לשקע טורפאן הוא דקלם לנו שזהו המקום הנמוך השני בעולם. כן, אנו יודעים, השבנו. לנו יש את המקום הראשון – ים המלח. דבר לא עזר. לא ירד לו האסימון.

 

זהו גל. כלומר דולקאן שאנו קוראים לו גל. אהב את השם הישראלי. איך שלא יהיה הוא נשלח לקניות.

האויגורים הם עם מוסלמי. עם של למעלה מ-8 מיליון המתגוררים בחבל ועוד כמה מאות אלפים בפזורות. בעיקר בקנדה ובצרפת. התאסלמו בסביבות 1000 לספירה. משתייכים לזרם הסוני. מוסלמים "לייט". אין כניסה לחזירים. אבל הבירה חוגגת. אביו של גל הוא חאג'. הרחיק עד מכה ומדינה למלא אחר מצוות העלייה לרגל. אדם מכובד בקהילה. לא הרבה מצליחים בכך. הסינים מערימים קשיים. צריך לדעת לעקוף. לדבריו, גל אינו עוין את הסינים. בשיחו שערכנו בין לבין אף אמר שהיה מוכן להתחתן עם סינית. אבל לא יעשה זאת מפאת הכבוד לאביו. כאן עוד דבקים במסורות של כיבוד אב וצו הקהילה. או שהוא אמר זאת רק לצרכי השיחה ולהשביע את האוזן המערבית? לך דע.

 

בעיר אחרת בחבל, קורלה, על שפתו של נהר, ניגשו אלינו 2 צעירים. היא והוא. אויגורים. זוג נשוי. סטודנטים בעיר הגדולה. רוצים לתרגל את האנגלית. אגב – הרבה סינים (וגם כאלה שאינם סינים) כאשר פוגשים בתייר מערבי מנסים לקשור איתו שיחה. "לתרגל את האנגלית". הוא דיבר. היא בעיקר חייכה. מפה לשם – משאת נפשם להגר לקנדה ולהצטרף לקהילה בפזורה. ולכן הם רוצים לתרגל את האנגלית. שלא "יפלו" במבחני ההגירה.

 

האויגורים, בניגוד לסינים, עם חביב. סימפטי. בדרך כלל חייכנים ומסבירי פנים. שלא כמו בני ההאן מזעיפי הפנים. נו טוב – הם מונים מעל למיליארד נפש והם בתחרות מתמדת.. כל שאתם צריכים לעשות ולהקדים שלום. שלום עליכם. ויד על הלב.  ותקבלו בחזרה יד על הלב וברכת עליכום הסאלם. ואז הדלתות פתוחות. ובאמת מקרב לב. ולא שיש להם הרבה מה להציע. אבל הכנסת אורחים – כבוד ומסורת שהולכים ביחד. עמדתי על המדרכה. זוגתי שתחיה נכנסה לחנות של מתקין כלי נגינה. מתוך עניין. אני לא בעניין. על אותו הזיוף איני מסוגל לחזור פעמיים. איך שלא יהיה מישהו נגע בזרועי. הסתובבתי. זקן אויגורי הציע לי כסא. ותה. ירוק כמובן. ולחם. אצלנו צמודים לבקבוק מים מינירליים וכאן צמודים לתרמוס ובו מים חמים ו/או תה. ודברנו. הוא בתורכית ואני בעברית. בעיקר שתינו, לעסנו, הסתכלנו בעוברים ושבים ושתקנו. ואז אמר הזקן משהו. שכן התנדב לתרגם – באנגלית: "הוא אומר שאתה נראה כמו אויגורי רק חסר לך הזקן." חייכתי ואמרתי תודה. בערבית. הוא חייך. אני חייכתי. זה עבד.

 

הזקן והשכן

 

לאויגורים, בהיותם קבוצת מיעוט, מותר להביא לעולם יותר מילד אחד. ולראייה משפחה מקומית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה דווקא לא חייך

 

ולא רק ילדים וזקנים. יש גם נציגה למגדר.

 

 

 

 

 

קשגר. נווה-מדבר. תחנת מסחר נושנה. כבר במאה הראשונה הקימה שושלת האן במקום זה מצודה לשמירה על צומת דרכי המשי. וכך נולד לו ישוב. עיר עתיקת יומין. האוזבקים, באחת מפלישותיהם, החריבו את העיר כליל. זה קרה ב-1514. המבנים ההולכים ונהרסים בימים אלה הם מהמאות 16 – 18. דרך המשי – למעשה דרכי המשי – אגדה בפני עצמה. שם שטבע העיתונאי הבריטי פטר הופקירק. רב-תרבותיות. מקבצים של עמעמים. בודהיזם, נצרות, אסלאם.

קשגר היא העיר המערבית ביותר בסין. יש אומרים כי היא יותר קרובה לת"א מאשר לבייג'ינג. בקו אווירי. ממוקמת בלב אסיה. הילה מעל ראשה. עיר קסומה ואגדית. כמו טימבוקטו שבמרכז אפריקה. בצנטרום של הפיילה. ובאותו תפקיד. החוליה המקשרת. רק שבמקום בין צפון לדרום כאן בין מזרח למערב. במפגש שבין ההרים השמימיים לרמת פמיר.

העיר קשגר ממוקמת בצומת דרכים חשוב ואסטרטגי. מפגש דרכי המשי. לכאן מתנקזות הדרכים. כאשר יוצאים מלב סין, שי-אן של ימינו, דרך מסדרון גאנסו, ופונים למערב פוגשים במדבר טקאלאמן (באויגורית – "מי שנכנס אינו יוצא"). עוקפים – בין אם דרך הזרוע הצפונית לאורך ההרים השמימיים – "טיין-שין" או מדרום לאורך במת פמיר הצפונית – הרמה הטיבטית –  ומגיעים לקשגר. מכאן יוצאות שלוש דרכים: צפונה לעמק פרגנה, לטשקנט, לבוכרה ולרוסיה, מערבה לסמרקנד, דושנבה ולאיראן/פרס, ודרומה לקשמיר ולהודו. מרקו פולו עבר כאן בשלהי המאה ה-13 בדרכו לפגוש את קובלאי-חאן, מייסד שושלת יואן ונכדו של ח'אן הח'אנים.

בעיר הזאת נרקמו מזימות בימים עברו. כאן שוּחק המשחק הגדול. עלילות ריגול. כולם כנגד כולם. הבריטים, הרוסים, הסינים, המקומיים. רוסיה שועטת מזרחה, הסינים דוחקים מערבה והבריטים פוקחים עין שאף לא אחד יגזול את היהלום שבכתר – הודו. הקונסוליה הבריטית בצד אחד. הרוסית בצד האחר. ובין לבין משתרעת העיר.

קשגר היא הבירה האויגורית. הסינים, בשיטתיות האופיינית להם ובלי סנטימנטים, הורסים את העיר האויגורית ובונים עיר סינית. מוחקים בכוח הזרוע את התרבות של האחר. גם אם הם משמרים מבנה כזה או אחר (בדרך כלל נמנעים מלהרוס מסגדים) אזי בסופו של יום הללו יהפכו לסיניים.

התושבים המקומיים – האויגורים – נאלצים לפנות את בתיהם ולעבור למבני מגורים שבנתה הממשלה. העיר המוסלמית, זו שצמחה באופן אורגני, נהרסת. במקומה נבנית עיר סינית מודרנית. שתי וערב של רחובות רחבים. שלושה עד ארבעה נתיבים למכוניות. בצידן נתיב לאופנים ולדו-גלגלי ממונע. נתיב נפרד המוגבה מנתיבי המכוניות. ומדרכות לאנשים שאף הן מוגבהות מנתיב הדו-גלגלי. ותכפילו זאת בשנים. בניינים גבוהים. מחופים בקרמיקה. "חרסינה של משתנות" קורא לכך צור שיזף. ולאזרח אין את הכסף למעבר. והמיסים גבוהים. והוא משועבד ורכושו אבד.

 

בנייה ציבורים למפונים אויגורים ולמהגרים סיניים. בעוד מספר שנים יהרסו המבנים הללו ויבנו אחרים. גבוהים יותר וכן הלאה:

 

 

 

 

 

 

העיר הישנה. האויגורית. זו שצמחה אורגאנית. שימו לב לסמטאות המתעקלות. לחיים שבהן. לעגלות הרתומות לחמור/פרד ומתפקדות כמוניות מקומיות. וכמובן ראו את בעלי המקצוע. רחובות של בעלי מלאכה. עוד מעט ויגורשו מכאן. לפנות מקום לסינים. ואל תשכחו להתבונן בבתים. לסגנונות הבנייה ולחומרי הבנייה – עץ ולבני טיט. לדלתות. גם הללו יסולקו בשל הדרך. אפילו "המרחב הציבורי" מגויס לצורכי פרנסה. ספרים, חייטים, נפחים וסוחרים.

 

הצילומים – לפי מסלול ההליכה ולא לפי נושאים.

 

קו התפר – מפגש בין חדש (באופק) ובין ישן (בקדמת התמונה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיר החדשה. הסינית. שימו לב כיצד בונים כביש. ומחקים סגנון מקומי. שימו לב לצורות המבנים. לחומרים. לחרסינה של המשתנות. ומעל הכול – מאו האפור עדין משגיח על האזור. הפסל השני בגובהו בסין של היו"ר לשעבר. אחר הפסל בצ'נגדו שבסצ'ואן. אם עדיין ניצב ושרד לאחר רעידת האדמה האחרונה…

 

תחילה מניחים קש

 

ואחר כך מבטנים

 

ואת הבניינים בונים כאילו בסגנון המקומי…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וישנו כמובן השוק. שוק יום א' המפורסם. ועליו – ברשימה הבאה.

 

למעוניינים להשקיע:

1) מיכאל פראודין (1966), הכיבוש הגדול קיסרות המונגולים, מערכות.

2) צור שיזף (1993), דרך המשי, ידיעות אחרונות.

3) דן דאור ויגאל צור (1994), סין, עם עובד.

4) Peter Hopkirk (1992), The Great Game, Kodansha

5) Peter Hopkirk (1984), Foreign Devils on the Silk Road, Amherst

6) Colin Thubron (2006), Shadow of the Silk Road, Harper

7) Lutz Kleveman (2003), The New Great Game, Grove

 

צילומים: משה הרפז (אוקטובר 2004)
 

בוקר עם צבי טולקובסקי

צבי טולקובסקי – לא דן טולקובסקי – מציג תערוכה של עבודות חדשות, מעודכנות, בת"א. עכשיו אני יודע כיצד נראה האדם המסתתר תחת השם. צבי טוען שהוא הרים ידיים בנושא של "החלפתו" בדן טולקובסקי. זה שהיה מפקד חיל האוויר לפני כך וכך שנים וכים תעשיין. התרגל לכך. כבר בעת שירותו כטכנאי מטוסים, לאחר חתימת טופס הכשירות של המטוס, נזרקה השאלה באוויר – איך יכול להיות שמפקד החייל חתום על טופס הבדיקה?

 

הזמנה לתערוכה: צד א

 

הזמנה לתערוכה: צד ב

צבי לוגם כוס מים. כפיצוי על מועקת הלחות התל-אביבית. בירושלים זה אחרת. "הלך רוח" – שמה של התערוכה. רוב הציורים בפורמט קטן. חלקם בפורמט בינוני. עמוסים, דחוסים בפרטים, רב-שכבתיים. "כמתחייב ממה שקורה באמנות משנות ה-90 ואילך." מסביר צבי. מילים, רישומים, קולאז'ים, צבעים, אוסף של פרטים. טכניקה מעורבת.

 

אין לעבודות שמות. רק מספרים סדורים: 1, 3, 25… משהו בציורים התלויים בחלל הקטן של הגלריה – חדרבדירת שיכון –  מזכיר, ולו לרגע קט, את פול קלי או חואן מירו. אולי הפורמט והדחיסות. המימדים הקטנים (יחסית) מחייבים את הצופה להתקרב. "לסגור מרחק". ליצור אינטימיות של קרבה. עד כדי למשש את שכבות הצבע ולרצות לגרד ולהסיר ולקלף שכבה אחר שכבה. לחשוף את קודמתה. חתך היסטורי של תהליך היצירה של היצירה. המבקר כארכיאולוג הטכנולוגיה. כמתעד הדרך. תר אחר הרבדים האישיים – הטכנולוגים כמו גם החברתיים/תרבותיים.

אין לצבי תיאוריה מאחרי התצוגה (אם יש לו אזי הוא נמנע מלומר זאת). "אין זה טקסט מצויר." אומר צבי ומבהיר: "מי שרוצה הסבר – שיחפש טקסט מצויר." הציורים נתונים לפרשנות אישית. התרשמות סובייקטיבית. מתאים לנו. אנו טוענים: או שהציור "מדבר" אילנו, מושך את תשומת הלב, מעורר תחושה, מעודד שיח – וככול שהציור נתון לקריאה ומתבוננים בו עוד ועוד, כך נגלים ומתגלים פרטים נוספים ומרכיבים חדשים ושכבות מתקלפות ופושטות צורה. או שלא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבנו לביתנו. ניגשתי לספריה ושלפתי את הספר (אשר זכרתי אודות קיומו): צבי טולקובסקי (1988), הוצאת בצלאל. מהדורה בת 500 עותקים חתומה וממוספרת ע"י האמן. אנו מחזיקים בעותק 467.

 

מביא אני דברים בשם אומרם. וכך כותב צבי ב"פתח דבר" של ספרו (ע' 11):

שנות האדם מעטות כדי לחוש ולדעת עומק הצלילה או גובהו של הניתור מן הקרקע המוצקה, אשר גם היא לעיתים כנטל בעוצמתה המושכת ודורשת קירבה אין סופית.

הפניות אל האדם, כוחות הטבע, או עצמים קרובים הם השיח האישי עם העולם כולו שאינו יודע מה לנו הצורך העז לארגן את הדברים ולרדת לסודותיו הנעלמים.

המסעות הם תמצית המהות, חלקם מסעות הנפש המשתוקקת לדומייה, והאחרים הם הודאות המתסיסה כי הנה קרבה הפיסגה אשר ממנה נראה המרחב שאין ממנו והלאה…

כולי ופנימי מן הפנים אל החוץ והמחוץ אל תוכי חד הם!

 וזאת כתב אדם שאמר לי לפני מספר דקות שאין מאחורי ציוריו שום תיאוריה…

 

צילומים: משה הרפז (יולי 2009)
 

צהוב (4): קמילה באור השמש החורכת

הקיץ הגיע. בוודאות. היום הארוך ביותר בשנה שחלף רק מחזק זאת. השמש חרכה כמעט הכול. היובש משלים את המלאכה. יצאתי לשדות. ראיתי צהובים חיוורים, כמעט חומים. רק אתמול פרחו וזהרו ביפי צבעוניותם והיום… וראיתי כאלה שהצהוב העז של האביב נמחק מהם. צהוב דהוי. וגם עקבותיו של עובר אורח ראיתי.

 

"וכך נסקה החמה והסיקה כבשן יוקד, והזמן הוכּה, והשעה אבדה, ועשתונות העולם הובסו. מפל אש. אש צלולה. יום לוהב אש. אדי-אש נוצצים סימאו ארצה אין-מנוס, אפור, מתלקח על-פני כל, ועל אובך השדות המתעלפים, ומן השמים לא נותר דבר, יתר תכלתם התלבנה, וצועקת נשתפכה מצולהבת, שיכורת גחלי זהב לבן, ולא מנוקים משיירי כחול, קיציים מאד עד תכלית." (ס. יזהר, ימי צקלג, ע' 763)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אכן, לא תוכל להכחיש, כי גם בלהוט הכבשן הזה ובקרבו – מפרכס, לאמיתו, יום-זיו צוהל, מחוץ לכל תלאובותיו ושריפתו, ואין לכפור באותם קטעי-הכחול הממשיים האלה, המתרוצצים בחדוה לא-בלומה בין שמים וארץ, מתנפנפים ומכים עד הרחק, כהכות כבסים על חבל ברוח-קיץ כחולה, נושמים חירות מרוחב חזה, בריאות שזופה ולבנת-שינים, תנועה מצטחצחת בחלל, מין בטחה מובנה מאליה, נפוצה עליזת זהוב וחם, עד כי לא תוכל להגביה עיניים אליו למעלה, שכן מיד הן מוכות עצמת הזוהר, לבן ומרשיף, עולם אש, ישרה, לבנה גבוהה מאד, מצטעקת, כגביעי-זכוכית, צחי-דקות, מתפקעים מדי רגע, חדים מאד, לוהבים וצליליים להפליא." (שם, ע' 764 – 765)

 

צילומים: משה הרפז (יוני 2009)