יום שלישי. שביעי ביולי. עמוד 6 בעיתון "הארץ". כותרת: "150 הרוגים במהומות במערב המדינה". 86 מילים בסך הכול. עמוד 22 בעיתון "מעריב". כותרת: "עשרות הרוגים בהפגנת מוסלמים". 296 מילים. גם תמונה ומפה בצידה. בשתי הכתבות משובש שם בירת החבל המערבי של סין – "אורמקי". צ"ל "אורומצ'י". Q בסינית = צ' בעברית. 10 שניות חשיפה למכוניות בוערות באורומצ'י בחדשות בערוץ 10. אף לא מילה ב"לונדון וקירשנבאום". היכן זה שהחליף את ניצן הורוביץ? ביום רביעי כבר היה יותר "בשר" בעיתון "הארץ". גם שם העיר תוקן. בעמוד הראשון הייתה הפניה לעמוד 6. אבל עדיין בעמודים האחרונים של חדשות העולם. וגם בטלוויזיה. ב"מעריב" – NADA. גיא זוהר (ערוץ 10 – "היום שהיה") דיווח שהסינים הודיעו כי מי שיפגין יוצא להורג. חד וחלק. ביום חמישי הופיעה בעיתון "הארץ" ההתייחסות למהומות שבמערב סין בעמוד 7. ב"מעריב" – שוב NADA. אני לא חסיד של החדשות באינטרנט ולא בחנתי הנעשה במשך השבוע ב-YNET או ב-NRG. אבל כשפתחתי את האינטרנט בשביל להכניס קישורים נוכחתי כי האתר של האויגורים מעודכן בצורה שוטפת בעניין המהומות האחרונות. היום, יום שישי ה-10 ביולי, ההתעניינות פסקה.
רק לפני ימים ספורים כיכבה איראן בכותרות. נו טוב – זה בגלל פצצת האטום שיש או שאין לה. כמו באיראן כן גם בסין – השלטון מקשה על התקשורת לדווח. בטח שלא בזמן אמת. באיראן היו בחירות ומיד יצאו בהפגנות. והתקשורת נשארה. ואילו בקצה סין לא היה למה לחכות. לכאורה. לא יודעים מתי יתפרץ הר הגעש. מטבע הדברים – אם באמת זהו סדר החשיבות – עסקה התקשורת בשבוע זה במסיבות ההלוויה של מייקל ג'קסון. המת גנב את ההצגה. וכן, הייתה לנו מדבקה שמנבאת התקף לב. או שלא…
אורומצ'י היא בירת חבל שינג'יאנג. המחוז המערבי ביותר בסין. פעם קראו לו תורכיסטאן המזרחית. משמעות הסיומת "סטאן" היא הארץ של… (להכניס את שם העם). פקיסטאן, אפגניסטאן, קירגיסטאן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, כורדיסטאן, רג'יסטאן, טג'יקיסטאן, טורקמניסטאן וכן הלאה. והמהדרין יוסיפו – חמאסטאן. חבל ארץ ענק. מעל ל- 2 מיליון קמ"ר. כחמישית שטחה של סין. ברובו מדבר. חולות. מדבר גובי ושלוחותיו. אזור עני במשקעים. מעוטר ברכסי הרים נשגבים. מכוסים בשלגי נצח. נאות מדבר קסומות ונחל איתן – טארים – הנבלע בחולות. מרבית תושביו, לפחות עד היום, הם האויגורים.
מחוז שינג'יאנג (מקור: ויקיפדיה)
האויגורים הם עם ממוצא תורכי. תורכים שחורים. התורכים הלבנים כבשו את אסיה הקטנה. התורכים השחורים נשארו במרכזה של אסיה. ג'ינגיס-חאן, בהכניעו את האויגורים, אימץ את הכתב שלהם. תאמינו או לא – המונגולים שהגיעו עד פולין ובגדד היו ללא שפה כתובה. הכתב – תעתיק ערבי. ובכלל, המשותף לאויגורים, קירגיזים, אוזבקים, קזחים ולתורכים הוא המוצא האתני המשותף. פלגים תורכיים. כל העמים הללו דוברי תורכית – דיאלקטים של תורכית – ויכולים לדבר ולתקשר, במאמץ קטן, זה עם זה. הכתב? זו אופרה אחרת. כל שבט אוחז בכתב אחר. אותיות ערביות (במזרח), קיריליות (במרכז), לטיניות (במערב). הכול באסיה כמובן.
לאחר נפילת שושלת האן בסין (220 לספירה) הקימו האויגורים מדינה לעצמם. היא החזיקה, בצורה כזאת או אחרת כאלף שנה. בשלב מסוים ממלכה גדולה. בשנים אחרות התפרקה לשתי ממלכות. הממלכה המערבית החזיקה מעמד עד 1209 עת נכבשה ע"י המונגולים. היום שולטים באזור הסינים. בין לבין נשלט האזור ע"י הח'אנים המונגוליים, קיסרות סין (שושלת יואן), ממלכת דזונגריה,(פרוש השם במונגולית – שמאל. שבט לוחמים ששכן מצפון להרים השמימיים והיה מופקד על כנפו השמאלית של ג'ינגיס חאן. ומכאן השם). ושוב הסינים (שושלות מינג ומאנצ'ו). אבל השליטה הייתה רופפת. אם בכלל. המעוז המערבי ביותר של החומה הסינית היה בדואן-חואנג ("הלפיד הבוער"). בצידו המזרחי של המדבר. מכאן ואילך השתרע הספר והסינים, גם בימיהם הטובים, החזיקו רק תחנות משמר.
במאה ה-15 ערך טימור לנג – "הפיסח" – ערך מסע מלחמה במערב האזור. פלש, לקח שלל ושבויים וחזר לסמרקנד. במאה ה-16 שלט אבאח חוג'א האויגורי באזור המערבי. גיבור מקומי. בין 1864 ל- 1878 הקים באזור יעקוּב ביי (בג) – "הח'אן של תורכיסטאן המזרחית" – מדינה מוסלמית שבירתה קשגר ושנתמכה ע"י האימפריה העות'מנית. טריז בעורף של הקוזק הרוסי. אז קראו לאזור קשגריה – ע"ש העיר הראשה. בסופו של דבר הכניעו הסינים את המרד המוסלמי. ב-1912, לאחר התרסקות הקיסרות הסינית, שלטו באזור "אלי מלחמה". תופעה ידועה. כמו אלפיים שנה לפני כן, בטרם איחד הקיסר צ'ין את ההאנים לממלכה אחת (כן זה הקיסר עם משמר חיילי הטרה-קוטה בני האלמוות). האויגורים עטו על ההזדמנות והחל מ-1928 שוב שלטו באזור. שלטון עצמאי/אוטונומי. ככול שנחלשה סין גברה ידה של רוסיה. הרוסים התיישבו באורומצ'י. צ'אנג-קאי-שק כבש את האזור ב-1941. ואחר כך הופנתה תשומת הלב למלחמת העולם השנייה ולמלחמות הפנימיות בסין.
מראות מקברו של הגיבור המקומי – אבאח חוג'א:
כאמור, הסינים, בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת, בנצלם את העובדה שהעולם היה טרוד בהתאוששות ממלחמת העולם השנייה שנכפתה עליו, הרחיבו את שטחה של סין וספחו אליה שטחים נוספים. הקומוניסטים השתלטו על האזור ב- 1949. כמו גם על מונגוליה הפנימית ועל טיבט. "רכשו" שלושה מחוזות חדשים. השם "תורכיסטאן המזרחית" הומר ל"שינג'יאנג". משמעותו השטחים החדשים/המשוחררים. מבין שלושת העמים שנכבשו –"שוחררו" – האויגורים, הטיבטים והמונגולים – האויגורים מעיזים להתעמת במינון גבוה עם ההאנים. הטיבטים פחות. אבל להם יש את הדאלי-למה. ואת התקשורת. ולאויגורים אין. והמונגולים סתם הולכים מקופלי זנב והראש באדמה ושותקים. הם אפילו לא מנסים. או שאנחנו לא יודעים על כך דבר.
הסינים, לאחר הכיבוש האחרון ב-1949, מבצעים בחבל סיניפיקציה. כיבוש אתני. כמו שעשו בזמנו הרוסים בשנים האדומות מעבר לגבול. מנסים להפוך את קבוצת הרוב (המקומי) למיעוט. באסטוניה הרוסים כמעט והצליחו. מיישבים את ההאנים כמעט בכול מקום. במהרה הם יהפכו לרוב בשינג'יאנג. מחוז חדש. פיתוח מואץ. שטחים לניסוים צבאיים וגרעיניים. מאגרי נפט וגז תת-קרקעיים. מינרלים בשפע. זיהום סביבתי. וותק של מאות שנים כאזור ספר מול החזית הרוסית.
מחוז חדש – בירה חדשה. אורומצ'י הוקמה ב-1767 על-ידי חיילים סיניים. היא לא התקיימה לפני כן. כמעט 3 מיליון איש מתגוררים בה כיום. מיושבת ברובה ע"י ההאנים. עיר אפורה. ברובה מודרנית. גורדי שחקים מודרניים. עמוסה לעיפה בכלי-רכב. המחצבים הנכרים ממעמקי האדמה רוממו את העיר. לא פלא שכאן יצאו ההאנים המדכאים במאבק אלים כנגד האויגורים המדוכאים. בקשגר – להיפך. בשל המהומות האלימות שמתרחשות לעתים קרובות היה האזור עד אמצע שנות ה-80 בחזקת אסור לתיירים. מדריך לונלי-פלאנט לסין (1994) כותב על עיר של פחות ממיליון, שלא ברור אם ניתן להגיע אליה, ובכלל – מה יש לתייר לעשות שם? בעיר הזאת התרחשו, לפי דיווחים, חלק גדול מהאירועים האחרונים, האלימים, בין ההאנים לאויגורים. ובין האויגורים למשטרה.
"פירוש השם שינג'יאנג הוא 'השטחים החדשים'. כך קוראים לאזור לאחר השחרור." אמר דולקאן, המדריך האויגורי. דולקאן, בעברית, משמעותו גל. מכאן והילך נקרא לו בשם גל. "סליחה," אמרתי. ושאלתי: "ממה בדיוק הסינים שחררו אתכם?" התורכי הפך באחת לאשכנזי. יותר לבן ממייקל ג'קסון. הוא שידר מצוקה. לא לחצתי עליו יותר. גל הוא מדריך טיפוסי מבית היוצר הסיני. מדקלם. כאילו מקריא מספר. בנוסף לשם החבל פרש בפנינו נתונים גיאוגרפיים ופיזיים. כך וכך קמ"ר, כך וכך מעלות… ובכלל, המדריכים הסיניים, גם אם לא ממש האנים, עשויים מאותו השטאנץ. ואת זה הם סופגים באוניברסיטאות המכשירות אותם כמדריכים. נטולי יכולת לאלתר או לקבל החלטה או להתגמש. שימו רובוט ותקבלו פחות או יותר את אותה התפוקה. כשהגענו לשקע טורפאן הוא דקלם לנו שזהו המקום הנמוך השני בעולם. כן, אנו יודעים, השבנו. לנו יש את המקום הראשון – ים המלח. דבר לא עזר. לא ירד לו האסימון.
זהו גל. כלומר דולקאן שאנו קוראים לו גל. אהב את השם הישראלי. איך שלא יהיה הוא נשלח לקניות.
האויגורים הם עם מוסלמי. עם של למעלה מ-8 מיליון המתגוררים בחבל ועוד כמה מאות אלפים בפזורות. בעיקר בקנדה ובצרפת. התאסלמו בסביבות 1000 לספירה. משתייכים לזרם הסוני. מוסלמים "לייט". אין כניסה לחזירים. אבל הבירה חוגגת. אביו של גל הוא חאג'. הרחיק עד מכה ומדינה למלא אחר מצוות העלייה לרגל. אדם מכובד בקהילה. לא הרבה מצליחים בכך. הסינים מערימים קשיים. צריך לדעת לעקוף. לדבריו, גל אינו עוין את הסינים. בשיחו שערכנו בין לבין אף אמר שהיה מוכן להתחתן עם סינית. אבל לא יעשה זאת מפאת הכבוד לאביו. כאן עוד דבקים במסורות של כיבוד אב וצו הקהילה. או שהוא אמר זאת רק לצרכי השיחה ולהשביע את האוזן המערבית? לך דע.
בעיר אחרת בחבל, קורלה, על שפתו של נהר, ניגשו אלינו 2 צעירים. היא והוא. אויגורים. זוג נשוי. סטודנטים בעיר הגדולה. רוצים לתרגל את האנגלית. אגב – הרבה סינים (וגם כאלה שאינם סינים) כאשר פוגשים בתייר מערבי מנסים לקשור איתו שיחה. "לתרגל את האנגלית". הוא דיבר. היא בעיקר חייכה. מפה לשם – משאת נפשם להגר לקנדה ולהצטרף לקהילה בפזורה. ולכן הם רוצים לתרגל את האנגלית. שלא "יפלו" במבחני ההגירה.
האויגורים, בניגוד לסינים, עם חביב. סימפטי. בדרך כלל חייכנים ומסבירי פנים. שלא כמו בני ההאן מזעיפי הפנים. נו טוב – הם מונים מעל למיליארד נפש והם בתחרות מתמדת.. כל שאתם צריכים לעשות ולהקדים שלום. שלום עליכם. ויד על הלב. ותקבלו בחזרה יד על הלב וברכת עליכום הסאלם. ואז הדלתות פתוחות. ובאמת מקרב לב. ולא שיש להם הרבה מה להציע. אבל הכנסת אורחים – כבוד ומסורת שהולכים ביחד. עמדתי על המדרכה. זוגתי שתחיה נכנסה לחנות של מתקין כלי נגינה. מתוך עניין. אני לא בעניין. על אותו הזיוף איני מסוגל לחזור פעמיים. איך שלא יהיה מישהו נגע בזרועי. הסתובבתי. זקן אויגורי הציע לי כסא. ותה. ירוק כמובן. ולחם. אצלנו צמודים לבקבוק מים מינירליים וכאן צמודים לתרמוס ובו מים חמים ו/או תה. ודברנו. הוא בתורכית ואני בעברית. בעיקר שתינו, לעסנו, הסתכלנו בעוברים ושבים ושתקנו. ואז אמר הזקן משהו. שכן התנדב לתרגם – באנגלית: "הוא אומר שאתה נראה כמו אויגורי רק חסר לך הזקן." חייכתי ואמרתי תודה. בערבית. הוא חייך. אני חייכתי. זה עבד.
הזקן והשכן
לאויגורים, בהיותם קבוצת מיעוט, מותר להביא לעולם יותר מילד אחד. ולראייה משפחה מקומית.
זה דווקא לא חייך
ולא רק ילדים וזקנים. יש גם נציגה למגדר.
קשגר. נווה-מדבר. תחנת מסחר נושנה. כבר במאה הראשונה הקימה שושלת האן במקום זה מצודה לשמירה על צומת דרכי המשי. וכך נולד לו ישוב. עיר עתיקת יומין. האוזבקים, באחת מפלישותיהם, החריבו את העיר כליל. זה קרה ב-1514. המבנים ההולכים ונהרסים בימים אלה הם מהמאות 16 – 18. דרך המשי – למעשה דרכי המשי – אגדה בפני עצמה. שם שטבע העיתונאי הבריטי פטר הופקירק. רב-תרבותיות. מקבצים של עמעמים. בודהיזם, נצרות, אסלאם.
קשגר היא העיר המערבית ביותר בסין. יש אומרים כי היא יותר קרובה לת"א מאשר לבייג'ינג. בקו אווירי. ממוקמת בלב אסיה. הילה מעל ראשה. עיר קסומה ואגדית. כמו טימבוקטו שבמרכז אפריקה. בצנטרום של הפיילה. ובאותו תפקיד. החוליה המקשרת. רק שבמקום בין צפון לדרום כאן בין מזרח למערב. במפגש שבין ההרים השמימיים לרמת פמיר.
העיר קשגר ממוקמת בצומת דרכים חשוב ואסטרטגי. מפגש דרכי המשי. לכאן מתנקזות הדרכים. כאשר יוצאים מלב סין, שי-אן של ימינו, דרך מסדרון גאנסו, ופונים למערב פוגשים במדבר טקאלאמן (באויגורית – "מי שנכנס אינו יוצא"). עוקפים – בין אם דרך הזרוע הצפונית לאורך ההרים השמימיים – "טיין-שין" או מדרום לאורך במת פמיר הצפונית – הרמה הטיבטית – ומגיעים לקשגר. מכאן יוצאות שלוש דרכים: צפונה לעמק פרגנה, לטשקנט, לבוכרה ולרוסיה, מערבה לסמרקנד, דושנבה ולאיראן/פרס, ודרומה לקשמיר ולהודו. מרקו פולו עבר כאן בשלהי המאה ה-13 בדרכו לפגוש את קובלאי-חאן, מייסד שושלת יואן ונכדו של ח'אן הח'אנים.
בעיר הזאת נרקמו מזימות בימים עברו. כאן שוּחק המשחק הגדול. עלילות ריגול. כולם כנגד כולם. הבריטים, הרוסים, הסינים, המקומיים. רוסיה שועטת מזרחה, הסינים דוחקים מערבה והבריטים פוקחים עין שאף לא אחד יגזול את היהלום שבכתר – הודו. הקונסוליה הבריטית בצד אחד. הרוסית בצד האחר. ובין לבין משתרעת העיר.
קשגר היא הבירה האויגורית. הסינים, בשיטתיות האופיינית להם ובלי סנטימנטים, הורסים את העיר האויגורית ובונים עיר סינית. מוחקים בכוח הזרוע את התרבות של האחר. גם אם הם משמרים מבנה כזה או אחר (בדרך כלל נמנעים מלהרוס מסגדים) אזי בסופו של יום הללו יהפכו לסיניים.
התושבים המקומיים – האויגורים – נאלצים לפנות את בתיהם ולעבור למבני מגורים שבנתה הממשלה. העיר המוסלמית, זו שצמחה באופן אורגני, נהרסת. במקומה נבנית עיר סינית מודרנית. שתי וערב של רחובות רחבים. שלושה עד ארבעה נתיבים למכוניות. בצידן נתיב לאופנים ולדו-גלגלי ממונע. נתיב נפרד המוגבה מנתיבי המכוניות. ומדרכות לאנשים שאף הן מוגבהות מנתיב הדו-גלגלי. ותכפילו זאת בשנים. בניינים גבוהים. מחופים בקרמיקה. "חרסינה של משתנות" קורא לכך צור שיזף. ולאזרח אין את הכסף למעבר. והמיסים גבוהים. והוא משועבד ורכושו אבד.
בנייה ציבורים למפונים אויגורים ולמהגרים סיניים. בעוד מספר שנים יהרסו המבנים הללו ויבנו אחרים. גבוהים יותר וכן הלאה:
העיר הישנה. האויגורית. זו שצמחה אורגאנית. שימו לב לסמטאות המתעקלות. לחיים שבהן. לעגלות הרתומות לחמור/פרד ומתפקדות כמוניות מקומיות. וכמובן ראו את בעלי המקצוע. רחובות של בעלי מלאכה. עוד מעט ויגורשו מכאן. לפנות מקום לסינים. ואל תשכחו להתבונן בבתים. לסגנונות הבנייה ולחומרי הבנייה – עץ ולבני טיט. לדלתות. גם הללו יסולקו בשל הדרך. אפילו "המרחב הציבורי" מגויס לצורכי פרנסה. ספרים, חייטים, נפחים וסוחרים.
הצילומים – לפי מסלול ההליכה ולא לפי נושאים.
קו התפר – מפגש בין חדש (באופק) ובין ישן (בקדמת התמונה)
העיר החדשה. הסינית. שימו לב כיצד בונים כביש. ומחקים סגנון מקומי. שימו לב לצורות המבנים. לחומרים. לחרסינה של המשתנות. ומעל הכול – מאו האפור עדין משגיח על האזור. הפסל השני בגובהו בסין של היו"ר לשעבר. אחר הפסל בצ'נגדו שבסצ'ואן. אם עדיין ניצב ושרד לאחר רעידת האדמה האחרונה…
תחילה מניחים קש
ואחר כך מבטנים
ואת הבניינים בונים כאילו בסגנון המקומי…
וישנו כמובן השוק. שוק יום א' המפורסם. ועליו – ברשימה הבאה.
למעוניינים להשקיע:
1) מיכאל פראודין (1966), הכיבוש הגדול קיסרות המונגולים, מערכות.
2) צור שיזף (1993), דרך המשי, ידיעות אחרונות.
3) דן דאור ויגאל צור (1994), סין, עם עובד.
4) Peter Hopkirk (1992), The Great Game, Kodansha
5) Peter Hopkirk (1984), Foreign Devils on the Silk Road, Amherst
6) Colin Thubron (2006), Shadow of the Silk Road, Harper
7) Lutz Kleveman (2003), The New Great Game, Grove
צילומים: משה הרפז (אוקטובר 2004)
משה הרפז 