משה הרפז
חיפשתי חומר אודות דבר-מה. בין לבין צד את מבטי מאמר הנושא את הכותרת הבאה: "שרידים ממלחמת העולם הראשונה לאור נחל בשור (ואדי עזה) ובסביבתו" (אמנון גת, קתדרה 117, תשרי תשס"ו, עמ' 124-104). קראתיו וקיבלתי החלטה. לשזוף במו עיני אחד מן השרידים המתוארים במאמר. אתר 9 במאמר הנ"ל.
או-טו-טו נכנס יום העצמאות ויום הזיכרון יפוג לשנה. הטכסים הסתיימו. הזיקוקים מוכנים. השמש בדרך לשקוע. הירח טרם עלה. עדיין אור. והזיכרון?
כפי שכתבתי אי-שם באחת הרשימות – ישבתי על ראש התל ורשמתי את סביבותי. תחילה בשטח וסיום על שולחני. וזה מה שיצא:
16 באפריל 2015 / כ"ו ניסן התשע"ה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי להציג מספר תצלומים ותובנות מאנדרטת השואה בבוקרשט. אגב, היא לא רק ליהודים אלא גם לבני הרומה. הצוענים בשפתנו. אנדרטה אחת למיעוטים.
מאבק על זהות: משותפת או ייחודית?
זהות, אותה מילה שלא הופיעה במילונו של ריימונד ויליאמס [1], שיצא לאור לראשונה ב-1976, הפכה לדומיננטית ביותר בעשורים האחרונים. כיום זהות היא מילת מפתח בשיח: הן האקדמי והן הציבורי. הספרות העוסקת בסוגיית הזהות מלמדת כי קיימות שתי נקודות השקפה בסיסיות: האחת שמתבוננת בזהות בזווית ראייה קלאסית/מסורתית והשנייה הינה זווית חדשה, בתר-מודרנית. בתפישה הראשונה נטען למודל מסורתי שבו כל הכוחות הדינמיים שפועלים בו-בזמן – כדוגמת מעמדות ומגדר – יוצרים זהות אחידה, יציבה וקוהרנטית. בתפישה השנייה, הרווחת לאחרונה, מוצגת זהות כמארג שמעוצב על-ידי כוחות חברתיים ופסיכולוגיים. במודל זה זהויות הן מקוטעות, בעלות סתירות ומרובות משמעויות. זהויות אינן נשארות קבועות אלא משתנות כתוצאה מכוחות חברתיים לרבות דינמיקה של מעמדות, לאומיות, דת, מין, מגדר, גזענות ואתניות, והזהות יכולה להיות מוכללת או בעלת ריבויים.
משה הרפז 