משה הרפז
סין. מחוז צ'ינגיאנג. השטחים החדשים. לשעבר תורכמניסטאן המזרחית. לשעבר הקיסרות האויגורית. מדבר טאקאלאמאקאן. שלוחה של מדבר גובי. אנו משייטים לאורכה של השלוחה הצפונית של נאות המדבר העוטפות את המדבר. מצפון ההרים השמימיים. מזינים במים את מרגלותיהם. את נאות המדבר. קשגר. קורלה. טורפאן.
סכסוכים רבותי, סכסוכים! וגם קונפליקטים ואפילו מלחמות…
שישי. בוקר. מרפסת. ארוחת-בוקר. עיתון. כתבה. וזאת כותרתה: "לאן נעלמו המלחמות?" (יובל נח הררי, מוסף הארץ, 13 ביולי 2012). והשורות הראשונות, אם יורשה לי לצטט, הן:
"אחת התופעות המשמחות ביותר בהיסטוריה של דורנו הנה היעלמות המלחמות מהעולם. אנו חיים בעידן השליו ביותר בהיסטוריה. בעבר, מלחמות בינלאומיות היו מצב קבוע. כל ממלכה ושבט חיו תחת איום מתמיד שהממלכה השכנה עשוי לפלוש לשטחם, לכבוש אותם ולהעלים אותם מן המפה. מאז 1945, אף מדינה שזכתה להכרה בינלאומית לא נכבשה והועלמה מהמפה בידי אויב חיצוני. ב-1849 כבשה סין את טיבט וסיפחה אותה, אך טיבט לא היתה חברה באו"ם ומעמדה הריבוני לא זכה להכרה בינלאומית. באוגוסט 1990 כבשה עיראק את כווית, אלא שתוך חצי שנה סילקה קואליציה עולמית את העיראקים וכוננה מחדש את עצמאותה של כווית."
שאלתי את עצמי: האומנם? הם באמת פסו מלחמות מן העולם? האמת ניתנת לומר כי הייתה לי, באחת המגרות, מחשבה להוציא לאור פוסט בנושא קונפליקטים. והנה קופץ לו הטריגר למימוש הרעיון, להוציא מן הכוח אל הפועל, אל מול עיני.
מהלך הייתי בחוצות ירושלים. חש אתה את מלאכת הבנייה. להיכן שמבטך יוליך אותך – עגורנים תמצא.
נתחיל בשיר ולאחר מכן נמשיך אל העיר:
שקיעה ורודה בין הגגות / אספלט כחול מלמטה / עיני נשים נוגות, נוגות / אומרות לערב "למה באת?" // הפנסים פרחי העיר / מלבלבים באור ניחוח / אביב חשמל עצוב בהיר / משכרונו אסור לברוח //… ("ערב עירוני" – נתן אלתרמן).
אוהב אני את סיפוריו של גבריאל גרסיה מארקס. הקולומביאני. החל מן הפרסום הראשון שהופיע בעברית. את הפנטזייה. קראתי את כל שתורגם לעברית. מרבית הכותרים הרלוונטיים צפונים בספרייתי הפרטית. הספר היחידי שלא סיימתי היה דווקא הספר האוטו-ביוגרפי שלו. לקחתי אותו למסע בסין. מטוסים, רכבות – נאדה. הלכתי לאיבוד ביער משפחתו הענפה. בין הדודים והדודות. ולא שבתי אליו לניסיון נוסף.
לעומתו, לא הצלחתי לצלוח את ספריו של מריו ורגס יוסה. להלן "מו"י". הפרואני. אף ספר! ניסיתי את "העיר והכלבים" וכשלתי. ניסיתי את "הסיפור של מייטה" ועצרתי במחצית הדרך. אפילו ב"יוליסס" של סופר אירי התקדמותי הייתה מרובה מכך. ואחר-כך כלל לא ניסיתי.
ושוב אתם מוצאים אותנו ביום שישי. על הבוקר ירדנו לדרום-ת"א. מצאנו חניה. אך לא בצל… You can't win them all. זוגתי פנתה להיכן שפנתה ואני פניתי לכיוון אחר. ונדברנו להיפגש כעבור שעה ומחצה. הלכתי אל המרכז המסחרי של שכונת נווה עופר. עם היווסדה קראו לשכונה בשם תל כביר. אחר-כך קרה מה שקרה, נפרד מאתנו והמירו את השם על שם… ואולי משנה שם משנה מזל. ואולי החליטו פרנסי העיר להתנתק מהעבר הלא-יהודי ומן השם שמנציח את האחר.
"אל גינת אגוז ירדתי…" כך שח המשורר ששורר את שיר השירים. ואני? אני יצאתי מהמשרד במטרה אחת ויחידה. לשבור את הרעב שהתגנב לקראת הצהרים המאוחרים. פיתרון ישראלי. מקומי. לנגב חומוס. ובדרך מן המשרד אל המרכז המסחרי של הדר-יוסף (הגדול והדרומי מבין השניים הקיימים), מהלך של עשר דקות של הליכה נינוחה שחלקן עובר בשצ"פ – שטח ציבורי פתוח – שבמקרה שלנו דווקא נטוע באיקליפטוסים, חלפתי על-פני גינה קהילתית. לא התעצלתי. באחת סבתי לאחור. החומוס יחכה. שבתי למשרד, לקחתי את המצלמה, וחזרתי לצלם:
רשימה זאת מוקדשת לרחוב אלנבי בת"א. וקצת ימינה ושמאלה. הצצה לחצרות האחוריות. וגם לקדמתו של הרחוב. אבל לפני כן – רגע של שיר:
בעיר הזאת אני / כבר גר כל כך הרבה שנים / וחי לי פה את כל חיי / כמו איזה עירוני קנאי // מרפסת פלוס דירה / תמונה על קיר ומנורה / עם שמש רוח ועם ים / ועם אישה אוהבת גם // … ("בעיר הזאת" – יוסי בנאי)
משה הרפז 
