Monthly Archives: מרץ 2010

גני לוקסמבורג

בוקר בפריז. נותרו 10 שעות לתחילת המסע בחזרה לארצנו. מה עושים בזמן הפנוי? כיצד ועל מה "שורפים" אותו?. הרי לכם תשובה: חוצים את הרחוב ונכנסים לגני לוקסמבורג. כלומר, זה מה שאנו עשינו. מהלכים בחוצות הגן ו"גונבים" ביקור קצר במוזיאון לוקסמבורג שבו התקיימה תערוכה של אמנים סוריאליסטיים. להמשיך לקרוא

33 תותים ברמת השרון

היו לנו גלובוסים, פינגווינים, שוורים, ספסלים. פיסול סדרתי. ואריאציה על נושא. וכולם בתל-אביב. אמנם עונת התותים כבר מאחורינו אבל בכול זאת החלטתי להוציא לאור את הרשימה, שכפי שאתם מבינים, הוכנה לפני מספר חודשים ובאו אחרות והקדימוה.

"תות שדה ברמת השרון". כך שר משה בקר לפני שנים. ואכן, בזמנו, הייתה רמה"ש מזוהה כבירת תות השדה. ויש מה לקטוף ברחובה הראשי של המושבה שבלית ברירה הפכה לעיר. אז קטפתי 33 תותים.

מרים דאובר: העלמות מתותלנד

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [20] – בורות ההריגה ביער טרנוב

יער בוצ'ינה. זבליטובסקה גורה. בורות ההרג.

טרנוב (Tarnow), הינה עיר הסמוכה לקרקוב. פעם התקיימה כאן קהילה יהודית גדולה. כ- 25 אלף יהודים מכלל כ-55 אלף מתושבי העיר. דבר לא השתייר בשלמותו. בקושי עדויות לימים שעברו. בית כנסת הרוס ושרידי בית עלמין במרכז העיר. יש המתעכבים לראות את השרידים הללו אך אנו חלפנו ביעף. בפאתי העיר מצוי פארק. אזור לשימושי פנאי ונופש. שלט. סוגי ציפורים, בעלי-חיים. טבע. או-טו-טו בנייני המגורים של הפרברים פולשים לתוכו. תהליך מוכר וגלובלי. העיור הולך ומתפשט. יער. מסלולים להליכה וגם לדיווש. שבילים. פלג זורם. ובתוך כל הפסטורליה הזאת, השקט והשלווה, ציוץ הציפורים וזמזום היתושים (הם היו גדולים ומחוצפים) – בורות ההריגה.

להמשיך לקרוא

בריכת בנימין

זה קרה לפני שנים. בשלהי שנות ה-80 אם זיכרוני אינו מתעלל בי. בדקתי את הציוד: תיק ניירות, צבעים מים, גואש, אקריליק, פחם, גירים צבעוניים, עפרונות B, נעצים, מכחולים, ספריי, בקבוק מים ולוח דיקט. ארזתי הכול. לבד. עליתי על קו 29 לצומת כפר-סבא – רעננה. ומשם על האוטובוס לזכרון-יעקב. ירדתי בתחנה המרכזית של היישוב, מול בית העלמין. הצפנתי ברחוב המייסדים – בטרם הפיכתו למדרחוב. חיפשתי מקום גבוה. נצפות לנוף. מצאתי – גג בריכת בנימין. היום השער לגרם המדרגות המוביל את הגג נעול. אבל באותה העת הוא היה פתוח… אז עליתי. עם הציוד.

בריכת בנימין שברחוב המייסדים. מבט לחזית. משמאל גרם המדרגות הנעול (צילום: משה הרפז)

להמשיך לקרוא

ת"א – רחוב וולפסון 13

דוד וולפסון היה הנשיא השני של הקונגרס הציוני. והנה זכה שיקראו רחוב על-שמו בתל-אביב. כמובן שאנו זוכרים שהמערכת הממסדית כופפה את המתיישבים, הקיבוצניקים, והמירה של שמו של הקיבוץ "תל-עמל" ל-"ניר-דוד". ע"ש וולפסון… אבל מי באמת זוכר?…

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [19] – דרישת שלום מהגרף פוטוצקי

ויסעו ויחנו. יצאנו מליז'אנק, ר' אלימלך ונגינת הכינור ליוו אותנו בדרכנו, והנה אנו בלנצ'ט. Lancut. בגליציה. וכפי שראינו במקומות אחרים, אף עיירה זאת נוסדה על-ידי קזימיר הגדול או לפחות כך אומרת האגדה האורבנית. לפי התיעוד שקיים היה זה ב-1349. במקום התגוררו, בכפיפה אחת, פולנים, גרמנים ומתי-מעט יהודים. בעיקר קתולים ופרוטסטנטים. למעשה היו הגרמנים לותרנים. ב-1629 רכש את העיירה המלך ולדיסלב. קתולי. לגרמנים לא נותרה אפשרות אחרת פרט לקחת את רכושם ולהתעופף משם. מתוך תעודות שנשתמרו, בדבר מכירה וקניה של בתים בעיירה, עולה כי החל משלהי המאה ה-16 התגוררו יהודים במקום.

להמשיך לקרוא

מה לקיבוץ המאוחד ולדגל הדיו?

עברו 61 שנה.

זהו הצילום המקורי:

וזאת המחווה של עדי נס:

"דגל הדיו". צילום מבוים של עדי נס.

כרגיל – הכול התחיל במקרה. צעדנו מהמלון לאורך הטיילת. באילת. היו לנו שעתיים עד למועד ההרצאה. צעדה פשוטה. שעה לכיוון אחד ושעה לחזור. ניקוי ראש. שעתיים "זמן איכות". זוגתי שתחיה ואנכי. חלפנו על פני אום רשרש. תיבה גושנית עשויה כורכר. תחנת משטרה בריטית, מנדטורית. היום סגורה ומסוגרת. אטומה. שריד אחרון לאום רשרש. לא, אין נקודה זאת עציון גבר המקראית. לא מכאן יצאו אוניותיו של שלמה המלך. לא כאן נחתה מלכת שבא ופמלייתה. עציון גבר היא ממול. בשטח הירדני. תל חרבות. תל ח'ליפה. בתל זוהו שרידים של חומת סוגרים המתאימה לתקופה המוקדמת של שלטון יהודה. ארכיאולוגים זיהו ושייכו את התל לנמל המקראי – עציון גבר. באי האלמוגים היה נמל פרעוני. ממנו יצאו הכורים. אליו זרמה הנחושת מתמנע. אילת זו המצאה של היהודים.

להמשיך לקרוא

מסה קצרה על סופו של יום (ולידתו של אחר)

 

שתמיד תהיו מצוידים ב: מצלמה, ספר, נייר ועט. או עפרון. עם כל הכבוד למצלמה שבנייד – זה לא זה. היא לא ממש מצלמה. מי יודע – אולי יצוץ סיפור, אולי יעלו רעיונות, אולי תחזו באירוע כזה או אחר. הספר – הוא בשביל לצאת מהקופסה. ואולי יתפוס אתכם שלומי… מי יודע.

 

יום חמישי. הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמע קולה של המזכירה. ומזכירתו של סגן השר אמרה: "מתנצלים, אבל אנו נאלצים לבטל את הדיון שנקבע לאחר-הצהרים." שימו לב – מבטלים. לא דוחים. כי לא ניתנה, באותו הרגע, אלטרנטיבה. וזאת אומרת שמתישהו בשבוע הבא תגיע שיחת הטלפון המכתיבה מועד אחר, חדש. ויונחת מועד שכזה, וכמובן שאצטרך להזיז פגישה או שתיים בגללו ולהתיישר. אבל למדתי לא להתרעם על שהזיזו לי את הגבינה. ככה זה שאתה משתתף בוועדה לאומית שמקווה אני שמסקנותיה יאומצו ויבוצעו. דבר שבדרך כלל לא קורה. הדרך לחיסול רעיון היא להקים וועדה. היא כבר תקבור את הרעיון. ואלפי מילים מכורכות תימקנה על המדף.

איך שלא יהיה נתרווח הזמן שעמד לרשותי. והיום התקצר. ירדתי לאיילון. הבטתי בשעון. לכסנתי מבט לשמים. היכן ממוקם השמש. ושוב בשעון. ובתנועה שמסביבי ששעטה בעליצות של סופ"ש באיילון צפון. ונוכחתי שיש בידי זמן ואצליח להגיע, בעוד מועד, לשפת הים ולקבל את סוף היום. שקיעה. ואז, כמובן, יתחיל יום חדש. נכתב במקורות: "ויהי-ערב ויהי-בוקר יום אחד." (בראשית, פרק א, פסוק 5).

והגעתי במז"ל. להיות בזמן ובמקום. התיישבתי אל מול הים. השמש או-טו-טו שוקע ונבלע בים. גלים גבוהים. מתנפלים, זה אחר זה, על החוף. ונזכרתי בדימוי הלווייתנים של חיים רמון: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים על החוק שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים." [אניטה שפירא (2008), (עורכת), אנו מכריזים בזאת – 60 נאומים בתולדות ישראל, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. ע' 217]. מעניין היכן רמון ומה הוא מבשל… והמים מכהים את החול. ונסוגים. ובאה משלחת חדשה של גלים – ושוב נשברים על החוף, ונסוגים. וחוזר חלילה. והמים שנסוגו מותירים שוליים מוקצפים. ובאופק – הגולשים. עטויים בחליפות הגלישה השחורות-אפורות. ופעם הם עם הגלים. וגולשים. ונופלים. ופעם הם מול הגלים. וחוזר חלילה. ובין הגלים והגולשים שוררת הרמוניה. לא ראיתי דייגים זולת סירה אחת או שתיים באופק שמטשטש לאיטו.

והיום מחשיך לאיטו. העלטה עוטפת את היום. הצללים התארכו. עד שנעלמו והתמזגו בחול המשחיר. עוד רגע קט והחושך מכריז על נצחונו. אגב – בגדול הוא עדיין מנצח משום שנמצאים אנו לפני יום השוויון. אבל בכול יום, לתקופה קצובה, אורכו של היום מתגבר. וניתן להגיע, ללא לחץ, אל החוף. פתחתי את הספר והמשכתי לקרוא מהמקום שבו הושחלה סימניה בין דפיו [יעקב רז (2000), טוקיו הלוך חוזר, מודן]. הנה יעקב רז צועד בנתיב שבו, שלוש-מאות שנה לפני כן, צעד באשו. המשורר היפני באשו. לאמיתו של דבר שמו הוא מאצואו קינסאקו. אבל לענייננו – נקרא לו, כשם שקראו לו הסובבים אותו – באשו. באשו=בננה (ביפנית). בשנת 1689 יצא באשו לדרכו [מאצואו באשו (2006), הדרך הצרה לאוקו (תרגום: יעקב רז), חרגול ועם עובד]. בשנת 1989 יצא רז בעקבותיו. אנו בעניין יפן. ארץ השמש העולה. אותה יפן שנולדה מהשמש והקיסר שלה הוא בן השמש. ואם אנו כבר עם יעקוב-סאן בעניין יפן, אזי:

אלת השמש במערה והאפילה הגדולה

ברוב זעמה על מעלליו של אחיה, אל הסערה, הלכה אלת השמש וכלאה את עצמה במערת הסלע השמימי. על פי המערה גללה סלע גדול. חושך גדול ירד על המישור השמימי ועל ארץ מישורי הקנים האמצעית, ארצם של בני-התמותה. עלטה נצחית ירדה על הכל, ואיש לא הבחין עוד ביו יום ללילה. האלים נחרדו ונרעשו, ונהי קינתם נשמע כזמזום הזבובים במעופם בחודשי הקיץ. שמונה מאות ריבוא אלים נאספו על גדר נהר השלווה השמימי, וביקשו מאל המחשבות הכוללות לעוץ להם עצה: איך יוציאו את אמאטראסו מן המערה ויחזירו את האור לעולם?

והאלים עשו כעצתו. תחילה אספו את כל ציפורי השיר  של טוקויו, ארץ הנעורים הנצחיים, שישירו שם זו לזו משיריהן. אחר-כך כרו ברזל מהרי המתכת השמימיים, ושלו סלעים מקרקעיתו של נהר השלווה השמימי. הם קראו לנפח השמימי שיתקין להם מראה עגולה, ועל אם-אבני-החן ציוו לשזור ענק ובו חמש מאות אבני-חן מעוגלות. שני אלים ביתרו כתף של צבי כדי להעלותה קורבן, וכמה אלים אחרים הושיטו קליפה של עץ דובדבן לידעונים. לבסוף שלחו להביא מהר רחוק את עץ הסאקאקי הקדוש בעל חמש מאות הענפים. על ענפיו תלו את ענק חמש מאות אבני-החן, את המראה הקדושה, יריעה של בד קדוש, והגישו את כל אלה מנחה לאלה.

באה אלת השמחה אמה-נו-אוזומה-נו-מיקוטו, הפכה גיגית עץ על פיה, ורקדה עליה ריקוד קדוש. הריקוד הלך וסער, עד שהרוח נכנס בה. חשפה אוזומה את שדיה ומשכה בפטמותיה, הסירה מעליה את חצאיתה וגילתה לכל את ערוותה. המישור השמימי נע וזע וכל האלים פרצו בצחוק דגול. הרעש הדגול חדר אל המערה, והגיע לאוזניה של אמאטראסו. אלת השמש הסיטה מעט את הסלע מעל פי המערה, פתחה חריץ קטן, ושאלה:
"חשבתי שאחרי פרישתי אל המערה ייפול חושך גמור על המישור השמימי ועל מישורי הקנים – ואילו עכשיו אני רואה  שאמה-נו-אוזומה-נו-מיקוטו מחוללת לה בעליזות, וכל האלים צוחקים בקול גדול. מנין השמחה הזאת?"
עמתה לה אוזומה: "אנו שמחים כי הופיע אל חדש, והוא זוהר ממך."

אמאטראסו הרחיבה את החריץ על-מנת להיטיב ולראות את האל החדש, ואור גדול בקע מתוך המערה והציף את העולם.

האלים המתינו לרגע הזה, וכיוונו את המראה הגדולה אל מול פניה של האלה, ברומזם לה שזהו האל החדש. אאמאטראסו הביטה בבואתה ונבהלה. היא הסירה את הסלע מעל פי המערה, והוציאה את ראשה. מייד תפס אותה אחד האלים ומשך אותה החוצה. שאר האלים מיהרו וחסמו את פי המערה, והאור חזר אל המישורים השמימיים ואל ארץ מישורי הקנים האמצעית שעל פני האדמה.

יעקב רז (2000), המיתולוגיה היפנית, הוצאת מפה, ע': 17-16.

5:37. השמש נעלם מהעין. סופית. השמש הותיר שובל אדום. הלך להאיר עולמות אחרים. עוד מעט והוא זורח ביפן. רק שמים סמוקים נותרו.ובאופק הדרומי התעוררו האורות הכחולים-סגלגלים, הרגועים, והמזח של המרינה הביע נוכחות מהוססת שהצטמצמה לקו של נקודות מוארות בלב החשיכה. המשכתי לקרוא. לנסות ולהבין את יפן. אם בכלל היא ניתנת להבנה. עוד מעט ואנו שם. תרבות אחרת. גיאוגרפיה אחרת.

 

ומחשבות התרוצצו בראשי. רשימה חדשה החלה להיבנות לאיטה. לא זאת שאתם קוראים כעת. אחרת. עתידית. על גלובליזציה ועולמו של מיילו. כן, מיילו של ג'וזף הלר. מלכוד 22. אותו מיילו הפורס את רשת המזון שלו בשמי אירופה כשעל פני השטח מתרחשת מלחמה. מלחמה לחוד – כלכלה לחוד. אינטרסים משותפים חובקי עולם. ומה יהיה עם האתר? אחר-הצהרים אי-אפשר היה להיכנס למנגנון הכנת הרשימות. כנראה שהמנגנון קרס. לא נורא. הטיוטה תחכה. לאתר רשימות דווקא כן. ואפשר לעשות סיבוב במה שכתבו אחרים. האם הקריסה זמנית? האם יתוקן? מתי יתוקן? ולאן מהגרים? והאם מהגרים כקבוצה, שיש לה נפח ומשקל, או כל אחד נעזב לנפשו? לי אין תשובות.

 

 

הזמנתי קפה הפוך. גדול. וגם הרבה שקט. לרשום את רשימותיי. נושאי עבודה. ואחרים. ותותי – כך למדתי לאחר מכן מדף החשבון שהוגש לפירעון – חייכה, הדליקה הנר, והלכה לדרכה. היא עוד תשוב עם הקפה… ובין שפת הים וחזית המסעדה, ברחבת החול, הכורכר והמים המוכספים, עמד פועל שעורו כהה. צעיר דק גזרה. ליקט מהרחבה מה שנראה כאשפה, ניקה את פח הזבל, אסף את תוכנו לשקית, והלך. וחזר. והחל לאסוף – מה שנראה לי כאבנים – לתוך שקית שחורה. ופרס לו שקית נוספת וגם לתוכה ערם אבנים. וכך הלאה. הצטברו למעלה מעשר שקיות שחורות, המלאות באבנים. ועוד זר הצטרף למלאכת האיסוף. ותהיתי – האומנם מהגרי העבודה, המכונים בשפתנו "עובדים זרים" (מדוע? כי הם "זרים" לנו?), באמת תופסים מקום עבודה של ישראלים? ובכלל מי רוצה לנקות חוף ים? מקסימום ללכלך. בקבוקים, בדלי סיגריות, עטיפות ממתקים… מי בכלל חפץ לעשות את העבודות שמהן מתפרנסים הזרים? ונזכרתי שיום לפני כן, אצל "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, הציג שלומי אלדר כתבה על מצוקת הפרנסה ברצועת עזה. והראה, באותה הכתבה, אנשים המנפים את החול בשביל למצוא אבנים שיהפכו לסוג של חצץ. ותרים אחר כל אבן משרידי היישובים הישראלים שפונו מהרצועה ונהרסו. אין חצץ בעזה. ויש גם שם "גידול טבעי". ורוצים לבנות. איכשהו הישראלים והמצרים משתפים פעולה. "שלום קר" כבר אמרנו? בינתיים שקט יחסי. למעשה כמעט בכול יום יש אירוע אחד או שניים – אך הוא אינו מטפס לכותרות. לא צובר רייטינג. השקט הוא זמני. הר הגעש מבעבע. ושומעים ורואים את הקולות. בעיקר את אלו שמתחת לפני הקרקע. כשיתפרץ – מקווה אני שנדע להתמודד עם הלבה שתזרום. ושני השחורים לקחו את השקיות, אחת אחר השנייה, ונעלמו בחשכה. איך השקיות השחורות ובהן אבני כורכר שנאספו משפת הים מתקשרות למחסור בחצץ בעזה? ולאן הלכו האבנים? הנה לכם נושא למחקר – מה עשינו לעובדים הזרים ומה הם עשו לנו. ונזכרתי שב"סרט" הזה כבר הייתי כאשר חקרתי את הנעשה בשכונת שפירא. אולי הגיעה השעה לשוב לשכונה ולראות מה השתנה בה בעשור האחרון?

 

ופתאום הסתבר לי שנולדה רשימה. כמעט בלא כוונה. ורשימות אחרות החלו לרטון. איך זו נדחקה לראש הטור. והרשימות הפולניות היו בראש הטוענות – זה ממש לא מנומס. והייתי צריך להרגיע את הוותיקות שטרם פורסמו. עמלתי על כך לא מעט. אז זהו זה. שתמיד תהיו מצוידים ב: מצלמה, ספר, נייר ועט. או עפרון. מי יודע – אולי יעשה בהם שימוש? שבתי לביתי. 88 FM . לא מכיר תחנה אחרת. ברדיו התנגן ערב עירוני עם גדי ליבנה.

 

צילומים: משה הרפז

הצגת הקולנוע האחרונה – מסה קצרה על ניו-אורבניזם

 
כתבה בעיתון, שנפרשה על כחצי עמוד, זה לא מזמן, משכה את תשומת לבי (נירית אנדרמן, 15.2.2010, "הרחק מהמון הסואן", הארץ, גלריה, עמוד 5). הכותרת עסקה בסגירת קולנוע "דיזנגוף". ככול שאני יודע לא ממש בית-קולנוע מיתולוגי. אבל אולי אני טועה. "פריז" ו-"תמר" היו בתי-קולנוע מיתולוגיים. נשים בצד, לרגע, את מה שהוצג באחד מהם… גוף הכתבה עסק בשינויים בהרגלי הצפייה, התנוונותם והיעלמותם של בתי-קולנוע שכונתיים ומעבר מהם למגה-קולנוע שמחוץ לעיר, לאתר ובו אוסף בלתי נדלה של אולמות ופינות שעשועים נוספות, למתחמי-סרטים, או להבדיל, רביצה בכורסה הביתית מול מסכי הפלסמה "הישנים" ומחליפיהם – מסכי ה-HD. עוד נגיע לכך, שלא רק בטלוויזיה אלא גם בהצגת קולנוע, יופסק הסרט, בתדירות גבוהה, לטובת פרסומות. הכוח המניע של הכלכלה המודרנית. חכו קמעה – זה בדרך… פעם עמד בראש הארגון מהנדס. כי היה צריך לייצר. ושם היו הבעיות. היום – כולם יודעים לייצר.  הבעיה היא כיצד למכור. ובראש הפירמידה התעשייתית התיישבו המשווקים.
 
אין ספק – בעניין זה של בית הקולנוע המקומי, חסל סדר יום שכונתי. לא עוד ספונטניות בנעלי בית אלא צריך להתניע ולנסוע. כן, אפשר גם לנהוג בנעלי בית… אבל תסכימו איתי שזה לא זה. לכאורה – אפשרויות הבחירה גדולות יותר. אבל זו אשליה. כי האדם נעול מראש על הבחירה. פותח את המרשתת – רואה היכן מוצג הסרט המבוקש – ונוסע. ותמיד אזכור כשביקרנו לראשונה בלונדון, לקחו אותנו המארחים, יהודית ומולי, בנעלי בית, ברגל, לבית הקולנוע השכונתי, מספר מטרים מביתם. אודיאון. בהמסטד. והנה התבשרנו שאת קולנוע "דיזנגוף" סוגרים. והדעות חלוקות: טוב או רע או אין ברירה. על-פניו נראה שעידן בתי-קולנוע השכונתיים נעלם לבלי שוב. רוח הזמן נושב לכיוון אחר. ומי שרוצה לראות כמה היו כאלה בתל-אביב – שילחץ כאן.
 
אבל בתי הקולנוע שעוברים מהשכונה ומתקבצים יחדיו, מחוץ לעיר, ובחברותא של ייצוגים של רשתות עסקים מסחריים, הם רק חלק מתהליך הבניה מחדש של סגנונות החיים. דפוסי החיים העירוניים משתנים, לאיטם, בהדרגה, לא בבת-אחת, וכמעט בחשאי. מעבר מ"מקום" (Place) ל"אי-מקום" (Placelessness). ראו ספרו של הארכיטקט הקנדי, אדוארד רלף (Relph, 1976). ומהו אותו "מקום" שהאדריכלים, הגיאוגרפים והמתכננים מרבים להגותו, לציינו, להתווכח על איכויותיו ולנסות לתכננו? מהי "רוחו של מקום", אותה "Genius Loci" (ראו אצל Norbert-Schulz)?
 
"מקום" בהגדרתו הלשונית הוא: (1)  שטח או נפח מסוים שכל גוף תופס או שהוא יכול לתפוס  (2) יישוב, שטח כפרי או עירוני, למושב בני-אדם  (אברהם אבן-שושן, המילון החדש). "מקום" דן בסובייקטיביות. למושג "מקום" ישנה משמעות נוספת המקנה לו ערכים. הוא בוחן את מערכת היחסים שלנו, בני-האדם, עם הסובב אותנו במיקום מסוים. הוא חושף ממדים נוספים ביחסים הללו. וזאת, כמובן, במידה ונוצרה מערכת של יחסים. מתן שם הוא לדוגמה תחילתה של יצירת מערכת שכזאת. ה"מקום" מבטא תחושה סובייקטיבית ואינטימית שנוצרה בין האדם וסביבתו. אבל אולי אי-אפשר בכלל להגדיר "מקום" בשל ממד הסובייקטיביות. המשורר, לעומת אלה העוסקים בתכנון, משוחרר מכבלים:
 

מקום שאליו אנו שייכים,
זה המקום שהיינו בו מאז שנולדנו ואולי לפני כן
ואשר בו נהיה כל עוד נהיה.
הוא אינו שיך לנו.
ברצותו הוא כאן,
ברצותו הוא נוטש אותנו,
שט ומרחף עם הרוח והפכפך כמותה,
מקום המאוש ומרשרש ורוגש
המחדיר בנו את התשוקה למרחקים.
מקו שממנו ואליו מפליגות הספינות
ובו וכנגדו חותרים המשוטים.
לא ידענו בו הרבה טובה
ועוד פחות נחת.
אבל טובה הידיעה הרעה
וברוכה השכחה הטובה
לכאן באנו ומכאן נלך
ולא נלך עוד.
יהיה אשר יהיה
נהיה אשר נהיה
כאשר נהיה
אתו ובלעדיו
עד תם, עד פנות היום,
עד תם היום האחרון.
זהו אפוא, מקומי
זה שבו אני כותב, שכתבתי, שאכתוב
שארעב בלילות קסומים, שאצפה בעננים
מבלי לדעת את סוד קסם הנגינה,
סוד הציפיה למה שהיה ולא היה.
כאן אני.
ואתמול הפליגה הספינה בים שצבעו צבע היין
בשחר ורד-אצבעות והייתי נואש
והיום עוד יום ועכשיו לילו.
והשעה מאחרת והיא מאחרת כדרכה
והרדיו מנגן ועוזר לשכוח
ועכשיו חשכה ומחר יהפוך למחרתים
ואביב יהיה לקיץ
בגלגול העונות הגדול בתהפוכות הזמנים
מעל ומתחת לקרקע
וגם משם אקרא ואולי אקרא
ואולי אף אבכה סוף-סוף.

נתן זך (2009), "מקום", בתוך: כל השירים, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 454-453.

(והמהדרין יפנו לעמוד 455 ושם ימצאו, ויקראו, את שכתב האיש על שירו זה)

ניו-אורבניזם. חידוש עירוני. פתאום "נזכרו" בעבר. בעצם זה חזרה לאולד-אורבניזם. טרנד נוכחי (נעים) להיזכר בספרה של ג'ין ג'ייקובס משנת 1961: "מותן וחייהן של הערים האמריקניות הגדולות". תכנון קומפקטי של מרחב אורבאני הממקם שימושי קרקע שונים – מגורים, מסחר, תעסוקה, תרבות – במרחק סביר של הליכה זה מזה. החזרה (משאלת לב?) לעיר "הישנה והטובה" (אגב: מי קבע שהייתה "טובה"), עם רחוב בקנה מידה אנושי, וללא הקניונים ומרכזי הקניות המפלצתיים. והללו? ראית אחד – ראית הכול. רשתות של מכירה. ללא ייחוד וללא אישיות. תעתיקים משוכפלים. הכול "דיסנילנד". במובן ה"רע" של משמעות המילה. יש הגורסים שבמלון "וונציה" בלאס-וגאס מבקרים יותר אנשים מאשר בוונציה האמיתית. בהחלט יש מה ללמוד מלאס-וגאס. המציאות משתנת. הנה לכם סימולציה של המציאות במיטבה. 
 

ממרחק של שלושים קילומטרים סביב, החצים מנתבים אתכם לעבר מרכזי מיון גדולים אלה שהם ההיפר-שווקים, לעבר ההיפר-מרחב של הסחורה, שמבחינות רבות מעובדת בו חברתיות חדשה. יש להתבונן ולראות כיצד הוא ממרכז ומחלק מחדש אזור שלם ואוכלוסייה שלמה, כיצד הוא מרכז ומארגן באורח רציונלי את שעות הפעילות, המסלולים, הפרקטיקות – יוצר תנועה אדירה של הלוך-ושוב הדומה לגמרי לזו של יוממי הפרברים, הנבלעים בשעות קבועות במקום עבודתם ונפלטים ממנו.

באופן עמוק, מדובר כאן בסוג אחר של עבודה – עבודת תרבות, עימות, מבחן, קוד ופסק-דין חברתי: האנשים באים לכאן למצוא ולבחור חפצים-תשובות לכל השאלות שהם מסוגלים לשאול את עצמם; או מוטב אולי לומר שהם עצמם באים כתשובה לשאלה הפונקציונלית והמכוונת שמהווים החפצים. החפצים כבר אינם סחורות; הם כבר אפילו לא סימנים שמפענחים אותם ומנכסים את במובן והמסר שלהם, אלו הם טסטים, הם החוקרים אותנו, ואנחנו מצווים להשיב להם, והתשובה כלולה בשאלה. כך מתפקדים כפי הנראה כל המסרים של התקשורת: לא מידע ולא תקשורת, אלא משאל עם, טסט נצחי, תשובה מעגלית, אימות של הקוד.
[…]
ההיפר-שוק הוא בלתי נפרד מהאוטוסטרדות המקיפות ומזינות אותו,  מחניונים הבנויים שכבות של מכוניות, ממסוף המחשב – רחוק עוד יותר, במעגלים קונצנטריים – מהעיר כולה כמסך פונקציונלי טוטלי של פעילויות. ההיפר שוק דומה למפעל גדול להרכבת חלקים, רק בהבדל זה, שבמקום להיות קשורים לסרט נע באמצעות אילוץ רציונלי מתמיד, עושים הסוכנים (או המטופלים), ניידים ומבוזרים, רושם כעוברים מנקודה לנקודה בסרט בהתאם למעגלים מקרייים. שעות הפעילות, הבחירה, הקנייה, מקריים גם הם, להבדיל מהפעולות שקשורות לעבודה. ואף על פי כן, מדובר בסקט נע, במשמעות מתוכנתת, שהאיסורים שלה נמחקים מאחורי מעטה של סובלנות, נוחות והיפר-ממשות. מעבר למפעל ולמוסדות המסורתיים של ההון, ההיפר-שוק הוא כבר בדגם של כל צורה עתידית של חברות מפוקח: טוטליזציה-מחדש במסגרת מרחב-זמן הומוגני של כל הפונקציות הפזורות של הגוף ושל החיים החברתיים (עבודה, פנאי, מזון, היגיינה, תעבורה, תקשורת, תרבות).

ז'אן בודריאר (2007), סימולקרות וסימולציה, הקיבוץ המאוחד, ע' 75 – 76 (כתב נטוי – במקור).

רבות דובר ונכתב בסוגיה מהי עיר אידיאלית והיכן מיקומו של האדם בכרך הגדול. אחת התשובות הייתה שהמיקום הרצוי של האדם הוא בטווח הליכה קצר מהרצוי. בנקודה כזו שתוך עשר דקות, בהליכה, יגיע האדם למחוזות חפצו: עבודה, לימודים, פנאי, קניות, תרבות. ראו לדוגמה פרויקט של האדריכל האמריקני סטיבן הול שבוצע בבייג'ין. "בן-כלאיים מחובר" (נועם דביר, 2.3.2010, "הרחובות ממריאים לאט", הארץ, גלריה, עמוד 2-1).  פרויקט שבוצע בשיטת פינוי-בינוי והפעם של אזור תעשייה שהפך לשכונה או אם תרצו לרובע המאכלס בצוותא מגורים, משרדים, מלונאות, מסחר, מסעדות, בית-ספר ובית-קולנוע. שישה מגדלים המחוברים זה לזה במעברים עיליים. זהו הגימיק בפרויקט. ובמעברים הללו – מתרחשת פעילות. בתי קפה, מקומות מפגש ואפילו בריכת שחיה.

נחזור למחוזותינו. התופעה של סגירת בתי קולנוע מקומיים, כדוגמה במאמרנו, בודאי שאינה תורמת לאידיאליזציה של העיר. וכבר היו שחשבו על פתרון. והציעו פתרון אוטופי: "עיר גנים" של אבנעזר הווארד שביקש לסנתז בין צרכי העיר מחד-גיסא לבין שמירה על איכויות הכפר מאידך-גיסא, או "העיר הטכנולוגית" של לה-קורבוזייה. אך הפתרונות האוטופיים לא מביאים בחשבון את התהליכים ואת הקושי שבמימושם. ההומניסטיים יטענו שהטכנולוגיה הביאה להרס הרקמה האנושית והחברתית. הסטרוקטורליסטיים יטענו שהעיר היא תוצר של המבנה החברתי. ולפיכך קיבלנו את אשר קיבלנו.

 

אני מחזיק בידי ספר. לדעתי חשוב. אמנם המאמר הפותח הוא בן 100 שנה, אבל הספר עדיין חשוב: אורבניזם. כלומר – לקח לנו שנים רבות עד שהוחלט לתרגמו. ובחרתי להקליד ולצטט, עבורכם, רק את שנכתב על-גב כריכתו האחורית, וזו כמובן, תמצית מצומצמת, מרוכזת ומזוקקת של הספר:

 

החוויה האורבנית היא ללא ספק החוויה האנושית המעצבת של המאה ה-20. היא הפכה זה מכבר למעין טבע ראשון אצל האדם המערבי בן זמננו. באסופת המאמרים הנוכחית מוצעת תמונה מייצגת של הסוציולוגיה האורבנית בראשית המאה ה-20 ולאחריה. הקריאה בטקסטים הקלאסיים הללו – שהפכו במרוצת השנים למחקרי יסוד של המחשבה על העיר המודרנית – חושפות את דרכי ההתבוננות במרחב האורבני ובאישיות הייחודית המתגבשת במסגרתו ואת דרכי החקירה של התבוננות זו.

במאמרו החלוצי, "העיר הגדולה וחיי הנפש" (1903) תוהה גיאורג זימל כיצד מסגלת את עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים עליה. בעיר הגדולה. זימל מגגיש שמאבקו של האדם לקיום פיזי הופך למאבק להישרדות פסיכולוגית. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירויו העצבי ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות ושל התרשמויות אקראיות.

במאמרו של רוברט פארק, אחד החוקרים המרכזיים של אסכולת שיקגו, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה אורבנית" (1925), יש ניסיון להבין את העיקרון ההתנהגותי של האדם האורבני כפי שהציע זימל, באמצעות אופיו ודרכי פעולתו של המנגנון העירוני. פארק הניח את קיומן של דינמיקה פנימית ושל חוקיות שיטתית הפועלות במסגרת העירונית, היוצרות קבוצות אוכלוזייה טיפוסיות ומוסדות חברתיים הכוללות הקשרים תרבותיים ומנטליים. 

בחיבור החותם את הספר, "אורבניות כאורח חיים (1938), העמיד לואיס וירת, אף הוא דמות מרכזית של אסכולת שיקגו, תיאור שיטתי של כמה מן המאפיינים המרכזיים של העיר הגדולה. וירת מאפיין את העיר באמצעות שלושה היבטים מרכזיים: גודל האוכלוסייה, דחיסות והטרוגניות חברתית. אצל וירת מתקיימות הרחבה מושגית ותפיסה כוללת של מה שהוא מכנה "אורבניות", כלומר היבטים חברתיים ותרבותיים עירוניים, כגון הפרדה מרחבית, מגעים חברתיים משניים והטרוגניות חברתית, המשתקפים בעמדות, במבנים אישיותיים ובדרך חיים.

גיאורג זימל, רוברט פארק, לואיס וירת (2004),  אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג.

והערים עצמן – נראה שהן מתפתחות כמערכות בארגון עצמי. בשנים האחרונות התפתח ערוץ נוסף בגיאוגרפיה המציג מרחב כמערכת בארגון עצמי.  ארגון עצמי הוא תכונה שהתגלתה בחקר מערכות מורכבות ופתוחות.  הרעיון שפותח תחילה במדעי הטבע יושם לאחר מכן לתיאוריות חברתיות.  עקרון הארגון העצמי מניח שאי-שיווי משקל עשוי להוות מקור להיווצרותו של סדר מרחבי. בתקופה של אי-יציבות מתחרים ביניהם מספר מצבי סדר על שליטה בתנועת המערכת וכאשר זוכה אחד מהם אזי הוא כופה עצמו על המערכת ומשעבדה לתנועתו.  ניתן לתאר את תהליך הארגון העצמי בצורה של שינויים: המערכת נעה ממצב יציב אחד לאחר. בתקופת הזמן הראשונה נעה המערכת באופן יציב הנשלט על-ידי פרמטר סדר מסוים.  לאחר פרק זמן נקלעת המערכת לקשיים, מצב של אי-יציבות, שבו נאבקים כמה מצבי סדר אפשריים (כוחות) עד אשר המערכת עוברת למצב יציב חדש וחוזר חלילה.
 
זהו-זה. סיימתי את המסה הקצרה. אני חש שהיא סגורה ומהודקת. אתם רואים מה יכולה כתבה ל"עולל". את הצורך להתייחס, להגיב. וזה בסדר גמור.  ורבותי – אין לכך פתרון בית-ספר. ואין קביעה מה "טוב" ומהו "רע". וגם אין כאן נוסטלגיה. אין התרפקות על העבר. אין ספק שהוא לא ישוב. השאלה היא – לאן אנחנו הולכים ולאן העיר הולכת.