Monthly Archives: אוגוסט 2010

רשמי מסע בפולין [25] – אושוויץ 1, המוזיאון

וכי ניתן להתחיל ללא תמונה אחת של קופפרמן? הגם שטוען הוא שהקווים אינם של גדרות התיל.

נסתיימה הפסקת הצהרים. החבורה נעמדה בכניסה לאתר. לאושוויץ 1. בניגוד לקודמו, שבו התהלכנו בחופשיות ובאריכות, לכאן מגיעות כל המשלחות. נראה שמכול מדינות התבל. אנו לא ממש מתחייבים לכך אבל זה נראה כך. צי של אוטובוסים הפורק, בזה אחר זה, ערימות מאורגנות של תיירים. עם שלטים ותגים. וכובעים. שידעו מי שייך למי. ועל שערי הכניסה מצטברת מסה מכובדה של אנשים. ולחץ. לא נצפו דחיפות. לא דווח על נפגעים.

להמשיך לקרוא

חומת גילה: פרידה זמנית או אשכבה סופית?

בוקר. יום שישי. ארוחת בוקר. צנועה. כוס מיץ תפוזים שנסחט מ-4 תפוזים. פרוסת לחם מרוחה בשכבה נדיבה של חלבה. חלבה תורכית שקונים אצל רפאל היווני. תה ירוק. עיתונים. הארץ ומעריב. מחכים החל מ-6:30 על מפתן ביתי. ככה הבטיחו. זה לא אומר שקמתי בשעה זו לבדוק… והנה כתבה המבשרת שביום א' תוסר חומת גילה. "כבר לא יורים מבית ג'אלה לגילה: חיילי צה"ל יפרקו את חומת המגן… בהודעת דובר צה"ל נכתב כי ההחלטה להסיר את החומה התקבלה לנוכח היציבות הביטחונית באזור בשנים האחרונות. צה"ל ימשיך וישמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, תוך התחשבות במציאות הביטחונית המשתנה." (ניר חסון, הארץ, 13.8.2010). כבר הגיעו פעמי משיח. השלום המיוחל פרץ לאוויר העולם. כשם שנפלה חומת ברלין כך עומדת ליפול חומת גילה. ושוב יתחבקו שני הצדדים. אנחנו ובני דודינו שמעבר לחומה. אז זהו שלא. זה רק חלום שלעולם לא יוגשם. את הסכסוך יש לנהל. לא לפתור. ואיני מחזיק בדעת יחיד. אבל יום שישי כבר יועד למשימות אחרות: אנדרטת התאומים, צ'לנג'ר, מדרגות לשמים. וארוחת צהרים ביקב. והבטחתי זאת לחברות ולחברים. והבטחות צריך לקיים. וטיילנו. ולקח זמן. כי לא מיהרנו לשום מקום. ובדקתי זמן ומרחב. והחלטנו שלא לנסוע לחומה. לא נורא – יצאתי לדרכי בבוקר יום המחרת. המשימה – לתעד את חלקי החומה. כי ישנם מספר מקומות בגילה שהוגנו ע"י החומה, וזאת בטרם תאופסן הלז במחסני צה"ל. כן. צה"ל מונה לפרק. ולאחסן את המרכיבים, לשמור עליהם על-מנת שיהיו מוכנים בשעת פקודה. כי ביום א' כבר לא תהא…

להמשיך לקרוא

טאקאיאמה, יפן: אוכלים אודון

ושוב, בפעם מי יודע כמה, נשאלה השאלה: אז מה אוכלים לצהרים? והתשובה – אוכלים אודון. כרגיל. התרגלנו.

אנו בחוצות טאקאיאמה. עיר קטנה שאוכלוסייתה מונה רק כ-100 אלף תושב. יש בה כמה בתי עץ מרתקים. וגשרים על פני נהרות שתמיד עושים טוב ללב. ושקיעה מאדימה על רקע של פסגות מלבינות. והיא, העיר, משמשת כתחנת מוצא לכל מי שחפץ לבקר ולסייר ב"אלפים היפניים". איך בכלל הסכימו היפנים לקבל את השם "האלפים" – לא ברור לי. האם אין שם יפני להרים הללו? בטוח שיש. אך לעתים קורה שהכלכלה – סליחה התיירות – כופה. כבר אמר מי שאמר: "זו הכלכלה, טמבל". איך שלא יהיה אנו נמשיך במסענו בטאקאיאמה.

הנוף שניבט מחלונות הרכבת שהוליכה אותנו מקיוטו לטאקאיאמה פראי מחד ורגוע מאידך. פראי – נהר טורקיז המוליך את מי הקרחונים (ולכן צבע הטורקיז) וחוצב את דרכו בערוץ גרניט תלול. והשילוב של מים, כחולים, ירוקים וגועשים בשצף-קצף, קירות הגרניט וירוק העצים… אין מלים לתאר. שקט – נופי העיירות והשדות המעובדים בקטעים המישוריים שלאורך המסלול. קשה לצלם מהרכבת. וגם אם מצליחים – התמונה רחוקה מלשקף את המציאות. קווי החשמל, העמודים, העצים – כולם חברו כנגדי. לא לקחתי זאת אישית. ויתרתי. רותקתי לחלון.

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [24] – הגרוע מכול: בירקנאו (אושוויץ 2)

אקדים מספר משפטים. אני חייב אותם. לעצמי. אם לא לומר אזי לכתוב. אודה ואתוודה כי קשה היה לי להמשיך קדימה. במלוא התנופה. אפיזודה פולנית אחת לשבוע או שבועיים. חיפשתי "תירוצים". מצאתי כמה. מה זה כמה? מלוא החופן. נסעתי לשם. וגם למקום אחר. רשימות אחרות, לכאורה אקוטיות, ביקשו קדימות. בקיצור – "תירוצים". ומה כבר אוכל לחדש? הרי על המקום הזה נכתבו מאות אלפים של עמודים, ספרים, מאמרים, עדויות. השלכתי אחרי את הסיבות "למה לא". וערב הביל אחד התיישבתי. ובכול זאת משהו כתבתי. ובחרתי לכתוב על התחלה וסיום. איך נכנסים וכיצד לא יוצאים.

להמשיך לקרוא

ת"א, תחנת רכבת דרום

תחנת רכבת דרום, ת"א.

כן. תתפלאו. יש חיה כזאת. פעם היא הייתה תחנה אמיתית. היום כבר לא. בדרום העיר, מנותקת מכל דבר אחר, נבנתה תחנת רכבת דרום. מבנה ורציפים. מי תכנן? הפעם היה קל – מיכאל טען שהארדיכל הוא נחום זולוטב. מומחה לאדריכלות בבטון. מתי? תחילת שנות ה-70. דני, מ-TLV100 שלח אלי את התמונה מתחת. הוא התכוון שאצרף אותה למאמר שדן במתחם לודויפול. ואולם מצאתי אותה, את התמונה, כמתאימה ביותר לרשימה זאת.

לא כולם זוכרים, אבל פעם, לנסוע מחיפה לבאר שבע, היה זה סיוט מתמשך. לחיילים בפרט. עלית בתחנת הרכבת בחיפה. ליד הממגורות. ונסעת עד לת"א צפון. שהיום היא ת"א מרכז. ומשם אוטובוס לתחנה המרכזית. הישנה. בעבר יצאה הרכבת מתחנת הדר. היום האזור משמש כחניון. ורק בקצה המתחם ניצב לו מבנה בית המכס המזכיר כי לכאן, פעם, הגיעה סחורה שהיה צריך למכוס אותה. וממול עדיין שוכנת תחנת המשטרה. כבימי המנדט. פרנסי העיר החליטו להדרים את התחנה. זה לא ממש עזר לדרום. זה רק סיבך את הלוגיסטיקה. כי מתחנת האוטובוסים המרכזית נדרשת לקחת אוטובוס שיסיע אותך לתחנה הדרומית. שלא נדבר על כך שהרכבת עצרה בקצה הצפוני של באר-שבע ומשם… כפי שאמרתי וכתבתי – היה זה סיוט מתמשך. ואחר-כך הגיע פרק הטרמפים. עוד לא היו מחלפים וכבישים מהירים והנהגים עוד אספו חיילים. היום – מתנגנת לה אופרה אחרת.

להמשיך לקרוא

דרום ת"א, שוק עליה: מוכרים או קונים?

כבר לפני שנים רבות התוודעתי לשוק עליה. לכאן הלכתי כל אימת שהצטרכתי לזוג חדש של מכנסי ג'ינס. הייתי אז נער כבן 16 או 17. וכל שנה, פחות או יותר, חזרתי לשוק לקנות לי ג'ינס. ופעם, להזכירם, המוצר היה אסור בתכלית האיסור. באותו הזמן לבשנו חאקי. ובקיץ קיפלנו את המכנס כך שהכיסים יציצו על רקע הירך השזופה. שעם השנים הצמיחה זיפים.

להמשיך לקרוא

שעה 08:15, 6 אוגוסט

08:15, 6 באוגוסט 1945, הירושימה, יפן. היום לפני 65 שנה.  "אנולה גיי", המפציץ האמריקני מסוג B-29 (המבצר המעופף), היה מעל ליעד. הטייס, קולונל פול גיבטס שלח את Little Boy ליעדו. הפצצה התפוצצה. הפטרייה עלתה. דבר כזה לא נראה מעולם (אולי בנבדה…). וטייס המשנה, רוברט לואיס, יכתוב ביומנו: "אלוהים, מה עשינו?".

להמשיך לקרוא

מה ל"אל-גרקו", ניקוס קאזאנצאקיס ולדיבר השני?

מה לאל-גרקו, ניקוס קאזאנצאקיס ולדיבר השני? התשובה היא שהם נפגשים בפודלי. כפר קטן בכרתים, לא הרחק מהעיר הראשה – היראקליו. שני בנים מפורסמים לו לאי כרתים. האחד, המודרני יותר, הוא הסופר ניקוס קאזאנצאקיס (1883 – 1957). כן, זה שכתב את "זורבה היווני" או יותר מדויק את "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבה". הוא זכה שעל-שמו ייקרא שדה התעופה בהיראקליו. עברנו בשעריו בדרכנו לאי. השני הוא דומניקוס תאוטוקופוליס (1541 – 1614). שם לא ממש ידוע. כיון שאת רוב מפעלו האמנותי (צייר ואדריכל) הוא עשה מחוץ לכרתים, באיטליה ולאחר מכן בספרד, התכנה בשם "אל-גרקו" (היווני). והוא בכלל מכרתים שהייתה תחת שלטון ונציה. אבל מי בכלל מדקדק בפרטים… קצת על אודותיו וציוריו כבר כתבנו בעבר. כאן. עכשיו אני מניח שהתאפסתם.

זוגתי שתחיה רצתה לראות את כפר הולדתו של אל-גרקו, פודלי. על הדרך לכיוון היעדים שהצבנו לעצמנו במערב האי. ניתן קפיצה ונמשיך. בדיוק בפניה לכיוון הכפר טרטר הנייד שלה. על הקו הייתה ר'. רצתה לברר מה נשמע ומתי חוזרים. כי קרוב המועד למפגש למטיבי לכת. "היינו שם," אמרה, "כפר קטנצ'יק וכנסייה עוד יותר קטנה." ונסענו. והגענו. וירד גשם. כמובן שדבר לא נותר עומד על תילו מאותם הימים. שני מגרשי חנייה בתחילת הכפר אך אנו המשכנו לנוע בסמטאות. מרכז מרוצף. בתים מסוידים בלבן. האלמנות שמוכרות תחרה. חנויות למזכרות. מסעדה אחת או שתיים. וגם "פיצוצייה". פלג חוצה את הכפר לכל אורכו. עברנו על פני הגשר. איכשהו מצאנו פינה לדחוק בה את המכונית השכורה. בדיוק בשביל זה לקחנו קטנה. שתוכל להתברג בנקל.

 

להמשיך לקרוא

במת הדייגים באשדוד

 

חיפשנו מקום, שטח קרקע, באשדוד. הצורך – הקמת מתקן התפלה נוסף למי-ים. בקצב הנוכחי של גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים (המבוטאת, בין השאר, בצריכת מוגברת של מים שפירים – באיכות מי-שתייה) נדרש להקים מתקן כל 5 עד 6 שנים בממוצע. וכל מתקן יעמוד על היקף של 100 עד 150 מיליון מטרים מעוקבים לשנה. וכך עד להודעה חדשה… אז ראינו את עצמנו בשליחות האומה. ויצאנו לחפש מקומות אפשריים. ובין השאר, עברנו בשטחי אשדוד.

על הנייר היו מספר אפשרויות: אזור התעשייה הצפוני, אתר הפסולת "רתמים", "עורף הנמל", מתחם ביח"ר רוגוזין הנטוש. ומשימתנו הייתה לוודא שמה שקיים "על הנייר" אכן קיים במציאות. ולעבור דרך "בעלי הבית" של הקרקעות. ואחר-כך פנינו לים. אחרי ככלות הכול המתקן שואב את מימיו מהים ומסלק אליו את מי-הרכז, את התמלחת שלא עברה את המימברנות. ונדרש אפוא קשר לים. היכן מתחברים. בז'רגון התכנוני – מוצא לים. ומצאנו את עצמנו על חוף הים. מצפון לתחנת הכוח של חברת החשמל. ליד מוצא המים החמים מתחנת הכוח.

להמשיך לקרוא