Monthly Archives: אוקטובר 2010

שדות פלשת [4] – מניצנים לניצן

ב-23 במאי 1948 נסוגו מגני יד-מרדכי מקיבוצם. והדרך לצפון נפתחה בפני חטיבה 2 המצרית. משמר קדמי שלה הגיע לאיסדוד (אשדוד) תוך עקיפת קיבוץ ניצנים. פארוק, המלך המצרי, זעם על אייכמן, מפקד החטיבה הגרמני. נג'יב היה המפקד המצרי. איך ייתכן שלמצרים אין עדין שבויים יהודים בעוד שעבדאללה, ההוא מהצד האחר של הירדן, כבר מחזיק במאות? הלחץ היה גדול וברקע ריחפה הידיעה כי כבר החלו הדיונים על הפוגה. אגב, הן המצרים והן הירדנים העסיקו קצינים אירופאים בפיקוד על החיילים. בלגיון, מטבע הדברים, העדיפו בריטים. המצרים העדיפו את הגרמנים. חלקם היו חיילי אס.אס לשעבר.

ניצנים הוקמה בשנת 1943 על אדמות שנרכשו שנה קודם לכן ע"י קק"ל, מאפנדי מקומי. במרכז השטח ניצב בית גדול וסביבו בוסתן. "הארמון" כך כינו אז את המבנה המרשים. והוא, ללא ספק, מרשים גם היום.

להמשיך לקרוא

מסה על תרבות, ריבוי תרבויות, רב-תרבויות, ריב של תרבויות

"יפי הקוסמוס אינו רק באחדות שבריבוי, אלא גם בריבוי שבאחדות." [אומברטו אקו (1987: 20)]

 

פתח דבר

תרבות. מכונסים אנו מעל דפים אלה, באתר זה ובאחרים, על-מנת לדון, להתווכח, להחליף דעות ולדסקס בענייני תרבות. מכול סוג שהיא. גבוהה, נמוכה, עממית, אליטיסטית. והיו כאן מספר מאמרים שהניבו גלים עזים של תגובות. חוללו מהומות של ממש. טקסטים הבזיקו מכול עבר. חלקם פגעו. חלק לא. היו תגובות רציונאליות, מחושבות, מנוסחות, מהראש. לצדן תגובות אמוציונאליות, מהבטן. ירי לכול עבר. דומני שהיה זה וולטיר האנציקלופדיסט שאמר או כתב בניסוח כזה או אחר: "איני מסכים לאף מילה אחת שלך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל לומר אותן". עד כאן – הכול בסדר.

ניצבתי מנגד. לא נטלתי חלק בפולמוסים. איני משתייך למגזר כזה או אחר – פמיניסטי, שוביניסטי, שמאל, ימין, מערב, מזרח… אבל החלטתי לעשות משהו. אמנם יותר בטוח לשתוק. קחו את עגנון. הוא ברח מפוליטיקה ומפולמוסים כמפני האש. צריך לקרוא אותו ולהסיק מסקנות מהקריאה באשר לדעותיו. והעדפותיו. ישראל על-פני הגולה. דת על-פני חילון. ירושלים ולא תל-אביב.

חזרתי לספרים. הכי טוב הם הספרים וכתבי העת. מה שחיפשתי לא היה טעם לחפשו בויקיפדיה (זה אינו מעיד שלא חלפתי דרכה…). נברתי בהם. עלעלתי, דפדפתי ובדקתי בעבודותיי הקודמות. די נהניתי לחזור למחקר. ולו גם לזמן קצר. רקחתי חומרים ישנים (בני עשור שנים) וחדשים. והתקבלה מרקחת. וכשבחנתי את שכתבתי התחוור לי שעברתי מכתיבה בלוגרית להתנסחויות אקדמיות. "כותב שורות אלה" במקום "אני" וכיוצא בזאת…ולפניכם מוצג ניתוח שיח בנושא תרבות, רב-תרבותיות, ריבוי תרבויות או שמא ריב של תרבויות.

  להמשיך לקרוא

גן יצחק רבין, פאריס.

 לפני 15 שנה, נרצח יצחק רבין. לפי התאריך העברי זה היה בי"ב בחשוון. לפי הלועזי ב-4.11

עליתי לפגישת עבודה בירושלים. ברדיו דיווחו לגבי סדר היום. טקסים. הר המנוחות. כנסת ישראל. בצהרים ירדתי. חזרה לת"א. ובדרך דיווח הרדיו כי ניאצו בעכו אנדרטה לזכרו. "כהנא צדק". וגם ביקנעם.

ואז הבנתי שהנה הגיע יום השנה ולא כתבתי על כך דבר. ורצתי מהר לגנזך. כי זכרתי שראיתי את גן יצחק רבין. בפאריס. וכל שנה, איכשהו יוצא לי לפספס. ולא להוציא לאור את התמונות. לא הפעם!

להמשיך לקרוא

אפלפלד ב"רוטשילד 140"

שישי האחרון. צהרים. אמצע היום וקצת אחריו. אנחנו, זוגתי שתחיה ואנכי, במרוץ כנגד השעון. בשעה אחת – סוגרים. כעת שתים עשרה ומחצה. זה עתה יצאנו מגלריית "גבעון". השארנו מאחור את ראשיו של רפי לביא. רשומים בעפרון, שלעיתים מלווה בהתזת צבע, בכתם סמלי, על גבי דיקט עירום. מראה מונוכרומטי. עבודות גדולות. ריבועיות. כל העבודות בגודל אחיד. דחוסות אל מול הקירות הלבנים. פה ושם רשום "עשה לך תמונה". האמת ניתנת להיאמר שאנו לא מחזיקים ממנו. אולי היה משכמו ומעלה כמורה ופורץ דרך. אבל אין אנו מתחברים עם הראש שלנו לראש שלו. אולי אנו מפספסים משהו. ואולי לא. מי אנו שנשפוט?

התנהלנו במהירות לכיוון שדרות רוטשילד. גורדון. דיזנגוף. קינג ג'ורג'. שד' בן-ציון. שד' רוטשילד. הנה המבנה. רוטשילד 140. שלט קטן בכניסה. הדלת החיצונית פתוחה. עולים לקומה השנייה. משום מה, בארצנו הקטנה, הקומה הראשונה היא קומת קרקע והשנייה היא קומה א'. שיהיה. לוחצים על המצילה. והדלת לגלריה נפתחה.

להמשיך לקרוא

מורה ותלמיד – דברו תנ"כית

היום נפלה ההחלטה. סופית. יש להגיב. הרעיון נולד, כמובן, קודם לכן. והוא מנקר במוחי מזה ימים. כמה ימים? לא הרבה. לא הספיק להתישן. מאמר זה הוא תגובה על אשר קראתי, ובטוחתני שגם אתם, בעיתון. שחתי אודותיו. אודות הרעיון שיש צורך להגיב. עם זוגתי שתחיה. תהיתי: איך זה שאף לא אחד/ת התייחס/ה לכך? כאן, "במחשבה שניה". או שפספסתי (ועם הכותב/ת הסליחה) ואולי הגיבו באתרים אחרים שעיני לא ראו… צהרים. אצל עמירם. יושבים. אוכלים. משוחחים. והגברת הגיבה "אם כבר אז להוציא זאת עכשיו. כל עוד הזיכרון של הקוראים טרי וטרם נמחק."

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [28] – הר לבן, מדונה שחורה ויהודי נודד

צ'נסטוחובה. Częstochowa. יש שאינם מבטאים את ה"נ". שמתם לב שאין N בכיתוב הלטיני? אבל בעברית יש. מה תקבלו אם תקלידו במנוע חיפוש כלשהו "המדונה השחורה"? בראש הרשימה תעמוד, קרוב לודאי, המדונה השחורה שבמונסרט (סמוך לברצלונה). במקום השני נמצא את המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. הצ'ארנה מדונה. שני הקצוות של הקתוליות באירופה. פולין וספרד. בדרום אסלאם. במזרח הנצרות האורתודוכסית. בצפון הפרוטסטנטים. ובין לבין איים של פלגים נוצריים כאלה ואחרים. אגב – גם בבוואריה ישנה כנסייה ובה מדונה שחורה. ועוד משהו: ההבדל בין כנסייה לקתדראלה פשוט ביותר – בקתדראלה יושב הקרדינל (החשמן). בכנסייה לא.

העיר צ'נסטוחובה נמצאת כ-200 ק"מ מדרום-מערב לווארשה. לראשונה אנו שומעים עליה, או יותר מדויק קוראים בכתובים, במאה ה-13. ההר קרוי יאסנה גורה. ההר הלבן או ההר הבהיר. מאז ומעולם היה להרים מימד מיסטי. להרים ייחסו תכונות של אלים. הר סיני. האולימפוס. הרים הפכו למקומות קדושים. במיוחד להר שהילה לבנה עוטפת אותו. והאזור לא היה שקט. והיו מרידות. ולימים בנו על ההר מבצר שנכח בו חיל משמר באורח קבע. ואחר כך נוסף מנזר דומיניקני. ונקראו אף הם יאסנה גורה. ואחר-כך נוספה כנסיה. ולפני 600 שנה הופיעה המדונה השחורה והתמקמה בכנסייה שבמבצר על ההר המקודש.

המדונה השחורה, כך טוענת האגדה, צוירה ע"י סנט לוקאס. פנים כהים ורקע בהיר. מצוירת על לוח עץ ששימש לסעודה האחרונה. היא נדדה מירושלים, דרך סנטיאגו דה-קומפוסטלה, עד שהתמקמה בשנת 1382 בצ'נסטוחובה.

להמשיך לקרוא

הולילנד – מבט מזווית אחרת

הייתי בדרכי לשכונת גילה. העין ראתה את גושי האבן הצבועים. סלעים ועליהם כתובות אותיות האלף-בית. הסתקרנתי. אבל קודם כל עליתי אל החומה. ואחר-כך, ששבתי ממנה, עצרתי. ובחנתי את גושי האבן. וראיתי את פרויקט הולילנד מציץ מאחור. ואמרתי אל עצמי: מזווית כזו טרם הוצג. הלכתי על כך.

להמשיך לקרוא

שדות פלשת [3] – מאיסדוד לאשדוד

נכנסתי לאתר המגודר. הייתה פרצה. ולא רק אחת. אני אמור להיות בתוך חורבות העיירה הערבית איסדוד ששמרה על השם התנ"כי אשדוד שאותו אין יודעים אנו ממי ירשנו. למי הורשנו אנו דווקא כן יודעים. בספרות כתוב כי המבנים שקרסו במלחמת הקוממיות כוסו בעפר ובמקומם ניטע יער האיקליפטוסים. עדיין ניתן לזהות שרידי מבנים כאלה או אחרים: מסגד, קבר שיח', בית-ספר. סברתי כי הגדר החובקת הושמה על-מנת למנוע ממטייל תמים ליפול לבור לא צפוי. ומי ישלם את הפיצויים? לכן יש שילוט. הכניסה אסורה. אבל לאחר מכן התגלו לי עובדות אחרות והנחות העבודה שלאורן יצאתי, נמצאו, איך נאמר בעדינות, שגויות. אבל אני מקדים מאוחר למוקדם ולכן אתחיל מהתחלה.

בראשית מאי 1948 התכנסו, בדמשק, ראשי המטות הערביים במטרה לקבוע יעדים לצבאות ערב. משימתו של הצבא המצרי נקבעה כדלקמן: "הצבא המצרי ינוע צפונה לעבר תל-אביב, במגמה לרתק ולהשמיד כוחות יהודיים ובכך לעזור להצלחת הפעולות." [אריה חשביה (2005), עד הלום, מערכות, ע' 137].

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [27] – מה לנסיכה קינגה ולמגן דוד?

ויהי ערב ויהי בוקר ואנו פותחים את היום השישי למסענו בפולין. הגענו לווייליצ'קה. Wieliczka. עיירה הסמוכה לק"ק קרקא. אבל אין העיירה מעניינינו. פעמינו מועדות לאטרקציה האחת והמרכזית שבה – מכרות המלח. היום בפרבר של העיירה. המכרה הוכר על-ידי אונסק"ו כמקום מורשת עולמית. ואנו באים לבדוק על שום מה ולמה.

להמשיך לקרוא

שדות פלשת [2]: גשר "הד-הלום"

על חטיבת גבעתי הוטל להיות במצב כוננות מלא ביום 14 במאי 1948 בשעה 24:00. השיטה: "לנתק את הקו הראשי להתקדמות האויב צפונה, בכיוון מג'דל-יבנה ע"י פיצוץ גשר אשדוד". גשר זה נקרא בפי הערבים בשם "ג'יסר איסדוד" ולפרקים "ג'יסר סוכריר" כשמו הערבי של נחל לכיש בקטע זה. זה היה אמור להיות שלב ב' של מבצע "ברק". במסגרת שלב א' נתפס מחנה בית-דראס והחטיבה השתלטה על מספר כפרים ערביים באזור שמדרום לרחובות.

להמשיך לקרוא