משה הרפזזהו הפרק האחרון בסדרה שדנה בחומה ומגדל. משנת תרצ"ו ועד למאה הנוכחית. חומה ומגדל כסמל לכיבוש הארץ. להתוויית הגבולות. ולאחר מכן יישוב הספר והארץ הנשארת. לאט אנו מייצבים את גבולות הארץ. אמנם לא הכול פתרנו – אך נגיע גם לזאת.
ולאחר ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי היישובים שבה (וכמו פינוי חצי האי סיני שקדם לכך) נוכחנו כי בניית יישובים לא תמיד מקנה לנו את הזכות על הארץ. בהתחלה זה עבד. כעת זה לא עובד.
מובלעות וקנטוניזציה:
כאשר בעל הכוח מתחיל להגן על נקודות, סופו שיחלוש גם על המישור. התהליך שב והתרחש ומה שאירע בתחומי הקו הירוק סביב 1948 ולאחריה, התחדש מאז 1967 – בתהליך שבשיאו אנחנו נוכחים כעת. הרי כך בדיוק קרה, בדיוק אותו היפוך טופולוגי: מהתנחלויות מבודדות ההולכות והופכות ממוגנות ומגודרות, תפח בהדרגה הכורח הביטחוני הבל-יגונה להוסיף עוד ועוד ביטחון, מתבסס יותר ויותר לא על גידור הנקודה היהודית, אלא על גידור המישור הפלסטיני, ההולך ונעשה מבותר בגדרות – עד ליצירת מצב העניינים המוכר לנו היטב, שבו מלוא הארץ גדרות, ואליה חסומים מלבוא יושביה הפלסטינים. (נץ, 2006: 106)
והגענו לדיון בנושא הגיאוגרפיה של ההפרדה.
"תראה את הגדר. גדר ההפרדה היא גדר נגד הפרנויה. והיא נולדה אצלי. בבית המדרש שלי. אצל חיים רמון שלי. ומה המחשבה כאן? שאקים חומה גדולה והבעיה תיפתר כי לא אראה אותם. הרי תנועת העבודה תמיד ראתה הקשר היסטורי וייצגה תרבות של דיאלוג ופה יש קטנות נפש איומה. הגדר תוחמת פיזית את סוף אירופה. היא אומרת שכאן נגמרת אירופה. היא אומרת שאתה העמדה הקדומנית של אירופה והגדר חוצצת בינך לבין הברברים. כמו החומה הרומית. כמו החומה הסינית. אבל זה כל כך פתטי. וזה נותן גט כריתות לחזון ההשתלבות. ויש בכך משהו כל כך קסנופובי. כל כך מטורף. וזאת דווקא בזמן שאירופה עצמה והעולם אתה התקדם באופן מרשים בהפנמת לקחי השואה, ויצרו התקדמות גדולה בנורמטיוויות של העולם. אבל אנחנו לא שם. אנחנו בפחדים שלנו. הרי האסון". [1]
לאחר עשור של כיבוש ניתן היה למנות 24 התנחלויות במרחב יהודה ושומרון (כולל בקעת הירדן). ב-1992 כבר נמנו 117 יישובים יהודיים חוקיים ברחבי הגדה המערבית. בשנים שחלפו מאז הוקמה התנחלות מאושרת אחת – מודיעין עלית – ואף זאת במטרה לפתור (באופן חלקי) את מצוקות אכלוס המגזר החרדי. לאחר מימוש תכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון (אוגוסט 2005) קיימות ביהודה ושומרון 121 התנחלויות סטטוטוריות בשטח בנוי של פחות משלושה אחוזים משטח הגדה אך שליטתן המוניציפאלית גדולה לעין ערוך – מעל ל-40 אחוז. [1]
ההתנחלויות כפר-עציון, קריית-ארבע ועפרה – הדוגמאות שהוצגו במאמרים קודמים – סללו הדרך למאות ההתנחלויות, היישובים והמאחזים, החוקיים ואלה שאינם כאלה. המדינה הרימה ידיים והסכרים נפרצו. והתוצאה מוכרת, ידועה ואינה מחמיאה:
מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967, הייתה קו פרשת מים ששינתה את מפת המזרח התיכון ושרטטה מחדש את גבולות המדינה. לאחר 1967, בעקבות המלחמה – כיבוש רמת הגולן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני [1] – נפתח מחדש אזור הספר החיצוני:
כאמור, אחד הכלים שהופעלו למניעת חדירה והסתננות למדינה היה ייסודם והקמתם של יישובים חדשים, לאורך הגבולות שנתקבעו ובאזורי הספר הפנימי. בארבע השנים הראשונות לקום המדינה הוקמו מעל ל-350 יישובים חדשים – מרביתם מושבי עובדים. מינואר 1949 הוחל בהקמתם של 10 עד 15 יישובים חדשים מדי חודש. הוקמו, לפי ארנון סופר (1982: 72-71), בין 1948 ל-1954, 90 קיבוצים ומושבים שתופיים ומעל 200 מושבי עובדים. היישובים הוקמו במספר אזורים: בגבול לבנון כ-25, בגבול סוריה שבאצבע הגליל כ-10, בעמק יזרעאל כ-10, בשרון המזרחי כ-50, בפרוזדור ירושלים כ-30 ובגבול עם רצועת-עזה כ-10. כן הוקמו בתחומי הספר הפנימי – משפלת יהודה ועד לצפון הנגב – כ-80 יישובים.
במלחמת הקוממיות הוכח כי ליישובים קיימת חשיבות ביטחונית-צבאית-אסטרטגית עליונה. יישובי הגבול והספר, רובם ככולם קיבוצים, היו מוגנים באמצעות עמדות מבוצרות, מקלטים, חפירות, גדרות תיל היקפיות ואף היו כאלה שרצועות של מיקוש סבבו אותם. "למעשה היה כל יישוב מצודה קטנה" (מוריס, 2003: 187). עם הכניסה למלחמת הקוממיות כבר היה דגם ביצורי מוסכם של יישוב עברי:
לאחר מלחמת הקוממיות, התפוגג לכאורה הספר הקולוניאלי. כתבתי לכאורה משום שתוך פחות מעשרים שנה נוצר ספר חדש. אבל על הספר ההוא – עוד נרחיב את הדיבור בהמשך. המאמר הזה מוקדש לספר שנוצר, בגבולות 1949 או אם תרצו – 4 יוני 1967. עדין היה קיים ספר פנימי – גליל, נגב, פרוזדור ירושלים, עוטף יהודה ולאורך הגבולות וקווי שביתת הנשק. בשל נטישת ובריחת הערבים (או גירושם) מכפריהם היה שונה הספר הפנימי הישראלי מהספר הערבי בימי חומה ומגדל.
שם הפרק הזה – "בונים קו מגן דוד". על שום מה? והרי התשובה: "בואו נבנה קו מגן דוד, אם זה אפשרי, ונסגור בגדרות ומוקשים את כל הגבולות במדינת ישראל". כך התבטא רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ"ל דאז, במפגש המטכ"ל עם ועדת השרים לענייני ביטחון שהתקיימה ב-2 ביוני 1967, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים (אורן, 1.6.2007).
ביום ה באייר תש"ח הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. זאת הייתה פעולה חד-צדדית. מדינת ישראל קמה על חורבות המנדט הבריטי בארץ-ישראל. מערכת הגבולות ושטחה של מדינת ישראל הריבונית לא תאמו את תכנית החלוקה שעליה הכריזו האומות המאוחדות בנובמבר 1947. תוצאות מלחמת הקוממיות יצרו מציאות חדשה בארץ-ישראל. [1]
משה הרפז 