לבאר או לבער?

 

נכתב בעיתון

 

 

 

גרפיטי תל-אביבי (צילום: משה הרפז)

 

לאונרד כהן או שני ישראלים נוסעים לפריז לראות ולשמוע יהודי קנדי שר באנגלית

סוף אוקטובר 2008. עיתוני חג הסוכות. המודעה הביטה בנו מהעיתון. לאונרד כהן ממשיך בנובמבר בסיבוב הופעות ברחבי אירופה שהחל במאי 2008. שאלנו: "הולכים?", התבוננו זה בזו, או אולי להיפך, והשבנו: "הולכים על זה!".  היה לי "תירוץ" – מתאים לי לחגוג יום הולדת בהאזנה ללאונרד כהן.

 

סן מישל (צילום: משה הרפז)

הנהר והקתדרלה (צילום: משה הרפז)

 

בדקנו את האופציות שעמדו לפנינו – וצריך לתאם את התאריכים בהתאם ליכולת לקיחת חופשה ספונטאנית של זוגתי ושלי מול מקומות העבודה – והן הצטמצמו לשתיים: לונדון או פריז. ירדנו לפרטים: היכן בלונדון והיכן בפריז? בלונדון אמורה הייתה הופעה להתקיים באולם "O2" הממוקם בגריניץ. בפריז – באולם "אולימפיה" הממוקם בבולבאר קפוסין. תכולת האולם בלונדון – 20,000 מקומות. קיבולת ה"אולימפיה" בפריז – 1,800. תסכימו איתי שמופע בפני קהל של 20 אלף אינו אינטימי כמו הופעה בפני אלפיים איש. אז הלכנו על האופציה הצרפתית. וכך יצאנו, זוג ישראלים, לפריז, לשמוע יהודי קשיש מקנדה שר – למעשה מדקלם – באנגלית.  

 

פסלים לאורך גדתו השמאלית של הסן בדרך מתחנת הרכבת אוסטרליץ לספריה הלאומית החדשה (צילום: משה הרפז)

 

 

פנינה, פסל, הנהר וערבה בוכיה (צילום: משה הרפז)

 

לא רק לאונרד כהן. בתכנון היה גם ביקור בשלוש תערוכות של פבלו פיקאסו שבהן הוא "מתכתב" עם עבודות של מאסטרים אחרים שהתקיימו במקביל במוזיאונים של ה"לובר" (עם דלקרואה), "אורסיי" (עם מאנה) והמרכזית והגדולה ביניהן ב"גראן פאלה" (עם מאסטרים נוספים). מבצע אמנותי שיש להעריכו הן מבחינת האגו (של המוזיאונים ושל האוצרים), הן מהבחינה הכלכלית (עלות הקמת המיזם והוצאות אבטחה על אוצרות יקרי ערך) והן מנקודת מבט ארגונית/ביצועית. כבונוס חיכתה לנו תערוכה של האדריכל והמעצב הישראלי רון ארד, המתגורר זה שנים רבות בלונדון, שאמורה הייתה להתקיים במרכז פומפידו. לא רצנו ממקום למקום, להיפך, לקחנו את הזמן בנחת ובשלוה. מספיק רצים ומתרוצצים אנו בארצנו. ובסיפוק כותב אני – הספקנו הכול. אפילו התגנבנו לסיור קצר לתערוכה של סוריאליזם במוזיאון לוקסמבורג. 

 

נובמבר 2008, פריז. זמן רב לא היינו בעיר הזו. הפעם האחרונה הייתה ב-1993. מאז עברו 15 שנה. עוד נשוב למספר שנים זה. הזדמנות להתחדש, להתעדכן. על הפרק, בין תערוכה אחת למשנתה (והחלטנו על מינון של תערוכה אחת ליום ודי עמדנו בכך), בקשנו לתור אזורים שטרם הכרנו: הספרייה הלאומית החדשה (אחרון המוניומנטים שנבנו בעיר במרוצת העשורים האחרונים), פארק ברסי, פארק יצחק רבין, ברסי ווילאז', האופרה החדשה, הרובע ה-11, השוק האלג'ירי, הרובע ה-12, ויהדואקט ועוד.  

 

הספריה הלאומית החדשה (צילום: משה הרפז)

 

עוברים מהגדה השמאלית לפארק ברסי באמצעות גשר סימון דה-בובואר (צילום: משה הרפז)

 

השוק האלג'יראי (צילום: משה הרפז)

 

היה קר. אפילו קר מאוד. הטמפרטורה סבבה סביב האפס (צלסיוס). מעלה לכאן ומעלה לשם. ביום ובלילה. הצטיידנו כדבעי: מעיל טוב, כפפות ונעלים מתאימות – להליכה ולרטיבות המדרכות – פותרים את הבעיה. על מפתן הספריה החדשה קבלנו אותנו בשמחה פתיתי השלג. איכשהו צלחנו את החוויה הפריזאית בין הטיפות.  

 

 

 

למה מחכה סוללת הפאפארצ'י? (צילום: משה הרפז)

 

ה"אולימפיה" הוא אולם קטן (הכול יחסי) ומשדר אינטימיות. משהו שאפשר לכנותו "מקום" במובני אדריכלות/גיאוגרפיה/תכנון (בהמשך הרשימות אקדיש מאמר לנושא ה"מקום"). קירותיו שחורים – צבע הגורם להקטנת החלל – וכיסאותיו אדומים, קטיפתיים. סדר המושבים – חידה שלא ממש פתרנו. פתחנו את המעטפה וראינו שקיבלנו שני כרטיסים:  שורה 10 כיסאות 16 ו- 18. הכיצד? תהינו. לא ביחד? משרד הכרטיסים שידר הודעה "מרגיעה" – טענו בתוקף שזה אכן מושב ליד מושב. בכניסה קיבלה את פנינו סדרנית. למותניה היה חגור פאוץ'. היא התבוננה בכרטיסים והובילה אותנו לשני מושבים בשורה העשירית. הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה. לפנים ולאחור. לא מצאנו ספרור – לא 16 ולא 18. שום סימן למספר. הסיטואציה הזכירה לי סיפור ישן שסיפר אביה של אשתי. בפריז "חייבים" לתת טיפ לסדרן/נית בקולנוע ובתיאטרון שאם לא כן לא תגיע לאן שצריך להגיע. לבד – לא תמצא מושבך. והוא נצרך ליתן מספר פרנקים לסדרנית ב"לידו". תזכורת – באותם ימים מטבע זר היה בהקצבה וחמי לא היה אדם שהלך לשוק השחור. זו תכליתו של הפאוץ' החגור למתני הנערה. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, רק מספר קטן של אנשים הושיט מעות לכפן של הסדרניות והמטבעות צללו לארנקן במיומנות. הפעם התשר היה במטבעות של אירו ולא בפרנקים.  

 

למעלה משלוש שעות עמד לאונרד על הבמה. אדם בן 75, שערותיו אפורות/לבנות, מלבושו אפור/שחור וקולו סדוק וצרוד. לראשו מגבעת שמדי פעם הסירה. המגבעת מוסרת, מוצמדת ללב, ולאחר מכן, מוחזקת ביד הנפרשת במחווה רחבה ומכוונת לקהל, לתזמורת. ולאונרד שר את שיריו. והיו שם מרבית שיריו הגדולים וייצוג כמעט לכול אלבומיו:

The future
Waiting for the miracle
Here it is
In my secret life
By the river dark
Democracy (והקהל מצטרף לפזמון החוזר – והימים ימי האופוריה שלאחר בחירתו של ברק חוסין אובמה – ולהזכירם: זהו קהל של "אוכלי צפרדעים")
Who by fire  (המבוסס על תפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת ביום הכיפורים)
Take this waltz (המוקדש ללורקה)
Jazz police
Everybody knows
Ain't no cure for love
Chelsea hotel
Famous blue raincoat
Dance with me to the end of love
If it be your will
Hallelujah
Suzanne (הבלתי נשכחת)
I can't forget
Boogie street (שהושר בפי שרון רובינסון הנפלאה)
Tower of song
First we take Manhattan
So long Marianne (כורע ברך, מביט לתקרה ושר)
Avalanche
The partisan
A thousand kisses deep
I'm your man
Closing time

 

לאונרד "פרץ" למרכז הבמה בדילוגים – "בחור" מעל שבעים כבר אמרנו? אמרנו!, שנים של נזירות – זן ויוגה – רק הטיבו איתו. ומילותיו הראשונות היו בצרפתית (אחרי הכול מגיע לאונרד כהן ממונטריאול בתפר שבין האנגלית והצרפתית הקורע ומפלג את קנדה). והקהל הודה ב"מרסי". ואז עבר לאנגלית: "15 שנה לא הייתי בפריז", בקול הבריטון שהצטרד עם השנים והפך ל"כאילו" בס. אז יש משהו משותף לנו מעבר להיותנו יהודים. 15 שנים של "לא פריז" (על משקל "לא מקום"). "הפסקתי להופיע כי שתיתי יותר מדי יין אדום. יצאתי למסע", הוא אמר, "בשל צריכת תרופות כנגד דיכאון שכמעט רוששו אותי".  

 

כהן מפרגן לחבורתו. על הבמה, פרט לו עצמו, עוד תשעה איש ואישה. שישה מנגנים ושלוש זמרות ליווי – שרון רובינסון הזכורה מאלבומים  קודמים (Ten new songs) והאחיות ווב. והנגנים – עולם ומלואו: יוון, איטליה, ספרד, ארה"ב. תופים, מנדולינה, גיטרה, צ'לו, אורגן, סקספון. לפעמים מתווסף חליל או כינור. וכהן – אוחז אף הוא בכלי נגינה – בגיטרה. לאונרד מפרגן בחיבה למלוויו ומפלרטט עם הקהל. ושוב מסיר כובעו, קד קידה עמוקה בפני הקהל וכורע ברך בפני התזמורת. כל משתתף מקבל את רגעי התהילה שלו. ולאונרד? עומד בצד, כורע ברך ומסיר כובעו.  

 

רגע של שיר. את השיר A thousand kisses deep הוא מדקלם/אומר/מספר –  לבד, ללא ליווי – לא כלי ולא קול, באולם מוחשך שרק פניו מוארים.  מצאתי את השיר ב"ספר הכמיהה" שחיבר לאונרד ותורגם על-ידי קובי מידן (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007). מידן בחר לתרגמו בשם "תהום הנשיקות":

ריצת סוסים, פריחת נשים
עוד יש במה לזכות
מרוויח קצת, אבל מיד
המוזות מסתלקות
ואז סופג, ללא תנאים
תבוסה צפויה מאוד
וחי כאילו יש חיים
בתהום הנשיקות.

גופי נמכר, הראש סודר
אני מוכן לצאת
מועד מועט ואז נלכד
ביצירת מופת
אולי חיי הם כביש גלמוד
של הבטחות ריקות
עושים הכול כדי לא למות
בתהום הנשיקות.

כבולים למין הרחקנו עד
גבולות המשברים
אבל אין ים אשר נותר
לזוללי פגרים
מהסיפון אני נשבע
לצי העתיקות
וכבר מוכן, מיד הוטבע
בתהום הנשיקות.

גופי נמכר, הראש סודר
אני מוכן לצאת
ממה שקבלת לא יוחלף
תיקח ותתמודד
ובלילות צולעים נמעד
כל הבזויים מאוד
ונידרדר בלב אחד
לתהום הנשיקות

בשומה דמותך במחשבתי
מסמך בלי מחיקות
מלבד מה ששכחנו שם
בתהום הנשיקות.
 
והנה מילות השיר כפי שמופיעות ב "Ten New Songs":
 
The ponies run, the girls are young
The odds are there to beat

You win a while, and then it's done
Your little winning steak
And summoned now to deal
With your invincible defeat

You live your life as if it's real
A Thousand Kisses Deep
 
I'm turning tricks, I'm getting fixed
I'm back on Boogie Street
You lose your grip, and then you slip
Into the Masterpiece
And maybe I had miles to drive
You ditch it all to stay alive
A Thousand Kisses Deep
 
And sometimes when the night is slow
The wretched and the meek
We gather up our hearts and go
A Thousand Kisses Deep
 
Confined to sex, we pressed against
The limits of the sea
I saw there were no oceans left
For scavengers like me
I made it to the forward deck
I blessed our remnant fleet
And then consented to be wrecked
A Thousand Kisses Deep
 
I'm turning tricks, I'm getting fixed
I'm back on Boogie Street
I guess they won't exchange the gifts
That you were meant to keep
And quiet is the thought of you
The file on you complete'
Except what we forgot to do
A Thousand Kisses Deep
 
And sometimes when the night is slow
The wretched and the meek
We gather up our hearts and go
A Thousand Kisses Deep
 
The ponies run, the girls are young

The odds are there to beat
 
 
ההופעה הסתיימה מספר דקות לחצות. ניסיונותינו ליירט מונית עלו בתוהו. כבר אחרי חצות. הבטנו זה בזו, הורדנו מבטנו לנעלים, הסתכלנו שוב זו בזה ולהפך, והתחלנו ללכת/לצעוד. אחרי 45 דקות הגענו למלון – מול שערי הסורבון. לא ירד גשם.
 

 

 

ערב עירוני עם מאיר אגסי

יום חמישי. השעה 16:00. עובר על השמות הרשומים ברשימה. רשימת תערוכות שבחרתי לראותן. הסבתי את חרטום המכונית לכיוון חניון רידינג ונסעתי העירה. רדיו 88 FM. נעים בכביש. תכניתה של טל השילוני אך היום יואב יפת באולפן.

הראשון בתור היה תומרקין. אמן וותיק יגאל תומרקין. עבודות נבחרות מ- 50 שנות יצירה. שם התערוכה  "נער הייתי וגם זקנתי" והיא מתקיימת בשתי גלריות במקביל ("אופאל" בפרישמן 15 ו"זיסמן" בירקון 98). התחלתי בפרישמן. פסלים, בעיקר פסלים. מעט יצירות על הקירות. בקומה השנייה ישב זוג מול צג הוידיאו שמסכו הקרין אור כחלחל. הזוג התווכח בינו לבינה: מדוע השידור המחזורי אינו פועל והאם להפעיל מחדש. האישה החזיקה את השלט ושאלה: איך מפעילים? מדדתי את סיכויי הצפייה שלי. הם היו נמוכים. עברתי ל"זיסמן".

שתי עלמות היו סמוכות לשולחן העבודה שבכניסה לגלריה. שתיהן דיברו בניידים. שאלתי באם שתיהן מדברות האחת עם השנייה. לא היה להן חוש הומור. פספסתי. קורה. חלל קטן, עבודות פיסול קטנות. עלעלתי בקטלוג התערוכות. צנוע. יצאתי. אחת המוכרות יצאה וקראה לי: "אתה יודע שיש המשך בפרישמן?". הנהנתי וזקפתי בוהן. היא חייכה.

צעדתי על המדרכה. הנה כאן היה קולנוע פריז. הרהרתי – לא אהבתי את שראיתי. אישית אני מעדיף את עבודותיו של תומרקין על-גבי נייר. ליטוגרפיות, תחריטים, איורים, ציורים. אולי מפני שאני חושב בממדים ביתיים. הדהוד צופר מכונית טרד. הפניתי מבט. לא להאמין – פגישה מקרית עם זוגתי שתחיה. היא במכוניתה ואני ברגלי. מסרתי את האליבי והגברת המשיכה לדרכה.

שבתי לפרישמן 15. והפעם לגלריה "בינט". ירדתי לקומת המרתף. מישהו או מישהי כבר כתב/ה על החללים בתת הקרקע ומתחת למפלס הרחוב המשמשים כגלריות לאמנות – בוגרשוב (לשעבר), שלוש, מבט, דביר, הקיבוץ, ג'ולי מ' (במיקומה הקודם). רשימה חלקית. שם התערוכה "מפה לכאן" ומציג בה אלון פורת. הנושא – ציורי נוף גדלי ממדים (150/250). בקומת המרתף תלויים חמישה ציורים: הרפת במוסמוס, מבט דרומה, מבט צפונה. במרכז ניצבו שני כסאות שהזמינו צפייה בישיבה. התיישבתי. התבוננתי. שיניתי מיקום והתבוננתי באחרות. אהבתי את שראיתי. נראה שזהו הקו המוביל של הגלריה – נופים גדלי מימדים. התערוכה הקודמת שראיתי עסקה אף היא בנוף – בנוף עירוני של דרום העיר. וגם בה הוצגו בדים גדולים. מפעם לפעם מתקיימת כאן תערוכה של מיכאל קובנר. גם לו בדים גדולים ובהם נופים – עמק יזרעאל, ההרים שמסביב.

התחנה הבאה הייתה גלריה "גורדון" (בן-יהודה 95). אסף בן צבי / יורם ורטה מציגים: "יללת גשם". אם לאנגלים יש "גשם של חתולים וכלבים" אזי גשם יכול לילל. הראשון צייר והשני משורר. על בן צבי שמעתי וראיתי מעבודותיו. על יורם ורטה לא שמעתי מעולם ולא קראתי משיריו. קורה. אני לא ממש קליינט של ערבי שירה.

נכנסתי. 21 צמדי בדים תלויים בחלל הקדמי. לא גדולים. כל צמד מורכב מציור ושיר. הציור נושא את השיר. הציורים צנועים, מינימליסטיים. משיכות מכחול ונגיעות של צבע שמן שחור על בד קנבס גולמי החשוף באפור/חום. השירים, ארבע שורות מחורזות בכול אחד, בכתב יד, בפחם על בד חום בהיר.

אסף, שהיה ישוב לשולחן, קם והציג את עצמו. וראיתי את הפנים שמעבר לעבודה. ציינתי בפניו שיש לו כתפיים רחבות – שכן הציור נושא את השיר. הוא חייך.

התחנה האחרונה לערב זה הייתה גלריית "הקיבוץ" (דב הוז 25). צריך להגיע לפני שעת הסגירה שצוינה בעיתון – 18:00. הגעתי וירדתי לחלל התצוגה. נטע שפירא מציג "מסע". תערוכת צילום. במדריך העיר נכתב: "עבודות שהן תולדה של מסעות מנטליים וממשיים המתרחשים בעולמו של האמן, במרחבים של הלך רוח, דמיון ופנטזיה. שפירא מתעד את מסעותיו דרך עדשת המצלמה ומדפיס את הצילומים במדפסת ביתית או במכונת צילום משרדית, כך שהעבודות מעלות גם שאלות לגבי מדיום הצילום." העבודות מוצגות בקבוצות, בסדרות נושאיות: פרויקט, סטודיו, בשדה ועוד.

נטע ישב ליד השולחן, לחייו סמוקות, ובידו כוס יין. "את מה חוגגים?"  שאלתי. והוא השיב "את סיום התערוכה." ניסיתי להקשות: "היכן המובילים?" "לא צריך," השיב, "נקפל הכול למושב האחורי של הפרייבט."
משכתי ממדף הספרים את ספרו של מאיר אגסי "הכד מטנסי –  מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1983 – 1997" (עם עובד, 2008). התיישבתי ליד נטע. שוחחנו על דא ועל הא. במיוחד על הא.
ואז הצטרף שפירא השני. זאת אומרת נכנס בחור נוסף שלא הכרתי. הוא ראה את הספר שאחזתי ושאל מדוע אני מבקש לרכוש. השבתי שאני מנסה ללמוד שפה ונראה לי שספרו של אגסי מתאים לכך. הבחור אישר ואמר שאין ספק שאלמד ממנו. שאלתי לשמו והשיב – יניב שפירא. הוא אוצר ולאחרונה אצר את תערוכתה של אלימה במוזיאון תל-אביב. ובדיוק היום, בעוד מספר שעות, לאחר חלוקת פרס רפפורט לשני אמנים, אמן וותיק ואמן צעיר (אבנר בן-גל הוא הוותיק ואיני זוכר מיהו הצעיר), במוזיאון ת"א, הוא אמור לטוס לאמסטרדם, ליתן בה הרצאה על מאיר אגסי בפתיחת תערוכה העוסקת בעבודותיהם של שלושה אמנים (שאינם בחיים) – וביניהם מאיר אגסי המוצג כאמן רב-תרבותי (השניים האחרים – אדריכל וצייר). לכן הסתקרן ושאל אותי למהות רכש הספר. צירוף מקרים. בין לבין נשלף מאי-שם קלוג התערוכה של אלימה. עלעלתי. החלטתי לבקר בעתיד. אגב, כיוון שהאחד אדמוני והשני לא – הערכתי שהם אינם אחים. השפיראים.

במונית של קו 4 לחניון רידינג המשכתי לקרוא בספרו של אגסי. ומה אני קורא בעמוד 29?

"מותו גדע מוקדם מדי קריירה של סופר, אמן, צייר, רשם, משורר ופנטזיונר. קריירה שאך הבשילה ועמדה לקראת שיאה ביותר מאשר חזית אחת. כחמש שנים אחרי מותו קרה לו נס: בשנת 2003 הוצגה תערוכה גדולה והדורה שחשפה לא מעט מחיי היצירה החסויים שלו והמחישה את האמן, הארכיבאי והמוזיאולוג המרתק שמאיר אגסי היה. האוצר הצעיר, יניב שפירא, שהיה אז תלמידו של פרופ' מרדכי עומר באוניברסיטת תל אביב בתוכנית ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה, ושלא הכיר את אגסי ולא ידע עליו מאומה עש שנתקל בארגזים עם העיזבון שהגיעו למשכן לאמנות בעין חרוד, התמסר לעיזבון של מאיר אגסי. שפירא חקר ונבר והקים נגד עיניו את דמותו של האמן שיצר כמעט בחשאי ושכתב על אמנות של אחרים אבל גם הרבה מאוד על האמנות שהוא עצמו עשה."

והנה פגשתי את האדם ששם את אגסי על המפה. צירוף מקרים כבר אמרנו? אמרנו. בדרך חזרה התנגן הרדיו. ערב עירוני של גדי ליבנה ב-88 FM.
 
ערב עירוני
מילים: נתן אלתרמן
לחן: יוני רכטר
שר: יוסי בנאי
 
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות נוגות
אומרות לערב – למה באת?
 
הפנסים – פרחי העיר –
מלבלבים באור ניחוח.
אביב חשמל – עצוב-בהיר
משכרונו אסור לברוח
 
הוא רק יתום ורק תמים
נולד לרגע ואיננו
בין הלילות והימים
הוא בא לזרוח בעינינו
 
בין הימים והלילות
לנאות מראה כחולים נלך נא,
כל נשמותינו הבלות
שם דשא תלחכנה
 
נפנוף שלום, ילדה פתיה.
את חיוכה נשא האוטו.
מה שהיה ולא היה
נדמה כמו ישוב להיות עוד.
 
כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד.
 
גופי נקטן ומתומך
אבל ראשי כל-כך גבוה,
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה.
 
שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת.

איפה הבית כנסת שלנו?

להתחדשות עירונית שני פנים: האחד ספונטני וצומח מלמטה למעלה על-ידי פרטים והשני הוא תכנון עירוני המונחת על התושבים. תהליך של פינוי-בינוי משתייך לסוג השני ומהווה נדבך בתכנון עירוני של התחדשות אורבנית. התהליך החל ב- 1998 כפועל יוצא ממדיניות הממסד שעוגנה בהחלטת ממשלה שקיבלה את המלצות דו"ח הוועדה לעידוד השיקום הפיסי של מרכזי הערים בישראל. תפישה זו של ציפוף מרכזי הערים והתחדשות עירונית הופיעה עוד קודם לכן בהמלצות צוות תכנית האב לישראל 2020 ועורכי תכנית המתאר הארצית לבנייה ולפיתוח (תמ"א 35). הפרויקט פועל לפינוי הדיירים ממבנים ישנים, להריסת אותם המבנים, לחידוש התשתיות במתחם ולניצול מרבי של זכויות (בהתאם לתכניות בניין העיר) לבניית מספר רב של יחידות דיור.

 

בית בשכונת שפירא (צילום: משה הרפז)

 

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של תל-אביב אישרה שתי תכניות פינוי-בינוי בשכונת שפירא. תכנית אחת מתייחסת למתחם "הר-ציון" והאחרת למתחם "הקונגרס". פרויקט מתחם "הקונגרס" משתרע על שטח של כ- 32 דונם בין רחוב מטלון בצפון, התחנה המרכזית החדשה במזרח, דרך שלמה בדרום ושדרות הר-ציון במערב. כיום בנויים במתחם כ- 160 יחידות דיור במבנים עד 4 קומות וכן 2,400 מ"ר המשמשים לתעסוקה. בפרוייקט מתוכננות כ- 440 יחידות דיור וכ- 56,000 מ"ר לתעסוקה – משרדים ומסחר בשלושה מגדלים. אזורי התעסוקה יחצצו בין התחנה המרכזית החדשה לבין אזורי המגורים.

 

פרויקט "הר-ציון" יוקם בשטח של כ- 40 דונם שמשתרע בין הרחובות הבאים: המלך חזקיהו בצפון, חובת הלבבות במזרח, שדרות חכמי ישראל בדרום ושדרות הר-ציון במערב. בעלות על השטח מצויה בידיים פרטיות ובידי עיריית תל-אביב. בתכנית בניית כ-370 יחידות דיור בשטח ממוצע של 90 מ"ר ליחידות דיור, בצפיפות של 27 יחידות דיור לדונם ובמבנים בני 5 עד 13 קומות, וזאת במקום כ- 250 יחידות דיור בשטח ממוצע של 50 מ"ר שקיימות כיום במבנים ישנים שנמצאים במצב פיסי ירוד. בנוסף מוצע להרוס את כל המבנים לאורך הגדה המזרחית של שדרות הר-ציון בשטח הפרוייקט ולהקים אזור תעסוקה במבנים בני 11 עד 15 קומות.

 

בשכונת שפירא (צילום: משה הרפז)

פרויקט מתחם "הר-ציון" הוצג במסגרת "שיתוף הציבור" בפני תושבי שכונת שפירא. ועד הפעילים של תושבי השכונה הוא שהזמין אותי לנכוח בארוע שאמור היה להתקיים ב"מרכז יום לקשיש" הממוקם בשכונה. נסעתי – הבטחות צריך לקיים. הפרויקט הוצג על גבי "פנלים" – דפוס הצגה המקובל בקהילת האדריכלים. הרבה פירוטכניקה והדמיה. לקהל ניתן זמן לשוטט בין לוחות התצוגה ולהתרשם מהפרויקט. הקהל – ברובו תושבי שכונת שפירא ומיעוטו השתייך לחבורה הממסדית. שני אנשים מבוגרים – שלא אומר זקנים – עברו על פני תערוכת הפנלים. עשו סיבוב אחד ועוד אחד ועוד אחד. התבוננו שוב ושוב. הם נראו כמחפשים דבר-מה. הסתקרנתי ונשארתי בטווח האזנה. ואז פנה האחד לשני ושאל: "היכן הבית כנסת שלנו? אתה מסכים שיהרסו לנו את הבית כנסת?". והשני השיב: "לא".

רבים בתי הכנסת בשכונת שפירא. בתי כנסת של קהילות. בוכרה, בבל, משהד, אירן/פרס, תימן, סלוניקי, אפגניסטאן, יוון, תורכיה. ועוד. בימי החול מרביתם מוגפים וסגורים והם נפתחים רק בשבתות ובחגים. עדות אילמת לקהילות ההולכות וקטנות.

 

בית כנסת ככלי להנצחת חייל (צילום: משה הרפז)

 

בית כנסת ל"אשכנזים" (צילום: משה הרפז)

 

בית כנסת לתושבים בוכריים (צילום: משה הרפז)

 

בית הכנסת "הגדול" בשכונת שפירא (צילום: משה הרפז)

 

בית כנסת לעולי משהד שבפרס/אירן (צילום: משה הרפז)

 

וגם תורם של עולי אפגניסאן לזכות בבית כנסת משלהם (צילום: משה הרפז)

 

ולקינוח, עוד בית כנסת "בוכרי" (צילום: משה הרפז)

בסופו של יום "התפוצצה" ההצגה משום שנציגי הממסד (העירייה, וועדת התכנון המקומית וחברת חלמיש) לא אפשרו לתושבי השכונה ו/או לועד הפעילים להביע את דעתם אלא לבעלי הזכויות בקרקע בלבד.

 

מי באמת אטום? האנשים או המבנים? (צילום: משה הרפז)

צהוב (1): חרציות

שעון תקופות האקלים מתקתק כהרגלו. יש גשם, אין גשם – השעון עובד. היום מתארך, הלילה מתקצר, יום שבירת השוויון קרב ובא. תנו לו שבוע והוא מגיע. האביב בפתחנו.

שימו לב שהצבע השולט כיום, מעבר לירוק מרבית העצים והשיחים, ולאפרוריות שלמת הבטון, הוא הצהוב. האדומים והסגולים מתחילים לקמול ותורו של הצהוב לצהוב במלוא עוצמתו.

אז הנה מקבץ ראשון של צהובים.

 

 

 

 

 

 

 

 

עצים (1): עוד לא אבדה העלווה

"אדם משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף" (מתוך תפילת ונתנה תוקף הנאמרת ביום הכיפורים).

 

 

 

גדוע, קטום, מנוסר, עקור – ובכול זאת צומחת העלווה ואיתה התקווה.

פורים שפיעל: והעיר ב"ב צהלה ושמחה

"וּמָרדכי יָצא מִלפני הַמֶלך בִלְבוש מַלְכות תְכֵלת וֶחוּר וַעַטרת זָהָב גְדוֹלה וְתַכריך בֻוּץ וְאַרגמן וְהָעיר שוּשָן צָהֲלה וְשָׂמחה. לַיְהודים הָיתה אוֹרָה וְשִׂמחה וְשָשון וִיקָר." (אסתר, ח', 17-16)

 

מדריך לתייר (צילום: משה הרפז)

 

פורים, כמוגדר באנציקלופדיה העברית, הינו חג יהודי. זמנו: ימי י"ד וט"ו אדר, ועניינו – זכר לישועת ישראל בימי אחשורוש מגזרת המן. הסיפור מסופר במגילת אסתר – חפשו בין קהלת לדניאל. בפורים מצווים היהודים – לפי הוראות אסתר ומרדכי – לשתות, לשמוח, לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ובכלל, משנכנס אדר – מרבין בשמחה.

מהפסוק "משלוח מנות איש לרעהו" עולה, אליבא פרשנות חז"ל, כי המינימום של מצוות "משלוח מנות" הנו שליחת שתי מנות לאדם אחד. מצווה זאת צריכה להיעשות ביום הפורים עצמו.

 

דוכן ארעי לממכר מנות למשלוח מנות (צילום: משה הרפז)

 

והמשלוח יוצא לדרך (צילום: משה הרפז)

 

בימי קדם לא נהגו היהודים להתחפש. אך לאחר שיצאו לגלות, הושפעו ממנהגי עמים אחרים ורעיון התחפושות חילחל ליהדות ודפוס הקרנבלים של נוצרים בימי הביניים אומץ וגויר. הילדים מחופשים. המבוגרים כבר לא. והנערים – שפטו בעצמכם. 

 

התארגנות (צילום: משה הרפז)

 

התארגנות אחרת (צילום: משה הרפז)

 

אפרופו שתיה – לכו לראות את "חרדים". תערוכת צילומים של מנחם כהנא במוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב. התערוכה מוצגת עד 30.6.2009 כך שנותרו לכם ימים ספורים… כהנא החל לצלם את החברה החרדית בשנת 1995, וככול שהעמיק בנושא כך נפרשה היריעה בפניו: חדרים, בתי מדרש, בתי כנסת, חגים וכמובן חיי שגרה של חולין שגם בהם מצא – כצלם – זוויות חדשות מעניינות. אט-אט נתהדקו קשריו של כהנא עם המצולמים. בינו לבינם נוצרו יחסי קרבה ואמון שאינם מקובלים בחברה החרדית הרגילה ליחס שלילי מצד חילונים רבים. כהנא למד להתחשב ברגשותיהם של המצולמים, לכבד את צניעותם ולעולם לא ינסה להונותם. חשוב לאין ערוך הוא הערך התיעודי של התצלומים אך לא פחות מכך גם ערכם הצילומיים והאסתטיים.

ביום שישי האחרון (7.3.2009), במקום פרשת מצווה, הקדיש דב אלבוים את פינתו בערץ הראשון למגילת פורים ובה התארחה דר' תמר עילם-גינדין, בלשנית ומומחית לשפות פרסיות. מגילת פורים היא מגילה ייחודית – מופיעים בה יהודים ללא אלוהים – אין אזכור לשמו של האלהים. מגילה זו הינה כנראה גיור של מלחמות אלים, עיבוד אגדת עם, שהוכנס לתנ"ך. "מרדכי" – הלוא הוא "מורדוך", ראשון לאלים הבבליים, ו"אסתר" – הלוא היא "עשתר" (אלת האהבה והפריון שבמיתולוגיה היוונית מזוהה עם ההדס – הדסה במגילת אסתר) נלחמים בהמן – "ווהמנה" – שהוא האל "בעל המחשבה הטובה" לפי הדת הזורואיסטית. כאמור – מלחמות אלים.

יצאנו איפוא, זוגתי שתחיה ואנכי, לקהילת הקודש בני ברק ולחזות במו עינינו מה מתרחש בפורים בעיבורו של רחוב רבי עקיבא. צילמתי מספר תמונות – היה קשה והאוכלוסייה המקומית מסתייגת מכך ובחלק מהמקרים עוינת וכמעט עוברת לפסים אלימים. לא הרשתי נוח עם מלאכת הצילום ועצרתי.

 

ילדים (צילום: משה הרפז)

 

ילדה בצהוב (צילום: משה הרפז)

 

ילדה (צילום: משה הרפז)

 

ילד (צילום: משה הרפז)

 

היו כאלה שמוכנים להצטלם (צילום: משה הרפז)

 

השמועה נפוצה והתגבורת הגיעה. ועימה ההתעניינות – היכן יוצגו התמונות? (צילום: משה הרפז)

 

משפחה: האם מביטה אל הקטנצ'יק המונף למעלה, הילדים האחרים שרוים בעולמם, הקטנים מחופשים והגדול כבר לא. אבל ראו את מבטו של אב המשפחה. מבט זה אומר הכול. לאחר זאת לא צילמתי עוד.(צילום: משה הרפז)

 

אז אולי היינו צריכים, כמו הצלם מנחם כהנא, לעבור תקופה של ניסיון ובנייה של צעדים מעודדי אמון.

שפיעל, אגב, היא מילה באידיש (יידיש).

חג שמח.

סן-סבסטיאן או מה הקשר בין גויא ל- Fuck the French?

מדריד. מוזיאון פראדו (El Prado). גויא. פרנציסקו גויא (1746 – 1828). "הוצאתם להורג של מורדי השלושה במאי 1808".

 

מקור: ויקיפדיה

ב-1808 השתלטה צרפת, בהנהגתו של נפוליאון בונפרטה, על מרבית שטחה של ספרד. המלך קרלוס הרביעי הודח והוחזק במעצר בעיר ביון שבצרפת. במקומו הומלך אחיו של נפוליאון, חוסה (ג'וזף) בונפרטה. הניסיון להוציא את בניו הקטינים של המלך המודח ממדריד, שנעשה ב-2 במאי 1808 על-ידי הצרפתים, שימש כאות לתחילת המרד של הספרדים בשלטון הצרפתי. מלחמת השחרור של ספרד מעוּלה של צרפת ארכה שש שנים (1808 – 1814). גויא הנציח את נסיונות המרידה הראשונים של הספרדים בכובש הצרפתי בציוריו המתארים את ההוצאות להורג של המורדים במונוקלואה: "השנים במאי" ובתמונה המפורסמת יותר "הוצאתם להורג של מורדי השלושה במאי 1808".

 

אכזרית הייתה המלחמה וציוריו של גויא אכן תיעדו אכזריות זו. ההתקוממות העממית של הספרדים כנגד הכובש הצרפתי כונתה: "גרילה" (המלחמה הקטנה). הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק אף כתב אודות אכזריותה וניתן לקרוא זאת בסיפור קצר בשם "אל ורדוגו" בתוך: בלזק, הסכנות שההתנהגות נלוזה, הוצאת עם עובד ונהר, 2009 (תרגום: מירי ליטבק). אפשר למצוא את הסיפור הלז גם במסגרת הסיפורים הנפוליאוניים, הספריה החדשה, 1999 (תרגום עדה פלדור). יש הרואים בסיפור זה כבסיס וכהתחלה של ספרות הדנה במרידות שאפיינו את הופעת הלאומיות במאה ה-19.

בסוף חודש אוגוסט של שנת 1813 התחוללה מלחמה בצפון ספרד סביב העיר סן-סבסטיאן הקרויה בלשון הבאסקית דונוסטיה (Donostia). הספרדים, בסיוע צבאות אנגליים ופורטוגליים, ניסו להדוף את חיילי נפוליאון.  התוצאה הייתה שב- 31 באוגוסט 1813 נשרפה סן-סבסטיאן כליל למעט רחוב אחד שבתיו שרדו את השריפה – סמטה הקרויה כיום, איך לא, 31 באוגוסט. אגב, הברים ובהם הפינצ'וס (כך מכונים הטאפס בצפונה של ספרד) הטובים ביותר בעיר ממוקמים במדרחוב זה. אין המלצה מיוחדת. כולם טובים. אך רצוי, כתמיד, להיכנס היכן שהמקומיים צובאים על הפתחים.

 

 

חבל הבאסקים – מצב תמידי. ירוק וערפילי (צילום: משה הרפז)

 

חבל הבאסקים – התרשמות אישית (ציור: משה הרפז)

 

נמל הדייגים – מכאן צמחה העיר (צילום: משה הרפז)

 

חבל הבאסקים. נסענו לתור אותו. קבענו עם זוג חברים וותיק. צילי ויעקב, שגם הוא שוטט בספרד באותה העת, להיפגש לארוחת ערב ביום שישי בס-סבסטיאן. היכן ניפגש? החלטנו על מפגש בפארדור בליבה העתיק של עיירה בשם אונדאריביה (Hondarribia) הסמוכה לסן-סבסטיאן. הגענו. פגשנו. יצאנו לחפש מסעדה. הברמנית בפארדור המליצה: תחצה את הכיכר ותיגש לבר שממול. שם בקומת הקרקע ממוקמת מסעדה. מומלץ. הלכנו, ירדנו, הצצנו. מקום קטן ואינטימי. כ-10 שולחנות קטנים. הזמנו שולחן.  עלינו לכוס של בירה.

 

הבר היה ריק ברובו ורק מספר קטן של גברים התגודד סביב הדלפק ושולחנות העמידה. שתינו בירה והחלפנו רשמים. ופתאום רעש-רחש והמולה. מבחוץ חודרים רעמי התופים ושריקות החלילים. נמלא הבר בגברים, חובשי ברט באסקי מסורתי בצבע אדום וחולצות ירוקות. קֶה פאסה? מה קורה? שאלנו.  דובר אנגלית, ואין רבים כאלה, התנדב לספר.

מסורת. לזכר הניצחון על הצרפתים. "מתדלקים" לפני הצעידה. מכאן, מהכיכר, יוצאות קבוצות של באסקים בתהלוכה ברחובות העיירה לרגל גירוש הצרפתים בראשית ספטמבר 1813. כל קבוצה מייצגת קהילה מקומית ולפיכך צבע החולצות שונה ומבדל.  הברט האדום משמש את כולן. יומיים אימון וחזרות ובשמיני לספטמבר מתייצבות הקבוצות בסן-סבסטיאן וכולם צועדים, תוך תיפוף וחילול, אל תוך הלילה.  עניין של מסורת והנצחה. זיכרון קולקטיבי ארוך-טווח הממסד את עצמו בתהליך חוזר ונשנה, שנה לאחר שנה.

שתינו לחיים, סלוד. וברכנו ביחד: Fuck The French. בירה אחר בירה. ואז יצאה הקבוצה לצעוד. יצאנו אחריהם. הירוקים פתחו במצעד.  את הקבוצה הלבנה שהרעישה בחוץ קודם לכן פספסנו.  בראש הירוקים צעד מנצח ואחריו מחללים ומתופפים. גברים בלבד. בסוף צעדו הילדים תוך תיפוף על כדי חלב ו"מבוגר אחראי" היווה את המאסף.  

 

הירוקים מתארגנים לתהלוכה (צילום: יעקב שופר)

אחווה באסקית. ולמרות מה שכתבתי – עיניכם רואות אישה (צילום: יעקב שופר)

 

הילדים כמאסף. חיברות מגיל צעיר (צילום: יעקב שופר)

 

ביום שלאחר מכן עזבנו ונסענו לבילבאו. מוזיאון גוגנהיים לאמנות. לעת ערב עצרנו ללון בפארדור של עיירה סמוכה לבילבאו בשם לימפיאס (Limpias).  ונחשו מה קרה בשמונה בערב? כמובן שהקבוצה המקומית התאמנה בכיכר העיירה. שֵינה למשמע תופים וחלילים.

"Fuck The French" בשם הבאסקים כבר אמרנו?