צוֹבָה (Zova) של היום ממוקמת למרגלות תל צובה המקראי. צובה הייתה יישוב גדול בתקופת המקרא: "יגאל בן נתן מצבה" (שמואל ב, כג, 36) היה אחד מחבורת הלוחמים שהנהיג דוד. הכפר הערבי שמר על השם אך בשיבוש – צוּבּה (Zuba). ב- 1948 נחרב הכפר הערבי ובמקומו הוקם הקיבוץ היהודי. וצוּבּה חזרה להיקרא צוֹבָה. צובה היא גם סדרה של ציורי מים – אקוורלים – של יוסף זריצקי. אחת הסדרות שלו האהובות עלי.
יום שישי. 5 דקות ל-10. נדברנו להיפגש ב-10. אני מחפש בארנקי אחר הפתק שעליו כתוב מספר הטלפון של ראובן. הצלצול של "צובה תיירות" הקדים אותי במספר שניות. "איפה אתה?" שאלה. "אני בכיכר הראשונה בתוך הקיבוץ." השבתי. "אה. כיכר הארגזים. OK. דקה וראובן איתך." התבוננתי בכיכר. אכן כיכר הארגזים. וראובן הגיע במיידית. אספנו אותו ונסענו. לסיור במערה או בבור מים או במקווה. תלוי את מי שואלים.
ראובן קליפון ("קול יפה") הוא קיבוצניק מצובה. כלומר נולד בארה"ב, עלה ארצה, צבא, תואר ראשון בבר-אילן, הדוד של ג'קסי לימד אותו. תואר שני במולדת הישנה. שב והשתקע בצובה. העברית קולחת אך המבטא הזר – שולט. בין הסבר אחד למשנהו נותר לו מקום להשחיל מספר מילים ביידיש. עוד נחזור לעניין היידיש.
ראובן מצא את המקום המסוים הזה עוד באלף הקודם. החל מ-2000 נערכו חפירות במקום וב-2005 הוחלט בקיבוץ לחשוף את האתר לציבור. והוא מספר: "היה כאן סבך של צמחיה עשירה. נכנסתי לתוכו וראיתי משהו שדמה לפתח מערה. זחלתי פנימה. אכן זאת הייתה מערה. צרה וארוכה. בתקרה היה פתח שהיה סתום עם סלע. בחושך גיששתי וכשנגעתי בקיר חשתי שמדובר בדופן מטויחת. הגעתי למסקנה המתבקשת – בור מים." בין לבין, בשקט, הוסיף כי יש באזור עוד כמה מקומות שהוא טרם טרח לשתף אחרים במראם.
לקח זמן, לראובן ולקיבוצניקים האחרים, לחשוף את הקרקע. לסלק את הצמחייה, לבאר את הסבך ולהתחיל לחפור. הקדמונים ידעו היכן למקם את בורות המים. בהרי ירושלים ויהודה בפרט. אלפי שנים לאחר מכן הקמנו במעלה הערוץ את מאגר בית זית. מאותה סיבה: לתפוס את מי השיטפון בנחל.
התחלנו ממבט על. חיצון למדרון ההר ומעל לערוץ הנחל. חפיר חצוב הוביל אל פתח הבור העליון. החפיר יצר מעין פרוזדור, מסדרון, ממפגש מדרון הגבעה עם הערוץ אל לב הגבעה. לדופן קירו המערבי של החפיר ניצבו שמונה אבנים גדולות. הטענה של ראובן היא שכך מצאו אותן וכך הן נשארו. חלפו מאות שנים. שמונה מצבות. ראובן קורא לאבנים הללו מצבות. אמנם היום מזוהה המילה מצבה, בדרך כלל, עם קבר, אבל בעבר (ועדין גם היום) מצבה משמעותה, בעניין שלנו, ציון מקום או אירוע. בסמוך למצבות נמצא כד ולפיו ניתן היה לשערך את התקופה – המאה השמינית לפני הספירה. אך יתכן והמצבות הן מתקופה מוקדמת יותר.
ארבע אבנים ניצבות וחמישית מוטה על צידה
המשך האבנים – מהחמישית המוטה ועד השמינית
הלכתי למילון: אבן שושן, המילון החדש, עמוד 1474, ומצאתי בו מספר הגדרות למצבה: (1) אבן שהוצבה על קבר. "ויצב יעקב מצבה על קבורתה [של רחל]" (בראשית, לה, 20). (2) עמוד או אבן שמציבים במקום מסוים לזכר אירוע או לסימן. לאחר החוויה שחווה יעקב בבית-אל, מקום בו שרה עם מלאכים, הוא מציב ציון: "ויקח יעקב אבן וירמה מצבה… עד הגל הזה ועדה המצבה." (בראשית, לא, 55 – 62). (3) אבן גבוהה שהיו מעמידים בימי קדם לנסך עליה נסך ולהעלות מנחה לאלוהות: "ויקח את האבן… וישם אתה מצבה, ויצק שמן על ראשה." (בראשית, כח, 18). במעמד סיני, לאחר שהעם ראו את הקולות נאמר: "ויכתוב משה את כל-דברי יהוה ויקם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל." (שמות כד, 4). כנראה שלפנינו האפשרות השלישית.
כאמור, שמונה אבנים מוצבות בחפיר המיועד להולכת מים לבור המים. בגודלן האבנים נראות כשוות זו לזו (פחות או יותר עד כמה שניתן להשוות אבן אחת לזולתה). במרכזן ניצב זוג אבנים. האחת מוגבהת על גבי אבן קטנה. מצבה על הדום. "כה אמר יהוה השמים כסאי והארץ הדום רגלי." (ישעיה סו, 1). מספר הפרק מעיד כי משתייך הוא לתקופת ישעיה השני. דהיינו לתקופה מאוחרת יותר. איך שלא יהיה ההדום מציין היות האבן שמעליו מבחינת ראשון בין שווים.
הזוג המלכותי. הוא משמאל והיא מימין
לשמאל האבן המורמת ניצבת אבן דקה יותר. באותו גובה אך דקיקה. האומנם זוג האבנים מייצג את ה' ואשרתו? הארכיאולוג משל, שחפר בכונתילה, תחנה על אם הדרך בין סיני להר הנגב, מצא כד – Pithoi – המשמש לאגירת חיטה. על הכד הוטבע ציור של שור, בעל קרניים, ולצידו דמות דקיקה של אישה. במזרח התיכון והקדום מקובל היה לצייר את האל הראשי כשור או ראם.
פרופ' ישראל קנוהל כתב לאחרונה ספר מרתק: מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך (דביר, 2008). קנוהל שוטח בפנינו תיאוריה חדשה ולפיה נוצר העם היהודי כתוצאה ממיזוג של קבוצות מהגרים שהיגרו לארץ-ישראל במספר פעימות ואוכלוסייה מקומית. ה"אומה הישראלית" מורכבת מפליטים שנסו מפאת האשורים מצפונה של סוריה, עבדים עבריים שנמלטו ממצרים ואוכלוסייה מקומית. וכל זאת על פני תקופה שנמשכה כ-600 שנה. אגב, מבדיקות DNA של פלסטינים ויהודים עולה כי הקרבה של שתי הקבוצות הללו זו לזו גדולה מאשר הקרבה של הפלסטינים לערבים הסוריים. בני-דודים כבר אמרנו?
במקרא, לפי נוסח המסורה, צובה אינה מופיעה ברשימת הערים שבנחלת יהודה. העיר "קרית-בעל" מופיעה. בתרגום השבעים מופיעה "צובה" במקום "קרית-בעל". היש קשר למצבת הבעל במבואה? (אם אכן זו מצבת בעל). לפי קנוהל היו הישראלים במקורם כנענים שעבדו את משפחת האלים והאלות של כנען, משפחה שבראשה עמדו האלים אל ובת זוגו אֲשֵרָה. מאות של שנים חלפו עד שאל הכנעני הפך לאל יחיד יהו-ה כפי שמכנה זאת קנוהל. לימין ייצוג האל מצויים "צבא השמיים": השמש – היא האבן המוטלת על צידה, הירח והכוכבים – שתי האבנים האחרות. "הללוהו כל-מלאכיו / הללוהו כל-צבאו. הללוהו שמש / וירח הללוהו כל-כוכבי אור." (תהלים קמח, 3-2). לדמויות האחרות, משמאל לזוג המרכזי, אין לראובן להציע פרשנות למעט האפשרות כי אלה הם מלאכים או אלים סוג ב'. אגב, למספר שמונה יש משמעות מסוימת כאשר נכנסים לתורת הסוד. ראו אצל חוקר קבלה ומיסטיקה פרופ' יוסף דן: תולדות תורת הסוד העברית (מרכז שז"ר, 2009). שלושה כרכים המחזיקים למעלה מ-1,200 עמודים.
שמש ירח וכוכבים
יום מן הימים, מספר ראובן, הוא לקח את דר' שמעון גיבסון למערה/בור. גיבסון לא התעצל והביא עמו פנס. כשזחלו פנימה האיר שמעון וראה את אשר ראה. למרות שראובן מצא את המערה, שמעון היה הראשון שהבחין בדמות החרוטה על כותל בור המים. ברגע זה טענה צביה שצמרמורת אחזה בה.
הכניסה לבור
שמונה עשרה המדרגות
ירדנו אל בור המים. 18 מדרגות רחבות. לא דבר אופייני לבור מים סטנדרטי. 18 המדרגות אינן קשורות לתפילת 18. ואין קשר ל-ח"י שקלים (או במכפלות) המקובל כמתנה. אלה דברים מאוחרים יותר. מידות החלל שנגלה בפנינו: רוחב כ-6 מ', גובה כ-4 מ' ואורך כ- 30 מ'. טיפוס חציבה מהתקופה המקראית, צר ועמוק. שלא יתמוטט הגג. בורות כאלה נמצאו רק בתל-שבע ובתל-שמש. ראובן המשיך בסיפורו. את האבן שחסמה את הפתח העליון גוללו הקיבוצניקים מצובה. הם, סטודנטים שהביא שמעון מאוניברסיטת צפון-קרולינה ותלמידי אולפן עסקו מפעם לפעם בפינוי העפר והבוץ שהצטברו ומילאו את חלל בור המים.
שמעון, טוען ראובן, הוא "גוי". כלומר הוא אומנם גר שהלך בעקבות אשתו היהודייה. אבל יידיש אינו יודע. לכן הוא "גוי". שמעון טוען שזהו מקווה. האומנם? מקווה הוא "המצאה" של בית שני ולא היה קיים בתקופת בית ראשון. זה לא אומר שלא טבלו. ועוד איך טבלו. טבלו בנחלים ובמעיינות. במקורות מים טבעיים. שמתם לב שתופעה זו תופסת תאוצה בשנים האחרונות? רבים מהדתיים רוחצים בבורות המים ובעינות הפזורים בהרי ירושלים. מקווה הינו בריכת מים, שמימיה מים שאובים – דהיינו מופקים באופן טבעי (מי תהום או מי מעיין), שיועדה במקור לטבילה להיטהרות. "וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר." (מלכים ב, ה, 14)
קראו לאריה שמרון. אריה הוא מומחה לטיח קדום. ואריה בדק. חתיכות טיח שנשרו ונמצאו בבוץ נלקחו לבדיקה במכון ויצמן. פחמן 14. וחזר עם תוצאות: הטיח – מימי בית ראשון. 1035 לפני הספירה. קחו מאה שנה קדימה או אחורה. הושגה פשרה ארכיאולוגית. בור מים מתקופת בית ראשון שנעזב עם החורבן והגלות והוסב למקווה בתקופת בית שני.
פנימה של מערה
תקרת בור המים – ניתן לראות את סימני החציבה
קיר מטויח
טכניקת הקמת הבור: בור המים נחצב בשיפולי ההר, האבנים שהוצאו נכתשו עד לעפר דק. היער שמסביב נכרת. העפר והעצים הובערו וכעבור שלושה שבועות נוצר הטיח ששימש לציפוי קירות הבור. וכנראה חומר הגלם שהתקבל שימש גם לצרכים נוספים – ייצור כלים כדוגמה. ייצור חומר הגלם הזה הוא ענף כלכלי. יהושע, בתשובה לתלונות בני יוסף כי השטח שהוקצה להם כנחלה אינו מספיק, עונה: "אם-עם-רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ… כי הר יהיה-לך כי-יער הוא ובראתו והיה לך." (יהושע יז, 18-15). גם הקיבוצניקים מצובה בראו את "היער" סביב בור המים.
במסגרת ניקוי הבור וחשיפתו הושאר קיר של אבן ובוץ כחתך עומק היסטורי שאת שכבותיו ניתן לתעד בסדר כרונולוגי. הבוץ נערם החל מהמאה ה-1 לאחר הספירה. השימוש האינטנסיבי פסק. החורף, דווקא שלא היו מים רבים, התמוטט חלק מהקיר. בקצה גרם המדרגות, רגע לפני שטובלים במי המקווה, מצויה אבן ובה חקוקה כף רגל. לרחוץ הרגל לפני הטהרה. שכן לדרוך את היין יכול רק מי שטהור הוא. המוסלמים אימצו את רעיון רחיצת הרגלים לפני התפילה.
גומחה לרגל וכד לשטיפה
ראובן
כותב השורות בודק עם הגומחה במידתו…ארבעים וארבע
ראובן טוען כי היה שביל שהוליך מהמדרגות אל המים וחצה את המקווה לאורכו. משני צדדיו היו שברי כדים המוקפים באבנים גדולות. מספר חלקי החרס שנמצאו עד כה מדהים – מעל ל-200,000 שברי חרס. כאמור, מי מקווה צריכים להיקוות באופן טבעי. ללא פעולה של האדם. המים נאספו בתקופת הגשמים ואט-אט התמעטו במרוצת הקיץ. חלק התאדה וחלק נספג. ובסוף הקיץ מתקיים הבציר וכזכור לדרוך את הענבים בגת מותר רק לאדם טהור. אז כיצד מוסיפים מים כשאסור לאדם לפעול? ומהיכן? מציבים מבעוד מועד, דהיינו כבר בתחילת החורף, כדים משני צידי השביל. הכדים מתמלאים במים. כשיורדים פני המים, ונגלים הכדים, או אז מנפצים אותם. והמים זורמים והבור נמלא שוב. הראש היהודי עבד כבר אז… השביל נועד להולכים, היחפים, כדי שלא יפצעו משברי הכדים.
שברי חרס מוקפים במעגל אבנים גדולות יותר
וכאן אנו מגיעים ליוחנן המטביל או, אם תרצו, אליהו הנביא. יוחנן התרוצץ בארץ, בפתחה של המאה הראשונה לספירה, טבל אנשים, על-מנת שיטהרו. בין השאר, מספרת האגדה, הטביל את ישוע או את ישו (ישו = ימח שמו וזכרו). את בואו של המשיח, לפי המסורת, מקדימה הופעתו של אליהו הנביא. שהרי לא מת אליהו: "ויעל אליהו בסערה השמים." (מלכים ב, ב, 12). והנביא מלאכי מתנבא: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא." (מלאכי ג 24).
על קיר הבור, לשמאלנו (דהיינו על הקיר המערבי) חרוטה דמות אדם. זו הייתה התגלית שהדליקה את שמעון. האיש פרוע שיער, בידו שרביט שבקצהו העליון מעין צלב, וחגור אזור חלציים. וכיצד יודעים שזהו יוחנן? אמרנו כבר שיוחנן מזוהה עם אליהו הנביא. אחזיהו בן אחאב ירש את אביו כמלך ישראל. נפצע בתאונה ביתית. קורה גם למלך בשר ודם. "ויפל אחזיה בעד השבכה בעליתו אשר בשמרון ויחל." (מלכים ב, א, 2). ובכן, אחזיהו זה, שלח שליחים מבירתו לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון באם יחיה או ימות. והשליחים יצאו לדרך. בדרכם פגשו אדם על אם הדרך: "איש עלה לקראתנו." (שם, 6). מפיו שמעו את ששמעו – גזר דין מוות – וחזרו כלעומת שבאו. כיוון שחזרו מוקדם לטעמו של המלך, חקר הלה את קורותיהם. "מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם את הדברים האלה. ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו ויאמר אליה התשבי הוא." (שם, 8-7). עכשיו יודעים אנו כיצד נראה אליהו הנביא. וגם יוחנן…
זו תמונה של ציור יוחנן המטביל שנמצא ברוונה שבאיטליה. מתוארך למאה השלישית לספירה. יוחנן מטביל את ישו. ויוחנן נראה כתיאור השליחים את אליהו.
יוחנן מטביל את ישוע – רוונה, איטליה, המאה השלישית לספירה
ייצוגים של יוחנן ממקומות שונים
וכך נראה יוחנן/אליהו על קיר בור המים:
ראובן מצביע על פרטי הציור
זהו יוחנן כפי שצילמתי
תוכלו להשוות עם התמונה מעל
סופו של יוחנן היה טרגי. ראשו נערף. ומעשה שנעשה כך היה: לאלמנה היה חשבון שלא נפרע עם יוחנן. האלמנה היא הורודיה, אשתו של פיליפוס. הורדוס-אנטיפאס ופיליפוס היו אחים. בניו של הורדוס. לא ממרים החשמונאית. את אלה הוא הרג. עם מותו, חולקה ממלכת הורדוס בין יורשיו לבין נציבים מטעם הקיסר הרומי. הורדוס-אנטיפאס, שכינויו היה "השועל" (לוקס יג 32), קיבל את הגליל ואת עבר הירדן שבאותן השנים היה ליישוב היהודי רוב בשטחים הללו. בירתו הייתה מכוור. פיליפוס נפטר והורדוס-אנטיפאס, אחי המת, גיס האלמנה, הוא היבם. נשא לאישה את גיסתו. אלא מאי? הזוג כבר העמיד צאצא. בעצם זו צאצאית – שלומית. ולכן הנישואים, על פי הדת היהודית, אסורים. יוחנן מחה נמרצות כנגד הנישואים. האלמנה רגזה וביקשה מבעלה החדש לכלוא את יוחנן. והוא נכלא במכוור. ביום הולדתו של הורדוס ביקש הלה משלומית לרקוד בפני האורחים. היא סירבה. השליט הפציר והבטיח לתת לה את שתבקש. שלומית התייעצה באימה. חזרה ובפיה בקשה: את ראשו של יוחנן המטביל בצלחת. והיא קיבלה את מבוקשה. וחוללה את ריקוד שבעת הצעיפים… (ראו הבשורה לפי מתי יד 12-1, הבשורה לפי מרקוס ו 29-14, הבשורה לפי לוקס ט 9-7). מקובל, בציורי איקונות נוצריים, להצמיד לדיוקן יוחנן המטביל גם ראש על-גבי טס. ישנה סברה כי מצד ימין לדמותו של יוחנן מצויר הטס ועליו ראשו…
על הקיר המזרחי, שמול הדמות הראשית, חרוטים שלושה ציורים קטנים. באחד מהם ניתן לראות את יוחנן המטביל ומטהו. או את הרמס שליח האלים ושני נחשיו… וכן דמות מבנה. על אם הדרך. הרמס הגן על הדרכים. ומה אמרו היהודים? מסכת ברכות מתירה זאת: "ברוך הנותן אורך אפים לנושא רצונו."
חוקר אחר – זייס – ראה את האתר ועלה עם רעיון אחר. הציור הוא בכלל של לזרוס הקדוש. לזרוס הוא אליעזר או לייזר… זהו הקדוש היחידי בנצרות שלא היה קיים במציאות. זהו משל. לזרוס היה מצורע שישב בפתחו של אדם עשיר. ביקש מים ומעולם לא נענה בחיוב. לימים מתו השניים. באותו היום. לזרוס עלה לגן העדן והעשיר ירד לגיהינום. חם שם. לוהט. הושיט האיש את ידו ללזרוס וביקש מים.
אחד ממסדרי הצלבנים שכבשו את הארץ לקח על עצמו לטפל במצורעים. נוצרים הדואגים לאותם חוטאים שהרי לשון הרע והוצאת דיבה גורמים לצרעת. זכרו את אשר אירע למרים אחות משה… את בור המים הזה ייחדו הצלבנים למצורעים ולכן לזרוס, פטרון המצורעים, חרוט על הקיר למען הרחיק את הבריאים. כשם שחויבו המצורעים לענוד פעמון לאזהרה.
הציור מציג אדם מצורע וזאת לפי ארובות עיניו האופייניות למצורעים. יש הרואים את הציור מימין לדמות של לזרוס כיד המושטת לבקשת המים. ועל הקיר ממול? זהו בכלל מסגד אל-אקצה ועליו צלב לאות עליונות של דת א' על דת ב'…
האם היו אלו ראשוני הנוצרים שחרטו את דמותו של יוחנן המטביל בטיח הקיר או שמא הצלבנים שהנציחו את דמותו של לזרוס? לא לנו הפתרונים. כמו שאמרנו – ראובן פרש בפנינו את האפשרויות. ולא פירש. תומס קון (המבנה של מהפכות מדעיות, 2005, ידיעות ספרים [תרגום: יהודה מלצר]) כתב כי לא ניתן להוכיח תיאוריות אלא להפריכן. אז תנסו בבקשה… ועד אז הנכם מוזמנים לביקור במקום שקיבל את השם "המערה של יוחנן המטביל" אל אף שאין זו מערה.
פסל חוצות המקדם את הנכנסים לצובה – טרקטור, עץ זית ודגל
צילומים: משה הרפז (יוני 2009)
משה הרפז 