חירבת מחאז. נקודת-גובה 244. אתר קרבות ממלחמת השחרור / העצמאות / הקוממיות. הנכבה של הערבים. אישית מעדיף אני את "קוממיות" שמשמעותה הקמה. הקמה של מדינת ישראל.
בדרכי, מים המלח לביתי שבהרצליה, עצרתי לביקור באתר. לא קל להגיע לאתר. לפני היות המחלף החדש היה האתר נגיש וכיום – ליודעי ח"ן בלבד. הנוסע לדרום, מתל-אביב לבאר-שבע, הן בכביש 40 והן בכביש 6 שבו נפתח לאחרונה הקטע האחרון מקריית-גת למחלף מאחז (לעת עתה ללא תשלום!) אינו מבחין בשילוט הכוונה כלשהו. גם בנסיעה צפונה, כל הבוחר לנסוע בכביש 6 לא יוכל להגיע לאתר. רק מי שבוחר לנסוע צפונה דרך כביש 40 יוכל לפגוש את שילוט ההכוונה לאתר המצוי ממזרח לכביש כ-300 מטר לאחר (מצפון) מחלף מאחז.
שילוט הכוונה מכביש 40 (צילום: משה הרפז)
בראשית ספטמבר 1948 (אלול תש"ח) התברר כי בכוונת הצבא המצרי להוציא מכלל פעולה את מסלול ההמראה והנחיתה שליד קיבוץ רוחמה ולנתק את הגישה האווירית לנגב על-ידי ירי ארטילרי לעבר המנחת. אי-לכך נערכה חטיבת יפתח – "יגאל פייקוביץ תן חופש" (שמו המקורי של יגאל אלון שהיה מפקד החטיבה הראשון) – פלמ"ח להרחבת השליטה הקרקעית שמסביב למנחת. וכך נכבשו הגבעות שממזרח לרוחמה – תל-קונייטרה, תל-נג'ילה וחירבת-אל-מחאז.
תל-נג'ילה נצפה מכביש 40. תתבוננו מערבה ותראו אותו מתנוסס גבוה מעל סביבתו ועליו עץ בודד רחב צל. מתחתיו שרידי המסילה התורכית וגשר על-פני נחל אדוריים. בין לבין משתרעת לה שמורת פורה.
כיבוש חירבת מחאז היה קשה ביותר. תיאור הקרבות הקצר והיבשושי רשום על-גבי שלטי ההנצחה. אגב שימו לב שמחאז השתנה למאחז!
תיאור הקרב – שילוט על כביש 40 (צילום: משה הרפז)
תיאור הקרב על-גבי שלט חדש שהוצב על-ידי חברת חוצה ישראל (צילום השלט הישן מופיע בכריכה פנימית בספרו של פוצ'ו). החירבה הערבית הפכה לחורבה עברית. והלוגו של משרד התיירות (אותם השניים הנושאים את אשכול הענבים) הומר בסמליל של כביש 6. (צילום: משה הרפז)
גבעת עפר, אחת מני רבות, בואכה הנגב. ובכל זאת לגבעה זו ולשכנותיה מעמד מיוחד בספרות העברית. הן ס. יזהר (יזהר סמלנסקי) והן פוצ'ו (ישראל ויסלר) כתבו על חירבת מחאז והמשלטים שמסביב באותו שבוע שטוף קרבות וגורלי שהתחולל בסוף אלול תש"ח ובתחילת תשרי תש"ט: "ימי צקלג" (עם עובד, 1958) ו"אני פחדן אני" (מסדה, 1966), בהתאמה. ספרו של ס. יזהר כרסתן ומחזיק 1,143 עמוד בשני כרכים (כך לפחות בעותק שרכשתי לאחרונה – 50 שנה לאחר שהופיעה המהדורה הראשונה ביוני 1958 – עם חתימתו של המחבר!). פוצ'ו מצדו הסתפק ב-207 עמוד.
ובכלל הדמיון בין הספרים מדהים: מוטול המ"מ, אורי הסגן וגד/גידי/גדליה/גדליהו המ"כ בספרו של פוצ'ו ואילו אצל ס. יזהר אלה הם מוטה, אורי וגידי (בהתאמה). אצל שניהם ההרוג הראשון הוא המ"כ וסגן המ"מ אורי. אצל שניהם סוחבים הנסוגים בפעם הראשונה בשמיכה – אלונקה מאולתרת – את איש המרגמה הפצוע שאינו שייך לכיתת ההכשרה הפלמ"חניקית ואת גופת אורי ההרוג נוטשים. בשני הספרים הראשון לברוח (לסגת?) הוא דווקא המ"מ. בשניהם עוקר אחד הלוחמים את דלת הבקתה שתשמש לו לקירוי השוחה. בשניהם משלט הבית הוא תל-נג'ילה – "משלט העץ" (ס. יזהר), "התל שלנו – גבעת העץ הבודד" (פוצ'ו). בשני הספרים מורכב האתר מצמד גבעות: "קדמי" ו"ערפי" אצל ס. יזהר, "מחאז א" ומחאז ב" אצל פוצ'ו. שני הספרים (והסופרים) מספרים את כיבוש הגבעה, הנסיגה והכיבוש מחדש. עד כאן הדמיון. שני סופרים ושני ספרים. כל אחד בדרכו שלו. כל אחד ושם העט שלו. וישפוט הקורא.
חירבת מחאז:
אורי עומד ליד שלום הנהג ומראה לו במפה את הדרך למשלט החדש.
– מה שם המקום? – שואל שלום, שאינו מתמצא באותיות האנגליות.
אורי קורא לפניו הברה הברה.
"חי – רבת אל – מו – כז"
אלמוכז. כך קראנו למקום בימיו הראשונים. עלינו על אלמוכז, הופגזנו באלמוכז, נפצענו באלמוכז, אבדנו את הכביסה באלמוכז, ברחנו מאלמוכז. אותו צמד גבעות מסולעות, צחיחות ועקובות דם היו "חירבת-אל-מוכז" בפינו, עד שבאו העתונים מהצפון, ובם סיפורי זוועות על קרבות נוראים המתחוללים בנגב בחירבת-מחאז. לפי התאורים הבנו כי אל-מוכז שלנו וחירבת-מחאז של העתונים חד הם, ומהיותנו רחבי-לב – ויתרנו. (פוצ'ו: 62-61)
צקלג:
'הכל כאן עתיק סביב. לא רחוק מכאן – אמר ברזילי – לכיש, בצד ההוא, ושם מצפון – גת, והתל ההוא, ממערב, הוא עגלון, כנראה, ואם ככה, הלא כאו צקלג!' … 'תל צקלג או תל-בטיח – מקום מחורבן', פסק ואמר נחום.
[…]
– 'נו, מה נשמע בצקלג? – עצר קובי ועמד על-גבי ברזילי, שהיה גחון ומעיין במרחבים ובמפה, שהשאילו גידי לקביעת המרחקים. – אבל ברזילי מניע ראשו בצער: צקלג? חושש הוא שנחפז מדי – לא כאן צקלג. – למה לא כאן? – הרבה מזרחה מזה, ממש לרגלי ההרים שם, יושבת על מקורות מים רבים… – חבל, הצטער קובי על שם כה עז-צלצול שנשמט הפעם מידיהם, אם לא יתחרט ברזילי ויחזיר עטרה ליושנה? – הו, לא, צר לו שטעה בחפזו את הכלל – ועל שכבר קפצו ונטלו את הטעות ועשואה קבע. (ס. יזהר: 26, 31)
עצרתי לביקור קצר. היה חם כמו אז:
כעת קם קובי והלך אל ה'ערפי' להביא את יתר אוצרותיו. הטפיף רגליו על גב הרכס, בין מערי-סלע מלבינים, רקועי קרקע אפורה, ואגודות מלעניים מרתתים ברוח (ס. יזהר, 33)
[…]
מין זוהר נקי ושעיע ובוהק וצהוב מלבין. (שם, 118)
[…]
כשמש הזאת בשמים האלה, מעגל אור עכור בשמים עכורים ממנו. (שם, 160)
[…]
אותה בהרת רפויה ולימונית בפאתי מזרח ליבלבה והתחילה מתרגת, ובנות-הענן שהיו ספוגיות כל-כך נתדלדלו והקלישו להיות אך נוצות מרוטות, שקופות כחוטי-עשן, ומבשרות בבוהקן הפניני, הדהה, כבשן יוקד…יקוד-שריפה, נחשול אש על-פני אדמה חרוכה, מלובנת, מסמאה, מחניקה, ועלפון צחיח בכל. (שם, 347)
ונזכרתי בתיאור המקום:
ומעל קו הגבעה הבאה כבר היו מסומנות שתי בקתות נוספות, משוכת-צבר, ועץ דל אחד. (ס. יזהר, 21)
עברו שנים. העץ גדל. נוסף קו מתח עליון. ומשוכות הצבר – שהפרידו בין חלקה לחלקה כעצי הברושים במושבותינו – עמוסות פרי. לצערי, לא היו בידי מקל ופחית.
פסיעות ספורות הביאו אותי אל החירבה שרק קומץ אבנים עוד נותר ממנה. השלט דהה.
שקיעה. זריחה. רומנטיקה. נוסטלגיה. וזכרתי כיצד קיבלנו, לפני שנים – זוגתי ואני – את זריחת השמש, כדור זהוב/אדום, שעלתה מעל הרי חברון. והנה אני והפעם מול השקיעה. ושבתי לביתי ולזוגתי שתחיה.
משה הרפז 