משה הרפז
תם ולא נשלם. תם המסע בפולין אך לא נשלם הזיכרון. בהגדה של פסח כתוב שבכול דור ודור צריך אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים. ולכן צריך לזכור ולא לשכוח, ולכתוב על-כך, ולהנחיל זאת לדורות הבאים אחרינו לטובה, לשלוח את ילדינו לשם, את כולם. ללא יוצא/ת מן הכלל. כאן אין משתמטים. הידע הוא הכוח. אין יכולים אנו לברוח מעברנו. אנו גם לא צריכים לברוח ממנו. ובלי עבר להיכן נלך?
פולין, ווארשה. טבורה של עיר. מלון נובוטל. אתמול סגרנו מעגל. מעגל קלאסי. בכיוון השעון. ווארשה, לובלין, קרקוב, לודז' ושוב ווארשה. עוד 24 שעות ואנו על המטוס שייקח אותנו בחזרה לארצנו הקטנה. שעת בוקר ואנחנו בלובי. ממתינים לפאבל שמאחר כבר כחצי שעה. הוא אמור לקחת אותנו לראדזין. מי זה אנו? בן-דודי חגי וכותב שורות אלו. ונשותינו גם. אבותינו אחים. הם עלו ארצה מראדזין. היו. הלכו לעולמם לפני שנים רבות. סבא וסבתא משותפים. כמה חודשים טובים הפצירו רבקה וחגי שנצטרף "לסמינר הנוסע". כך הם הגדירו את המסע לפולין. לא הלכנו להרצאות המכינות. לא עמד לרשותנו הזמן. מי זה יכול להרשות לעצמו לנסוע, ועוד במחצית היום, ללהבות חביבה? ואנו הרי נמנים על מעמד שכירי החרב שלא תמיד יכולים להכתיב את סדר היום (אם כי, בהגדרה, תמיד אפשר להחליט אחרת…).
אך הם, רבקה וחגי, לא פסקו להפציר. שמרנו לכם מקום. תבואו. ההרצאה הבאה ב… ורבקה טענה, בלי לחכות לאישור או להסכמה, שכבר רשמו אותנו. מכלל לאו אתה שומע הן. כלומר – הם שמעו כן. לבסוף נפלה ההחלטה. OK. נוסעים. ראינו בכך הזדמנות, די נדירה ויתכן שלא יהיה לה תחליף, לראות ולבקר את מחנות ההשמדה מחד-גיסא ואת חצי מורשתי מאידך-גיסא. אבי היגר מכאן לפלשתינה-א"י. ב-1933. אמי עלתה ארצה מעיירה זעירה ליד קייב. אוקראינה. ב- 1923. ראוי לציין שאני אף פעם לא חיפשתי, עד נקודת הזמן ההיא, את שורשיי. ככול שזכור לי אף ילדיי לא היו בעניין (אלא אם זוגתי שתחיה פטרה אותי מלהכין שיעורי בית במקום הילדים…).
ברבע לשתיים התייצבנו בנקודת המפגש. בפינה של המנפקטורה. בצילו של הארמון. בצילה של האות P. שבנו, זוגתי שתחיה וכותב שורות אלה, מסיבוב במקום שפעם היה הגטו של לודז'. אחרים מיצו את צפונות המנופקטורה.
P. האות הזאת מייצגת משהו. לא, לא פנינה. נחמד מצדכם – אך הפעם אין זה כך. לא, גם לא פולין. לא, על אף הדמיון אין האות מייצגת את פוטוצקי. לא את הגרף. וגם לא את אשתו, הגרפינה. אותם פגשנו בלאנסט (Lancut). ושלא, רחמנא ליצלן, תחשבו להעיז ולפנטז על פלסטין. P = פוזננסקי. זה שבא מפוזנן.
ב- 1939 מתנה אוכלוסיית לודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 670 אלף תושבים, מתוכם כ- 233 אלף יהודים ולמעלה מ- 60 אלף גרמנים. לודז' הייתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה "מנצ'סטר הפולנית" בשל ריבוי מפעלי הטכסטיל שבה. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר – 43% מכלל העובדים בעיר. רובם בענף הטכסטיל ומסביבו. הזוכרים אתם את ביח"ר "לודזיה" ששכן ברחוב נחמני בת"א. ולאחר מכן בקצה שכונת "אגרובנק" בחולון. ואחר-כך בא"ת בשולי חולון. ומשם דילג המפעל לפריפריה של המדינה. והתפוגג… והטכסטיל נדד לפאתי העולם. לדרום-מזרח אסיה. מי יודע לאן ינדוד משם? האם הגיעה תורה של היבשת השחורה להתגלות?
הגרמנים כבשו את העיר ב-8 בספטמבר 1939. תחילה לא נכללה העיר בתחום שסופח לרייך הגרמני. אבל בעקבות לחצו של המיעוט הגרמני הגדול סופחה העיר לרייך ב- 9 בנובמבר וקיבלה שם גרמני – ליצמנשטט. ומצב היהודים הורע. בין ה-15 ל-17 בנובמבר פוצצו הגרמנים והציתו את בתי הכנסת המרכזיים בעיר, מינו נאמנים גרמנים לעסקיהם של היהודים ולבתי החרושת שלהם והפקיעו את רכושם. דוד סירקוביאק, נער יהודי שטרם מלאו לו חמש-עשרה כותב:
פתאום החדשות המפחידות: לודז' נכנעה! כל השיחות נפסקות. הרחובות מתרוקנים. פנים ולבבות מתכסים בעגמומיות, קרירות חמורה ואיבה. מר גרבינסקי חוזר מהעיר ומספר איך קידמו הגרמנים המקומיים את בני ארצם. "גראנד הוטל", שם צפוי שהמטה הכללי ישהה, מכוסה זרי פרחים: אזרחים [גרמנים אתניים- הערת ש.פ.] – בנים, בנות – קופצים לתוך כלי רכב צבאיים חולפים בקריאות שמחה "הייל היטלר!" שיחות רבות בגרמנית נשמעות ברחובות. כל דבר פטריוטי ולאומני [גרמני] שהוסתר בעבר מציג עכשיו את פרצופו האמיתי.
מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, 1939 – 1945, (תרגום מאנגלית: יוסי מילוא), עם עובד, ע' 30.
בוקר בלודז'. יוצאים מחדרנו בבית המלון "גרנד הוטל". אין לנו מושג איזה נאצי השתכן בו. בחדר, בתקופה ההיא, החשוכה. אבל אנו יודעים על-שם מי החדר. ובכול זאת אנו לא יודעים מה עשתה ומדוע קיבל החדר לוחית של כסף ששמה חרוט בה. בשורה טובה: היום לא צריך לארוז מוקדם. רק לקראת הצהרים. ואנחנו, לאחר יותר משבוע, דווקא כבר די מאומנים לארוז "על הבוקר". והנה אנו מתייצבים לקריאתו של אבי לבוקר מודרך בלודז'.
לעת ערב הגענו ללודז'. לרחובה המרכזי. רחוב פיאוטרקוווסקה. שהוא בערב אמור להיות מדרחוב. מדוע אמור? כי כלי-רכב ממשיכים לנסוע בו. חבל שתדרסו ותעזבו את עולמנו לפני המועד שנקצב לכם… אנו משתכנים במלון גראנד הוטל. בצנטרום של הצנטרום. מלון שידע ימים מפוארים. של כוכבי קולנוע ושאר ירקות. מפקדתו של המושל הנאצי התמקמה כאן. היום ניכרים בו, במלון, אותות הזמן. שארחיב? מהוה ודהוי. מרופט ובלוי. אבל, לפחות אני, באתי לכאן על-מנת שיהיה כר ומיטה להניח בהם את גופי. ומחר? ממשיכים הלאה. סוגרים מעגל. כי מווארשה יצאנו ואל ווארשה נחזור.
וכשנשתררה החשכה יצאנו לרחוב המדרחוב. חזיתות מהודרות של בתים שהזמן עשה בהם שמות. לודז', שהייתה מנצ'סטר של פולין, ירדה מזמן מגדולתה. ומאחרי הפסאדות מסתתרת המציאות. העגומה. אבל באותו הלילה צילמתי רק את החזיתות ולא את שחבוי מאחור.
בסמוך לראדה-גסט, תחנת הרכבת של פאתי לודז', שממנה נשלחו למוות יהודי הגטו, ובטווח הליכה ממנה, הוקמה אנדרטת "הלב השבור". גלעד לשואה. תזכורת שגם ילדים היו כאן. ובמקום ששכן המחנה, שיועד לילדים, בכול השטח העוטה מעטפת ירוקה ואווירה פסטורלית, כך מספרים לנו, הוקם הגלעד.
לכל עיר יש את כיכר השילוחים שלה. לכל עיר יש את תחנת הרכבת שלה. ודומה כי "רציף 17" שבברלין הוא המפורסם מכול. חיים באר, בספרו "לפני המקום" הקדיש לו עמודים מספר. כתבתי על כך כמה מלים.
כאן, בפאתי לודז', ממוקמת תחנת הרכבת. ראדה-גסט. ממנה שולחו יהודי הגטו להשמדה. לימים הפכוה לאנדרטה. וככזאת – הסימבוליות עובדת. אם ברציף 17 הסתפקו בציון המשלוחים החקוק בברזל, הרי שכאן, בלודז', מוצג התהליך במלואו. מ-א' ועד ת'. משילוח ועד מוות. אתר זיכרון זה הוקם, ביוזמת ראש העיר ופרנסיה, ונחנך ב-2004. בדיוק ביום השנה ה-60 למשלוח האחרון. 29 אוגוסט 1944.
האוטובוס עצר. נסע קדימה. ואחורה. ולבסוף נעצר. ירדנו. הגענו לבית העלמין היהודי בלודז'. הקרקע נרכשה ב-1892. תרומתו של הגביר פוזננסקי. עוד נרחיב בפרקים הבאים אודותיו. התכנון של האד' זליקסון. הועסק על-ידי משפחה מתחרה לתכנון בית-הטהרה. בהמשך תוכלו לראות שלא הזניח את פוזננסקי. אדריכל של שני אדונים. ואולי יותר. צריך להתפרנס. גם בגולה… ב-1900 התחיל בית העלמין לתפקד.
צ'נסטוחובה. Częstochowa. יש שאינם מבטאים את ה"נ". שמתם לב שאין N בכיתוב הלטיני? אבל בעברית יש. מה תקבלו אם תקלידו במנוע חיפוש כלשהו "המדונה השחורה"? בראש הרשימה תעמוד, קרוב לודאי, המדונה השחורה שבמונסרט (סמוך לברצלונה). במקום השני נמצא את המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. הצ'ארנה מדונה. שני הקצוות של הקתוליות באירופה. פולין וספרד. בדרום אסלאם. במזרח הנצרות האורתודוכסית. בצפון הפרוטסטנטים. ובין לבין איים של פלגים נוצריים כאלה ואחרים. אגב – גם בבוואריה ישנה כנסייה ובה מדונה שחורה. ועוד משהו: ההבדל בין כנסייה לקתדראלה פשוט ביותר – בקתדראלה יושב הקרדינל (החשמן). בכנסייה לא.
העיר צ'נסטוחובה נמצאת כ-200 ק"מ מדרום-מערב לווארשה. לראשונה אנו שומעים עליה, או יותר מדויק קוראים בכתובים, במאה ה-13. ההר קרוי יאסנה גורה. ההר הלבן או ההר הבהיר. מאז ומעולם היה להרים מימד מיסטי. להרים ייחסו תכונות של אלים. הר סיני. האולימפוס. הרים הפכו למקומות קדושים. במיוחד להר שהילה לבנה עוטפת אותו. והאזור לא היה שקט. והיו מרידות. ולימים בנו על ההר מבצר שנכח בו חיל משמר באורח קבע. ואחר כך נוסף מנזר דומיניקני. ונקראו אף הם יאסנה גורה. ואחר-כך נוספה כנסיה. ולפני 600 שנה הופיעה המדונה השחורה והתמקמה בכנסייה שבמבצר על ההר המקודש.
המדונה השחורה, כך טוענת האגדה, צוירה ע"י סנט לוקאס. פנים כהים ורקע בהיר. מצוירת על לוח עץ ששימש לסעודה האחרונה. היא נדדה מירושלים, דרך סנטיאגו דה-קומפוסטלה, עד שהתמקמה בשנת 1382 בצ'נסטוחובה.
משה הרפז 
