Monthly Archives: נובמבר 2010

שדות פלשת [6] – ג'וליס

צומת הודיה. צהרים. פתחנו, זוגתי שתחיה ואנכי, בתהליך של לחזור הביתה. הרי לא נספיק הכול ביום אחד. לאכול בחוץ? לא. נוסעים למטבח של פנינה. משוכות הצבר והאיקליפטוסים הזכירו לנו שכאן היה פעם ישוב ערבי. לפי אתר "זוכרות" היו בג'וליס, טרם כיבושו, כ-1,200 נפש. עצרנו לבדוק. אנו בכפר ג'וליס. או יותר נכון – ב"אין כפר". רק שרידים מעטים נותרו המציינים כי פעם חיו כאן אחרים.

להמשיך לקרוא

מקדש ריו-אן-ג'י, קיוטו, יפן [2] – סיפור על מגדל סלעים, אגדה על נסיך מחלל ואינטרפרטציה אישית על גן האבן

שבתי אל השולחן. המחשבות היו עדין מרותקות לגן הסלעים. אז עשיתי מקצה של השלמות. והנה הוא מונח לפניכם. או יותר נכון – מוצג.

ב-1689 יצא באשו לדרכו. מסע לאוקו. ממקום שנקרא אז אדו (כיום טוקיו) לצפון הרחוק. ובחזרה. מסע של תשעה חודשים. באשו היה משורר יפני. משורר הייקו (שלוש שורות: חמש הברות – שבע הברות – חמש הברות). מהגדולים שבהם. בחנות ספרים בקיוטו רכשתי ספר משיריו. באנגלית כמובן. איכשהו התרגום לאנגלית או לעברית מאבד בדרך את הקצב.

ב-1989, 300 שנה לאחר מכן, יצא יעקב רז בעקבותיו. ובדרכו פגש אדם המגדל סלעים. זכרו – אני עדיין תחת רשמי גן האבן שבקיוטו. זה הנטוע במקדש ריו-אן-ג'י (אגב, במקדשים אחרים בקיוטו מצויים גני אבן אחרים. אולי לא כל-כך מפורסמים וידועים, או מתומצתים ומהודקים, אך קיימים). ואני פותח את הספר, שכבר עיינתי בו קודם, וקורא על סלעים (אומרים שלקרוא בקול זה מצב עדיף. כך אתה זוכר יותר. ותשאלו את בחורי הישיבות). קראתי ורשמתי. סלעים. אבנים. וכול האנשים שמסביב – נעלמו. או שמא הפכו לסלעים?

להמשיך לקרוא

מקדש ריו-אן-ג'י, קיוטו, יפן [1] – גן הסלעים

אנו בקיוטו. יצאנו מהמלון. מלון אנה. אחלה של מקום. חצינו את השדרות. ולקחנו את קו 12. המוליך אל מקדש הזהב. כבר היינו מאומנים. נכנסים מבעד לדלת האחורית. ביציאה חולפים על פני הנהג. יש שמראים לנהג את כרטיס "חודשי-חופשי". אנו הושטנו את השטרות. 1,000 ין לכרטיס יומי. אם יש בדעתך לעלות, ולרדת, ביותר משני מקומות, אזי העסקה משתלמת. הנהג, בכפפותיו הצחורות, מצביע על פתחה של המכונה. היא בולעת את השטרות. ומונפקים הכרטיסים. ושוב מראה הנהג לך מהיכן לקחת. יהיה מי שיטען שאנו, המערביים, נחותים. לא מבינים דבר וחצי דבר. דווקא כן הבנו. וראינו את הכרטיסים מבצבצים. אבל הנהג בשלו. והכפפה הלבנה מצביעה. והראש קד לכיוון. אנו, מצידנו, חשדנו שהנהג הוא בכלל חלק אוטומטי של המכונה… ושתמיד יהיו לכם מזומנים. תשכחו מכרטיסי אשראי. אין לי הסבר מדוע השימוש בהם אינו רווח.

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [30] – ראדה-גסט

לכל עיר יש את כיכר השילוחים שלה. לכל עיר יש את תחנת הרכבת שלה. ודומה כי "רציף 17" שבברלין הוא המפורסם מכול. חיים באר, בספרו "לפני המקום" הקדיש לו עמודים מספר. כתבתי על כך כמה מלים.

כאן, בפאתי לודז', ממוקמת תחנת הרכבת. ראדה-גסט. ממנה שולחו יהודי הגטו להשמדה. לימים הפכוה לאנדרטה. וככזאת – הסימבוליות עובדת. אם ברציף 17 הסתפקו בציון המשלוחים החקוק בברזל, הרי שכאן, בלודז', מוצג התהליך במלואו. מ-א' ועד ת'. משילוח ועד מוות. אתר זיכרון זה הוקם, ביוזמת ראש העיר ופרנסיה, ונחנך ב-2004. בדיוק ביום השנה ה-60 למשלוח האחרון. 29 אוגוסט 1944.

להמשיך לקרוא

צהוב [5] – חלמונית גדולה

פתח דבר

והרי לכם שני סיפורים במכה אחת. ושניהם קשורים לחלמונית הגדולה. ההבדל בין השניים לא רב. שנים מועטות וקילומטרים ספורים. בשני המקרים יצאנו לראות את החלמונית הגדולה. והיא אכן גדולה. 6 עלי כותרת. 6 אבקנים. והכול סביב עלי אחד. היא פורחת סביב מחציתו של חודש נובמבר. ניתן לראותה במספר מקומות. מיער ביריה בצפון ועד ירוחם שבדרום. אנחנו נסענו דרומה. פעמיים.

להמשיך לקרוא

שדות פלשת [5] – גבעה 69

עלינו על הגבעה. אין צורך לטפס ברגל. הדרך המשובשת והכבושה מובילה למעלה הגבעה. גם לנהג שאינו מיומן במהמורות – לא צריכה להיות בעיה. במפה הטופוגרפית רשום נ.ג. 69 – דהיינו נקודת גובה 69. זאת אומרת הגבעה ברום 69 מ' מעל פני הים. זהו משלט. בדרך כלל נקראו המשלטים בדרום לפי נקודות הגובה. גבעה 69, משלט 105, גבעה 113 ועוד. יער נטע אדם. העצים מטילים צל. קשה לראות דרכם את הנוף הנשקף למרחוק. את אשדוד ואשקלון. בצילם שולחנות קק"ל. מקום לפיקניק. שלושה מגדלים מחוררים. מצבה. שלט הנצחה. רחבה למסדר/טקס. דגל. וזיכרון. את הדם שנשפך – אין רואים. את הזבל/האשפה של המטיילים – כן.

להמשיך לקרוא

היהודי האחרון בטומאר, פורטוגל

אמצע הדרך. בין ליסבון לפורטו. בין הים לגבול הספרדי. בדיוק באמצע. ושם שוכנת העיירה טומאר. ולשם אנו נוסעים. ובטומאר ממתין לנו בית כנסת. הוותיק בפורטוגל. האדרנלין כבר בוער בעצמותי. הדלק הוזרק למנוע.

יום שישי. ערב יום הכיפורים. מלון בעיבורה של ליסבון. ב-6:30 השכמה. אורזים. מזדכים על המלון. נחזור לליסבון בעוד מספר ימים. ב-7:15 יצאנו לדרך. מכיכר אספניה (פראסה אשפאניה בפי המקומיים) לכביש הטבעת. סירקולדה. ומשם ל-1A. אוטוסטראדה. 120 קמ"ש. שילבתי להילוך שישי. כן, יש כזה דבר בפורד מונדיאו, ידני, דיזל, מודל 2010, שנתנו לי בחברת ההשכרה המקומית והיה מרוט ומצולק בכול דלתותיו – וטסתי או שמא דהרתי על הכביש המשובח. אחר-כך ירדתי לכביש אחר וממנו לדרך צדדית מקרטעת קמעה וקצת לאחר השעה 9 נכנסנו לפאתה הדרומית של העיירה. בית קפה מקומי שבהק בצהוב קרץ לנו. שמטתי את המכונית ברחוב צדדי והתיישבנו. קפה ומאפה. קפה שנטחן ומאפה שנאפה מול עיניך. והפנטומימה עבדה. ואיכשהו הבקשה בעברית שנתרגמה לאנגלית והתקבלה בפורטוגזית עבדה. מבוקשנו ניתן. התרווחנו בכיסאות. הקהל בחן אותנו. היו שם הקבועים, הפרלמנט המקומי. אלה לבטח טחנו אותנו, הזרים. בקוטב השני – הממהרים. ארזו להם שקית. אבל אנו תיירים. שתינו הקפה בניחותא. והלחמניה שמרוחה בשכבה עבה של חמאה. מה בוער?

להמשיך לקרוא

הומאז' לאנטוניו מוניוס מולינה

פורטוגל. ליסבון. מלון בסמוך לכיכר ספרד. פארסה דה-אשפניה בפורטוגזית. יוצאים ויורדים. ירדנו פיזית מהגבעה אל הנהר. דרומה אל הטז'ו. הלכנו לאורכם של רחובות, שדרות, כיכרות, פסלים. כיוון כללי – למחוזות שיטוטיו, הליליים והיומיים, של ריקארדו ריש. לאחר שעה ארוכה פגשנו ברובע אלטו. זמן מצוין לקפה. לאתנחתא קצרה. לעכל את שרואים, שומעים ומריחים.

להמשיך לקרוא

צ'ילידה

עם בוקר יצאנו מבית החווה שאירח אותנו ללינה וארוחת בוקר. אנו, זוגתי שתחיה וכותב שורות אלה. בכפר קטן ליד ויטוריה. חבל הבאסקים. ספרד. פנינו מועדות לצפון. אל סאן-סבסטיאן. ואנו יורדים מהרמה אל החוף. ובדרך מצוי היעד הראשון לבוקר זה. זהו מוזיאון צ'ילידה (Chillida). אדוארדו צ'ילידה. פסל באסקי. לראשונה פגשתי בשמו בסרט תיעודי בערוץ 8. ואפילו הקלטתי. האם אתם חושבים שלאחר 20 ומשהו שנה זה יעבוד? כלומר, האוכל לצפות? אני בספק… צריך להמיר קלטת לתקליטור. אבל איני עושה דבר. מסוג הדברים שדוחים. ואז מאליו הם נדחים, מתחמקים ונחבאים. וכמובן שאינם מתבצעים או מבוצעים.

הגענו. המוזיאון פתוח. אי-שם במהלך הליל שטף הגשם את הפסלים. והותיר אותם רחוצים, רעננים. נכנסנו לאתר. מסתובבים בין הפסלים, קולטים רשמים. לעבודות אין שמות. זאת אמנות מופשטת. צורות וחומרים. מתכת ואבן. אנחנו מנסים להקנות שמות. כיד הדמיון שנחה על כתפינו.

העבודות מוצגות בביתן וב"חיק הטבע". נתחיל עם האזור הפתוח:

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [29] – בית העלמין בלודז'

האוטובוס עצר. נסע קדימה. ואחורה. ולבסוף נעצר. ירדנו. הגענו לבית העלמין היהודי בלודז'. הקרקע נרכשה ב-1892. תרומתו של הגביר פוזננסקי. עוד נרחיב בפרקים הבאים אודותיו. התכנון של האד' זליקסון. הועסק על-ידי משפחה מתחרה לתכנון בית-הטהרה. בהמשך תוכלו לראות שלא הזניח את פוזננסקי. אדריכל של שני אדונים. ואולי יותר. צריך להתפרנס. גם בגולה…  ב-1900 התחיל בית העלמין לתפקד.

להמשיך לקרוא