Monthly Archives: דצמבר 2012

חוטונגים – עולם נעלם ומתכלה

חוטונגים – עולם כלה ומתכלה. ונעלם. ממש מול עיננו המתבוננות. מתפוגג ומתאייד. מתייתר. העיר קבועה. שכונותיה נהרסות ונבנות בהתאם לצו השעה. והאופנות הארכיטקטוניות. מסורת ותרבות גם הן במשוואה – אך משקלן פוחת והולך. עד כדי אפסיות. ודומה כי הבינוי העירוני החדש, של מגורים בפרט, הולך ונעשה דומה ואיכשהו מאבדת העיר את ייחודה וצביונה.

להמשיך לקרוא

המרינה בהרצליה – 12.12.2012

השמש כבר שקע. ובכול זאת הצלחנו לצלם. כלי-שיט העוגנים במרינה. תריסר תמונות. מצטער, את רחש הגלים לא תוכלו לשמוע…

להמשיך לקרוא

זר בארץ נוכריה

גילוי נאות. הוזמנתי למשתה. ארוחת חג. חג המולד הלבן. מה ללבוש? שאלתי. התשובה הייתה – כצו האופנה. לבשתי חולצה ומכנסיים. האחרונים בצבע אדום. החולצה בצבע ירוק. נאמר עליהם, על הירוק ועל האדום, כי צבעים משלימים המה. ג'.ג' הזמין אותי לנשף שאמור היה להיערך אצל שלושת הגרציות. ולאחר סבבי הריקודים אמורים אנו לאכול את סעודת חג המולד. השלג כבר ניצב כתפאורה.

ואני, זר בארץ נוכריה. אירלנד (וזאת משום שארגנתי לעצמי שנת שבתון בדבלין של סוף המאה ה-19 על סף המעבר למאה ה-20). ולא היה בידי אלא להיענות בחיוב שאם לא כן אוותר לבדי. יהודי בארץ קתולית. אמנם האנגלים עדיין שולטים אך לא הם שיעשו את הכרוב חמוץ. ולא טוב היות האדם לבדו. וצררתי אין-ספור קלישאות בשני משפטים. ושאלתי את מזמיני – שהוא מבחינת אורח מביא אורח – מי ומי במסובים. וענני: פלוני, אלמוני, פלמוני, חילק ובילק.

להמשיך לקרוא

פרו, ארקיפה (2)

פרו. ארקיפה. חלק שני של ההתרשמות שבאה לידי ביטוי ברישומיי…

להמשיך לקרוא

עדות מקומית 12

יום חמישי. ערב. בחוץ כבר החשיך היום. רוח קר. פה ושם טיפות של גשם. תנועה דלה, יחסית, של כלי-רכב. נסעתי אל העיר הגדולה. לא הייתה כל בעיה למצוא מקום חניה מול פתח המוזיאון. מוזיאון ארץ-ישראל. סרתי לביקור קצר. המוזיאון פתוח אל תוך הלילה. מעטים היו המבקרים. אולי מזג האוויר הרתיע.

מנהג יפה בחר להנהיג המוזיאון. תערוכת צילומים במעבר בין השנים. האזרחיות. שעל-פיהן מתנהל עולמנו. שנה הולכת ומגיעה אל קצה. מסתיימת. או-טו-טו מתחילה האחרת. שלא יפחידו אותנו עם קץ העולם לפי המאיה. שכחו לציין כי לאחר היום הקצר ביותר החל ב-21 בדצמבר, מתחילים, לשיטתם של אנשי המאיה, לספור מחדש את השנים. מחזור חדש יוצא לדרך. זאת השנה ה-12. עדות מקומית 12. נקווה שיתמיד בעשייתו. עדות מקומית 13, 14, 15… אנו מתחייבים לפקוד במועד.

ואני קורא את עמוד הפתיחה:

התערוכה החשובה והגדולה ביותר מסוגה כוללת את מבחר צילום העיתונות העולמית "World Press Photo " ואת מיטב צילום העיתונות המקומי – "עדות מקומית". בשתי התצוגות משתתפים עשרות צלמים מהארץ ומהעולם המציגים רצף אירועים בתמונות נבחרות מהשנה החולפת בנושאי מלחמה ושלום, מדיניות וחברה, תרבות ואמנות, טבע וסביבה, ספורט, דיוקנאות, מצגות מולטימדיה ועוד.

התבוננתי בתמונות. אולם חשוך. תמונות מוארות. פה ושם צגי וידאו. קירות מלוכסנים האחד לשני. העמדה כבמבוך. אין כללים – המשך בכיוון החץ…

לאחר כשעה של התבוננות וצפייה הגעתי למספר תובנות. כשם שבחוץ מזג האוויר לא היה סימפטי – כך גם התערוכה. אנו חיים, אליבא העדויות על הקירות, בעולם אכזר. מנוכר. אלים. לא-סימפטי. אין זה דבר פשוט לעכל זאת. לא הייתה תמונה אחת שבה מישהו או מישהי שחייך או חייכה. אפילו לא רמז. גם הכלה הייתה שרויה בפחד. מפני הלא-ידוע. ליל כלולות לעלמה חרדית.

אסונות טבע, אלימות, עליבות, עיר מרוקנת מיושביה, דמויות מחוסרות זהות, אטומות. ופליטים. שיירות של פליטים. פה ושם טבע דומם. כמסתכל בפליאה על מעשי האנוש. כן, ישנן גם תמונות שתוכנן אחר. אך הן במיעוט. מבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל.

והפליטים – כמעט מחוסרי צלם אנוש. שרועים הם על המדרכות ורק קרטונים מפרידים בינם לבין המדרכה המטונפת. ושמיכה דלה וממורטטת לכסותם. ונזיד כלשהו שקיבלו במשורה כמזון. ותורים של אלה הממתינים לאוכל. והפחד. בעיקר הפחד היוצא מעיני המצולמים ומצמית אותך הצופה.

ואיה כבוד האדם? האם הפליט ו/או המסתנן כפי שאחדים מעדיפים לקרוא ו/או מהגר העבודה ו/או הפועל הפלסטיני הממתין באישון הלילה לפתיחתו של במחסום נתן את רשותו לצילום? ודומה כי המצלמה צדה את האדם.כמו בעל החיים, בלילה, שנשטף באור זרקורי כלי הרכב, וקפא על מקומו. והמבטים… הללו מספרים את הסיפור האמיתי.

ועשרת הצילומים, שנייה עוקבת שנייה, של האדם שהבעיר את עצמו במחאה כואבת וממיתה על גורלו, בעודו מעשן וחרוך. ואתה מריח את העור השרוף ואת המוות… עולם ללא תקווה.

יצאתי בתחושה מעיקה. המבטים המשיכו לרדוף אחרי כברת דרך ארוכה. ואולי זאת הייתה הכוונה? לזעזע. לעורר מחשבות. לכו לכו גם אתם. וכשתחזרו – ואם יצא לנו ונוכל – ייתכן ונשוחח על כך.

הצילום "הורד" מאתר המוזיאון. מלכתחילה לא ניתן קרדיט לצלם הבית.

ר"ת=ראשי תיבות

ר"ת = ראשי תיבות. והרי הפתרון:

הי"ו = ה' ישמרהו ויצילהו

בי"ד = בית דין          

אי"ה = אם ירצה השם

ער"ה = ערב ראש השנה

הוש"ר = הושענא רבה

עיוה"כ = ערב יום הכיפורים   

ט"ב = ט' באב

ירושת"ו = ירושלים תיכונן ותבנה

כוח"ט = כתיבה וחתימה טובה

חו"ש = חס ושלום

כת"ר = כתר תורה

כי"ח = כל ישראל חברים

ר"ה = ראש השנה

ס"ת = ספר תורה

ג"כ = גם כן

בהכ"נ = בית הכנסת

ב"ב = בני ביתך.

מדובר במכתבים שכתב א"י (=אברהם יעקב) ברוור אל ש"י (=שמואל יוסף) עגנון. באיגרות אלה, שנכתבו בחודשים אוגוסט-ספטמבר שנת 1935 (ערב ראש השנה תרצ"ו) ובהן חלק הגיאוגרף את רשמיו ממסעותיו בקהילות ישראל בפרס ובעיראק עם ידידו הסופר. לימים כינס את רשמיו מהמסעות לספר. "אבק דרכים". לא הצלחתי לשים יד עליו…

מקור: נדב אלרואי, "מכאן הרבה לספר ויש לי שברון לב למראה היהדות" (הארץ, תרבות וספרות, 14 בספטמבר 2012).

הערה / גילוי נאות: מדי פעם קורא אני סיפור של ש"י עגנון. ולעתים מוצא אני את עצמי נכלם. נבוך. שחור על גבי לבן כתובות האותיות עם " ביניהן. וסחבק אינו מבין את פירושן…

ר"ת

משהו התפקשש לנו במעבר בין קודש לחול. בין שפת הקודש לבין שפת היום-יום. בין תחילת המאה ה-20 לבין סיומה. כרגיל: יום שישי. א"ב (= ארוחת בוקר) קלה. מתחת לפרגולה הפרושה. עיתון.

"המתבונן" עוסק ב-ג"ג (=גיאוגרפיה). על צדדיה המגוונים. והנה בעיתון כתובה כתבה. ובכתבה – היום מכנים זאת "תכתובת" – צרור של מכתבים. מפלוני אל אלמוני. מ- א"י אל ש"י. איגרות שכתב גיאוגרף אל סופר. הידקתי את אחיזתי וקראתי. ומיד הזדקר לעין השוני בין אז להיום. ריבוי ר"ת (= ראשי תיבות) התבלט. כאילו היה זה פרוטו-טייפ של מייל דהיום. על שלל קיצוריו.

והרי לכם לקט:

הי"ו

בי"ד

אי"ה

ער"ה

הוש"ר

עיוה"כ

ט"ב

ירושת"ו

כוח"ט

חו"ש

כת"ר

כי"ח

ר"ה

ס"ת

ג"כ

בהכ"נ

ב"ב

הפתרון – במאמר הבא.

פרו, ארקיפה (1)

פרו. הרי האנדים. ארקיפה. העיר הלבנה.

להמשיך לקרוא

סרדיניה: ביקור בוילהפרוצ'יו

נסענו לראות קברים עתיקים ליד העיירה וילהפרוצ'יו (Villaperucio). קברים המתוארכים לפני כ-5,000 שנה. אם לא למעלה מכך… ומעשה שהיה – כך יתואר.

להמשיך לקרוא