Monthly Archives: אוקטובר 2009

רשמי מסע בפולין [4] – "ז'ידובסקי" – המכון ההיסטורי היהודי בווארשה

נחתנו אצל שופן. פרדריק שופן. כך קוראים לשדה התעופה בווארשה. ובכלל, הפולנים מאוד גאים בשופן. שגם הם יהיו על מפת התרבות המוסיקלית הקלאסית. בלי הרבה מלים, בלי השתהויות. ישר החוצה. נמל תעופה חדש. מודרני. ואז אוריאל שואל אותי: "אתה עוסק בתכנון. איך יודעים שזה ש"ת פולני?". לא הייתה לי תשובה מוחצת. ואוריאל השיב: "בש"ת רגיל המדרגות הנעות מובילות אותך למעלה. כאן, בפולניה – הן מורידות אותך."

התארגנו במהירות וכבר האוטובוס דוהר. לאן? ואבי זורק לחלל שמות, מספרים, נתונים, תאריכים. והכול מתערבב ומתערבל במוחי. ואיני מספיק לעכל. ואם אפתח את המפה ואעקוב אחר המסלול אזי לא אתבונן בנשקף מבעד הזגוגית וגם לא אוכל לכתוב. וחוץ מזה אני ישוב בספסלים האחוריים ושמיעתי לא כבילדותי. ואיפה בכלל מחברתי? כמו בפרק הפתיחה בהישרדות – זורקים אותך מהמסוק לים ולך ותשחה לחוף. זה היה בפרומו. ואחר כך לא הבטתי יותר בריאליטי. שורד ללא זה. אין תלונות.

וחלפנו ברחובות העיר. ופה היה זה ושם היה ההוא. ולצערי איני יכול לשחזר ולמפות את המסלול. אמנם אני מתחכך בגיאוגרפיה אך נמשיך ברשימה ללא מפה. ותוך כדי שמעתי את הסיפור הידוע שרצו הפולנים לבנות מבנה במקום שעמד בית הכנסת הגדול ובית הכנסת מאן לקבל עליו חזות חדשה והאדמה הקיאה את החדש. והבנייה פסקה. שנים ניסו ובית הכנסת לא הסכים. לבסוף נתרצה. ונתן תנאי. שיוצב דגם בצלמו במבנה. שיזכרו מה היה כאן בעבר. וכיצד נראה בימים שהיו כאן יהודים. וכך היה. או לפחות כך מספרים. את הדגם לא ראיתי. ומבעד חלון האוטובוס לא צילמתי. ובכלל – זה היה בצד השני… ולא ראיתי את "מבנה הזכוכית" שמתארת אביבה.

ושמעתי את אבי אומר שהגענו ל"ז'ידובסקי" והוסיף משהו ששוב נבצר ממני לשמוע. בסוף הצלחתי להבין לאן הגענו – אנו עומדים בפני המכון ההיסטורי היהודי. המוזיאון העכשווי. מדוע עכשווי? כי מול האנדרטה למרד גטו ווארשה הולך ונבנה מוזיאון יהדות פולין שבעתיד יחליף את המכון. תהליך טבעי. דור הולך ודור בא. ישן בפני חדש תוציא. היקף שטחו יהיה כ– 13 אלף מ"ר. שיהיה לכם מושג: פי שניים ויותר משטח קניון עזריאלי על כל קומותיו (לא כולל כמובן את שטח המגדלים…). יהיו בו שמונה גלריות קבועות ו-5,000 מ"ר יוקדשו לתערוכות מתחלפות. וחוץ מזה – אודיטוריום, חדרי לימוד, מקומות מפגש, ספרייה ועוד. המוזיאון אמור לא להתבסס רק על תצוגת חפצים היסטוריים אלא לספר את סיפור אלף שנות יהודים בפולין. מה שדחסתי ברשימה הקודמת ב-5,961 מלה. מעל ל-150 אדריכלים השתתפו בתחרות. מ-60 מדינות. 51 ישראלים. כולל דניאל ליבסקינד (המוזיאון בברלין – בצד המזרחי לשעבר) וצבי הקר. בסוף זכה בתחרות ארכיטקט פיני. תקציב של 50 מיליון דולר. אמור להסתיים ב-2012. נחכה ונראה.

 

 

 

בכניסה למכון ההיסטורי ממתין לנו השלט המנציח את זכרו של עמנואל רינגלבלום. בפרק הראשון [1] ספרנו כיצד חזר ערב המלחמה ותוך כדי תחילתה לווארשה. הייתה לו אפשרות אחרת. אך הוא בחר בדרכו. בהמשך – כשנגיע לגטו (או למה שנותר ממנו) נמשיך בסיפורינו עליו.

 

נחטפנו אל העבר. נכנסו ישירות למכונת הזמן שהובילה אותנו באחת שבעים שנה לאחור. עברנו מהמאה ה-21 אל השנים החשוכות של אירופה. ושלנו. אל השואה. אל השלדים וכתונת הפסים (ולא של יוסף…). אל סרחון המוות. שחור ולבן. שלא תחשבו שלבן במקרה זה הוא צבע אופטימי. לא ולא. לבן זה צבע העצמות… 40 דקות של סרט שמציג את קורותיו של גטו ווארשה. מצו הקמתו ועד להריסתו הכמעט מוחלטת. ארבע שנות ייסורים, סבל ומאבק. לא לרעוב. לחיות. להתקומם. למות כבן-אדם. כיצור אנושי. זה לא פשוט לעבור משופן לקטעי ארכיונים – שרובם הוסרטו ע"י הנאצים – המנציחים את הזוועה:

 

הגרמנים רצו "לתעד" את הכול – "למען חינוך הדורות הבאים," כדברי גבלס. קולנוע היה המדיום העדיף. "הגרמנים מוסיפים לצלם סרטים בגטו," ציין אברהם לוין ביומנו ב- 19 במאי 1942. לוין היה איש דתי מאוד וציוני נלהב, מורה ומנהל בבית הספר הפרטי לבנות "יהודייה". הוא היה חבר בקבוצת "עונג שבת" ויומנו קשור כנראה למפעל ההיסטורי הקיבוצי של רינגלבלום.

שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, 1939 – 1945, עם עובד, ע' 381.

ואולי הלם הסרט מקנה פרופורציה אחרת לחיי הים-יום שהשארנו מאחור? זו הייתה החבטה הראשונה בסדרה של מספר חבתות יומיות. היכן היינו כל הזמן? איך כל זה יכול היה לקרות? איך נתנו יד לכך? ומה באמת יכולנו לעשות? וזה קרה בעולם נאור. מעונב. האוכל בסט כלים מפורצלן. ושותה מכוסות קריסטל. ואחרי אביב העמים…

 

מה בין זיכרון להיסטוריה? ציטוט ממסה קצרה על זיכרון והיסטוריה:

"הזיכרון הוא החיים. הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי-חיות פתאומיים. ההיסטוריה היא השחזור הבעייתי והלא שלם תמיד של מה שכבר איננו. הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד, קשר שנחווה בהווה הנצחי. ההיסטוריה היא ייצוג של העבר. בהיותו רגשי ומאגי, זיכרון מסגל לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו. הוא ניזון מזיכרונות מטושטשים, מתנגדים זה לזה, מקיפים או מרחפים, פרטיים או סמליים. מגיב לכל יחסי העבר, לכל המסכים, לצנזורה או להשלכות. ההיסטוריה, כיוון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחולנת, מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי. הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש, ההיסטוריה מנערת אותו משם, רושמת הכל בפרוזה. הזיכרון נובע מקבוצה שהוא מלכד. ועל כן, מספר הזיכרונות רב כמספר הקבוצות. ומעצם טבעו, הזיכרון הוא מרובה, אך מפותח, קולקטיבי ואינדיווידואלי. ההיסטוריה, לעומת זאת, שייכת לכולם ואף לא לאחד, תכונה המכשירה אותה לייעודה האוניברסאלי. הזיכרון מקנה שורש בקונקרטי, במרחב, במחווה, בתמונה ובחפץ. ההיסטוריה קושרת עצמה רק לרציפים חולפים, להתפתחויות וליחסים בין דברים. הזיכרון הוא מוחלט, ואילו ההיסטוריה אינה מכירה אלא ביחסי."

פייר נורה (1993), "בין זיכרון להיסטוריה", זמנים, שנה 45, חוברת 6.

מאולם ההקרנה עברנו לאולמות התצוגה – תמונות, חפצים, תרבות, חיים. מתים. שואה. יודאיקה. משהו בהעמדת התצוגה הזכיר לי הכלאה של מוזיאון לוחמי הגטאות עם מוזיאון בבית כנסת (פראג לדוגמה). הקבוצה התפצלה. התפזרנו. נפרדנו. כל אחד בחן וחקר את שנטה לבבו ועמד כוחו לראות. המראות קשים. בשלב מסוים אתה נעשה רווי בדם. הופך לאדיש. הנה שוב יהודי מושפל. ובמה שונה אלמוני מפלוני? עצרתי. לפני שאתקהה לחלוטין.

 

 

 

 

 

 

בית הכנסת שעליו כתבנו קודם

 

מפת גליציה

 

 

 

ונעבור ליודאיקה:

 

 

 

והבטתי בספר הביקורים. כמו בתערוכת ציור… להבדיל…  מישהו כתב לפני "יזכור" בראש העמוד. והוספתי מחת את שהוספתי. וחתמתי.

 

יצאתי. בחוץ ירד גשם.

 

ומשהו ששכחתי להוסיף ברשימה הקודמת. בדבר מקצועות היהודים. הנה דוגמה למקצוע. הוספתי אותו כאן. שלא יחסרו או יפסידו הקוראים שכבר קראו את הקודמת ואליה לא יחזרו…

 

רשימות קודמות:  ראו ארכיון

המשך יבוא…

 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

מילון חוצות – האם מישהו דואג ללמדנו את השפה השנייה?

18 מלה. בתמונות בלבד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: משה הרפז

כל החיים לפניו (או אחריו…)

 

 

ארץ זרה. עיירת קיט לחוף אגם. צהרים. ירדתי מהמעבורת. יושב אדם בבית קפה. צדודית של איש לא צעיר. הדמות מחוברת, כמו יצוקה, אל בית הקפה. ישוב בכסא מקש. שולחן מלוח שיש שעון על רגלי עץ. השאלה הראשונה שישאל המתבונן בראותו את האיש הישוב בבית הקפה – מי האיש הזה? מה הוא עושה שם?

לפניו מונחת כוס קפה. על השולחן מוצבת מאפרה. ידו אוחזת בשולחן. נוכחות מהורהרת. שקטה. ועם זאת האדם דרוך. קפיצי. ישוב על קצהו של הכסא. אינו מתרווח. רואים שאינו נינוח. מה מטריד אותו באמצע היום?

האיש מביט. לאן הוא מביט? על מה הוא חושב? על העבר? על העתיד? ושמא על ההווה – עכשיו וכרגע?

האיש עטוי בסוודר. יותר מדויק – קרדיגן. האם משום שקר לו הוא לבוש בסוודר? ואם אכן קר לו, מדוע הוא יושב בחוץ? האם לא ניתן להתחמם בפנים?

אני מתבונן באיש. בלבושו. בנעליו. מנסה לדמיין ממה הוא מתקיים. באיזה מקצוע הוא אוחז. האם יש לו אישה, ילדים ואולי אף נכדים.

הרבה שאלות. ללא תשובות. אין "פתרון בית ספר". כל תשובה אפשרית. ואולי האמת העובדתית אינה חשובה. וכל אחת ואחד ודמיונם…

ונזכר:

יום אחד, אם יבוא סקרן לברר מה היו מנהגיו של ריקארדו ריש ליד השולחן, אם לגם ברעש את המרק, אם החליף ידיים בשימוש בסכין ובמזלג, אם ניקה את השפתיים לפני ששתה או שמא הכתים את הכוס, אם עשה שימוש מופרז בקסמי שיניים, אם פתח את כפתורי החזיה בסוף הארוחה, אם בדק את החשבונות פרט פרט, קרוב לוודאי שהמלצרים הגאליסאים-הפורטוגזים האלה יאמרו שמעולם לא שמו לב, אדוני הנכבד צריך לדעת שיש כל מיני אנשים, עם הזמן אנחנו לא שמים לב יותר, כל אחד אוכל כמו שלמד, אבל התמונה שנשארה לנו בראש היא שהאדון הדוקטור היה אדם מנומס, היה נכנס, אומר שלום או ערב טוב, אומר מייד מה הוא רוצה לאכול, אחר-כך לא הבחינו בו עוד, כאילו אינו שם, האם סעד תמיד בגפו, תמיד, אבל היה לו מין מנהג, איזה מנהג, כשהיינו הולכים לסלק את כלי האוכל בצד השני של השולחן, אלה שממולו, היה מבקש שנשאיר אותם, כי כך נראה השולחן מסודר יותר, ופעם אחת, כשהגשתי לו, קרה משהו, מה קרה, כשמזגתי לו את היין, טעיתי ומילאתי את שתי הכוסות, את שלו ואת זאת של האדם השני, שלא היה שם, אני לא יודע אם אדוני תופס, אני תופס, אני תופס, ומה קרה, אז הוא אמר שטוב הדבר, ומכאן ואילך היתה הכוס השנייה מלאה תמיד, בסוף הארחוה היה שותה אותה בבת-אחת, היה עוצם את העיניים בשביל לשתות, מיקרה מוזר, אדוני הנכבד צריך לדעת שאנחנו, המלצרים, ראינו הרבה דברים מוזרים, והוא עשה אותו הדבר בכל המיסעדות שאכל בהן, את זה אני לא יודע, צריך לשאול, אתה זוכר אם פעם פגש חבר או מכר, אפילו אם לא ישב ליד אותו שולחן, לא, אף פעם, כאילו רק עכשיו הגיע מחוץ-לארץ, כמו שהייתי אני כשבאתי משינקירה דה אמביה, אני לא יודע אם אדוני מבין אותי, אני מבין יפה מאוד, כולנו התנסינו בדבר כזה, אדוני הנכבד רוצה עוד משהו, אני צריך ללכת לשרת את הלקוח שם בפינה, לך, לך, תודה רבה על המידע.

ריקארדו ריש סיים לשתות את הקפה שהניח לו להצטנן, אחר-כך ביקש את החשבון. בעודו מחכה, אחז בשתי ידיו את הכוס השנייה, עדין כמעט מלאה, הרים אותה כמברך מישהו מולו, אחר-כך, לאט, עוצם למחצה את עינין, שתה את היין. בלי לבדוק, שילם, השאיר תשר, לא דל ולא נדיב, הבעת תודה של לקוח קבוע, אמר לילה טוב, ויצא, אדוני הנכבד שם לב, ככה הוא מתנהג.

ז'וזה סאראמאגו (1996), שנת מותו של ריקרדו ריש, הקיבוץ המאוחד.

 

צילום: משה הרפז (איטליה, אגם גרדה, מאי 2006)

רשמי מסע בפולין [3] – 5,961 מלים על יהודים בפולין

"יהדות מזרח אירופה" – הינו מונח שצמח במאה ה-19, בגרמניה, ובא לייצג את היהודים שממזרח לגרמניה – יהודי פולין ורוסיה, אוקראינה וביילורוסיה (בל נשכח שפולין רואה עצמה במרכז אירופה!).  זהו מונח שנוי במחלוקת. ללא גבולות ברורים. במזרח אירופה, עם כניסת האלף השני למניין הנוצרים, החלה התארגנות מדינית. בשלהי המאה ה-10 קמו פולין ונסיכות קייב הרוסית. במעבר בין המאה ה-12 ל-13 נוסדו פרוסיה וליווניה. במאה ה-13 התמסדה ליטא כמדינה. במאה ה-15 התייצבה ממלכת מוסקבה. פרוסיה, ליווניה ורוסיה המוסקבאית סגרו את שעריהן בפני יהודים מסיבות כלכליות ודתיות.
 
על קו הלימס הרומי באירופה, שהפריד בין התרבות לברבריות, בין האימפריה לשבטי הגרמנים ואחרים, מצאו היהודים לנכון לסחור בין צד א' לצד ב'. לא תמיד היו מלחמות ואפשר היה לגזור קופון. כך חדרו היהודים לבוואריה, למורביה ולבוהמיה, וכך מצאו את עצמם מיושבים בערים לחופי הים השחור. ואז עלתה כוזריה לגדולה. במאה ה-7 הגיעו לחופי הים השחור הכוזרים. שבט ממוצא תורכי. והייתה להם, לכוזרים, סובלנות דתית. אמנם האגדה מספרת על התייהדות ראשי המשטר אך ההמונים לא התגיירו. ולא נוצרה תרבות יהודית. 
 

עם שהתייהד


בעת ההיא נפוצה שמועה על אודות ממלכה יהודית, ממלכת כוזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל. ושליחים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנן, והוא ידאג למלא כל מחסורם. ואני בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, צעירה ממני חמש שנים. והנה נתעוררה תשוקה בלבי להסתפח אל אורחות אחינו אשר הלכו לשבת שם.

עברנו ארץ פרס עד הגיענו אל ים כוזריה, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לאורך החוף המערבי עד עיר המבצר באב-אל-אבואב, ששם החומה הגדולה אשר בנה כוזרו נושירון מלך פרס לעצור בעד חיל הכוזרים יושבי הצפון בל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כוזריה והוספנו לנסוע עד בואנו למבוא הים במעלה זרם הנהר איטיל, ושם עלינו אל העיר הנקראת גם היא על שמו.

העיר הזאת אחת היא שהן שלוש, והיא עומדת על פלגי הנהר, שם האחת סמנדר, שם השנית בלונג'ר ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בלנג'ר היא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו, ובאיטיל יושבים בני עמים שונים: יהודים, מוסלמים, נוצרים וגם עובדי אלילים. היא רבת-מסחר, אליה יביאו העמים מרכולתם: הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמנים, הגרוזינים והדראלנים, ושלום שורר בין כולם, כי בארץ ההיא גם האזרחים וגם הגרים שוים במשפטם ובכל זכויותיהם, ואין יתרון לאחד על השני, ולכל אחד מהעמים האלה יש שופטים מקרבו, ובראש כולם עומד "כגן", הוא המלך, והוא יהודי נאמן כאבותיו, שבאו בברית ישראל עוד לפני מאתים וחמישים שנה. וזה הדבר אשר סופר לנו על אודות אבותיו:

השבט הכוזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוגרמה בן גומר בן יפת. הוא היה עובד אלילים ככל העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה הכגן. הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור לדור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלוהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, בהרמון נשיו, ולא נראה לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אבל ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי שרי העם יראו פן תפוג חכמתו מזקנה, ואז יביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ולכן, כאשר מלאו ימין, המיתוהו וקברוהו במקום נעלם מן העין והמליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה.

המושל השני היה משנה המלך, פנה או פחה, והוא מלך הצבאות, וראש החיל, גם המחוקק והשופט הראשי, וכל עניני המדינה נחתכים על פיו. והעם כולם גיבורים, רוכבים מזוינים ומלומדי מלחמה. לבם לא ידע פחד מה הוא, ומעולם לא נסוגו אחור ביום קרב, כי חוק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, הנס ממקום המלחמה, למן צעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית; ולכן חיזקו את לבם ואימצו את זרועם ולא שבו בפני כל. הם הפילו פחדם על ארצות שכניהם, וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המאוטי והים השחור, ומנהרי יאיק וטנאיס עד נהרי אוזו ואוקה. והעמים היושבים בכל הארצות האלה, הבולגרים, הפולנים והרודומיצים והבורטסים, היו להם למס.

לפני כמאתים וששים שנה משל בארץ זו הכגן הנודע בשמו בולן. הוא נתעורר לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים ואסר אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, וביקש את אלוהי האמת, אבל לא ידע דרכו. והנה, כאשר יספרו בני עמו, נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה וברך אותו בשם אלוהים וצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו לטוב לו ולעמו כל הימים. וגם למשנהו, המושל המדיני, נראה המלאך הזה, וגם לו אמר הדברים האלה. ואמונתם נתחזקה עוד יותר כאשר נתקיימו דברי המלאך, כי בצאתם למלחמה על הדראלנים היה ה' עמם והם כבשו את המבצר ארדיביל, עיר הבירה שלהם, ואספו שלל זהב ובסף לרוב מאוד, כאשר הגיד להם המלאך מראש.

אז אמרו לבנות בית לשם האל האחד, אבל עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו ללכת בדרכיו. והנה באו שליחי החליף מבגדד ושליחי קיסר ביזנטיה לפי הכגן וביקשו ממנו, איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלוהיו ולבוא בברית עמו. והכגן בולן חקר את כל אחד מהם לבד, וגם העמידם להתוכח יחדיו. וכל אחד מהם הלל את אמונתו וגינה את אמונת השני, באמרו כי אמונת ישראל טובה ממנה, כי היא היסוד לכל אמונה באל יחיד.

אחר כך קרא הכגן גם לאחד מחכמי ישראל, ושמו רבי יצחק סנגרי, והעמיד את כולם איש לקראת רעהו, למען אשר יתוכחו ויוכיחו איש איש את צדקת אמונתו. והויכוח היה קשה מאוד, ואיש איש התפאר באמונתו, כי היא העולה על כולן. אז אמר הכגן לשליחי החליף והקיסר: – הן שניכם גם יחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי היא היתה היסוד לדתיכם, ולכן הנני נותן לה את היתרון.

ובעצם  היום ההוא נמול הכגן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדו, כי גדל כבוד אלוהי ישראל בעיניהם. אבל רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כך גזר המלך, להיות כל איש הולך בשם אלוהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אונס. ואחד מצאצאי בולן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כוחו ומאמציו לעבודת ה' אלוהינו, והוא קרא אליו חכמי ישראל מבבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם את גרי הכוזרים ולהורותם את מצוות אלוהינו, גם בנו להם בתי כנסיות ומדרשות, להיות ככל קהילות הקודש בעמנו.
מאז עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכוזרים השתנו כלה, כי עזבו משובתם, חדלו להיות פראים נודדים בארצות ונעשו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אבל החזיקו להם חיל אנשים שכירים, וגם שר הצבא העומד בראשם מהם הוא, ובעזרת החיל הזה הם מוסיפים לשלוט על העמים שכניהם, שומרים עליהם לבל יפלו איש בגבול רעהו וישלמו מס לממלכה הכוזרית כאשר הטילה עליהם מס מאז.

בבואי אל הארץ ההיא היה המלך יוסף בן אהרון הדור השלושה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכוזרים, ולו בן צעיר ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו היו מהוללים בפי כל יודעיהם ושמם מכובד מאוד.

"זכרונות לבית דוד", בתוך: זרובבל גלעד (עורך), מורשת גבורה, מערכות, ע' 52 – 54.

ממלכת הכוזרים התמוטטה בסוף המאה ה-10. על השטח השתלטו הרוסים. היישוב היהודי שהיה סמוך לחופי הים השחור, וראשיתו עוד בתקופת רומא (לאחר דיכוי המרד הגדול) נעלם. כנראה שהעתיק מושבו למעלה הדנייפר – לנסיכות קייב. קייב שימשה כתחנה ב"דרך רוסיא". דרך מסחרית שקשרה את חופי הים השחור אל אירופה הערבית דרך רגנסבורג ופראג. "הולכי רוסיא" התנהלו בשיירות ובין ההולכים בדרך היו גם סוחרים יהודים. זה לא ששיירה אחת יצאה מחצי האי קרים וסיימה את מסעה בפראג – אלא הסחורות הן שעברו מתחנה לתחנה ע"י שיירות מקומיות ולכל שיירה היה טווח פעולה מסוים. והחלו היהודים להתיישב בתחנות. מתי בדיוק זה ארע – לא ברור. אך תעודות מסחריות מקומיות מעידות על קיום יהודים לאורך "דרך רוסיא". מנוסעים וסוחרים הפך חלקם לתושבי קבע.
 
מול מגמה צפון-מערבית זו ניכרת מגמה של הגירת יהודים לפולין מ"אירופה המערבית". מ"יהדות אשכנז". בעיקר מגרמניה ומבוהמיה. הכיוון מזרח. ולא רק יהודים. ההגירה המסיבית הייתה דווקא של גרמנים. דפוס הגירה זה הוליד את הדגם המסורתי של העיר הפולנית: שני חלקים בלתי-שווים. גדול וקטן. בחלק הגדול התגוררה אוכלוסייה נוצרית. מרביתה פולנית ומיעוטה גרמנית. ככול שנפנה למזרח כך יקטן משקל האוכלוסייה הגרמנית ובתמורה יעלה משקל האוכלוסייה ממוצא אוקראיני או ביילורוסי או ליטאי. בחלק הקטן התגוררו היהודים. יחד עם המתיישבים הגרמנים הגיעה גם מסורת האיבה והנישול שציינו את יחס העירונים ליהודים בארצות אשכנז. האנטישמיות החלה לפעפע.
 
עצם ההגדרה "יהודי פולין" היא בעייתית וזאת משום שהגבולות הטריטוריאליים של "פולין" השתנו בתדירות גבוהה. לא ניתן להצביע על "נקודת האפס" ממנה החל המפץ הגדול של יהדות פולין. נהפוך הוא: היא נבנתה לאיטה, בהשקט, קבוצה לאחר קבוצה, מתי מעט הצטרפו לאורך ציר הזמן. בתחילה ההגירה וההתיישבות היהודית לא היו מאורגנות. היהודים הגרו כבודדים או בקבוצות קטנות משום שסברו כי בפולין – למרות התנאים הפיזיים – יהיו תנאי קיומם טובים מאלה שבגרמניה ובצרפת. ופתאום – אנו מתבשרים על קהילות. ויש עדויות – כדרך אגב – על יהודים. ציטוט מפסק של בית-דין רבני בקרקוב מהמאה ה-11, מסמך מ-1085 המספר כיצד גאלה נסיכה פולנית עבדים מידי סוחרים יהודים, ואפילו מוצגת רכישת כפר שלם – טיניאץ' – מיהודים, בשנת 1193.

 

מקור: אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם

רק בנקודת זמן אחת התרחשה הגירה המונית לפולין. בעקבות מגפת "המוות השחור" התרחשו גזרות ק"ח – ק"ט (1349-1348) ובגינן עזב חלק גדול מיהדות גרמניה וארצות השפלה לפולין ולליטא. לקראת סוף המאה ה-15 מאוזכרים, בשטחי פולין דאז, כ-60 יישובים שהתגוררו בהם יהודים. גם כאן, במזרח אירופה, לא סבלו היהודים נחת. עד מהרה, מצאו היהודים שהיגרו לפולין שהתנאים המקומיים אינם שונים בהרבה מהתנאים שהותירו מאחור בארצות המוצא. גם כאן היו גרושים. מווארשה, מקרקוב, מנסיכות ליטא. בדרך כלל לתקופה קצרה ולאחר שנים ספורות התאפשרה חזרתם. גם כאן בצבצה האנטישמיות. מעוגנת בכלכלה ומלובנת על-ידי הכנסייה.
 

מקור: אטלס כרטא

מסוף המאה ה-15, במשך כ-150 שנה ועד לגזרות ת"ח ות"ט (1649-1648), התפתח הישוב היהודי בפולין וליטא בצורה מואצת. אם כתבנו שבסוף המאה ה-15 יודעים אנו על כמה עשרות של קהילות יהודיות, בערב הגזרות נמנו כבר כמה מאות. התפתחות דמוגרפית מרשימה! ההגירה נמשכה לאורך תקופה זו אך, ככול הידוע לנו, זו לא הייתה הגירה מסיבית. מרבית המהגרים נמנו על יהודי אשכנז ומיעוט ממגורשי ספרד ופורטוגל. במחצית המאה ה-17 דעכה ההגירה היהודית לפולין כמעט לחלוטין. אף חוקר אינו בטוח לחלוטין במספרים והאומדנים של מספר היהודים בפולין נעים בין 10 ל-30 אלף בשנת 1500 ל-200 עד 400 אלף בשנת 1648. רוב החוקרים סבור שהגידול באוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-17 ואילך, הוא תוצאה של ריבוי טבעי ולא של הגירה.
 
הפוטנציאל הגלום באיחודן של פולין וליטא ב-1569 איפשר ליהודים גידול והתפתחות. עד כדי כך שמאתיים השנה הבאות, עד חלוקת פולין, עם כל האסונות שהתרחשו בהן, תוארו כ"גן עדן ליהודים". במערב אירופה, לעומת זאת, הם היו כלואים בגטאות.
 

בתקופה המכרעת של ההומניזם והרפורמציה, צמח לו בשוליים המזרחיים של העולם הרומי-הקתולי מרכז יהדות חדש, שעתיד היה בהמשך למלא תפקיד חיוני במהלך ההיסטוריה של העם היהודי. ברבעים היהודים בכל רחבי מערב אירופה ובחלקים נרחבים ממרכז אירופה הלכו וכבו האורות, אך בה בעת החלו להבהב אורות חדשים בישובים המפותחים פחות שבעמק הוויסלה, הדנייסטר, הדנייפר והניימן. עקב גלים הולכים וגוברים של מגרים מהמערב, הפך בהדרגה האזור שבין הים הבאלטי לים השחור למוקד חשוב של תרבות יהודית. לקראת סוף המאה ה-16, השיגו יהודי פולין-ליטא מעמד בכורה בקרב היהודים האשכנזים, ולמעשה בכל יהדות העולם.
 
שלום בארון (2001), "תור הזהב של פולין", בתוך: ברטל וגוטמן, קיום ושבר, מרכז זלמן שז"ר, ע' 83.

האיחוד הפולני-ליטאי הביא לשליטה פולנית על שטחים נרחבים באוקראינה. משפחות אצולה בודדות שלטו באלפי כפרים ואחוזות. חלקם של היהודים גבר ביישוב השטחים החדשים. במשך שמונים שנה מאיחוד לובלין עלה מספר היהודים בארבעה מחוזות אוקראיניים – וולין, פודוליה, קייב וברצלב – מ- 5,000 לכ- 52 אלף, והם התגוררו ב-115 יישובים. בהיעדר מנגנון מנהלי וותיק עברו חכירת ההכנסות לידי היהודים והם שימשו כמתווכים בין האיכרים האוקראינים לאצולה הפולנית הגבוהה – גובי המיסים. שותפיהם היו בני האצולה הנמוכה. מטען של שנאה טופח ע"י המקומיים במשך השנים. תוסיפו לכך גם את הרובד הדתי. והר הגעש של שנאת היהודים התפרץ. "מרד האיכרים" התחולל. בוגדן חמיילניצקי, קצין קוזקי, שנושל מכפרו בשל פעילות נציג האצולה התמרד. וסחף את האיכרים האוקראינים והטטרים אחריו. והביס צבא פולני ב"קרב קורסון" ב-26 במאי 1648. והמרד התפשט ברחבי אוקראינה. כל המקורות כאחד – אוקראיניים, יהודיים ופולניים – מציינים שחמיילניצקי הוציא להורג את בני האצולה הפולנית ואת היהודים. עשרות אלפי יהודים נרצחו במאורעות ת"ח ות"ט. יש האומדים את מניין ההרוגים בלמעלה מ-50 אלף. בזמנו זאת הייתה שואה. קהילות שלמות של יהודים חרבו:

 

ויהי ביום השלישי, ד' ימים בחודש סיון ת"ח לפ"ק [1648], באו הקדרים [=טטרים (מ.ה)] והיוונים [=אוקראינים (מ.ה)] דרך היערות משני צדדין, מצד אחד הקדרים ומצד השני היוונים. ויהי כאשר ראו עם פולין כי כלתה אליהם הרעה שבאו עליהם גם הקדרים, והם מתי מספר והקדרים והיוונים היו יותר מששים אלף, וביקשו לנוס בין היערים בהר ובשפלה, ונפלו בבורות שחפרו להם, ויסובו עליהם הקדרים והיוונים. וביקשו מהם שרי עם פולין שאל ישפכו דמם ארצה, ויקחו אותם בשבי, ומילאו הקדרים רצונם ולקחו כל עם פולין עם שני שרי הצבא בשבי, ועשו להם עינויים גדולים, וישימו כבלים של ברזל על רגליהם של שני שרי הצבא, אשר שם האחד פאטאצקי והשני קלינופסקי. […].
ובאותו יום שנשבה עם פולין עם שני שרי הצבא, באה הבשורה הרעה שמת המלך ולאדיסלב, והייתה כל מדינת פולין כצאן בלי רועה. ויהי כאשר שמעו הדוכסים והשרים שמת מלכם, ואשר נשבו כל שרי עם פולין גיבורי חיל מלומדי מלחמה וגם שני שרי הצבא, לא קמה עוד רוח באיש, ונמס כל לב היהודים כאשר נמס הדונג לפני האש, כי נפל פחדם על כל היהודים. ונסו כל השרים המושלים באותם מקומות של אחורי הנהר ניפור עד ק"ק פולנואה, הכל נסו לנפשם, ולולא ה' הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו. אשר היה באותו רעש הדוכס ווישנעוועצקי זכר לברכה עם החיל שלו אחורי הנהר ניפור, והיה אוהב ישראל עד מאוד, וגיבור מלחמה אשר אין כמוהו בכל הארץ, והוא נס עם עמו דרך ארץ ליטא, ונסו עמו כחמש מאות בעלי בתים, וכל אחד עם אשתו ובניו, ונשא אותם כמו על כנפי נשרים עד הביאם [אל] מקום חפצם. אם היה להם שום סכנה באחרונה, אמר ליהודים שיסעו בראשונה, ואם הייתה הסכנה לפניהם- נסע הוא לפניהם למגם וצנה והם אחריו חונים.
והיהודים שמצד זה הנהר ניפור שמעו אלו שני מאורעות רעים הנ"ל ביום ראשון של חג השבועות, ונסו כולם בחג השבועות ולא חסו על כספם וזהבם וברחו להציל נפשם. כל גלילות ק"ק אוסטרא והקהילות השייכות להם, כגון הק"ק שדה-לבן וק"ק פאולאויטש וק"ק טשודנאוו וק"ק לוברטוב, וכל הקהילות הנמשכות אחריהן, ברחו קצת לק"ק קוסנטין, כי היו אלה מקומות חזקות גדולות. וכל גלילות ק"ק לבוב שהיו במדינות רוסיא והקהילות השייכות להם, כגון סביבות ק"ק נעמרב, ברחו לק"ק נעמרב, וסביבות ק"ק טולטשין ברחו לק"ק טולטשין. וסביבות ק"ק באר, כגון ויניצא וק"ק טשארינגראד וק"ק קרסני עם הקהילות הסמוכות להן, ברחו כולן לק"ק באר.
ומי שלא ברח, או שלא יכול לברוח, דמו בראשו. והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק פריאסלב וק"ק ברישופקה וק"ק פריאטין וק"ק בארישפולי וק"ק לובען וק"ק לאחוויץ ואגפיהן שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות קשות ומרות.
קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים. וקצתם פצעו בהם פצעים שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם, ושחטו ילדים בחיק אמותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצת קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן ותלו ילדים בדדי אמותם וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם. וכל ד' מיתות בית-דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים [כינוי לטטרים – מ.ה] בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים.
כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה, וגם לעכו"ם שהיו מעם פולין עשו כהנה, וביותר להכמרים והגלחים. ונהרגו אחורי הנהר ניפור כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים, וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם. וספרי תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם, ורצועי תפילין לקחו לכרוך סביב רגליהם, וקצוצי תפילין השליכו בראש כל חוצות, ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם, וקצת לקחו לתחוב בקני השרפה, אשר כל השומע תצלנה אוזניו.

נתן נטע הנובר, יון מצולה, פרק ד'.

וגם אגדות סופרו: 
 

מעשה בריבה אחת יפת תואר ממשפחה מיוחסת ועשירה שנשבתה לקוזק אחד ונשאה לאשה. וקודם שבא עליה, אמרה לו הערמה, שהיא יכולה לעשות בסגולה, שלא יזיק לה שום כלי זין. ואמרה לו: אם תאמין לי, נסני בזה: ירה בי בקנה השריפה, ולא יזיק לי! והקוזק בעלה היה סובר, שאמת היא מדברת. וירה בה לפי תומו. ונפלה ומתה על קידוש השם, של יטמאנה הגוי.
השם יקום דמה.

נתן נטע הנובר, יון מצולה, פרק ה'.

נתן נטע הנובר היה עד ראיה לזוועות. חיבורו הודפס בשנת תי"ג (1653) בוונציה. ודומני, יתקנו זאת יודעי דבר, שמאותה העת נקבע כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה!
 
ובתוך כל המלחמות והאסונות – המשיכה האוכלוסייה היהודית לצמוח. ב-1764, ערב החלוקה ה-1, היו כ- 750,000 יהודים בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי (פולין, ליטא, אוקראינה, ביילורוסיה). ערב החלוקה, היוו היהודים את מחציתה האחת של האוכלוסייה העירונית. לא תמצאו מצב שכזה במקום אחר – לא באירופה ובוודאי לא מחוץ לה. ב-1790 עלה מספרם ל-900,000. נראה כי קצב הגידול הדמוגרפי של היהודים עלה על קצב גידול האוכלוסייה הפולנית. יש לכך מספר סיבות – הרגלי תזונה והיגיינה, משך תקופת הגמילה ודפוסי התעסוקה. ב-1800 נאמד מספר היהודים בכלל שטחי פולין הכבושה (נסיכות פולין הרוסית, גליציה האוסטרית והשטחים הפרוסיים) ב- 2.5 מיליון. כ-10% עד 12% מכלל האוכלוסייה בשטחים הללו. מאה שנה לאחר מכן, ב-1900, מצאה את עצמה האימפריה הצארית – זו שבשנת 1500 לא הותירה כניסת יהודים לתחומי הנסיכות המוסקבאית  – עם אוכלוסייה יהודית שמנתה קרוב ל-5.5 מיליון נפש (ויש לזכור שמרוסיה הגרו יהודים רבים). כך נוצר, בלית ברירה, "תחום המושב".
 

מקור: קיום ושבר

שנאת היהודים – האנטישמיות – הייתה לאורך כל אלף שנות יהדות פולין. התחילה בקטן והסתיימה בקול תרועה (אם אכן הסתיימה). ככול שהכנסייה התחזקה, ומצב האיכרים הידרדר ונוצרים העירונים טענו לקיפוח – כך גברה האנטישמיות. ובכול מאה הלכה והתגבהה. היו "הטענות הרגילות". התירוצים. פרעות אלימות, טבח ופוגרומים, בתואנה שהיהודים חיללו את לחם הקודש או רצחו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לצורכי פולחן. במאה ה-17 היו אלה גזרות ת"ח ות"ט. סיפרנו עליהן. מאה לאחר מכן היה זה הטבח שהתרחש באומאן ב-1768. ערב החלוקה הראשונה שייכת הייתה אומאן לפולין.
 

מול שער השמים

א
כשקרב "אבא" גונטא בקיץ שנת 1768 עם חילו, חיל הקוזקים, אל טטיב, היה מראה לבה של העירה משונה: הבתים היו דוממים, התריסים מוגפים, ומף הארובות לא עלה העשן של שמי הבוקר הטהורים. עוד לפני שלושה ימים הגיעה השמועה לטטיב על הקוזקים המתקרבים. הלבה המתגלגלת השאירה רק דרך פתוחה אחת – דרך המנוסה. כאשר ברחה הקהילה, נשאר בעיירה רק שמש בית-הכנסת, ישראל-מיכל שמו, יהודי במיטב שנותיו, עבות-זקן ושתקן. הוא נחבא בתוך עלית ה"שמות" בחבית גדולה, ואיש לא ידע. ובצאת הקהילה, יצא חרש אל החצר ויעביר את גל האבנים, אבנים כבדות ובלתי מסותתות, שהוכנו לתקון בדק הבית, וישאן אל פרוזדור בית-הכנסת. כי כה אמר ישראל-מיכל בלבו: אם יבואו טמאי הגויים לטנף את בית האלהים – לא יתנם לבוא אל הקודש פנימה. יומים ישב ישראל-מיכל על הרצפה הקרה ללא אוכל ומשקה וחיכה לבוא המהרסים. את אשתו וחמשת ילדיה, שיצאו עם הגולים, לא זכר, כל הקהל הקדוש נמחה מלבו. רק קדושת הבית מילאה את בתי-נפשו.

ב
משני צדי הרחוב עמדו כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רובם בבגדי מועד, והריעו לצבא הקוזקים העובר, נופפו סודרים ודגלים וגם זרקו פרחים. המחנה חנה בטבור העיירה, על הככר העגולה. "אבא" גונטא נאם מעל הסוס והלהיב את העם.
– ומה נעשה, הוד מפקד, בסוסים?
– החצי אל ה"קוסטיול" (בית-התפלה לקתולים) והחצי אל בית-הכנסת של הז'ידים.
יותר משלוש מאות סוסים עלו בחלקו של בית-הכנסת, הקוזקים נהגום בצעדי מתינות אל האורווה הקדושה. עוד מרחוק ראו, ששער בית-הכנסת סגור, והיו הולכים ומנבלים פיהם בהלצות, עד שהגיעו סמוך לשער. והשמש ישראל-מיכל, כשמעו את שאגת ההמון המתקרב, עברו גל של התעוררות, בידיו הוצק ברזל, ובלבו – אש. הוא קפץ ממקומו, הציץ בעד חור הנעול, גחן ונטל אבן גדולה מאבני הערמה ובקפיצת-נער קלה עלה על השולחן, מן השולחן על הכסא ומבלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפורץ שבדלת לתוך המחנה. האבן קרעה את אזנו של אחד הקוזקים וניתקה את זרועו מקנה. לקול צעקתו נתבלבל המחנה ומבלי משים נדחק קדימה ונצטופף אל חזית הבית. אז נתכו אבנים כבדות זו אחר זו על סוס ורכבו, ובטרם הספיקו להתבונן ולהתרחק, התגוללו פצועים וחללים אחדים על פני הארץ.
– באלוהים, אלוהים נלחם בנו.
– ישו ומרים! ראו איזה אבנים, אבני שמים! אדם לא ירים אבן כזאת.
– צריך לקרוא ל"אבא" ויפקד.
בא "אבא" גונטא בכבודו ובעצמו, ובראותו את שדה-המערכה ציוה לירות בשער. ירו, ירו עד שעשו את השער ככברה. זריקת האבנים נפסקה. אחרי רגעים אחדים של שתיקת תמהון נצטוו הקוזקים לשבור את העשר בקרדומות הצבא, ומה עצם תמהונם, כאשר מצאו בפרוזדור רק יהודי אחד בא בימים, והוא יושב על הרצפה ליד גל של אבנים, לופת רגל פצועה ונושך שפתיו מכאב, פניו טובלים בזעה ובדם ובעיניו יוקד השגעון. "אבא" גונטא התבונן בו רגע, בעט בו ברגלו, הפכו, ואחר-כך הכריז את פסק-הדין במתינות כמונה מעות:
– יפשיטוהו ערום ויניחוהו כפות, ואיבן זורבילו (החייל הענק נדחק מתוך ההמון ועמד לפני המפקד) ילקהו במגלב, לאט ילקהו, צליפה אחרי צליפה, ולא יפסיק, אף לרגע לא יפסיק, עד אשר תצא מתוך היהודי הנשמה הכלבית השחורה.

ג
החמה גוברת, מעל האילנות הגדלים בצד בית-הכנסת עונות הצפרים לקולות הנישאים מבית-המרזח, מתוך איזו חצר שוממה קורא תרנגול נשכח בעקשנות ובחוצפה, וזורבילו הענק עומד נטוע בשתי רגליו-עמודיו – ומצליף, פניו האדימו. על פרצופו האוילי נגרים פתילי-זעה ויורדים על צוארו – והוא מצליף. כל גופו של ישראל-מיכל הפך אדום-כחול כאילו צבה, אבל כאב לא יחוש עוד, וטוב לו. לאות מתוקה תקפה את כולו. כל מראות הדמים של ההידמאקים נעלמו מתחת לעפעפים העצומות, והוא רואה חלומות ומחזות נעימים: חדגים ומועדים בבית-הכנסת, חתונות, בריתות. הוא שומע את מקהלתו של החזן בניגון עליז ומלא-אורה, הוא הולך בטל-השחר להעיר את הישנים לעבודת-הבורא. הכל ברור, הדור, נאה, מלא אור וזיו. העינים עצומות וזורבילו מצליף. החמה כבר שפלה מרומה, בית-הכנסת כבר משרה צל וזורבילו מצליף באמונה. ברכיו כושלות כבר מרוב עמידה, לבו מתפלץ מרעב ומהתאמצות, אך אסור להפסיק: כל עוד ינוע החזה המוטל לארץ אין להפסיק. לא את "אבא" גונטא הוא ירא, את זה שכח לגמרי, אבל חושש הוא שאם יפסיק לא יוכל להניע יד. הוא הוציא כבר את כל רוחו, את כל נשמתו בצליפות האלה.
ישראל-מיכל מרגיש כמו מנדנדים ונושאים אותו למעלה, למעלה, אל מול שער השמים, אל שלות הנצח והאור הגנוז, אך בעיניו יראה אדם מעונה, הטורח ועמל בשארית הכוחות, באחרית הנשימה, והוא רוצה לדבר את האומלל, לנחמו, וזורבילו ראה פתאום כחפץ תנועה בשפתים הכחולות, והעינים הקדושות קראו לו להתכופף, והוא ציית לקריאת-אלם זו. והוא גחן ואימץ את אזניו ומתוך השפתים הנפערות שמע קול לחש בהיר:
– עיפת, בני, נוחה, נוחה רגע, נוחה…
ופתאום פרצה שאגה כחרחור של גוסס מתוך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידו, והוא נפל-כרע על ברכיו לרגלי המעונה, אך על שפתי המעונה קפא כבר החיוך האחרון, המואר באור אלהי הרחמים והסליחות.

אשר ברש, "מול שער השמים", בתוך: זרובבל גלעד (עורך), מורשת גבורה, מערכות, ע' 88-86.


לאורך כל תולדותיה תוארה יהדות פולין כקבוצה לאומית בעלת ייחוד: דת, שפה, מנהגים, התארגנות פוליטית, מבנה כלכלי ותרבות. היהודים בפולין רבתי דברו יידיש, הקפידו על שמירת השבת וחגי ישראל בהתאם ללוח השנה העברי. חיו במעין "בועה תרבותית". המגעים עם האוכלוסייה הפולנית הצטמצמו להכרחי בלבד. "חברה מסורתית" כהגדרתו של הסוציולוג מקס ובר. בתחילה היו בפולין רבתי גם קהילות קטנות של קראים ושל יוצאי ספרד. עם הזמן – כולם השתכנזו.
 
העיקרון המארגן של יהדות פולין היה הקהילה. זהו מושג המתאר ארגון נפרד, עצמאי, אוטונומי, של ישוב יהודי בגולה. דפוס מוכר. כבר בימי גלות בבל הרחוקים נעשה בו שימוש. הארגון האוטונומי מהווה מרכז לאומי בארץ המארחת ובכך מתווה את דפוס החיים בריכוזים הקטנים ובפזורה. בדרך כלל מקבל הארגון את הסמכות להתארגן מהמדינה המארחת. האוטונומיה ניתנת באמצעות "כתב קיום" של השלטונות. במקום אחר יקראו לכך "פריבילגיות". ככל שעומדים מקורות לרשותנו, ניתן ב- 1264 בפולין, כתב הקיום הראשון. הפריבילגיות ניתנו ע"י הדוכס בוסלאב ליהודי קאליש. עיר וותיקה היא קאליש. מצוינת כבר במפתו של תלמי (פטולמיוס). ב-1356 העניק קז'ימיז' הגדול אף הוא "כתב קיום" ליהודים שבממלכתו (אולי הייתה ידה של אסתר בדבר – אך על כך נספר את האגדה במועד אחר). בלחץ האצולה התכווצו קצת הזכויות. גם בליטא העניקו זכויות ליהודים – זה קרה ב-1388. כמובן שכתב הזכויות לא מנע גרוש יהודים מליטא כמאה שנה אחרי-כן (1495). הצו בוטל ב-1503. ב-1549 הורחבו כתבי הזכויות של היהודים. גן עדן כבר אמרנו?
 
הארגון האוטונומי הוקם לפי הדגם שרווח ביהדות אשכנז. כלפי חוץ הופיעה הנהלת הקהילה כמוסד רשמי של היהודים ברובע או בישוב. הועד היה אחראי כלפי השלטונות בנושא גביית מסים (לבעל העיר, למועצת העיר, לכנסיה, לשוחד…).  כלפי פנים שלט הועד ותחת פיקוחו היו כל המוסדות החברתיים/תרבותיים/דתיים. שיפוט היהודים נעשה בדרך כלל ע"י הדיינים היהודים. ולקהילה היו גופי משנה – בתי-אב, קרואי-עדה, קהל – המשקפים את ההיררכיה של הישוב היהודי. והיו גם השומרים על ביצוע התקנות – ועדת-הבוחרים, הכשרים, אלופים, שומרי תקנות – כל קהילה והנוסח שלה. וכן היו שכירים – שמאים, סופרים, מנהלי-חשבונות, רופאים, מיילדות, שוחטים, מוהלים – שפרנסתם הושתה על הקהילה. ה"שמש" היה המוציא לפועל.
 
הכנסות הקהילה נבעו ממיסוי – ישיר ועקיף. ישיר – לפי אומדן ההכנסה לכול בית-אב שהעריכו השמאים. מס עקיף הוטל על המוצרים (היום מכנים זאת מע"מ). ההכנסות יועדו לתשלומים לשלטונות. למלך, לנסיך או לאציל בעל העיר או העיירה, למועצת הרשות המקומית, לכנסייה – הכול בהתאם למקום מקבל התשלום במדרג של שלשלת המזון. בנוסף יועדו הכספים שנגבו לתחזוקת מנגנון הקהילה. סכומי כסף שימשו, במקרים רבים, לשוחד שהבטיח את הקיום היהודי.
 
כשגדל מספר הקהילות אורגנו היהודים וקהילותיהם בארגוני גג לפי שיוך גיאוגרפי – "ועד הגליל". והגלילות לארצות. וכך מוצאים אנו במחצית השנייה של המאה ה-16 את הוועדים המרכזיים של המדינה – "ועד ארבע הארצות" וועד מדינת ליטא. התעודה הראשונה של ועד ארבע הארצות שהשתמרה מתוארכת ל- 1580. התקנות המתועדות הראשונות של ועד ליטא הן משנת 1623. 
 

היה במדינת פולין כמו שהיה לפני חורבן הבית בירושלים, שהיו מושיבין בתי דינין בכל עיר ועיר, ואם לא היו רוצים לדון לפני בית דין שבעירו הלכו אל בית דין הסמוך, ואם לא היו רוצים לדון לפני בית דין הסמוך הלכו לדון לפני בית דין הגדול: כי בכל מדינה ומדינה היה בית דין גדול, כגון ק"ק אוסטרא הבירה היה בית דין הגדול במדינת וואלין ובאוקריינא וק"ק לבוב הבירה היה בית דין הגדול במדינת רוסיאה. וכן היו הרבה קהילות גדולות, כל אחת בית דין הגדול במדינה שלהם.
ואם שני ראשי קהילות מתדיינים זה עם זה הולכין לדון לפני פרנסים דארבע הארצות יצ"ו שהיו יושבים ב' פעמים בשנה בקיבוץ יחד מכל ראשי הקהילה פרנס אחד, וצרפו להם שישה גאונים מארץ פולין, והם הם נקראים ארבע הארצות.
והיו יושבים בכל יריד לובלין בין בין פורים לפסח, ובכל יריד יערסלב בחודש אב או אלול. והפרנסים דארבע הארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית, והיה להם כוח לשפוט כל ישראל שבמלכות פולין ולגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם. וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם.
ופרנסים דארבע הארצות היו בוררין להם דיינים מן המדינות להקל מעליהם המשא והמה נקראים דייני מדינה, וכל דיני ממונות בא לפני דייני מדינה. ודיני קנסות ודיני חזקות ושאר דינים הקשים בא לפני פרנסים דארבע הארצות יצ"ו.
ומעולם לא בא דין ישראל לא לפני דייני עכו"ם ולא לפני שום שר ולא לפני המלך יר"ה, ואילו היה הולך בר ישראל לדון לפני דייני עכו"ם היו מענישים אותו בחרפות גדולות, לקיים וְאיְבֵינוּ פְּלִילִים.

נתן נטע הנובר, יון המצולה, פרק ט"ז, עמוד הדין.

 תפקיד הוועדים היה, בראש ובראשונה, פיסקלי – גביית מסים ואחריות לתשלומים מול השלטונות). בישיבות הוועדים נדונו סכסוכים בין קהילות, שיטת המיסוי, שמירת הלכות הדת, מינוי רבנים ועובדי ציבור וכיוצא בזאת. אחד הדברים המרכזיים שעליהם הקפידו הוועדים – והקהילות – שלא להידמות לגויים ולשמור את דפוסי היהדות. ב-1583 מחליט הועד להעניש כל יהודי שיפנה לשלטונות בעניין הקהילה היהודית. ב-1596 מכריז הועד שהוא הערכאה העליונה לקביעת עונשים במקרים של עברות הנעשות בתוך הקהילה. ב-1670 מכריז הועד חרם על חסידי שבתי צבי. ב- 1739 החליטו שלטונות פולין להגביר את הפיקוח על ועד ארבע הארצות ולהצר את דרכיו. בסופו של יום ביטל הסיים (הסנט) הפולני ביטל את הוועדים ב-1764 ואולם הללו המשיכו בפועל לפעול עד לחלוקה השלישית.
 
מעמדו של הציבור היהודי, ככלל ולא כפרט, היה טוב יותר מאשר של האיכרים. במרבית המקרים, היה ליהודי פולין, בשל התארגנותם כארגון עצמאי, מעמד גבוה יותר מאשר לסוחרים הנוצרים העירוניים. לפרנסתם עסקו היהודים במגוון של מקצועות שהתפתח עם השנים. הם התחילו, כאמור, כסוחרים ניידים ולאחר מכן התקבעו לאורך תחנות בדרכי המסחר בין אירופה המערבית לחופי הים השחור. מוכרים, חוכרים, מפעלי בתי-מרזח, סוחרי יי"ש, חנוונים. לעיתים עסקו בשליחות הפריץ. ולאט לאט התפשטו לתחומים נוספים. החלק הדל פנה לעגלונות, רוכלות ועבודת כפיים. החלק האחר התברגן. הגידול הדמוגרפי העצום דחק באוכלוסייה היהודית לפתח אפיקי תעסוקה נוספים. חדשים. מטבע הדברים במקצועות הנגזרים מהצורך הדתי-קיומי – קצבים, אופים, חייטים, פרוונים, מלמדים, רבנים, מוהלים ושליחי קהילה. ולתחומים נוספים – עבודות מתכת, נגרות, הובלה, ייצור סבון ונרות. הכניסה למקצועות ה"מלאכה" החלה כבר במאה ה-16 אך רק במאה ה-18 עדים אנו לגידול משמעותי של מספר העוסקים בענפי המלאכה.
 
כמובן שהיה הבדל ניכר בין האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בכפרים לבין זו העירונית. יש האומדים את מספר היהודים הכפריים שעסקו בתעשיית היי"ש ב- 9/10 מכלל האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בכפרים. השאר היו טוחנים, חנוונים, חלבנים, בעלי מלאכה ומלמדים.
לעומת זאת, בערים, יותר ממחצית בעלי המלאכה היהודיים עסקו בהלבשה ובתעשיות הסמך שלה. בין ענפי התעשייה שהעסיקו מספר גדול של יהודים ניתן למנות את הצורפות, עיבוד עורות, ייצור סבון ונרות, כריכת ספרים ואף זגגות. במה לא עסקו? – בהנעלה לדוגמה.
הרפואה הייתה המקצוע החופשי היחידי שהותר ליהודי לרכוש. כמעט כל מלכי פולין העסיקו בחצרם רופא יהודי. ראתה זאת האצולה הגבוהה ואימצה זאת גם-כן. בהמשך הזמן נראה שהיהודים הצליחו לרכוש מקצועות חופשיים נוספים – משפטים וראיית חשבון.
 
במאה ה- 19 היווה המסחר את העיסוק הראשי של יהדות פולין וככזה הפך לעמוד התווך של הכלכלה הפולנית. עם הזמן פנו גם לתעשייה – סוכר, טבק וטכסטיל. בסחר החוץ של פולין הייתה מנת חלקה של היהודים גדולה ביותר. מספר היהודים הפולנים שנטל חלק בירידים בגרמניה הגיע ל- 6/7 מכלל המבקרים מפולין. מפולין העבירו לגרמניה תבואות וגרמניה ייבאו בעיקר בדים. כבר בסוף המאה ה-18 הופיעה הבורגנות והתפתחה אצולה יהודית. קמו גבירים ושועים. עשירים מופלגים. וההון היהודי במאה ה-19 הלך ותפח. במחצית השנייה של המאה ייסד ההון היהודי את רוב מסילות הברזל בפולין!  וכרגיל במחוזותינו – מספר משפחות מועט ריכז הון עתק בידיו. התופעה שרווחה עוד בימי ועד ארבע הארצות, שבה רוכזו תפקידי המפתח בידי משפחות מעטות, הופיעה שוב אך הפעם לבשה אדרת אחרת – אדרת ההון.   
 

ברנר אין חלקו עם השמחים. לשמחה מה זו עושה? ואם בונים ששים בתים כלום תפסו כבר בזנב חמורו של משיח? דרכם של יהודים לבנות בתים. מלוה בריבית אחד בלודז יש לו בתים יותר משכל אחוזת בית עתידה לבנות, ואין עושים אותו דוגמא לגואל ישראל, אלא שזה בונה בחוצה לארץ ואלו בונים בפלשתינא.

ש"י עגנון, תמול שלשום, שוקן, ע' 390.

 ממפקד האוכלוסין שנערך בפולין ב-1931 ניתן לדלות נתונים מדהימים המצביעים על מעורבות היהודים בכלכלתה של פולין (האחוזים המוצגים בסוגרים הם אחוז היהודים מכלל המועסקים במשק הפולני באותו ענף / מקצוע): רוכלות (81%), מסחר קמעוני (71%), מסחר סיטוני (42%), משפטים (34%), בנקאות (25%), רפואה (24%), תעשייה (21%).

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה ווארשה המרכז הגדול של יהדות פולין. כן, אותה ווארשה שב-1527 אסרה על יהודים הפכה לעיר שבה התגוררו מעל ל-350 אלף יהודים. הכלכלה חזקה מכול חוק!. כמחצית הפוטנציאל התעשייתי של ווארשה היה נתון בידי ההון היהודי. 53% מ-66 אלף המועסקים בתעשייה העירונית בווארשה מצאו את פרנסתם בבתי מלאכה ומפעלים בבעלות יהודית. והשיא – 17 בנקים מתוך 20 היו בבעלות יהודית! לא בכדי הרימה האנטישמיות ראש במאה העשרים (אם כי ראוי לציין כי המרשל יוזף פילסודסקי, בהיותו שליט בפולין שלאחרי מלחמת העולם הראשונה, פעל רבות על מנת להדבירה).
 
ערב חלוקת פולין השתנו כללי המשחק ומגמות חדשות צצו ועלו על מפת התרבות. המסורת החלה להיסדק. על הבמה הופיע יעקב פרנק וחסידיו שבסופו של יום התנצרו והתפוגגו. החלה החסידות עם הופעתו של רבי ישראל – הבעל שם טוב. זה לא שלא היו בעלי שם טוב לפני כן. אבל הוא "ה"בעל שם טוב. פירוש אחר לדרך החיים המסורתית. 

הטובע
פעם אחת ישב הבעל-שם-טוב בסעודה עם אנשיו, ובאמצע הסעודה הרים פתאום את ידיו ועשה תנועות מתנועות משונות, כאדם ששוחה בנהר, וקרא: "שוטה! עשה כך וכך ותינצל!" והיה הדבר לפלא בעיני היושבים עמו.
כשעברה כשעה אחת נכנס ובא לשם אדם אחד, וסיפר שהיה נוסע בעגלתו ונפל עמה לתוך הנהר, והוא לא יודע לשחות. ועלה אז בדעתו שינסה לעשות בידיו כך וכך, ואמנם בעזרת השם הועילו אותן תנועות שעשה ועלה ויצא מן הנהר.

פנחס שדה, ספר הדמיונות של היהודים, שוקן, ע' 338.

בדרכו המשיך דב בר – "המגיד" – ממזריץ ותלמידיו שלימים ייסדו לעצמם קהילות של חסידים – מנחם מנדל מויטבסק, לוי יצחק מברדיצ'ב, אלימלך מליז'נסק. כל אחד מהם רבי/צדיק. והחסידות הרחיבה את אחיזתה ביהדות פולין. החסידות "הולידה" את המתנגדים. ההגר"א – הגאון רבי אליהו מוילנה – אמר שאם היה בכוחו היה עושה לחסידים את שעשה אליהו לנביאי הבעל. כלומר – היה שוחט אותם. אחד אחר השני. ומאז, מהמחצית השנייה של המאה ה-18 יש לנו חסידים ומתנגדים. לא חדש. היו לנו צדוקים ופרושים לפני אלפיים שנה. ושוב חוזרת ההיסטוריה בלבוש אחר.
 
חלפה מאה והפלגים התעצמו. נוספה תנועת ההשכלה, הציונות התדפקה על הדלת. וגם ההתבוללות. רשימה חלקית של מפלגות פוליטיות וביניהן "שמות" מוכרים: ההסתדרות הציונית של יהודי פולין, ההסתדרות הציונית של מערב גליציה, ההסתדרות הציונית של מזרח גליציה, אגודת ישראל, ציונים כללים, מזרחי, הבונד, פולנים בני דת משה, השומר הצעיר, רביזיוניסטים, פועלי ציון שמאל, ועוד…  לבחירות ב-1938 בווארשה התייצבו לא פחות מ-44 מפלגות! אתם זוכרים את 12 השבטים? עוד מקדמא דנן אנו מפולגים. גם שהאויב מצוי על חומותינו. ריבוי המפלגות – כריבוי חצרות החסידים. והייתה גם ביקורת על הפלגנות:
 

בעת ביקורו בפולין בשנת 1933 העיר נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, על ריבוי הדעות הפוליטיות בקרב הציבור היהודי הפולני, וכן על הלשון החריפה והבוטה, שבה היו בעלי הדעות השונות רגילים לתת להן ביטוי. הוא התייחס לתופעות אלה בנימה ברורה של סלידה: הרחוב היהודי בפולין התאפיין, לדבריו, ב"התחרות, חכמנות יתירה, דעתנות יתירה… [ו]אנוכיות מפלגתית" – כולן תולדה של "מסורת נגעים" שהייתה בעוכריה של יהדות זו מדורי דורות.

דוד אנגל, "מסורת נגעים", בתוך: קיום ושבר, (עורכים: ישראל ברטל וישראל גוטמן), כרך שני, הוצאת מרכז זלמן שזר, ע' 649.

 ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפולין כ-3.5 מיליון יהודים. פחות מ-10% שרדו את השואה. אלמלא השואה ייתכן והעם היהודי היה מונה כיום מעל ל-25 מיליון נפש (לעומת כ-13 מיליון החיים כיום). אבל אז התחוללה השואה:

באביב 1942 היה הפתרון הסופי לעובדה. ההגזה ההמונית הראשונה החלה בבלזץ ב-17 במארס 1942, הספק ההרג של מחנה זה היה 15,000 בני-אדם ליום. כעבור חודש הופעלה השיטה בסוביבור (20,000 ביום), טרבלינקה ומיידאנק (25,000) ואושוויץ, אשר הס קרא לו "המיתקן הגדול בכל הזמנים לחיסול בני-אדם". לרצח העם תיעוד כביר. המספרים מתגרים ביכולת ההשגה. בדצמבר 1941 נמצאו תחת שלטון היטלר כ- 8,700,000 יהודים; מכלל אלה רצח עד ראשית 1945 לפחות 5,800,000, בהתפלגות לפי ארצות (בסדר הא"ב) כדלהלן: אוסטריה 50,000; איטליה 7,680; אסטוניה 2,000; בלגיה 28,900; ברה"מ 1,100,000; גרמניה 141,000; דניה 60; הולנד 100,000; הונגריה 569,000; יוגוסלוויה 63,300; יוון 67,000; לאטוויה 71,500; לוקסמבורג 1,950; ליטא 143,000; נורווגיה 762; סלובקיה 71,000; פולין 3,000,000; פינלנד 7; צ'כיה-מוראביה (הפרוטקטוראט) 78,150; צרפת 77,320.

פול ג'ונסון (1995), היסטוריה של הזמן המודרני, דביר, ע' 367.

הומור – כוחו של החלש. כלי לשמירה על שפיות. ההומור כמנגנון הגנה בשואה. הצחוק היה חלק מהחיים של הקורבנות. הם מצאו הומור בכל מרכיבי קיומם שהשתבש. חיה אוסטרובר כתבה על עבודת דוקטור. לימים פרסמה ספר שהתבסס על הדוקטורט: "ללא הומור היינו מתאבדים", (2009), יד ושם. גם לחנוך לוין היה מה לומר על השואה:

הוא: "אני רוצה לתקן טעות איומה ועוול שנעשה לי. ממשלת גרמניה המערבית מסרבת לקבל אותי כקונסול כבוד של ישראל בה. היא טוענת שהשתתפתי בפעולות פרטיזניות נגד הגסטפו. היא טוענת שניסיתי להציל יהודים באמצעות הבריטים. היא טוענת שהורי התנגדו להיכנס לתאי הגזים. אין בכל אלה אף מלה אחת של אמת. האם עלי להתגייס לוורמאכט כדי להיות יהודי כשר?"
אני: "אני מבין אותך. אבל אתה גולש לבעיות גרמניה. אני מציע לעזוב את הנושא."
הוא: למה לעזוב? אדרבא! נדבר! זה משחרר את הגזים. נדבר גם על הנוער הישראלי."
אני: "סלח לי…"
הוא: "לא. אתה מראיין משונה מאוד! למה לא תשאל אותי על הנוער הישראלי? ועל תפקוד הפלאפל כמעצב האולקוס? ועל המדע, חיוב או שלילה, לאור הקמת הטלוויזיה החינוכית ולמה לא על השואה (חיוב או שלילה)? בוא ונדבר קצת על השואה."
אני: "הירגע, ידידי."
הוא: "אני רוצה לדבר על השואה. אני רוצה שואה. שואה. שואה אמרתי! (הוא שופע שואה) עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, תנו לי קצת שואה. יבש לנו בגרון. עם לחם בחמאה."
אני: "אתה מפריז."
הוא: "לאו דווקא. אני מכיר גם את האספקטים האחרים (עיניו לחות). זה מנקה את הדם."

חנוך לוין, "הספינה סנט לואיס", בתוך: יצחק לאור (עורך) (2009), ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם, חוברת מס' 19, ע' 175.

בכול מקום ששוחרר מעול הנאצים הופיעו ניצולים יהודים. בינואר 1945 נאמד מספר היהודים בפולין ב- 40 אלף נפש. המפגש המחודש עם הפולנים היה בעייתי. החזרת הרכוש שנגזל עמדה בראש סדר היום. האנטישמיות הרימה ראש. פולין הפכה לארץ של פולנים בלבד. כמעט ללא מיעוטים. מה יש ליהודים לעשות כאן? 535 יהודים נרצחו בידי פולנים ב-1945. בשנה זו היו 93 אירועים אנטישמיים. אבל הניצולים המשיכו להתכנס בפולין ןעד מהרה חצו את קו 200 אלף. עד פברואר 1947 הגרו 140 אלף אל מחוץ לפולין. במסגרת מה שמכונה "הבריחה". במערכת הפוליטית הפולנית היו מאבקים בעד ונגד השארת היהודים בפולין. בסופו של יום גברה ההעדפה של יציאת היהודים על פני "שימור כוח העבודה היהודי לבניין הסוציאליזם". הפולנים פתחו את שערי המדינה ליציאה של אלה שהוגדרו "בעלי הכרה ציונית". הדלתות נפתחו ב1950 וסגרו בסוף 1951. ושוב נפתחו ב-1956 לסמן קצר. היציאה האחרונה מפולין התרחשה בשנים 1967 – 1968. כמעט ולא נותרו יהודים בפולין. מה יש להם לחפש פה? כיום מעריכים את מספר היהודים בפולין בפחות מ-5,000 נפש. אנו פגשנו פחות מחמישה. כולל החסיד שמפקח על שיפוץ ישיבת חכמי לובלין.
 
הנה כי כן דחסנו אלף שנות יהדות ב- 5,961 מילה.

רשימות קודמות: ראו ארכיון.

המשך יבוא…

גולניצ'קית על N1

ספרד. ספטמבר. חם. עדיין חם. בחדשות חזו אירוע גשם בצפון. ולשם מיועדות פנינו. שתי אפשרויות. שירד עכשיו או שירד אחר-כך. שלא יפריע לנו בסיבוב ב"פסגת אירופה". אנו לא ערוכים לטראק בגשם… נסיעה ארוכה בכבישים מהירים לפנינו. מסגוביה לויטוריה. E5, N1, N110. נהיגה של מספר שעות ממתינה לנו. המטרה – לקצר מרחק. להגיע לחבל הבסקים עם ערב. לעקוף ממערב את ויטוריה. אחרי ש"ת לפנות צפונה. להגיע ל- GOPEGUI. שם נלון. בבית כפרי. ולמחרת עם בוקר לבקר במוזיאון צ'ילידה שבפאתי סן-סבסטיאן. 

עזבנו  את סגוביה – המצודה, מוביל המים הרומי, השוק, הכנסיות, הסמטאות – ופנינו לצפון.

 

המצודה בסגוביה

 

כנסיה דומיננטית בקו רקיע של סגוביה

 

מוביל המים הרומי בסגוביה

 

שוק בסגוביה

 

סגוביה – מבט כללי

צהרים. כביש מהיר. המכונית גומאת מרחקים. שלטים. מישור משתרע לכל צד. בעצם זאת רמה. צהובה. חומה. אפורה. לעיתים מסולעת. חוצים גבעות. גיאיות. פה ושם כתמים ירוקים. לעיתים מטע זיתים. כרם. שלפי שבלים. וכפי שציינתי בהתחלה – חם. אד עולה מהאספלט. פאטה-מורגנה.

 

 

 

 

לפי המפה (ואני, כידוע לכם, איני חסיד של GPS – שיעבדו ה"תאים האפורים" כפי שהתבטא הבלש הבלגי יציר כפיה של הבריטית) אנו אמורים לפגוש בקרוב בצומת דרכים. ואחר כך ממשיכים, איך לא, בכביש המהיר. בעצם אין כביש אחר… לאט לאט בישרו השלטים על קיומו. כל שלט בישר בתורו. הסתכלתי על זוגתי שתחיה ואמרתי ש"הנהג זקוק לקפה". לשתות קפה הוא מצב צבירה. מצב מנטלי. מצב נפשי. הצורך באתנחתא. הצעירים קוראים לכך פאוזה… לא להיות משועבד למד המהירות (ומחשב המכונית הודיע בצלצול רב-משמעות כל אימת שעליתי מעל המהירות המירבית המותרת לדעתו – 110 קמ"ש) או למד הדלק (ככך שאתה דוהר במהירות גבוהה יותר כך מתקדם המחוג לקראת האפס). לעצור. להתבונן. לחשוב. לנוח. לרשום רשימה. ורצוי אספרסו. למתוח אברים. "אין בעיות." השיבה. "רק אני לא רואה היכן?". איני אוהב בתי-קפה / מסעדות הממוקמים בצמוד למשאבות הדלק. נדמה לי שאני שותה ונושם דלק. או אדי דלק. מה גם שלא נראו תחנות דלק. וגם המכונית נעה בעזרת סולר. דבר שמאפשר לנוע מרחקים מבלי לתדלק. "לכך יש פתרון." אמרתי. "בואי וניכנס לכפר הראשון שנראה."

וכך פעלנו. בירידה הראשונה שנקרתה לפני פניתי לכפר. הכביש התפתל מתחת לכביש המהיר ותוך דקות הגענו לכפר. חם כבר אמרנו? אין נפש חיה בחוץ. שני זקנים ישבו על ספסל בתחנת האוטובוס. הסתכלו בנו. Bar? שאלנו. תשובה לא קיבלנו. לדידם היינו כחייזרים. או חוצנים. אז עשינו סיבוב נוסף בכיכר המרכזית. NADA. הכול נעול. סיאסטה. חזרנו לכביש המהיר כלעומת שבנו.

 

 

 

בירידה הבאה ניסיתי שוב את מזלנו. שוב מצאנו כפר מנומנם. אך הפעם – בינגו. יש בר. אפילו שניים. זה מול זה. כפי שכתוב בחוק השני הבלתי כתוב של הכלכלה – Me Too. מול האחד ניצבו מספר מכוניות. מול האחר – חניה ריקה. באיזה בר הייתם בוחרים? נכנסנו לבר – דרך מסך החרוזים שמיועד להבריח את הזבובים – ואכן מאויש הוא. חשבנו שמה שנראה יהיה כך:

 

הדלת למזנון של הנרי נפתחה, ושני גברים נכנסו פנימה. הם התיישבו על הבר.

"מה בשבילכם?" שאל אותם ג'ורג'.

"לא יודע," אמר אחד מהם. "מה אתה רוצה לאכול, אל?"

"אני לא יודע," אמר אל. "אני לא יודע מה אני רוצה לאכול."

בחוץ התחיל להחשיך. פנס הרחוב נדלק מחוץ לחלון. שני הגברים שישבו על הבר קראו את התפריט. מהצד השני של הבר, ניק אדמס בהיט בהם. הוא היה באמצע שיחה עם ג'ורג' כשם נכנסו.

"אני אקח את הסטייק חזיר ברוטב תפוחים, ופירה," אמר הגבר הראשון.

"זה עוד לא מוכן."

"אז בשביל מה לעזאזל אתם שמים את זה בתפריט?"

"זה שייך לארוחת העב, הסביר ג'ורג'. "אתה יכול להזמין את זה משש בערב."

ג'ורג' הסתכל בשעון שעל הקיר, מאחורי הבר.

"עכשיו חמש."

 

ארנסט המינגווי (2007), "הרוצחים", בתוך: 10 סיפורים, הוצאת פן וידיעות אחרונות. ע' 107 (תרגם עוזי וייל).

 

אך לא הסתייע בידנו. אדם מקומי, בגיל המידה, יושב מול הדלפק, שניים מאיישים שולחן וכוסות בהירה, המונחות על פיסות הלבד, לפניהם. ונער משחק במכונת המזל. צריך שבשלושת החלונות יופיע אותו הציור. פשוט. הלא כך? ערימת המטבעות שברשותו מתנמכת. הולכת ונגמרת. והוא ממשיך לשחק בפליפר. וכשנגמר הכסף – ניגש לדלפק ופורט. וממשיך לשחק. וחוזר חלילה… גם האיש שליד הדלפק שתה בירה. בירה לא רציתי לשתות – לפחות לא עכשיו. עוד ארוכה הדרך. שעתיים לפחות של דהירה על המהיר. קפה ומים עדיפים. לאכול – בין כה וכה אין נותנים לאכול בשעות האלה. עכשיו סיאסטה. היא תיגמר – לא בשש כבסיפור לעיל אלא אחרי שמונה.

אמרנו "אולה". החדר השיב ב"אולה". התיישבנו אצל הדלפק. הברמנית הסתכלה עלינו. ביקשנו קפה. קיבלנו קפה. טוב מאוד היה הקפה. נכנס אדם נוסף. מבוגר. זיפי זקן. בפיו סיגריה בלתי דלוקה. עמד וביקש אש "פיומה". הברמנית הושיטה מצת. ופתאום ראינו – המצת מאוזק לדלפק בחוט נילון – מהסוג המשמש לדיג. חזק, לא נקרע בנקל. גולנצ'יקית. עלה בדעתי לשאול את הברמנית באם עברה מתישהו בגולני. גם שם אזקנו כל דבר אפשרי לאפוד ולבגדים. העט, המצפן, מד הזווית – הכול. שדבר לא ילך ל"איבוד". לא הייתה ברירה לזקן. הוא החזיר את המצת…

שתינו. נחנו. ונסענו לפאתי ויטוריה. שם בכפר הקטן מצאנו מקום לינה. בית נחמד מבחוץ. וגם מבפנים. כפר זעיר. רחוב ראשי. רחוב משני. שלוש סמטאות מקשרות. שתי מסעדות. שתינו בירה. עם שקית תפוצ'יפס. זה הטאפס היחידי שהיה להם להציע. מתנצל בשמם. מגרש טניס. מתנ"ס. פארק. כנסיה. בית עלמין. זהו.

 

 

בעלת הבית לא ידעה שום שפה – אנגלית, צרפתית, עברית… – למעט ספרדית (לא שאלנו לגבי באסקית – אז אולי היא יודעת 2 שפות). איכשהו הצלחנו להסתדר. ואז הופיע, למזלנו הטוב, זוג בריטי. הוא שפרש מעסקי הביטוח והיא שמשמשת כמורה לספרדית. ניצלנו. וישבנו בחדר האוכל. כל זוג הביא את שהביא. ואכלנו ושוחחנו. ולמדנו שאינם מרוצים ממבול העובדים הזרים והמהגרים מרחבי האימפריה לשעבר שמציף את לונדון. בעיקר מפקיסטן ובנגלדש. וקולות המואזין. אישית אני זוכר שהקטע בין מרבל ארץ' לתחנת פנדיגטון הפך לאזור מוסלמי. טוטלי.  "אבדנו את לונדון". טענו השניים. לא נורא אמרתי. ברוכים הבאים לגלובליזציה. זהו המס שעל מדינה מפותחת לשלם – 10% אוכלוסייה של עובדים זרים – "מהגרי עבודה" (מקרב העובדים). לארוחת הבוקר הצטרפו שניים מקומיים – לא הבחנו בערב בכניסתם. מן הסתם באו מאוחר מאוד. אנשי צוות טכני. באו לכמה ימים לויטוריה להתקין מערכת מחשוב וטלפוניה באחת מחברות ההזנק הממוקמות ב"אירפוט סיטי". לא המצאה שלנו. יש גם בספרד…. ברחו מהמולת העיר והעדיפו לישון בבית חווה מאשר במלון. צודקים. הרי פעלנו באותו דפוס המחשבה. כמותם. אמרנו "אדיוס" והמשכנו לראות את יצירותיו של צ'ילידה. פסל באסקי.  ואודות הביקור במוזיאון צ'ילידה – נספר בספור אחר…

הכנסיה וקירותיה:

 

 

 

 

 

וגם באר נמצאה:

 

 

איורים וצילומים: משה הרפז

הבית הלבן

הזמן – מספר ימים לפני מבצע "עופרת יצוקה". המקום – "עוטף עזה". למרות שהכתובת הייתה על הקיר – העיתוי של תגובותינו לירי הבלתי נפסק של החמאסניקים ושותפיהם על ישובי עוטף עזה לא היה סגור. ולכן החלטנו לנסוע. למה לא?

הייתה לנו תכנית. המסלול היה ברור וחלוט. יורדים לנתיבי איילון (20), ממשיכים בכביש 4, בצומת ניצנים פונים לכביש 232. מבקרים באתרי חטיבת גבעתי (כן, אלה ממלחמת השחרור). גיחה לשדרות. יורדים דרומה ב"כביש הרעב" בואכה קיבוץ סעד . ממשיכים דרומה בכביש 232. רעים. בארי. צומת גמא. עוברים לכביש 242. גבולות. רביבים. שדה בוקר. מצפה רמון. אילת. פטרה. חזרה לאילת.  ומשם הביתה, דרך הערבה וים המלח (כי אם אפשר, אזי לא נוסעים באותה הדרך הלוך ושוב…).

וכרגיל, משהו משך את תשומת ליבי. בכביש 2410, מטרים ספורים לפני בית הכנסת במעון (כן זה עם רצפת הפסיפס שעדיין שורדת וטרם נשדדה) ניצב שלט: הבית הלבן. מאותגר השלט הפניתי את חרטום המכונית לכביש הצדדי. והגענו. אל "הבית הלבן" כמובן.

 

 

וסביב הבית הלבן נצבו להם פסלים. ועברנו בתערוכה שנראת לי כקבועה. אמני המקום/האזור. וגם אחרים המוכרים ממחוזות אחרים. פיסת שפיות במרחב שטוף טילים ופצ"מרים. שלעת עתה שקט.  והשמים הכהים והכבדים אל מול אדמת הצהבהבה והבהירה… אוויר נקי. ריח האדמה. והאוויר הלא דחוס באדי בנזין ושאר מריעין בישין, והשלווה המלטפת, והדממה. והפסלים – איך שכחנו אותם? אז לא שכחנו. והתרשמנו.

 

אמציה ויזל

אמציה ויזל

 

דינה מרחב, "מרפסת"

 

אלון גרבר, ורדה גבעולי

 

חיים טדגי

 

אמציה ויזל

 

אמנון ברזילי

 

חיים טדגי

 

חיים פרי

 

חיים פרי

 

חיים פרי

 

נעמי דקל חן

 

דינה מרחב

באתה נקודה בזמן טרם ידעתי שאכתוב ברשימות ולכן לא הקפדתי לצלם גם את שמות האמנים (במקרה זה דווקא היה שילוט…). ולכן אני מביא כאן תמונות ללא ציון שם האמן/האמנית. ועם מי שלא צוין שם – הסליחה עימו (או איתה).

 

"עץ השלום"

 

"עץ השלום"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מקווה שהתרשמתם. כאמור, אנו כן.

 

אגב אם אתם כבר באזור אזי ראו המלצה.

 

צילומים: משה הרפז (דצמבר 2008)

חמניות – מחזור חיים

התחילה ירוקה. צהובה במלוא עצמתה. וסופה שחור/חום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והעיקר שכחנו – התוצרים – הגרעינים (על צילום בקבוק השמן ויתרתי):

 

 

 

וזה סופה של החמניה (צולם על רצפת האספלט של ספסל בגן-ציבורי…):

 

 

 

צילומים: משה הרפז (2009)

 

 

רשמי מסע בפולין [2] – היסטוגרפיה פולנית על קצה המזלג

התלבטתי. והחלטתי בכול אופן לכתוב כמה מילים על גיאוגרפיה ולסכם בקצרה, ככול שניתן, בכמה משפטים, אלף שנה של היסטוריה פולנית ושל היסטוריה יהודית שנוצרו במרחב זה. דחיסת זמן-מרחב. נכון, יש ספרים, אנציקלופדיות ואינטרנט. ובכול אופן חש אני שנדרשת הצגה, ולו קצרה ומתומצתת של ההיסטוריה והגיאוגרפיה. אחרי ככלות הכול באתר זה אנו עוסקים בגיאוגרפיה תרבותית ומנסים לקשור בין האדמה לבין אלה החיים עליה. וצריך ליתן לקורא/ת יסודות מוצקים להמשך הקריאה.

בפרק זה נציג תחנות בזמן של ההיסטוגרפיה הפולנית. ומדוע זה נחוץ? כי הללו יהפכו לרלוונטיות כאשר נעמוד על ההיסטוריה היהודית באותו האלף השני לספירת הנוצרים. רק כדוגמה נבוא ונאמר כי לאחר פרעות ת"ח ות"ט ופלישות השבדים החלו היהודים לבנות את בתי הכנסת כמבצרים. אבן, קירות עבים, חלונות גבוהים. להיסטוריה הייתה השפעה על אורחות החיים. במקרה דנן הצגנו השפעה על סגנון בנייה. אך לא רק בפן האדריכלי עסקינן. הייתה לכך השלכה כמעט בכול דבר ועניין. דוגמה נוספת היא שההיסטוריה מסבירה מדוע לא הצלחתי למצוא תעודות בפולנית משנת 1911 בעיירת הולדתו של אבי משום שהשלטון, בתקופה שלקדמה למלחמת העולם הראשונה, היה רוסי. ואז כתבו ברוסית. ופקידי העירייה כיום, למרות רצונם הטוב, אינם יודעים לקרוא כתב קרילי "עתיק" מלפני 100 שנה. לא הבאתי את שתי ההיסטוריות – הפולנית והיהודית –  ביחד. "תפסת מרובה –  לא תפסת" נכתב במקורותינו. אני מניח שלו היה כותב זאת פרופ' מיכאל הרסגור לא הייתה ההיסטוריה כה יבשה והוא לבטח היה מעשיר אותה באנקדוטות כאלו אחרות שתמיד עושות את ההבדל. ההיסטוריה היהודית תוצג בפרק הבא.

ארץ שטוחה היא פולין. הגובה הממוצע של פני הקרקע – פחות מ-200 מ' מעל פני הים הבלטי. ליתר דיוק 173 מ'. והארץ גדולה היא. כ- 313 אלף קמ"ר. הקרחונים, עם נסיגתם מהרי האלפים לפני למעלה מ-10 אלפי שנה, צפונה אל הים הבלטי, שיטחו, כמעט כליל, את פני האדמה. "טחנו" את כל שנקרה בדרכם. בעיקר סלעים והפכו אותם לעפר. והתוצאה – נוף מישורי, מורנות, מעל לאלף אגמים נותרו בצפון המדינה, ואדמה דקת-גרגר בצבע הנע בגוונים חום-אפור (בעלת תכונות הדומות ללס בארצנו) ההופכת לבוץ לאחר הגשם (וזה לא חסר). אדמה פוריה, ברוכה, עשירה. היו ימים שפולין שמשה כאסם התבואה של אירופה ויצרנית מס' 1 של תוצרת חקלאית. ורק בדרום, נישאת לה שלוחת האלפים – האלפים הטטריים – בעלת שיא מקומי של למעלה מ-2,500 מ'. כדי שיהיה לפולנים אתר לסקי. ובין האלפים לים – נהרות ואפרים למרבית.

האקלים – פנים יבשתי. שלושה חודשים (לפחות) מכוסה האדמה בשלג. והגשם – יורד כמו שעון – כמעט בכל שבוע יש יום עד יומיים של ממטרים. "את הגשם תן לנו בעתו" כתב המשורר. זה קורה בפו-לן-יה. לגבי ה"פלורה ופאונה" – תחפשו לבד.

פולין כמדינה סוברנית נולדה מתוך מישורים הנמתחים בין אגני נהרות גדולים ובמרכז משייט לו הוויסלה (וויסטולה כפי שהוא קרוי בפולנית) הנובע משלוחות הרי האלפים ונשפך צפונה אל הים הבלטי. אלה הם עמקים פוריים שבהם התיישבו השבטים הסלאביים. דלגנו על הפרהיסטוריה, ועל תקופות האבן והברזל והברונזה. בית מקדשנו חרב פעמיים, יצאנו לגלות. רומא נמחקה מהמפה ואלה עוד היו שבטים עובדי אלילים, פאגנים – עכו"מ בלשוננו. והיו הרבה שבטים ממוצא סלאבי. מעל ל-20, שלאורך האלף הראשון לספירת הנוצרים – והם טרם היו כאלה – התקוטטו ביניהם על שליטה בדרכי המים, ביבולי האדמה ובדרכי המסחר. חוקרים סבורים שבין השנים 800 ל-960 לספירה היו באגן הוויסלה וסביבותיו מס' רב של שבטים שהיוו מעין מדינות. שבטימדינה. על משקל ערימדינה שהיו במערב אירופה באותה העת. וויסלאים, שלונזים, פומוז'ים, קויאווים, מזובים, פולנים. העדות הכתובה הקדומה ביותר מתוארכת לשנת 963 ובה תיאור קרב בין מישקו הפיאסטי לבין שליט ספר גרמני. באותם ימים רחוקים היה הדימוי של פולין –  שטחי ספר/הפקר נרחבים המיושבים בדלילות בידי שבטים אנאלפביתיים ופאגאנים הנתונים לשליטת נסיכים שוחרי קרבות.

הגענו ל- 966. לספירה. מישקו הראשון, הנסיך הפולני מבית פיאסט, מצליח לאחד בשנה זו, תחת כנפי שלטונו, את מרבית השבטים הסלאביים שבאגן הוויסלה. על-מנת להקל את הלחץ על אדמותיו מצד השבטים הגרמניים הנוצריים – הוא לוקח נסיכה מבוהמיה לאישה ומקבל עליו את עול הנצרות הקתולית. לא ברור אם האמין באמונה שלמה או הכיר במרות האפיפיור שישב ברומא. אך צעד זה לבטח הועיל בטווח הקצר. ובזאת נקבעה עובדה. פולין הינה מדינה קתולית. חלק גדול מהעמים הסלאביים שבמזרח אירופה הושפע מקיסרות ביזנטיון, והפך לנוצרים אורתודוקסים (פרבוסלאביים). כאמור, שנת 966 נחשבת כשנת ייסודה של פולין.

 

גבולותיה המשוערים של פולין בימי מישקו הראשון – בסוף המאה ה-10 (מקור: האנציקלופדיה העברית)

אגדה פולנית מספרת על שלושה אחים שנולדו לאימא סלביה: צ'ך, רוס ו-לך. השלושה נדדו, עם אנשיהם ועדריהם, במקומות רבים. יום אחד הגיעו לעמק פורה במיוחד שבמרכזו נהר והוא מוקף ביערות. אמר לך: "אני נשאר כאן". שני אחיו ברכו אותו והמשיכו בנדודיהם. רוס פנה למזרח (רוסיה) וצ'ך פנה לדרום (צ'כיה). בעודו יושב אל מול הנוף הקסום הבחין לך בציפור מוזרה שלא ראה כמותה. לבנה כשלג. גדולה. בעלת אברה מרשימה. מגוננת על גוזליה. שאל לך את אנשיו לשם הציפור ולטיבה. וענו: "זהו הנשר הלבן." אמר להם  – מעתה ואילך זה יהיה סמלנו.

והנשר הלבן הפך לסמל ממלכת פולין מאות לפני שאירופה נסחפה ואימצה את המלבנים הצבעוניים שמהם הוסרו הנשרים, האריות, ושאר סמלי בתי האצולה. ועד כאן האגדה על האחים הסלאביים. את האגדה לעיל שמענו פעמיים – מפי אבי ומפי יאנוש. זה האחרון סיפר אותה בצורה יבשושית למדי… ואוסיף שאולי הייתה להם, לאחים הסלאביים, גם אחות קטנה שנדדה והרחיקה עד לבלקן – הלוא היא  "יוגוסלאביה" שמשמעותה "סלאביה הקטנה".

הדגל הפולני הינו לבן ואדום. מלבן לבן רוחבי ומתחתיו מלבן אדום. הלבן מסמל את הטהור. השלג. הלוח החלק. והוא טובל בדם. דם קורבנות המלחמות על עצמאותה של המדינה. וקרבות ומלחמות לא חסרו. דם רב נשפך במישורי הוויסלה. פעם היה גם הנשר הלבן. והוא ירד. וכיום יש מי שמהרהר בקול רם להשיבו. לחדש עטרה כישנה. במקום אחר, בארץ אחרת, הביע הנסיך המקומי, הסיציליאני, פבריציו לבית סלינה, את שעט נפשו מהדגל החדש של איטליה המאוחדת:

 

שוב חייכו העיניים. "צד המלך, כמובן. אבל איזה מלך?" הנער היה שרוי באחד מהתקפי הרצינות הללו, העושים אותו מסתורי ונלבב כל-כך. "אם לא נימצא גם אנחנו שם, ירקחו לך הללו רפובליקה. אם אנחנו רוצים שהכל יישאר בעינו, יש צורך בשינוי יסודי. ברור?" הוא חיבק את דודו והיה נרגש במקצת. "להתראות בקרוב. אשוב עם דגל שלושת הצבעים."

[…]

"דגל שלושת הצבעים! הידד לדגל! שיכורי מלים הם הללו. וכי מה יש בו בסמל הגיאומטרי העלוב הזה, בחיקוי זה של הצרפתים, בכיעור הזה שלא ידמה ולא ישווה כלל לדגלנו שלנו הצחור עם חבצלות-הזהב? איזו תקווה יכול לעורר בלבם צירוף זה של צבעים רעשניים?"

ג'וזפה תומזי די למפדוזה (1964), הברדלס, עם עובד, ע' 27.

בנו ונכדו של מישקו הראשון המשיכו במסורתו. דהיינו להילחם בכל מי שמצוי במזרח, בצפון, במערב ובדרום. רוסים, בלטים, גרמנים, בוהמים, מורווים. בולסלב השלישי עלה לשלטון ב-1102. הוא מלך עד 1138. בצוואתו חזר על שגיאת שכנו – לואי החסיד, בנו של קרל הגדול – וחילק את ירושת הכס לשלשת בניו. והמדינה התפצלה או יותר נכון – פוצלה. כמובן שהעסק לא עבד והתוהו ובוהו חזרו לאגן הוויסלה. כולם נגד כולם. הנסיכים, האצילים, הכנסייה, העירונים, האיכרים. ובין לבין הגיעו גם המונגולים – "מהר שלל חש בז". ב- 1241 הם מיגרו צבא פולני וגרמני משותף ליד קרקוב. רק הידיעה על מות החאן הגדול עצרה את באטו חאן. הוא שב למונגוליה על-מנת להשתתף בבחירות לחאן החאנים. הכוחות המונגוליים וחזרו למעוזם ב"רוסיה האדומה" ששימש כבסיס לפשיטות חוזרות ונשנות, במחצית השנייה של המאה ה-13, על שטחי פולין. בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 ותוך רצון לשקם את ההרס מפלישות המונגולים, הזמינו השליטים המקומיים מהגרים מהמערב. חסרות ידיים עובדות. בעיקר בייצור מזון. ולא רק. ונענו ובאו. בעיקר גרמנים. וגם פלמים. אפילו סקוטים וארמנים הגיעו. ויהודים גם. כמובן.

ולדיסלב הראשון, מצליח ב- 1320 במשימת האיחוד מחדש. בשנה זו הוא מכתיר עצמו כמלך פולין. בנו וממשיכו, קז'מיז' השלישי (1333 – 1370), המכונה "הגדול", ביסס את הממלכה. הרחיב, פיתח, ארגן. ב-1335 הוא חותם על "הסכם ווישגראד" סיום סכסוכי גבול עם הונגריה ובוהמיה. מלך זה העניק גם פריבילגיות נרחבות ליהודים. אנו נפגוש אותו ואת מעשיו בהמשך (בקרקוב, בקז'מיז'-דולמי). ב-1386 הגיע הקץ לשושלת פיאסט ולשלטון עלו נסיכים ממוצא ליטאי – היגילונים. הראשון היה הנסיך יגילו הליטאי שנשא את ידוויגה מלכת פולין. עכשיו גם הליטאים הופכים לקתולים. כך הונח הבסיס לאיחוד בין ליטא לפולין אם כי האיחוד הפיזי התבצע רק מאתיים שנה לאחר מכן. 

פולין היגילונית ידעה עליות ומורדות. היא הפכה למעצמה אדירה. לגיטימית באירופה. בשיאה חלשה על שטחי ליטא, אוקראינה, ביילרוסיה, חלקים מרוסיה, לטביה, סלובקיה ורומניה. פולין התרחבה עד שכללה בשטחה גם מחוזות רחוקים – הערבות שבין הדנייפר לדנייסטר. היקף השטח היה עצום בגודלו. והתכתשות הבלתי נפסקת עם העמים הסובבים לא פסקה – רוסים, טטרים, פרוסים, גרמנים, בלטים, תורכים, מולדבים. ב- 1410 מביס צבא מאוחד של פולין וליטא את המסדר הטווטוני (הפרוסי) ועוצר את ההתפשטות מזרחה. קרב "טנברג". 530 שנה לאחר מכן תשמש "טננברג" כמילת קוד למבצע חיסול האליטה הפולנית:

 

כ-60,000 פולנים ששמותיהם נאספו בשנים שלפני המלחמה נועדו לחיסול. המבצע הוסווה במקצת בתור הנחיות להבטחת ביטחונם של הגייסות, וביתר הכללה, ביטחון השטח הכבוש. ראש הס"ס היינריך הימלר בחר בשם הקוד "טננברג" למערכת הטרור הזאת, לזכר ניצחונו של הצבא הגרמני על כוחות רוסיים סמוך לעיר טננברג שבפרוסיה המזרחית בשנת 1914, ובתור תגמול סמלי לפולנים על המפלה הניצחת שהנחילו לאבירים הטווטונים באותו מקום עצמו בראשית המאה החמש-עשרה.

שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, 1939 – 1945, עם עובד, ע' 38 (ההדגשה – שלי)

המסדר הטווטוני הובס שוב ב-1466 ע"י הפולנים. או-אז חתם המסדר – "חוזה טורון" –  על הכרה בפולין ובריבונותה על אזורי קלינגרד וגדנסק דהיום.. ב-1558 מנסה רוסיה להשיג גישה לים הבלטי. התאגדות שבדית-פולנית עוצרת בעדה והמלחמה הליבונית מסתיימת ב-1582 בכישלון (זמני) של הרוסים. איוון ה-4"האיום" חותם על "חוזה זאפוליה" ומכיר בשליטת פולין בליבוניה. אנו עוד נשמע על הרוסים והשבדים.

המחצית הראשונה של המאה ה-16, עד לסוף שלטון בית יגילו, נחשבת ל"תור הזהב", מכול הבחינות ובמיוחד מהבחינה התרבותית, של פולין. והגענו לאיחוד המלא שלן "פולין-ליטא" – "איחוד לובלין". ב- 1569 הומר איחוד בתי המלוכה של פולין וליטא באיחוד מלא ופיזי של שתי המדינות. אך במוסדות השלטון לא היה שוויון בין הליטאים לפולנים. הייצוג היה בהתאם למשקל האוכלוסייה – 2/3 לפולין ו- 1/3 לליטא. ב- 1582 החזיק האיחוד הפולני-ליאטי בשטח של כ- 815,000 קמ"ר. לאחר הסכמי שלום עם הרוסים והתורכים השתרע האיחוד על שטח שלמעלה מ- 900,000 קמ"ר! – פי 3 משטח של פולין דהיום. האוכלוסייה הפולנית ה"אתנית" באותם הימים התפרשה על שטח בהיקף של 200 אלף קמ"ר בלבד והוותה רק 40% מכלל אוכלוסיית הממלכה. מדינה רב-תרבותית. האיחוד נמשך עד 1772 שעה שפולין נחלקה בין שכנותיה.

 

אנדרטה בלובלין לזכר "הסכם לובלין" שנערך ב-1569 ובעקבותיו הפכו פולין וליטא לישות מדינית אחת

 

 

ב-1572 הגיע הקץ, בתורו, גם על שושלת היגילונים. בנקודת הזמן הזו קיבלו הפולנים החלטה משמעותית: אין ירושת הכס באופן אוטומטי. על-מנת למנוע סכסוכים ומחלוקות פנימיים זימנו שליטים חיצוניים שאותם מינה בית הנבחרים – הסים. פולין הפכה ל"רפובליקה מלכותית" שבה הנבחרים הם הממנים את המלך והכתר אינו עובר בירושה. מ-1038 ועד 1596 עיר הבירה הייתה – קרקוב. עם ירידת המסך על בית יגילו עברה הבכורה לווארשה.

וזה המקום לספר את האגדה על יהודי ששימש כמלך פולין עד שהאצילים יכריעו. והרי אסור שפולין תישאר ללא מלך ואפילו ליום אחד. את האגדה מצטט אנכי מתוך "הספר על יהודי פולין" מאת ש"י עגנון (יצירה שנותרה בגרמנית, בתרגום ראשון לעברית מאת לולה בנטל). נוסח זה פורסם ב"הארץ", 7.3.2006:

 

כיצד היה הרב שאול וואהל למלך פולין

הנסיך רדז'יוויל הזקן, אשר בשליטתו היו רוב המחוזות בפולין, היה בנעוריו בן-עוולה, חצוף ומרושע, שופך דמם של חפים מפשע. הוא רצח נפשות טהורות רבות, הפיץ דברי שקר על אחינו היהודים האומללים אשר בצלו חיו; מהם השליך לכלא, מהם הרג, המיט עליהם אך צרה ויגון; תזיל עליהם עין הקורא דמעה!
ויהי לעת זקנתו, כאשר נרגע דמו הרותח, הירהר במעשיו ובפשעיו שעשה בימי נעוריו ולבו פעם בקרבו. חרטה אחזה בו וייסע לאפיפיור ברומא כדי לכפר על עוונותיו וליישר את דרכיו העקלקלות, והתוודה לפי חוקי הנוצרים ומנה כל חטאיו לפני האפיפיור. אמר לו הכס הקדוש: "גדולים מדי עוונותיך לשאתם אתך, חטאיך כבדים היו, אך באלה יימחל לך: נע ונד ללא מנוחה בנכר תהלך, שלוש שנים, אלמוני, חיים עגומים תחיה, מזונך דל יהיה, רק לחם ומים. אז אולי יימחלו עוונותיך וכפרה תבוא על חטאיך". כיוון שדבריו של האפיפיור יקרי ערך היו בעיניו, קיבל הסיגוף על עצמו ופקד על משרתיו ועבדיו הביתה לשוב, מינה מנהל לרכושו, פשט בגדיו היקרים ולבש פשוטים ורק הבגד שעליו, סמל האצולה, לבש מתחת לכל בגדיו. וילך מעיר לעיר ומארץ לארץ לפרק הזמן שקצב לו האפיפיור.

וכאשר לאיטליה, לעיר פדואה הגיע, פג הזמן והמועד ומלאו שלוש השנים שעליהן נצטווה ולביתו וארצו לשוב רצה, אך כספו אזל והפרוטה האחרונה מכיסו כלתה, ולא מצא מכר ולא מפלט ללוות פרוטה, וגם בגדיו קרועים, משופשפים ומטולאים היו. כדי לנוח מעט ישב הנסיך מול ביתו של מורנו הגאון הרב שמואל הודה, אשר ראש בית הדין שם היה. ורוח נשבה בבגדיו של הנסיך, והרב הביט מבעד החלון ולעיניו ניצנץ סמל האצולה הטמון בין קרעי בגדיו של הנסיך, כי עשוי היה זהב טהור ואבני אודם, וישלח הרב את נערו להביא איש זה לביתו, ובבואו קם הרב מכיסאו וקיבלו ביראת כבוד ושאלו מנין בא ומי הוא, וענה: "מכאן ומכאן, איש כפר אנוכי". כך הסתיר עצמו מפניו, אך כאשר דחק בו הרב לומר את האמת, ולא – יצווה להפשיטו מבגדיו למען יראה את סמל האצולה, הודה שהוא הנסיך רדז'יוויל, ששמו ידוע בכל הארצות וכהנה וכהנה היו מעשיו בימי נעוריו, ויספר לו מעשהו מתחילה ועד הסוף וכי הגיע הזמן לשוב לביתו, אך כספו אזל ואין בידו דבר למשכנו, ואין לו מכר או מודע, שיוכל ללוות ממנו.

ויאמר הרב: "לכל מחסורך אדאג, משרתים ועבדים, גם כרכרה גם רכב אתן לך, כפי כבודך, הוד רוממותך נסיך וגדול בעמך. בביתי תשב כעשרה ימים עד שמכל תלאותיך תנוח". נאות הנסיך וישב זמן מה בנעימים ובכבוד בביתו של הרב ושיחק עם ילדיו הקטנים של הרב וקרא לכל אחד בשמו. וכאשר ראה הנסיך תמונת נער יפה תואר ומראה, אחד מבניו של הרבי, והנער לא היה, שאל את הרב: "היכן הנער, האם בחיים אם לאו?" נאנח הרב ואמר: "לא אדע היכן הוא, אם בחיים הוא, כי שנים רבות חלפו מאז את ביתו עזב, אוהלי וירושתי מאחוריו השאיר, ולארץ פולין נסע ללמוד בבתי מדרש גדולים". ויספר לנסיך כי "הנער הנעלם הוא תלמיד חכם וידען גדול, יודע שפות רבות ולו תואר דוקטור, וה' יודע מה עלה בגורלו כי עד היום לא שמעתי ממנו דבר, וכעת אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אתכבד לבקשתך, עם הגיעך לארצך, לחפשו עד שתמצאהו וחסד עמו תעשה, כפי שאני לך רק טוב עשיתי".

והנסיך תקע לו כפו, שכל מאמץ יעשה עד שימצאהו וייטיב עמו ככל שיעלה לאל ידו כל עוד הוא בין החיים. והרב נתן לנסיך כסף וזהב, משרתים ועבדים, גם מרכבה גם רכבים ללוותו לארץ פולין. גם תמונת הנער לקח עמו, ועת הגיע אל מחוזו פקד כי בכל עיר ועיר אליה הגיע, יבואו רבנן ותלמידיהון לקראתו. ובהלה אחזה בכולם, הכריזו על צום ובכי וקינה, שהרי לא ידעו במה הדבר, ושמא, ישמור האל, אסון יפגע בהם. ובכל עיר אליה הגיע, ירד מן המרכבה, התבונן בפניו של כל אחד ואחד מן הנערים, והתמונה בידו, ואינו אומר מלה, ונסע לדרכו. כך עשה בכל עיר ועיר, עד הגיעו לבריסק אשר בליטא, וכאשר הרב וכל תלמידיו יאתיו לקראתו הכיר את הנער וציווה על הרב לבוא עם הנער לביתו, בשעה יעודה. והרב נבהל עד מאוד, וגם תושבי העיר השתוממו על כך, כי לא ידעו במה הדבר.

וילך הרב המום ועצוב עם הנער אל בית הנסיך, ואנשי חצר הנסיך הודיעוהו: "ראה, הרב עם הנער עומדים באכסדרה". ויאמר הנסיך: "ייכנסו". נכנסו הרב והנער אל הבית פנימה, וישאל הנסיך את הנער: "בנו של מי אתה ומה שמך?" והנער התנכר לעצמו, וענה כי הוא בנו של צורף זהב וגם שינה שמו. והנסיך שאל את הרב כיצד הלז בלימודיו ובאורח חייו, והרב השיב שתלמיד חכם ומופלג בכל הוא, גם חכם בגמרא, ולבטח בעוד שנתיים-שלוש יתפרסם למרחקים. ויראה לו תמונתו, וגם הרב הכיר שתמונתו של הנער היא. ויאמר לו הנסיך: "בני, תן תודה כי אביך הוא הרבי מפדואה, ושמואל יהודה שמו", גם בשם אמו וכל בני משפחתו נקב: "שאול שמך!" והנער לא יכול עוד להתנכר, נשא קולו בבכי גדול, ולא הגה עוד מלה מפיו. והנסיך ניחמו ויאמר: "אל תפחד לכל מחסורך, הרשה נא לי לדאוג!" ויצווה על הרב להאכילו על חשבונו במאכלי מלכות, בשפע הראוי לנסיך. ונתן לנער בית אבנים במחוזו, גם משרתים לשרתו, וידבר אל לבו לא לשוב אל ארץ הולדתו, וכי ייקח לו אשה בעירו, ולעלמה אשר תישא חן בעיניו יינשא.

ובאותה עת היה בעיר בריסק ראש ומנהיג, איש מכובד ושמו רבי דוד דרוקר, אשר לו בת יפת מראה, בעלת טוהר מידות וחכמה, והנסיך דיבר אל לבו של הראש והמנהיג הלזה, לקחת את הנער לחתנו על ידי בתו, ויהי הדבר טוב בעיניו. והנסיך שלח שליחים לאבי הנער, הרבי מפדואה, להביאו, ויעש את החתונה בביתו וחצרו, והזמין את כל גדולי פולין וליטא ושליטיה, וישתאו כולם על חוכמת הנער ואביו, בידע רב ובשפות רבות. ומאז היה שמו של הנער ידוע בכל ארץ פולין וליטא, ובאו נסיכים רבים להללו, וגילו בו שבעתיים מכל אשר נאמר עליו. וה' היה עמו והגדיל עשות וזכה לחן ולחסד בעיני כל מי שראהו, ויישב ימים רבים בביתו של הנסיך והיה לו ליועץ נאמן ומנהל ביתו, ועושר רב היה לו, עבדים ושפחות לשרתו, כפי שראוי לבני אצולה, ושמו הלך לפניו בכל הארצות.

מקץ ימים רבים וימות מלך פולין, ונתאספו השליטים בוורשה להמליך מלך עליהם, ובא גם הנסיך רדז'יוויל ולקח עמו את שאול האיש, כי דבר לא עשה בלעדיו. ובפולין היה החוק, שיבחרו להם מנהיג הנקרא נשיא, לפני שממליכים מלך עליהם, ואותו נשיא נוסע עם המלך הנבחר לקרקוב כדי לשים את הכתר על ראשו. וכולם פה אחד נתרצו לבחור את הנסיך למלך, אך כיון שזקן ודל בכוח היה, התנצל ואמר כי המינוי היה לו למעמסה וטרחה; והשתחווה והרכין ראשו לפניהם בתודה על יחסם הנאה ועל שהגדילוהו והעדיפוהו על כל האדונים שם, ויען ויאמר: "שמעו נא אחי, האל עמכם, אעוץ לכם עצה טובה ונכונה, למי לתת לעת עתה משרה זו, ויודע אני כי ראוי יהיה בעיניכם. ראו האיש הזה, חכם ומלומד יותר ממני, ירא שמים וסר מרע, שקול וחכם ודעתו ניכרת בכל דבר שיעשה ובכל מעשיו ההצלחה תאיר לו פנים. אבל פגם קטן אחד בו, אשר לו יהי למכשול, ואם את הסכמתכם למפרע תבטיחוני, אבשר לכם מי הוא האיש". וכיוון שמלותיו יקרות היו בעיניהם, כי רם וזקן השליטים ביניהם היה, לכן ענו ואמרו כולם בפה אחד: "כאשר אמרת כן יהיה", ויישבעו כולם שלא להמיר את דברי פיו.

וכה דיבר אליהם: "האיש אותו ריבון העולם לשליט ולנשיא בחר, הנו שאול העברי, אותו חינכתי וגידלתי, הוא הוא הראוי ולא אחר". וכיוון שאת מוצא פיו להמיר לא יכלו, ענו ואמרו: "יחי, יחי הנשיא שאול בחיר האל!" ויבוא גם הוא לבית הוועד, וירכין פניו לאדמה כמנהג המקום, והעיר ורשה צהלה ושמחה. ויהי כאשר ראה הנסיך רדז'יוויל, שעצתו נתמלאה, התייעץ עם רעיו ופסקו פה אחד לקבוע מועד אחר, שבו שליטי הארץ ייוועדו יחדיו, כדי לבחור להם מלך, והוא הכריז בפניהם בתבונה ובשיקול דעת, שלטובת הארץ היה הדבר, וכולם הסכימו ונסעו משם, כל אחד מן האדונים לביתו, והממלכה נכונה בידי שאול.

והוא הנהיג את ממשלו בחוכמה ובשום שכל, והכל אהבוהו, ובכל דרכיו נהג בתבונה ובהצלחה, כי האל היה עמו, וחוקק חוקים ותקנות לאחינו בני ישראל תיקן, שיהיו ככל אזרחי הארץ ולא ידוכאו כמקודם, והירשה לבנות את בית הכנסת בבריסק גבוה מעל כל הבתים אשר בעיר, כי עד כה לא הורשו היהודים לבנות בתי כנסת גבוהים מעל הבתים אשר בעיר, כי אם רק נמוכים וצפופים משאר בתי העיר. גם בתי חולים ליהודים וללא יהודים עניים הקים, בנייני פאר, והוציא תקנות נבונות אחרות, בעיקר למען אחינו בני ישראל: אסר להפיץ שמועות נתעבות ושקרים עליהם, כנהוג עד כה. והיה חודשים רבים המנהיג והנשיא עליהם, וכאשר ראה ששלטון זה היה כרוח רעה לאמונתו היהודית, כינס את שליטי פולין, הודה להם על שנהגו בו נאה, ואמנם היה רוצה לשרתם ומנהיגם להיות, אך כל אלה בניגוד לאמונתו (יש דברים חשובים לעתים שצריך ליישב ולפתור בימי השבת), לכן ישחררו נא אותו ויעשו להם מלך אחר.

אך לא היתה ביניהם עדיין דעה אחת במי יבחרו, שימשול בהם. האדונים נחלקו לשני מחנות, המחנה האחד בחר באחד מבית המלוכה הקיסרי האוסטרי למלך, אשר מצד אמו ממלכי פולין מוצאו, והמחנה השני בחר בנסיך זיגיסמונד, בנו של יוהן מלך שוודיה, אשר גם הוא מצד אמו ממלכי פולין מוצאו, וכך החלה מריבה וסכסוך בין אדוני ארץ פולין.

ויהי כאשר ארכו הימים ולא יכלו להתפשר מי יהיה מלך, הפציר בהם הגאון ר' שאול להסיר את עול השלטון ממנו ולמנות מלך עליהם, ויקבעו יום מסוים על פי חוק שאין להפירו, אשר בו חייבים יהיו לבחור מלך. ואמנם, בבוא אותו יום התכנסו להצביע, ושוב לא עלה בידם להסכים מי יהיה המלך, זה אומר כך וזה אומר כך, עד שעות הערב, ויראו שאין בידם להשלים הדבר אשר לאותו יום נקבע, לבחור מלך כל שהוא, וכדי לא להפר את חוקיהם ופקודותיהם ללא בחירת מלך עליהם, לכן הסכימו כל האדונים להשוות את דעותיהם והצעותיהם כך שהנסיך, מורנו שאול וואהל, לעת עתה למשך היום וכל הלילה יהיה מלך, על מנת שהחוק שלא ניתן להפרה, ימולא, בבוחרם זמנית במלך.

ודיברו אליו בשפתם: "יחי אדוננו המלך", ויהי למלך כל אותו לילה. מכאן הפך הדבר למשל: על כל דבר שהחל בלילה אחד ונגמר בלילה אחד: "זו ממלכתו של שאול וואהל". והאדונים נהגו בו מנהגי המלכות, ומסרו לו את כל הכתבים המקובלים לממלכה, וכל שליט כותב בהם תקנות לפי חוכמתו, והנסיך, מורנו שאול וואהל, כתב תקנות וחירויות לטובת היהודים, ועשה מאמצים רבים לחזק ידיהם של אנשי המחנה השני, כדי שהכתר יושם על ראשו של הנסיך זיגיסמונד, ועשה מאמצים להשכין שלום בין זיגיסמונד לבין מי שנבחר על ידי המחנה השני למלך, וכל ארץ פולין התעוררה לחיים, וייסע הגאון הרב שאול וואהל עם זיגיסמונד לקרקוב עם כל אדוני הממלכה, וישם את כתר המלוכה לראשו ויעש אותו למלך במקומו.

והאיש שאול היה לגדול בעיני שרי המלך ומשרתיו, וכולם חלקו לו כבוד, ובלעדיו לא החליטו דבר, בכל ענייני הממלכה, כי עצתו כעצת אחיתופל שיעץ באותם ימים. והמלך זיגיסמונד וגדולי השליטים חלקו לו כבוד והדר, וניתנה לו שרשרת זהב ובה סמל, מתנה אשר כמותה ראויה רק ליורש עצר, והוא היה אהוב על המלך ואדוניו כל ימי חייו, ושמו נודע בארץ ומחוצה לה, ובפי רבים כונה הוא, בחוץ לארץ, בשם: המלך הישראלי של ארץ הפולנים! ויעש צדק וחסד עם אחיו היהודים, בני עמו, לפי חוכמתו וכוחו הנישא, ונהג בכל אדם בענווה ויושר, לא התנשא על איש, ככתוב בפנקס הישן של קהילת בריסק, אשר ציווה לזרעו אחריו. למען האמת אלה מלותיו: "אף שחזק הייתי בשלטון, לא נהגתי בדרך הנסיכים". גם שרשרת הזהב שנשא על צווארו, שניתנה לו כאות כבוד ממלך פולין, כמסופר לעיל, לא השאיר לבניו כירושה להתפאר בה, אלא ציווה אותה לחלוקה לנדבה.

ומעבר לכתוב כאן מספרים אנשים על מעשיו הגדולים והמופלאים של הנסיך. ברם אנו רשמנו רק מעשים שאמיתותם ברורה, ודברים שבהם יש חשד לגוזמה – השמטנו.

ב-1618 פרצה מלחמת שלושים השנה. מלחמות דת. הנוצרים טבחו אחד את הפלג האחר. קתולים נגד פרוטסטנטים. גרמניה ושבדיה נגד הקיסרות האוסרו-הונגרית וספרד. למעשה קרב בין בית המלוכה ההבסבורגי לאחרים שרצו בהחלשתו. הקרדינל הצרפתי רישלייה נוקט במדיניות "רזון דטה" – טובת המדינה מעל הכול. הצדקה להתיצבות צרפת הקתולית לצד הפרוטסטנטים. האויב של האויב הוא הידיד (באופן זמני כמובן). איכשהו הפולנים (קתולים) התערבו וקיבלו מנה מהשבדים (פרוטסטנטים). המלחמה הסתיימה ב"חוזה וסטפליה".

רק דעכה מלחמה זו ובעירה חדשה התלקחה בדרום-מזרח פולין. ב-1648 מרד בוגדן חמילניצקי האוקראיני בשלטון הפולני. ויצא לטבוח באצולה שחמסה את האיכרים. וביהודים שהיו שליחי האצולה הפולנית ששלטה בשטחי אוקראינה ובאיכריה. גזרות ת"ח ות"ט נפלו על היהודים. מהקשות ביותר. בממדים של אז – זו הייתה שואה. איכשהו הצליחו הפולנים להשתלט ב-1651 על המורד האוקראיני וכבר חיכו בפתח הפולשים הבאים. הרוסים והשבדים.

אמנם המרד הקוזקי של חמילנצקי דוכא אך מיד פתחו הטטרים במלחמה משלהם ובעקובותיהם הצטרפה ב-1654 גם מוסקבה ובראשה הצאר אלכסיי שנחלץ לעזרת הקוזקים. ב-1655 פלש קרל העשירי משבדיה לשטחים הפולניים. הוא הריח את החולשה. והחלה תקופה אותה מכנים הפולנים בשם "המבול". צרות בדרום-מזרח, מוסקבה בצפון-מזרח והשבדים משלימים מעגל – במערב. בסופו של דבר, לקראת סוף המאה ה-17, הוסכמו הסכמים כאלה ואחרים, נחתמו חוזים, שטחים עברו מיד ליד ופולין יצאה מכווצת. ב"הסכם אוליווה" שהביא ב- 1660 לסיום המלחמה עם שבדיה ויתרה פולין על צפון ליבוניה. ב- 1667 עם סיום המלחמה עם רוסיה, מקבלת זו האחרונה את מרבית אוקראינה. פולין לא עוד אסם התבואה של אירופה. והחלה השקיעה… המבול כבר אמרנו?

המאה ה-18 נפתחה במלחמה: "המלחמה הצפונית" (1700 – 1720). בעקבותיה הרס פיזי, הדרדרות כלכלית ואנדרלמוסיה שלטונית. ב-1733 החלה סדרה של מלחמות הירושה הפולנית שמסתיימות ב-1738 ב"הסכם וינה". והגענו למחצית השנייה של המאה ה- 18. ב- 1764 מת אוגוסט ה-3 מלכה של פולין. האציל הפולני סטניסלב פונייטובסקי, שהיה מאהבה של יקטרינה ה-2, נבחר, בהשפעת הרוסים למלך סטניסלב ה-2. ניסיונו לחזק את בית המלוכה עורר מרד של השלאכטה (האצולה). הרוסים שבחרו בו גם שמרו עליו ודיכאו את המרד.

ואז הגיע סוף היישות העצמאית. המעצמות הסובבות את פולין – השילוש הקדוש: רוסיה הצארית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית ופרוסיה – החליטו לעשות מעשה ולחלק את פולין ביניהן. יצא שהרוסים זכו בחלק הארי. שתי מאות לאחר מכן ניסה היטלר להחיות את אותו רעיון. מצא את סטאלין כשותף. בין שנת 1772 לבין 1795 בוצעו שלוש חלוקות של שטח פולין (1972, 1792, 1795). עם כל חלוקה הלכה פולין (וליטא) והצטמקה. לאחר החלוקה ה-2 התמרדו הפולנים. לא עזר להם דבר ובאוקטובר 1794 נכנעו. לאחר החלוקה השלישית נפחה פולין את נשמתה כמדינה סוברנית. פולין – כמדינה עצמאית – נמחקה מהמפה האירופית למשך כ- 120 שנה. כנ"ל ליטא. היו אמנם ניסיונות החייאה אך הם כשלו.

 

פולין-ליטא בגבולות 1772 לפני ששכנותיה חרצו את גורלה בתוך עשרים שנה (מקור: קיום ושבר)

 

מפת החלוקה הראשונה: הפרוסים השתלטו על דנציג וניתקו את פולין-ליטא מהים הבלטי, האוסטרים השתלטו על לבוב והרוסים הסתפקו בנתח מזרחי (מקור: קיום ושבר)

 

החלוקה השנייה: הרוסים לקחו את מינסק, הפרוסים את פוזנן ומשום מה האוסטרים הפעם לא נשכו… (מקור: קיום ושבר)

 

חלוקה שלישית: האוסטרים לוקחים את קרקוב ולובלין, הפרוסים משתלטים על ווארשה והרוסים לוקחים את וילנה ואת בריסק. (מקור: קיום ושבר)

 

השנים בין 1795 לבין 1918 נקראות "תקופת החלוקה". רק הסתיימה החלוקה השלישית והנה הגיע הקורסיקאי. נפוליון. פולין, בשנים 1807 – 1813, תחת שלטון צרפת, ראתה ניצוץ של תקווה ואולם נפוליון הובס בקרב ווטרלו. לאורך שנות החלוקה היו מרידות של הפולנים. בעיקר בחלקים הרוסיים. ב-1779 הוקם "לגיון פולני" במסגרת צבאו של נפוליון. המנון הלגיון – "עוד לא אבדה פולין" – הפך לימים להמנון הלאומי.

נכנסנו למאה ה- 19. קונגרס וינה (1815) מארגן מחדש את אירופה. חלוקת פולין בפעם הרביעית (גם הולנד ובלגיה בגבולותיהן הנוכחים הן תוצרי הקונגרס הזה). בשטח שניתן לשלטון הרוסי הוקמה "פולין הקונגרסאית" שלה הובטח שלטון אוטונומי. את מקום המלך הפולני תפש הצאר הרוסי. והייתה ממשלה מקומית. לימים קראו לה "הרפובליקה הראשונה". השלטון התקיים פחות או יותר בגבולות קבועים ומדי פעם פרצו מרידות – 1830, 1831, 1846, 1848, 1863. שנת 1848 זכורה במיוחד כ"אביב העמים" – אותה קדחת שתקפה את עמי אירופה ויצרה את "מדינות הלאום".

 

פולין בין שתי מלחמות העולם (מקור: האנציקלופדיה העברית)

 

המאה ה- 20. מלחמת העולם הראשונה. במערכה שבין מעצמות הציר/המרכז – גרמניה ואוסטרו-הונגריה (ותורכיה הע'ותמנית) – לבין רוסיה הצארית שימשה פולין כאחד ממגרשי המריבות. הקרבות תמו. חוזה ורסאי אישר את קיומה של פולין כמדינה עצמאית – "הרפובליקה השנייה". מלחמות גבול (1918 – 1921) קבעו את קו הגבול המזרחי של פולין. והפעם עם הישות הסובייטית. ב- 1920 פלשו הפולנים לאוקראינה וכבשו את קייב – הבירה. רק חלפו שבועיים ומתקפת הנגד של הצבא האדום החלה.והסובייטים כבשו את ווארשה. והקימו בה ממשלה קומניסטית. המרשל פילסודסקי פתח אף הוא במתקפת נגד של הפולנים והביס את הצבא האדום. ב-18 במרס נקבעו גבולות פולין העצמאית, במה שמכונה בשם "הסכם ריגה". פילסודסקי הפך לאגדה בחייו. ב- 1926 חולל המרשל יוזף פילסודקי הפיכה צבאית ושלט בפולין, כשליט יחיד ("דיקטטור נאור"), עד מותו ב- 1935.

 

פסלו של המרשל יוזף פילסודקי בכיכר בלובלין (מול מלון אירופה). אגדה אורבנית מספרת כי כאשר יש פסל של מנהיג הרוכב על סוס ורגל הסוס באוויר אות הוא כי מת בשעת מילוי תפקידו. ואכן פילסודקי מת בהיותו בראש השלטון הפולני. לפני שיצא לפנסיה…

 

 

ואז החלה מלחמת העולם השנייה. ב- 1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני ופולין נכנעה לאחר 17 ימים. כבר אמרנו זאת בפרק המבוא: הפנצ'רים ניצחו את הסוסים. הגנרל סיקורסקי הקים ממשלה גולה. תחליה בצרפת ולאחר מכן בלונדון. גרמניה סיפחה לרייך את אותם הטריטוריות שהיו בבעלותה טרום מלחמת העולם הראשונה. השטחים המאוכלסים באוקראינים ובביילורוסים הועברו לחסות ברה"מ. שאר שטחה של פולין, לאחר שהשותפות ל"הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" נטלו את שלהן, אורגן כ"גנרלגוברנמן" ("ממשל כללי") ובראשו הועמד הנס פרנק. הנ"ל התמקם, איך לא, במצודת וואוול בקרקוב. בארמון המלכות של בית יגיליו. הגנרלגוברנמן שלט על אוכלוסייה של 12 מיליון. עם סיפוח גליציה המזרחית (לאחר מבצע ברברוסה) עלתה האוכלוסייה ל- 17 מיליון. על אדמה זו הוקמו מרבית מפעלי ההשמדה. היטלר רצה לבצר קו הגנה על הוויסלה – "חזק יותר מקו זיגפריד". בשטחים שסופחו לרייך זמם להקים אזור חיץ גרמני. גרמניזציה. לייצר אסם תבואה ולישב גרמנים מכול העולם. שיחזרו למולדת. לגרמניה התווספו 16 מיליון בני-אדם, מחציתם גרמנים. ב-22 ביוני 1941 פתחו הנאצים במתקפה – "מבצע ברברוסה" – על הצבא האדום. והרחיבו את גבולם עד לוולגה. סטלינרד וללינגראד היו במצור.

 

החלוקה הגרמנית של שטחי פולין, ליטא, אוקראינה, ביילורוסיה ושטחים רוסיים (מקור: קיום ושבר)

בסתיו 1942 התחולל המפנה. והסובייטים, עם מאות אלפי הלוחמים, צעד אחר צעד, הלכו וכתשו את הגרמנים שנסוגו מערבה. בינואר 1945 השלים הצבא האדום את "שחרור" פולין מעול הנאצים (או את הכיבוש מחדש שכן לא בנקל ויתרה ברה"מ על  אחיזתה בשטחי פולין). בעקבות ועידת הפסגה בפוטסדם, שנערכה באוגוסט 1945, הוקמה פולין מחדש בגבולות שהיו לה במאה ה-13. נהר הבוג היווה את הגבול המזרחי עם ביילורוסיה ונהרות האודר והנייסה – את הגבול עם גרמניה המזרחית (דאז). זו, האחרונה הכירה מיידית בגבול החדש. לגרמניה המערבית לקח זמן להשלים עם אובדן השטחים (פוטנציאל). רק ב- 1970 הכיר וילי ברנט, קנצלר מערב גרמניה דאז, בגבולות החדשים. קביעת הגבולות הללו הביאה לכך שפולין הפכה לבעלת אוכלוסייה הומוגנית ביותר. מעל ל-95% מהתושבים הם פולנים קתולים. אצלנו, במדינת היהודים, ערב ראש השנה תש"ע – 75% משתייכים ללאום היהודי. 25% מוגדרים ע"י הלמ"ס כ"לא יהודים".

 

גבולות פולין החדשה לאחר ועידת פוטסדם (אוגוסט 1945). חזרנו לפולין של המאה ה- 13… הגרמנים הפסידו והרוסים הרוויחו… כך היו תוצאות המלחמה!

במדינה החדשה הושלט משטר קומוניסטי. המרשל הסובייטי רוקוסובסקי התמנה לראש הצבא ולשר ההגנה בממשלת פולין. פולין הקומוניסטית השתלבה במדיניות החוץ של הגוש הקומניסטי וחברה ל"קומיקון"  – הארגון הכלכלי של הגוש המזרחי (אנטיתזה ל"שוק המשותף" שהוקם במערב אירופה). בקיץ 1956 פרצה סדרה של שביתות ומהומות אלימות. מס' שבועות לאחר מכן הפגינה הכנסייה הקתולית (שסטלין ניסה למגר בכול כוחו) את כוחה בארגון עצרת המונים בצ'נסטוחובה שבה השתתפו מעל למיליון איש. עוד נשוב בהמשך לצ'נסטוחובה – מעוז הקתוליות ואתר עלייה לרגל לקבלת ברכה של "המדונה השחורה". גומולקה, באותה עת מזכיר המפלגה הקומוניסטית הפולנית, השכיל לרסן את ה"אוקטובר הפולני" ולא להקצין את הקרע עם הרוסים (שלא במקרה הפגנת הכוח בדיכוי המרד בהונגריה רמזה לפולנים על-יחסי הכוחות). ב-1970 פינה גומולקה את מקומו לאדוארד גרק. בגדנסק החלו העניינים להתחמם.

ב-1980 נקלעה פולין למשבר כלכלי עמוק. ב-1 ביולי הורתה הממשלה על העלאת מחיר הבשר והתגובה לא אחרה לבוא. החלה שורה של שביתות במשק – שהשביתה את כל הפעילות הכלכלית בחוף הבלטי ובמכרות הפחם שבשלזיה. בגדנסק (בעבר הפרוסי – דנצינג) קמה תנועה לאומית חדשה – "סולידריות". בראשה עמד לך ולנסה – פועל, לאומני וקתולי אדוק. הדבר הוביל לאי-יציבות שלטונית. מאימתי יש במדינה קומוניסטית מפלגה נוספת על המפלגה הקומוניסטית? הסובייטים חיממנו את מנועי הטנקים בגבול פולין. על-מנת למזער את הנזקים ולהקטין את החיכוך עם ברה"מ הוחלף ב- 12.12.1981 השלטון במשטר צבאי. משטר זה בוטל לאחר שנתיים.

מינוי מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברה"מ הביא להכרזות על שינוי המדיניות ל- "פרסטרויקה" ("בנייה מחדש") ול"גלסנוסט" ("פתיחות"). ב- 1988 הוכרה "סולידריות" כמפלגה לגיטימית. באוגוסט 1989 פינה השלטון הקומוניסטי את מקומו ומזובייצקי, פעיל "סולידריות", התמנה לראש הממשלה ולך ולנסה נבחר כנשיא פולין ב-1990.

ב- 1999 הצטרפה פולין לברית נאט"ו. באפריל 2003 התקבלה כחברה על-תנאי במסגרת מדינות האיחוד האירופי (הרחבת ה"עשר") והפכה לחברת רשמית במאי 2004. ובמסגרת האיחוד עליה להוות שומר הגבול המזרחי של האיחוד – מול ביילורוסיה, אוקראינה. דבר שהפך גבולות אלה לגבולות סגורים ומבוצרים בעוד שהגבולות הפנימיים עם המדינות החברות באיחוד הפכו לפתוחים לחלוטין.

הרבה מידע. הרבה מאוד פרטים. אולי יותר מדי. למרות שהשתדלתי לא להכביר מעבר לנדרש. האגדות הן בונוס! נותיר לכם זמן לעכל.

מקורות:
1) האנציקלופדיה העברית – ערך פולין
2) ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית (ערכים שונים)

3) אורן נהרי (2004), אטלס היסטורי של העולם – כרונולוגיה של המין האנושי, מפה

4) ישראל גוטמן וישראל ברטל (2001), קיום ושבר, מרכז שז"ר

5) אריה זיו, אנציקלופדיה של האומות, דבר

6) רוברט לופז (1996), לידתה של אירופה, דביר

7) קולדוואל ומאריל (תשי"ז), קורות העולם – תולדות האנושות מראשיתה ועד ימינו, מסדה

פרקים קודמים – ראו בארכיון.

פרקים נוספים – המשך יבוא…

 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

דיווח על שיטוט בשד' רוטשילד ביום חמישי בין 16:00 ל-18:00 (פחות או יותר…)

יום חמישי. אחה"צ. זמן רב חלף מאז שערכתי סיבוב בעיר. בעיתון הארץ, בבוקרו של יום, בחלק ג', גלריה, היה אזכור שבשדרות רוטשילד מתקיימת תערוכה "גם זוהי תל אביב". ואפילו תמונה צורפה. של ציורי מדרכת. שאלתי – וזוגתי שתחיה טענה שיש לה סעפ"ש בעירנו. וקניות. הבית ריק… לילדה לא פניתי – יש להגיש עבודות במועדן. הזמנתי שולחן ל- 20:00, נכנסתי למכונית ונסעתי העירה. והדיווח יציג מה ראיתי ומה שמעתי. ומה שלא ראיתי בעיני ולא שמעתי באוזני – לא ראיתי ולא שמעתי.

פונה לבני אפרים, ממשיך בשד' רוקח, שמאלה לרחוב אבן גבירול המתמתח, והנה אני ביהודה הלוי. ומעט לאחר צומת מאז"ה – יש חניה. חוקית. ללא תשלום. בדקתי שוב את השלט. ואכן מורה הוא על איסור עד 16:00. ועכשיו קצת אחרי… החניתי את המכונית. עודי אורז את מטלטלי והמכונית שלפני ניעורה. צייצה ציוץ. השלט עובד. יצא אדם ואיתו אדם נוסף מהבניין הסמוך ונכנסו למכונית. והנהג לקח רוורס. ופגוש בפגוש נפגש. יצאתי. גם ההוא יצא. בחנתי היטב. זאת הזדמנות לתבוע עו"ד. כלומר הוא נראה כעו"ד ויצא מבניין שהתנוסס עליו שלט ובו רשומה סוללה של עורכי דין. חרוטים בפליז. דפוס קבוע. ושוב בדקתי. NADA. הפגוש כנראה הצליח במשימתו לספוג את התנע. וכמה כבר תנע התפתח בנסיעה לאחור של 10 ס"מ? אין סימן על החזות הלבנה. לא קמט שלא נדבר על שריטה. אז נסתפק בחצי הכוס המלאה שלא ארע דבר ושאין נזק. ואולי הנהג היה רק לקוח שיצא מפגישה… יקרה…

יצאתי לדרך. במורד יהודה הלוי, בפתחה של חנות, הציעה לי עלמה כוס יין. קידום מכירות. יקב ססלוב. מודה שהשם מוכר. מרלו. 2 בקבוקים ב-110 ₪. לא בא לי להיטלטל עם המטען העודף. ובאשר למחיר איני יודע אם מציאה הוא. איך שלא יהיה טעמתי מכוס המרלו שהוצעה. הזוכרים אתם את גיבור הסרט "דרכים צדדיות" שבכול הזדמנות הביע את שאט נפשו מזן המרלו? ובכן אני דווקא אוהב מרלו. והנ"ל היה טעים. ז"א עמד במבחן הטעימה – שזהו המבחן היחידי שאני עושה. שופט לפי הטעם.

ובשדרות היו פרושים צילומים של עבודות. במסגרת חודש האמנות של שנת המאה. תלויים לרוחב השדרה. מעץ לעץ. מתנוססים ברוח הקלילה וקרירה שהחלה לנשוב. מהר מאוד ומוקדם מדי נעשה חשוך. רק עברנו את יום השוויון והסתיו התייצב. צילומי עבודות. של ידועים, של פחות ידועים וגם של אלה שאולי יהיו ידועים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובא למגרש המקומי שחקן חדש. מחו"ל. שחקן חיזוק בקנ"מ עולמי. וגם שחקני משנה מקומיים נוטלים חלק…

 

 

 

 

ומעבר לצילומי העבודות יש בשדרה ומסביבה מה לראות.

 

 

 

 

 

 

והשדרה הייתה גדושה בקהל. הרבה אנשים ונשים. וצעירות וצעירים. וכשעמדתי ברמזור שמעתי את שכני הצעיר זועק לתוך הנייד "כאילו" היום 2 לאוקטובר. הצד השני כנראה התנגד לכך. וזה שלידי מחה נמרצות: "אבל אני אומר לך, היום השני בחודש." והתחלף הצבע ברמזור ונטשתי אותו ואת יומו. וגם ילדים, פעוטות, כלבים, לפטופים, דור הזהב ועוזרותיו. מקומות הישיבה על ספסלי השדרה היו תפוסים בחלקם. ומתקני המשחקים היו הומים מתינוקות ומשגיחותיהן. לקראת סוף השיטוט כבר ראיתי מספר הומלסים מתמקמים על הספסלים לאחר שהסבתות התקפלו וסיימו בהצלחה את שעות השמירה. וכן: הרבה אופניים. הסיכוי להיפגע מהם הולך וגדל. וחלק נע במהירות מסחררת. ובעקלתונים. או שמא הפכתי לזקן נרגן? איך שלא יהיה נזהרתי מתפניות חדות ושינויי מגמה חריפים. רק זה עוד חסר לי – בשל זווית של צילום להידרס ע"י אופניים… וגם בתי הקפה שלצידי ציר השדרה היו גדושים.

מיהרתי ללוטוס. אלנבי 101. יובל סער הבטיח מכירה של ספרי בבל ב- 50% הנחה. ולא מצאתי את שחיפשתי. והבעלים טען שכלל לא קיבל את הספר המסוים שחיפשתי. האמנם להד"ם? חזרתי לשדרה. ועברתי מהמגדל החדש ועד לבימה המחודשת. ולא ראיתי את שראיתי בעיתון.

 

 

 

 

 

 

 

ושלא נשכח מי בעל הבית:

 

וראיתי קיוסק (שזו בכלל מילה ברוסית…). ועוד אחד. ועוד אחד. מהם חדשים ומהם מחודשים. מסונפים לרשתות וכאלה שלא… ובלילנבלום ניצב לו אחד ענתיקה של ממש. מסוג ששרון ומיכאל אוהבים לתעד. והאמת – הנ"ל פוטוגני. בהחלט כזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבתי לשדרה. ועצרתי לחנית תדלוק. הקיוסק המזרחי בשדרות רוטשילד פינת הרצל. שתיתי קפה. לידי בחור צעיר שניצני שיבה מוקדמת נראו בשערותיו. והתפתחה שיחה. ובמסורת שירת ההאיקו להלן תקצירה:

אלי סיני / שדרות / תל-אביב / נווה צדק.
נח"ל / מדריך ברשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים / ברמן לעת מצוא בדרומה של עיר.
קדר בעתיד
.

 

ובסמוך תזכורת עד כמה קשים, אכזריים, וולגריים ובוטים אנו, הישראלים. וגם חמלת המחיקה.  במבט שני נראה כי בכול זאת צרמה הבוטות למישהו (או למישהי)… 

 

 

והיו גם גרפיטי אחרים:

 

 

ואחד שהשקיע. טרח לגזור ולהדביק:

 

 

וגרפיטי נוספים. גרפיטי – בהחלט תופעה חברתית/תרבותית. ושימו לב היכן שדות המחיה שלה. באזורי תעשייה ישנים, על קירות מוסכים ומפעלים, על חומות מגרשי חניה מוזנחים, על קירות מבנים נטושים… וכוכל שאתה עולה צפונה או עובר לאזורי השינה ולפרברים כך מתמעטות הכתובות. עוד נקדיש לכך רשימה נפרדת. כן. אני יודע שיש אתר גרפיטי תל-אביבי. ובכול זאת גם לי יש מה לומר בנדון. מעבר לתמונות.

 

 

 

המשכתי בדרכי. ונגמרו הסוללות. אלה שקניתי עוד בפולין (ועל כך יסופר במקום אחר). והוצאתי את הרזרביות ששהו 24 שעות בטעינה. NADA. לא נטענו. מזל שיש פתרון בשינקין. 8 סוללות הושלכו למיכל האיסוף. הצטיידתי בבטריות טריות ושבתי לשדרה.

 

 

 

 

 

 

 

וגם פסל סביבתי – "שיבושי דרך" –  שיצרה דורון צין והוא כבר אורח של קבע ומהווה חלק מ"ריהוט הרחוב":

 

 

 

ומשהו אקטואלי, שעות ספורות לפני שמזדכים על 20 שאידיות ומקבלים בתמורה קלטת של דקה. מחבלת תמורת 3 שניות:

 

 

וגם לירח היה מה להציע. אחרי ככלות הכול ביום שלמחרת יהיה במיטב כוחו ואונו. ובתחילת הערב (קלאסי לשוטט בנחל חוורים לאורו של ירח מלא). והיום ההצגה הגנרלית:

 

 

 

ומה מורה המאזן: נזק למכונית – לא. ספר – לא. כוס של יין – כן. שיחה מעניינת – כן. אווירה של וילג' – כן. ירח שניצוד בעדשה – כן. צילומי עבודות לראות – כן.  עבודות על מדרכה – לא. מראות לצלם – כן. בסך הכול נוטה להן.

 

הטלפון מצלצל. תרד למטה ותתחיל לסחוב…

 

צילומים: משה הרפז (1 אוקטובר 2009)