משה הרפז
לפני שנים קראתי סיפור. לפני ימים אחדים, טרם הסגר השני, ראיתי תערוכה. ונראה לי כי ראוי לשלב את השניים. את הסיפור – טקסט, עם התערוכה – פסלים. הסיפור – מאת דן צלקה. הפסלים – של יעקב דורצ'ין. וזאת תוצאת המשלב או ההלחם: סיפור של צלקה על מלאך שהפך לשוליית סנדלר ולצדו צילומים מפסלי מלאכים של דורצ'ין.
נתחיל ממספר צילומי פסלי מלאכים של דורצ'ין הפזורים בעיר הגדולה. כי לא כל פסל במרחב הציבורי הוא מלאך או כרוב או שרף. לאחר מכן נעבור אל הטקסט שכתב צלקה. ונקנח שוב בצילומי פסלים המוצגים בחללה של גלריה.
"ההיסטוריה היא תהליך מתמשך של יחסי גומלין בין ההיסטוריון לעובדות שלו, דיאלוג אין-סופי בין ההווה לעבר" (קאר, 1986: 41)
נוסף לאי-סגירת פערי שוויון מרחביים, נאלצות בעשורים האחרונים מדינות העולם המערבי, וישראל בתוכן, להתמודד עם ביקושים הולכים וגדלים לשירותי בריאות בשל מגמות כלכליות, חברתיות ודמוגרפיות לרבות, הזדקנות האוכלוסייה, עלייה בתוחלת החיים, שינויים בדפוסי התחלואה, עליה ברמת החיים וקצב מואץ של התפתחויות מדעיות.
על רקע זה דנו, במרוצת העשור הראשון של שנות ה-2000, ממשלת ישראל, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת), בנושאים של הגדלת קיבולת מסגרות ההכשרה לרופאים, הקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, הקמת מכון מחקר יישומי אוניברסיטאי בגליל והקמת בית ספר (בי"ס) חמישי לרפואה. החלטות ממשלות ישראל ממחישות את התפישה התכנונית ולפיה על השלטון המרכזי ליזום ולקדם פרויקטים לאומיים שיחוללו שינויים בפריפריה.
"מן הביקור האחרון זכרתי שורות של בתי-עמידר דלים במדרון הגבעה הסלעית. קצת בתי-אבן וקצת בתי-בלוקים על עמודי-בטון אשר המתכנן, שלא יכול היה לסבול את השיפוע וביקש לבנות כאלו כאן מישור, עשה אותם גבוהים ותלושים. כאילו הבתים הם ציפורים מכוערות שרגליהן נתפסו בין הטרשים.
זכרתי דודי-שמש, חבלי-כביסה, חצרות צחיחות ומוזנחות, קוצים והרבה מגרשים עזובים בין בית לבית. ופועלים קודרים, לא-צעירים, בזיפי-זקן ובבדלי-סיגריות בזוויות-הפה. ונשים, מסורבלות, קשות-יום. אולי היה עוד זכר, פה ושם, לפחוני המעברה אשר בה התחילה…
רבים מן הבתים הדלים שבנתה כאן חברת עמידר בשנות החמישים צימחו בינתיים אגף, הוסיפו קומה, הסתעפו, גידלו שלוחה, ויש שהבית הישן הפך למחסן ובחצרו הוקמה מעין וילה." (עוז, 1984: 25-24)
***
קיומו של פער
כאשר מדברים על גלעין-שוליים, מן הראוי שייבחנו היחסים בין צמד המילים ותיבחן משמעותו של המקף – האם מפריד או מחבר. בחינת הגיאוגרפיה של חבל ארץ או של מדינה כלשהי מצביעה על מורכבות של אזורים, השונים זה מזה הן בממדים פיזיים והן במרכיבים אחרים לרבות דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. בספרות מקובל לסווג את המרחבים לעיל לשני סוגים עיקריים: האחד "גלעין" או "מרכז" או "ליבה" והשני "שוליים" או "פריפריה". העוצמה הפוליטית והכלכלית מתרכזת במרכז, בגלעין האזורי או בליבת המדינה. מאליו מובן כי ישנן דוגמאות של הקמת ערי בירה שאינן ערי ראשה ושאינן נמצאות בגלעין כדוגמת ברזיליה (ברזיל), קנברה (אוסטרליה), אוטווה (קנדה), אסטנה (קזחסטאן) וירושלים (ישראל). נעיר כי ירושלים הפכה לעיר הראשה בישראל רק לאחר איחוד העיר והחלת הריבונית הישראלית על מזרח-ירושלים.
עגנון לחודש אלול – על שולחן החוקר:
באותם הימים נתגברו ידיו של הרבסט וחזר לעבודתו ועשה בימים מועטים מה שלא עשה חדשים רבים. ספרים היו על שולחנו, בגובה חצי מטר מכאן וחצי מטר מכאן מונחים היו על שולחנו. בפתאום בשנים שלושה ימים נסתלקו כל הספרים כולם כמו במטה קסמים.
"הרכסים היו חשופים, לא עץ, לא שיח. החרמון הלבן שמנגד היה להם למצפן, פניהם מופנות תמיד אליו, צפונה. הרכס המושלג סתר את חום הקיץ של סוף מאי. לפתע התגלתה בעמק ימה גדולה, אגן של שלווה כחולה מופזת בכתום. על שפת האגם היתה בנויה עיר מזרחית קטנה.
'מה המקום הזה?' שאלה פאניה.
'ים טבריה. והעיר טבריה. ולידה בקעת גינוסר'.
'מה המרחק בין הימה לג'עוני? אפשר לטייל עד אליה?'
'איננו נוהגים לטייל'.
'מדוע לא?'
'הגליל שורץ שודדים. וחוץ מזה – העמל מתיש אותנו'.
'אבל הנוף יפה כל כך!'" (לפיד, 1982: 25)
"יום אחד סיירנו בגליל בעיצומו של חורף אפל ומעורפל וגשם זלעפות. ביקשנו מחסה באחד הכפרים, לפנות-ערב. היינו רטובים וקפואים. ראה אותנו ערבי אחד והזמיננו לביתו. נכנסנו לחדר רחב. על הרצפה מחצלות ומרבדים. באמצע החדר ישבה משפחתו סביב קערת-גחלים מהבהבת. אמו ואשתו וילדיו. הם היו מוארים חלושות באור ארגמני. בחוץ לא חדל הגשם. הפצירו בנו לפשוט את מעילנו טעוני המים, לחלוץ את נעלינו המרופשות ולהסב עמהם, להתייבש, לחמם את ידינו שהכחילו. לעולם לא אשכח את התמונה… פינו לנו מקום ליד האח המבוערת והשקונו תה חם חריף ומתוק. הטריפונו פיתות דקות כנייר וביציות צפות בשמן וחמאה ודבש וזיתים ירוקים. הא, ארץ אומללה!" (גורי, 2004: 159-158)
מחוז צפון משתרע של שטח של 4,473 קמ"ר המהווה כ-21% מכלל השטח הריבוני של מדינת ישראל (ראו מפה 1 – גבול המחוז והנפות הכלולות בו) [1]. תאי שטח של המחוז כוללים את האזורים הטבעיים של העמקים (חלקה הצפוני של בקעת הירדן ועמק יזרעאל), הגליל התחתון, הגליל העליון ורמת הגולן.
ובאמצע יום חולין הלכנו, מחבר טורים אלו וזוגתו שתחיה, לראות תערוכה. ואולי נראה עוד אחת. וגם להצטייד בחומרים לציור שכן הם, החומרים, הניירות והצבעים, הולכים ואוזלים. בקרוב מאוד יראו אור באתר זה רשימות ובהן רישומי נוף ישראלי. כבר נצבר גוף עבודות מכובד. ולפיכך שמנו עלינו, או שמא עדיף לומר עטינו מסכות, מעבר למסכות בהן משתמש האדם בדרך הילוכו בחיי היום-יום, וירדנו אל העיר הגדולה.
גלריה "ברוורמן" שקודם שכנה בסביבות התחנה המרכזית הישנה (רח' השרון), ארזה ומצאה לה משכן ברח' אילת 33. בכך המשיכה קו או כיוון או מגמה של גלריות אחרות שהדרימו אף הן לדרום העיר. חלל במבנה תעשייתי החליף תכולה. מענף כלכלי מסוים לאחר. שכן אתם.ן ודאי מסכימים.ות שיש לאמנות גם, או בעיקר, גוונים כלכליים. ובעצם לאיזה ענף לא? לידיעתכם.ן: התערוכה – עד 8.10 ש"ז. המציג – אמן דרום-אפריקני ושמו בישראל מוהאו מודיסקנג (Mohau Modiskeng). זאת תערוכתו הראשונה בארצנו הקטנה.
בכניסה מצהירים שהכול בסדר. רושמים פרטים. מושכים דף מידע. מתיישבים וקוראים.
"בגליל מאוד נעים. בגליל יפה מאוד. הכול יפה מאוד. הנוף יפה מאוד. משוש תבל. הירוק יפה מאוד. הגבעות משתפלות יפה מאוד. ההרים יפים. אל יבנה הגליל." (ברוך, 2004: 197)
"מכאן עלה בדעתי שראוי לי להתרגל למקומי החדש שמול הכנרת מדרום והחרמון מצפון" (גרבוז, 2014: 28)
במרוצת העשור הראשון של שנות ה-2000, דנו ממשלת ישראל, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת), במספר ישיבות, בהקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, בהקמת מכון מחקר אקדמי יישומי בגליל והקמת בית ספר חמישי לרפואה. החלטות ממשלות ישראל ממחישות את התפישה התכנונית ולפיה על השלטון המרכזי ליזום ולקדם פרויקטים לאומיים שיחוללו שינויים בפריפריה. ב-2009 החליטה הממשלה על הקמת בית ספר חמישי לרפואה בצפת. בתשע"ב (2011) החלה שנת הלימודים הראשונה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת. אוניברסיטה ומכון מחקר בגליל טרם הוקמו.
הממשלה ראתה בהקמת הפקולטה לרפואה בצפת מנוף מרכזי לפיתוח האזור שכן צמצום הפער בין הליבה לבין השוליים הוא מרכיב חיוני וקריטי לחוסן לאומי. עבודה זו בוחנת את השפעותיה של הקמת הפקולטה, ישירות ועקיפות, על המתרחש בגליל. העבודה מציבה על סדר היום הציבורי את השאלה בדבר יכולתו הממשית של פרויקט מסוים, כזה או אחר, לחולל מפנה בפריפריה והאם ניתן לעמוד על היקף התמורה.
מלכות ישראל. בוורשה הרחוקה, ערב מלחמת העולם השנייה, ראה אור עיתון יהודי, שנכתב בפולנית, ושמו "ירושלים המשוחררת" (בפולנית: Jerozolima Wyzwoloma). לעיתון היה אופי ומאפיינים רוויזיוניסטיים.
הגיליון הראשון פורסם ב-11.9.1938. האחרון ראה אור ב-1.9.1939. תאריך הזכור לשמצה. לכתב העת הזה היו 40 גיליונות. 8 פורסמו ב-1938 ו-32 פורסמו ב-1939. ב-1938 יצא העיתון פעמיים בחודש. ב-1939 כבר עבר העיתון למתכונת של אחת לשבוע. הגיליונות אחזו, בדרך כלל 16 עמודים אם כי כמה מהם הגיעו להיקף של 20 עמוד. יוצא מן הכלל, מטבע הדברים, היה הגיליון האחרון. דף אחד בלבד. אחריו הגיעה השואה ואיבדנו 6 מיליון נפשות משלנו.
אין יודעים אנו מתי תגיע, אם תגיע, הנקמה. הנוקמים, ואבא קובנר בינותיהם, ניסו אך כשלה ידם. כנראה שהרגו, בהרעלת מקורות מים, רק מספר זעום של אלפי גרמנים. לסך של 6 מיליון לא הגיעו… וכפי שכתב המשורר הלאומי, עד כמה שאין זיכרוני מטעה אותי, שנים רבות לפני כן, בעקבות "סופות בנגב" או פרעות 1905: "החמה זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט…"
משה הרפז 