חצי האי סיני: הרהורים על המצב הנוכחי

חצי-האי סיני. תדמית של חבל-ארץ מדברי. ישימון. שממה. מרבצי חול. צוקי גרניט. מעט נפט. לא מן הסוג המשובח. הר-סיני (ואולי ההר המבוקש והחמקמק הוא בכלל הר כרכום?). וכן, קיימים גם תושבים. בדואים ואחרים. בנאות מדבר ירביצני מים. השער המזרחי של מצרים ההיסטורית. אפילו הפרעונים לא ממש שלטו כאן.

ארבעה במשמר הנגב

ובדרך, מבאר-שבע אל ביתי שמעבר לנהר הירקון, נסעתי בדרך הישנה שהוליכה לב"ש מבית-קמה. דרך 264.  ובסמוך לקיבוץ משמר הנגב חיכו לי ארבעה עצים בודדים. אינם מופיעים ברשית מאה העצים. ובכול זאת בקרתי אותם. הם נראו מאובקים. עייפים. אחוזים בקרקע. מנותקים מאחיהם. מייחלים לחברה. תומכת ושאינה גורסת. אך הם עדיין עצים. הקשבתי לדבריהם. ויש להם מה לספר. סיפור. שנים של הישרדות. אמיתית ולא מדומינת:

חומה ומגדל 12 – גיאוגרפיה של הפרדה

מובלעות וקנטוניזציה: 

כאשר בעל הכוח מתחיל להגן על נקודות, סופו שיחלוש גם על המישור. התהליך שב והתרחש ומה שאירע בתחומי הקו הירוק סביב 1948 ולאחריה, התחדש מאז 1967 – בתהליך שבשיאו אנחנו נוכחים כעת. הרי כך בדיוק קרה, בדיוק אותו היפוך טופולוגי: מהתנחלויות מבודדות ההולכות והופכות ממוגנות ומגודרות, תפח בהדרגה הכורח הביטחוני הבל-יגונה להוסיף עוד ועוד ביטחון, מתבסס יותר ויותר לא על גידור הנקודה היהודית, אלא על גידור המישור הפלסטיני, ההולך ונעשה מבותר בגדרות – עד ליצירת מצב העניינים המוכר לנו היטב, שבו מלוא הארץ גדרות, ואליה חסומים מלבוא יושביה הפלסטינים. (נץ, 2006: 106)

נכדו של ראש העיר

סיימנו את המפגשים שיזמנו בבית-שאן. יצאנו אל העיר. לתור את שכונותיה. להכירה אם כי ברפרוף. לעמוד על השוני בין שכונותיה. אם לא החברתי – לפחות הפיזי. שהרי אנו מתכננים. מעטה פיזי לתוכן חברתי. צעדנו לעבר הצד המזרחי. הוותיק. לאורך טיילת המבקרים.

כפתור קפריסאי

ובעורפה של החומה, המפרידה בין חלקי ניקוסיה, היוונית והתורכית, בצד התורכי,  פגשתי חנויות סדקית. אחת אחר השנייה. חנות בצד חנות. הכלל השני של הכלכלה. me too. הסבר עממי מדוע מתקבצות חנויות, המוכרות אותו המצרך או דומה לו, זו ליד זו. חנויות הנעלים ברחוב נווה שאנן, דוכני התבלינים ברחוב לווינסקי, מוכרי המקררים בפינת שד' הר-ציון וכד'.

אמנם כפתור היא כרתים אבל זה מה שיש בקפריסין. התורכית. כפתורים. לא ממש צבעוני. קיבלנו צבעוניות פסטלית מוגבלת… אך תסכימו איתי שהתצוגה עניינית.

ועל כך נכתב:

פרנסה קשה נתן לה הקדוש ברוך הוא ברחמיו ממכירת לולאות וטבעות וכפתורים… [ש"י עגנון (תשנ"ח), "סיפור פשוט", בתוך: על כפות המנעול, שוקן. ע' 150]

צילומים: משה הרפז (קפריסין, ניקוסיה התורכית, 23.6.2011). כל הזכויות שמורות.

מי קונה דג טונה ב-2 מיליון שקל? ביקור מצולם בצוקיג'י, שוק הדגים בטוקיו

סברתי שדי ב-19 כתבות של מסע מצולם ביפן. המסכמות, פחות או יותר, את שחווינו. נכון – לא הצגתי בפניכם את כל המקדשים (וכול אחד שונה מרעהו) ולא את כל הגנים (שלכול אחד מהם מקום משלו). תמצתי. ואפסנתי את התיק היפני. ואפילו נפרדתי מהקוראים לאחר "בית שלום". הסתבר לי שטעיתי. לפניכם הרשימה ה-20.

והנה, פותח אני את העיתון בבוקרו של יום (מקור – מעריב 6.1.2012) וקורא את שרואה:

לפקושה: מקום שלא קיים

נסענו למקום שאינו קיים. מתייצב אתה עם שחרו של יום בנתב"ג. בתוך פחות משעת טיסה מביא אותך המטוס אל יעדך. האי הקרוב ביותר אלינו. שם חיים מוסלמים ונוצרים. תורכים ויוונים. ולאו דווקא באידיליה. ארץ לא-דוגמה. אתה נוחת בשעת בוקר מוקדמת. בקפריסין היוונית. בלרנקה. החבר'ה טרם שתו את הקפה הראשון. כשעה לאחר מכן – אתה בניקוסיה. עיר הבירה. בשבילנו – ניקוסיה. בשביל היוונים – לפקוסיה. בשביל התורכים – לפקושה. הבחירה בידך. איך שלא תבחר –  יום ארוך וגדוש נכון לך.

ובלב העיר הוצבה חומה. מפלגת. מבדילה. בין לבין. בין יוונים לתורכים. בין נוצרים למוסלמים. בין אירופה לאסיה. בין קיימים ללא קיימים. ומדוע? ברור שקיימות מספר סיבות, מצטברות, לתוצאה אחת.

חומה ומגדל 11 – הפרד ומשול

והגענו לדיון בנושא הגיאוגרפיה של ההפרדה.

"תראה את הגדר. גדר ההפרדה היא גדר נגד הפרנויה. והיא נולדה אצלי. בבית המדרש שלי. אצל חיים רמון שלי. ומה המחשבה כאן? שאקים חומה גדולה והבעיה תיפתר כי לא אראה אותם. הרי תנועת העבודה תמיד ראתה הקשר היסטורי וייצגה תרבות של דיאלוג ופה יש קטנות נפש איומה. הגדר תוחמת פיזית את סוף אירופה. היא אומרת שכאן נגמרת אירופה. היא אומרת שאתה העמדה הקדומנית של אירופה והגדר חוצצת בינך לבין הברברים. כמו החומה הרומית. כמו החומה הסינית. אבל זה כל כך פתטי. וזה נותן גט כריתות לחזון ההשתלבות. ויש בכך משהו כל כך קסנופובי. כל כך מטורף. וזאת דווקא בזמן שאירופה עצמה והעולם אתה התקדם באופן מרשים בהפנמת לקחי השואה, ויצרו התקדמות גדולה בנורמטיוויות של העולם. אבל אנחנו לא שם. אנחנו בפחדים שלנו. הרי האסון". [1]

מה השתבש בין שבוש לבית שמש?

נצא לבדוק. ברוח הימים הללו, כשביבי ואיתן מככבים כסטנדאפיסטים, אולי טוב יותר שהיו סטרטאפיסטים, יכול גם אני להודיעכם, חמשת הקוראים הנאמנים, כי הייתי הראשון שזיהה בעיות במרחב הציבורי בבית שמש. ולראייה – ראו משהו שכתבתי לפני שנתיים. על נקודת ה-ג'י. ניתן לדלג ישר לסוף המאמר… טוב, אני מרים ידיים. לא ממש הייתי הראשון. הבעיה שאת השני אף לא אחד זוכר.