Monthly Archives: נובמבר 2009

עיר קטנה ואנשים בה מעט

מאמר זה הוא ניתוח תוכן של טקסט כתוב – הן של מלל והן של איורים. לכבוד שנת ה-100 של תל-אביב, שלכאורה צמחה יש מאין, על חולות בתוליים, בחרתי לבחון סוגיה זו באמצעות ניתוח טקסט אותו אדגים על ספרו של נחום גוטמן (1959), עיר קטנה ואנשים בה מעט, הוצאת דביר, תל-אביב.

 

נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט, 1959
 

שער פנימי (מקור: שם, ע' 2)

ניתוח התוכן, כפי שעולה מתכני האתר, יעשה בהקשר גיאוגרפי. אחד המרכיבים המרכזיים בניתוח טקסט, לפי ההקשר הפוסט-מודרניסטי, הינו הדימוי, המטאפורה. המרחב בכללותו נתפש כטקסט. ניתוח טקסט הינו פרשנות וזה המפורט כאן הינו שלי בלבד. קוראים אחרים יכולים לפרש את הטקסט המוצע באופן שונה.

מחבר הספר, נחום גוטמן, מציג את ימיה הראשונים של תל-אביב מהיווסדה כ"אחוזת-בית" ועד חזרת התושבים אל היישוב מהפינוי שנכפה עליהם על-ידי הע'וסמנים (התורכים) בשלהי  מלחמת העולם הראשונה. זוהי הצגה של העשור הראשון בתולדות הקמת העיר העברית הראשונה בעידן המודרני. ניתוח התוכן יבחן את תפישת המרחב של תל-אביב כפי שמבוטאת על-ידי הסופר באמצעות מילותיו וציוריו. ראוי לציין כי התייחסותו של גוטמן לתל-אביב ולאופייה המתגבש בתחילת דרכה היא עניינית ובוגרת למרות (ואולי דווקא בשל) היותה עטויה אצטלה של "ילדותיות". נזכור כי גוטמן קנה את שמו כצייר, מאייר ומחבר ספרי ילדים.

גוטמן פותח את ספרו במשפטים הבאים (ההדגשות – שלי):

"הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל-אביב. קשה לי להגיד מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש הועד דיזנגוף. כמה קווי-נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו." (שם, ע' 9)

ראשית קיימת בעיה של כיווניות. בשני האיורים/ציורים לעייל. ניתן לראות את רחוב הרצל, ההולך בכיוון מזרח – מערב ואת גימנסיה הרצליה שגבה אל הים (כל זאת בהנחה שהים אכן במערב כפי שאנו יודעים…). במציאות משתרע רחוב הרצל בכיוון דרום – צפון ואילו גבה של הגימנסיה – עד שנהרסה –  הופנה כלפי הצפון. כמו כן ניתן לראות באיורים/ציורים הנ"ל את מסילת הברזל ואת הים התיכון.

שנית ישנה בעיה של התעלמות. אין התייחסות כלשהי לשחקנים נוספים במגרש החול – יישובים ערביים או פרדסים. המרחב הסובב, עוטף ומקיף את תל-אביב מכול עבריה, עבור גוטמן, הינו רק חול וחול ("שממה" כביטויו של גוטמן). אנו יודעם שלא כך היו פני הדברים. גוטמן מהדיר ומעצים את סיפור הקמת של אחוזת-בית ואת ראשית דרכה. גוטמן מתעלם מכול הסובב את השכונה החדשה ושאינו שייך לה. הצגה זו מצביעה ומבליטה את המרכיב ההרואי של "הפרחת השממה".

 

מפת תל-אביב משנת 1918 (מקור: מיפוי צבאי בריטי, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א)

המציאות, כפי שיכולים אתם להיווכח מקריאת המפה לעייל, הייתה קצת אחרת. במפה ניתן לעמוד על מקומם של השכונות והכפרים הערביים שמחוץ ליפו, ולהבחין בקו הגבול המוניציפאלי של יפו, בשכונות היהודיות – נווה צדק ונווה שלום, במושבות הגרמניות ובמושבה האמריקנית, וכמובן בפרדסים שהשתרעו למרחקים.

חדי העין יבחינו, במגבלות רזולוצית המפה, כי הגבול המוניציפאלי של יפו, המפריד בין יפו לת"א, אליבא הכרטוגרפים הבריטיים, יוצא מהים לכיוון מזרח, מצפון למסגד חסן בק, מצפין ומקיף ממזרח את בתיה של שכונת מנשיה, יורד דרומה, מקיף את שכונת נוה שלום ממערב ואת שכונת נווה צדק מדרום, נמתח מזרחה לאורך מסילת הברזל, מקיף את השכונה הגרמני, הטמפלרית – ולהאלה –  ובתי העץ של ההתיישבות האמריקנית, מדרים לכיוון הפרדסים ונבלע בהם ומתפוגג לו… זהו זה. הבריטים ערכו את ההפרדה בין יהודים לערבים. אחרי הכול הם הריבון בארץ באותה העת.

 

מקור: שם, ע' 17

הטקסט המצוטט מתייחס לציור לעייל (ההדגשות – שלי):

"זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה 'הרצליה'.
[…]
מצד ימין מזדקף מגדל המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזכרון למייסדי השכונה שבשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל-אביב (הוא המוזיאון שבו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל). בתחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה פסי הרכבת.
[…]
מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצוירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהייתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי." (שם, ע' 16) 

כאמור, הספר יצא לאור ב-1959. אני מניח לרגל שנת ה-50 להקמת העיר. לאחר קום המדינה כפי שמציין זאת גוטמן, אך כנראה לפני הריסת גימנסיה "הרצליה" שפונתה לטובת גורד השחקים הראשון (האמיתי) של העיר – "מגדל שלום".

לראשונה במשפטים אלה מוצגת הידיעה שאכן יש ערבים בשכנות. גוטמן יודע זאת. רגע האמת הגיע. גוטמן יודע כי לא שממה היא מסביב. שכונת מנשיה הערבית חוצצת בין תל-אביב לבין הים (ההדגשות – שלי):

"התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סביבנו. בתוך אדמימות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף, הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל אביב." (שם, ע' 45).

נחום גוטמן נפטר ב- 28 בנובמבר 1980. המאמר מוקדש לו ולתל-אביב במלאת לה 100 אביבים.

רשמי מסע בפולין [6] – בית העלמין בווארשה

 

 

 

חומות של לבנים אדומות-חומות קידמו את פעמינו. רחוב אוקופובה. דהיינו "החפירה". והנה עומדות רגלינו בשער הכניסה לבית העלמין היהודי שבווארשה. הוא שרד את המלחמה הנוראית. ווארשה הופצצה ללא רחם. נכתשה. מרד גיטו ווארשה שבית העלמין היה חלק ממנו ושנה לאחר מכן בשל המרד הפולני. ונהרסה כמעט עד היסוד. ודווקא בית העלמין נותר. האם מישהו רומז לנו משהו?  שטחו מעל ל-500 ד' ומאוכלס ביותר מ-200 אלף קברים. זאת כשלא סופרים את קברות האחים. שיהיה לכם מושג – כגודל בית העלמין "חולון" שממוקם בבת-ים וכגודל בית העלמין "ירקון" (לכשיתמלא עד תום).
 
תחילתו בראשית המאה ה-19. ליתר דיוק החלו לקבור בו ב-1806. שנתיים קודם לכן קיבל אותו פלוני שמואל יעקובוביץ’, שהיה ספק של אחרון מלכי פולין בעידן טרום החלוקה האחרונה של המדינה (1795). הוא קיבל את השטח לאות הוקרה על פעלו. העסק התחיל ממקום ל-100 חלקות קבר. עם הזמן גדל והתרחב בית העלמין. אגב – הוא עדין פעיל. למרות שפולין היא "ללא יהודים"… אבל אם יש יהודים – קבורתם כאן.
 
נכנסנו פנימה. לבית העלמין. בדחילו וברחימו. שתי וערב. רחובות ושדרות. סמטאות ושבילים. ועצים. הרבה עצים. דומה שאתה משוטט ביער ורק האבנים מפריעות לשלווה. טורדות. עדות אילמת לחיים אחרים. בזמנים אחרים. וכשנכנסנו חדל הגשם. והכול מסביב ירוק, אפור, שחור. עצים ירוקים ומצבות אפורות. פה ושם כתם אדום של פרח שהונח ע"י יד נעלמה מאיתנו. האזוב מטפס לאטו על המצבות. ולעיתים אף אין דורש ומבקר.
 

 

 

 

 

 

התיישבנו וקבלנו הדרכה מאבי. תחילה לא ידעו כיצד לקבור. אתה תמה. הכיצד? והנה ההוכחה מונחת לפניך. בשורה הראשונה, הוותיקה (אתם זוכרים את אותם 100 קברים שמהם התחיל כל העסק?), קבורים המתים עם ראשם המופנה לפתח בית הקברות. ואם יבוא משיח ויקומו המתים לתחייה כיצד ימצאו דרכם? והרי גבם מופנה לכניסה… וצריכות הרגלים להיות מופנות לשער הכניסה. הניצב במזרח. וגם נשים בצד גברים… שלא כמקובל אז. היום מובנית הזוגיות מאליה. ומחוסר מקום מוצעים קברים זוגיים. אחד מעל לשני. והרבנות מתירה זאת. ונחסך מקום.

ואתה עובר על פני המצבות. מצבה מלשון הצבה. ציון מקום. בעברית, ביידיש, בפולנית. לפי האגף והשנים. גברים ונשים. אזורים וותיקים וותיקים פחות. מקבץ היסטורי. הליכה בזמן. התחילו בעברית. בסוף קברו גם את המתבוללים. וכתבו בפולנית. בני ישראל רחמנים. והמצבות – מהן פשוטות ומהן מפוארות. ועוד לא דברנו על הכתוב. הכתובות והעיטורים. נחש=רופא. יד פרוסה=כהן. נרות=אישה. יד ומעות=נדבנית. יוצק מים=לוי. והערכה למילה הכתובה. עם הספר. פיוטים. חרוזים. אוסטריקונים (שבהם האות הראשונה שבשורה יוצרת, שורה אחר שורה, את שם הנפטר או הנפטרת). וקברים פשוטים ומפוארים, ואחוזות קבר, ואנדרטאות. וקברי צדיקים ואוהלי תורה. עמך ישראל. והכותרות על האבן הזקופה. האנכית. ומעט שכתבו על האבן המונחת. אגב, בבתי העלמין הפולניים – ברוב המקרים שראיתי הכתובות ע"ג האבן המונחת. והצלב – עומד זקוף. אנכי. ואפשר לשוטט בו, בבית העלמין הווארשאי, ימים רבים, ארוכים, ממושכים. והעין לא תשבע מלהכיל את המראות וציוני המקום. והשמות. והתארים. והתשבחות. ואיזו שפה. לנשק את הידיים שכתבו:
 

 

מנוחת כבוד

הרב הגאון האמיתי אשר הרביץ
תורה ברבים כל ימיו. העמיד
תלמידים הרבה ובנים ומופלגי תורה.
מורי ורבינו מ יעקב זצל אבד הפה
בעל המדבר ספרי תפארת יעקב
אשר כבר האירו פני תבל על רושן
משפט בשנת תרב על מסכת גיטין
בשנת תריח על מסכת חילין
ועוד השאיר אחריו בכתובים
תיאורים גדולים ונפלאים
חדושים ישות שונים בן לאותו
צדיק יצחק זצל
ונתבקש לישיבה של מעלה
כבן 30 שנה יום ד יג אלול
שנת תרלה לפק
תנצ"ב

ומי האיש? הגאון יעקב בן יצחק (ומכאן ואילך מחוקות האותיות…)
 

והנה ציון קבר, בתצורת אוסטרקון, לגיטל-לאה גולדמן שנפטרה ב-10 במרץ 1906 למניינם וב- י"ג באדר התרס"ו למנייננו:
 

גלה כבוד שמש חשך בצהרים
יגון ואבל יעוררו קנה מאפסים
טמונה פה בגל נפש עדינה
לבה הי' עד מלא חנינה
למותה יבכו מרה בעלה ובניה
אביון ועני טפחה כאם רחמנייה
האל יסתירנה עדי תקום לתחיה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ויש מצבות נפולות, ושמוטות, ונוטות על צדן. ואחרות – מתפארות בצחות השיש השחור. ואי-שם מצוי הקבר שבו הסתתר דוד פלונסקי. יורק. מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים. והעובדים המקומיים, הפולנים, החובשים כיפות שחורות מטפלים בבית העלמין. הם הדואגים לתחזוקתו. ורצים ומראים למבקש את הקבר שאותו חיפש. ואיני יודע אם הם קוראים עברית או לא. ואם לא – כיצד מתבצע הזיהוי?
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה לא נגמר… וגם לא יגמר. כחקוק על האבן. ובפרק אחר יושם דגש על אחוזות הקבר. ארמונות לתפארת. אבל צריך לחכות שנגיע ללודז'.

 

ועוברים אנו על-פני אוהלו של פרץ. י"ל פרץ. ומתארחים בו אנ-סקי ויעקב בר בנימין. שלושה שמסתופפים באוהלה של ספרות.  והנה רמז למה שייכתב בפרק הסיכום (כפי שרמז ש"י עגנון בפרק הפתיחה של מסעי בפולין):
 

הם יש להם אך חפץ אחד, משׂאת נפש אחת ­­– הם שואלים עולם הזה!
תן להם טעם חיים!  תן להם חדוָה!  שׂמחה הם מבקשים!
ואני אומר לכם: שהשׂמחה במעונו
אין שׂמחה אלא מזיו השכינה; אין שׂמחה אלא שׂמחת צדיקים, שׂמחת תורה, מצווֹת ומעשׂים טובים.
מקור החיים הוא מקור השׂמחה!
הגוף אינו שׂמחה, לפי שהוא אובד וכלה, ומת משעה לשעה, מרגע לרגע; אָבֵל הוא, מלא צער ויסורין… שׂמֵחה אך הנשמה, בשעה שהיא מנצחת את הגוף, בשעה שיגברו החיים על המות, הקיים על האובד, כי אין שׂמחה אלא שׂמחת הנצחון…
ועל כן העולם הזה, בלי מצווֹת ומעשׂים טובים, ובלי אור תורה, מעוטף הוא בצער; והעצבון רובץ עליו כעב הענן…
כי, כל שאינו צרוּר בצרור החיים, כל שנשמתו אינה רוחצת באור זרוע לצדיק, כל שאינו נהנה מזיו השכינה – אין לו שׂמחה…
–––
וזה הוא סוד תרומות ומעשׂרות, הפרשת חלה, סעודות לאביונים, הכנסת-אורחים, זמירות ותשבחות…
כל זה מעלה את המאכל והמשקה למדרגת מצוָה, – זה השולחן אשר לפני ה', והשתיה כדת!
והא ראיה – אנחנו שותים והם שותים…
אצלם אין המשקה חפץ לרדת לתוך הלוע… מה לו ולצרה הזאת?  והם בעצמם אינם חפצים לשתות את המשקה: לאיזה צורך?  אלא מאי?  היצר-הרע מצווה והם שותים… והם טועמים ומציגים את הכוס… ואחרי כל לגימה ולגימה הם מעוים את פניהם, כאילו טעמו מן המים המאוררים… ולא יפּלא – הנשמה סובלת מזה יסורים קשים, והיא מתכווצת בפנים והגוף מתכווץ מלבר ומתקמט כקלף…
אבל כשאנחנו שותים לשם מצוָה, בסעודת מצוָה, לזכרון בר-מינן, לסיום התורה, כשאנחנו מברכים על המשקה ומעלים את המשקה – המשקה משתוקק להשתות, והנפץ חפצה לשתות; ואנחנו שותים, שותים בשׂמחה…
–––
הם מתפארים, שהם אוכלים בדרך-ארץ…
ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך-ארץ!  לפי שהם מסובים בלי שׂמחה, בלי ניצוץ של חדוָה ורעוּת… קודרים הם כשולי קדירה, כּכירה שלא ראתה ניצוץ אור; אין חדוָה, מפני שאין ידידוּת, מפני שאיש לא יוכל נשוֹא את פני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפקים בכלי-מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוֹחחים ומספּרים בנעימות, לפי שכן מצווה המנהג, אבל הם אינם חיים, וסעודתם – זבחי מתים
שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס, תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים, והם חפצים – לשׂמוח!
ואם, מבלי יכולת להשיב ריקם פני הגבאי שלהם, הם מביאים איזה אורח הביתה, מושיבים הם אותו אצל האמהות והשפחות בחדר-הבשוּל…
שם, אצל האמהות והשפחות, אולי יש שׂמחה; אבל אצלם – שעמוּם, כליון-הנפש…
–––
אני שומע לפעמים את שיריכם…
את הלבנה אתם משבחים; יפה היא, ברה היא, תמה היא, וכו', וכו'… גם את הכוכבים והמזלות אתם מפארים… ועל הטבע אתם שׂמחים, על שׂדה ויער, נהרות ואגמים…
מה איכפת לי?… אויר זך הוא דבר שווה לכל נפש ורפואה שלימה לחולי הריאה… ומה שנוגע להטבע, גם אני נער הייתי, גם אני… ושׂמחתי עליה פעם אחת בשנה – קודם הושענא רבה…
עוד לא עלה עמוד השחר… השמים עין עופרת כהה להם… ענני בוקר וצלליהם רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים ישטוף הנחל, ישטוף ויפכה, ישטוף ויפכה… מרחוק: פּיק-פּיק! איזה עוף משונה מצפצף. טס, טס… יענה השני לעומתו… לאמר: דום, אל תפריע… הכל בכאן אומר שירה… והנחל מפכּה והומה בלאט, ואני הולך על שׂפת הנחל ומקצץ בערבות…
לא אשׂא דעי על הכוכבים והמזלות… הענין עמוק ומסובך, ומי יתַנה את תקפם ופעולתם… אבל הלבנה, – וכי אתם יודעים מאין היופי שלה, הנעימות שלה? אני אגלה לכם את מקורם. הוא קדוּש הלבנהאנחנו משפיעים עליה. אנחנו שׂמחים לקראתה, מרקדים לקראתה, מברכים ומקדשים אותה, ועל כן יפה היא, ברה היא, קדושה היא…
לולא זה היתה הלבנה מכוערה, היתה דומה לכל היותר לקערת בדיל שבבית-החולים…
–––
ואספר לכם מעשׂה, מעשׂה שהיה, מעשׂה בבן-מלך…
ובן-המלך היה נכא-רוח, שרתה עליו מרה שחורה… מעולם לא הוציא קול חדוָה מפיו, ועל פניו לא נראו אותות רצון… קודר הילך כל הימים… ונחלקו הרופאים. אלה אומרים שעיניו רעות, וכל מה שהן רואות – ירוק הוא, מאוס ונמאס הוא, וביקשו לו משקפים טובים ולא מצאו…
והללו אמרו, שבלי ספק שתה מים מבאר ובלע איזה שרץ טמא, ונטבע השרץ בנשמתו והבאיש אותה… וביקשו סגולות שונות להוציא את השרץ ולא הועילו…
ואחרים אמרו: כשוּף הוא; ונאספו אובות וידעונים וכל חכמי מזרח ומערב להכיר את הכשוּף, והעלו חרס בידם…
והמלך חפץ להציל את בנו – לשׂמחו, להצהילו.. והוא קונה לו כלי כסף וכלי זהב, כלי זכוכית ובדולח, וכלי בשׂמים שונים… מכל ארבע פנות העולם מביאים לבן-המלך כל מיני שׂכיות ודברים יקרים… וגן נטע לו המלך, וטירה בנה לו באמצע הגן… ומסלות הגן – עפרות זהב, ונחל של מים חיים מפכּה בתוך הגן, ועל הנחל צפות האוָזות הלבנות, והן צפות בהשקט ומנוחה, באחד מששים של שלוַת הצדיקים בגן-עדן – וללא הועיל! בן-המלך שרוי בצער, והוא אומר, שהכל שרוי בצער, שבעצבון יגדל העץ, שהעשׂבים והפרחים אבלים, שהמים אינם מפכּים, כי אם בוכים ומבכּים, והאוָזות הלבנות הן זכר לתכריכים… תפוחי זהב, רימונים, ענבים – הכול כאשר לכול באושים, הכול מר בטעמו ונמאס במראהו…
ואם קרה המקרה, והעיף בן-המלך את עינו, וראה את עצמו בראי או במים – היה צועק ונרתע לאחוריו באימה; "אני מת, קרא, "ופני פני מת"…
ומי יודע מה היה בסוף הד
בר לולא המקרה… ועל פי המקרה מילא בן-המלך לפתע פתאום את פיו צחוק, יצא במחול ויחבּק וינשק את המלך ואת כל בני ביתו.. ומה קרה? פעם אחת עבר צדיק על יד הגן.. הצדיק היה שליח מצוָה… הלך לסנדקאות, לפדיון שבויים או כיוצא בזה… אך חול הדרך היה כבד מאוד, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, וייעף הצדיק… עוד מעט ויפול, רגע – ויתעלף… אך שלוחי מצוָה אינם נזוקין… מעץ הגן נשל תפוח ויפול לרגלי הצדיק… הצדיק הרימוֹ, בירך עליו וַיטעם ממנו…
פתאום וסר הצל החופף על הגן, פתאום ואור שׂמחה זרוע על פני כולו… ובן-המלך נרפא…
הוא אשר דבּרתי – שהשׂמחה במעונו

י"ל פרץ, השמחה במעונו.

 

 

ובסמוך – קברה של אסתר רחל קמינסקה, ביידיש ובפולנית – אמא של התיאטרון היהודי. מלובלין לווארשה. והנה קברו של בלבן. בעברית ובפולנית. ד"ר מאיר בלבן. ההיסטוריון שפסק שהקראים אינם יהודים. והנאצים קנו זאת. וכך ניצלו הללו מתופת המשרפות. בפרק השני במסע בפולניה, ציטטתי את האגדה על המלך היהודי. שכתב עגנון. וגם מאיר בלבן – באלאבאן – נדרש לכך. וכתב על שאול ואהל, המלך היהודי בפולין (אמת ואגדה). ותחילת המאמר לפניכם:

לפני כ-30 שנים התרחש באחד מבתי-הספר בלמברג מקרה מעניין:

ילדה יהודייה לא הייתה שקטה בזמן השיעור והפריעה במהלך הלימוד. המורה – בבואה להענישה על העבירה – פקדה עליה להתייצב באחת מפינות הכיתה. הילדה הייתה נרגשת מאוד וכשעיניה נתמלאו דמעות היא פנתה למורה ואמרה: "אין לך שום זכות לנהוג בי ככה, מפני שאני בת-מלך. אבי-אבי-סבי היה כאן מלך בפולין, כאשר אבי-אבי-סבך עדיין הסיק כנראה תנורים, בבתינו, בתי היהודים!"

התרגשות עצומה פרצה בכיתה. המורה הנוצרייה נתקפה היסטריה של עוויתות וכל העניין נמסר להנהלת בית-הספר.

זה היה השביל, אשר בו נודע לי לראשונה שמעו של שאול ואהל, המלך היהודי בפולין, ומאז הייתי אחוז בסקרנות רבה לגבי הנושא הזה…

מאיר בלבן (1930), יהודים בפולין (במקור: יידן אין פוילין).

ויצחק שיפר, בר פלוגתא חריף לבלבן, ולמרות היריבות במישורי המחקר, במילייה המקצועי, ספד לו במותו: "אתה שהיית היסטוריון של יהדות פולין… הושמדה והסתיימה יהדות פולין".

 

 

 

 

וקברו של זמנהוף. אליעזר לודוויג זמנהוף. שהמציא את שפת האספרנטו. ערב רב של מילים הלקוחות משפות אירופה. קצת מפה וקצת משם. ועד היום יש מי שדוברים אספרנטו. לא אנו. בחידון הקצר שערך אבי – הציבור לא הכיר את המקור ואת מבחן הידע לא עברנו… וזמנהוף בכלל מביאליסטוק.
 

והנה קבר אדם צ'רניאקוב. ראש היודנראט בגטו. עד שלא יכל להמשיך עוד. ושם קץ לחייו. ועליו חרוט פסוק מספר יחזקאל (ומופיע גם בהגדת הפסח): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי." מסתבר שבזמן המלחמה לא ממש הקפידו. וסלחו לו על התאבדותו או שמא התעלמו ממנה וקברו אותו בבית העלמין. ולידו טמון בנו, יאן.

 

ואחרי זה, בקצה, יש קבר-אחים, ואין שם שום דבר, שום מצבה, שדה שטח חשוף, ורק ידוע שבזמן המלחמה קברו פה אנשים, הנה היו מוציאים את העגלות, היו פותחים את שער הגטו והולכים הנה, וקברו עד הסוף, עד הגדר, ומישהו מהקבוצה שבאתי פתאום התחיל להתרוצץ פה ולהתייפח, מתרוצץ על המשטח ומתייפח ומכסה לו הידיים את הפנים ומכה לעצמו בידיים על הפנים: את אבי הם קברו פה ב-39 ואת סבי הם קברו פה ב-40 ואת אמי הם זרקו כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים (ע' 36)

אגב, אנדרטה או מצבה, לזכרו של אדם (או קבוצת אנשים, קהילה), שאין האדם קבור למרגלותיה נקראת – צנטאפיום. הנה דוגמה:

 

ופגשנו ציון קבר לקורבנות השואה. ונרות נשמה דולקים. ואבנים לציון ביקור. ודחק בי עזרא – מדוע מניחים אבנים? והרי זו מצבה ומתחת אף לא אחד קבור? ומהיכן המנהג? והשבתי כי האדם מציין לעצמו שהוא היה כאן. ביקר. מעשה שעושה אדם לנפשו. אין הסבר טוב מזה…

 

בבית-העלמין מתנוססת כתובת גרמנית גדולה האוסרת על גרמנים לבקר בבית-העלמין היהודי. הסיבה היא סניטארית כביכול. עובדתית הסיבה היא אחרת. המוני גרמנים היו באים לבית-הקברות היהודי לראות את הסככה המפורסמת שם מוטלות יום-יום ערימות שלדי-אדם שנמצאו ברחובות או של האביונים שגוועו ברעב – מועמדים לקברות-המונים. בעת הביקורים התנהלו בין הגרמנים לבין עצמם ויכוחים בשאלה היהודית. היו כאלה שנהנו למראה קורבנות מדיניות ההשמדה ההיטלריסטית. אולם היו גם אחרים שהביעו את התמרמרותם וכינו זאת בשם "תרבות גרמנית". הסיורים הללו עשו כנראה רושם מדכא על המבקרים ולפיכך הם בוטלו.

עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות (ע' 358)

והגענו לבונדיסטים. אנשי הבונד. אזרחי העולם. סוציאליסטים. כולם שווים. ללא לאום או דת.  יידיש בלבד. מנהיגם בייניש מיכאלעוויטש. גם אותם שחטו. ועברנו ליד קברי המתבוללים והמומרים. שזכרו להם את היותם יהודים במקור ובכול אופן הם קבורים כאן, בבית העלמין היהודי. זוזף גולדשמיט. אביו של הנריק גולדשמיט. הלוא הוא יאנוש קורצ'אק. ולאחרון אנדרטה סמלית. ליד הכניסה. איש מוליך ילדים. כצאן לטבח. והאיש, והילדים, הושמדו בטרבלינקה.

 

 

 

 

 

 
ובסמוך גלעד סמלי. לזכר מליון ילדים יהודים שנרצחו ע"י הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה. ועל הקיר, כתפאורה תמידית, שירה של הנרייקה לזוברט (גטו ווארשה, 1941) ובו מככב המבריח הקטן. ילד יהודי הנאבק על חייו.

 

 

 

 

 

 

ומי יבוא בעוד דור או שניים או שלושה לפקוד את הקברים? השכחה תעטוף הכול.

 

 

ראו פרקים קודמים של רשמי מסע בפולין בארכיון. בקטגוריה – פולין. המשך יבוא…זה עדיין היום הראשון!

 צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

עגורנים ושקיעה – רומנטיקה מעשית

הידעתם כי בלעדי גרגרי האבק שבאוויר לא היינו מקבלים את שלל צבעי השקיעה?

 

 

 

 

צילומים: משה הרפז (נוב' 2009)

רשמי מסע בפולין [5] – דיווח ממה שנותר מגטו ווארשה

"המאבק להינצל חסר תוחלת… אבל אין בכך חשיבות. מפני שאני מסוגל להביא את הדוח שלי לידי גמר ואני סמוך ובטוח שהוא יראה את אור היום כשבשעה תהיה כשרה לכך… והבריות ידעו מה קרה… והם ישאלו, האם זאת אמת? אני עונה מראש: לא, אין זאת אמת, זה חלק קטן בלבד, רסיס זעיר מן האמת… אפילו הסופר האדיר  ביותר לא יוכל לתאר את האמת כולה, את האמת הממשית, שאין מנוס ממנה." סטפן ארנסט, "גטו ורשה", נכתב במסתור ב-1943, בחלק ה"ארי" של ורשה. שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 9.

גטו ווארשה. הגטו של יהדות פולין. מה לא נכתב עליו, מה לא סופר עדין ובמה אוכל לחדש? מאות ספרים הציגו, דנו, חקרו ודסקסו את השתלשלות העניינים. ומשום כך לא אלאה אתכם, הקוראים, בפרטים ולא אחזור ואשטח בפניכם, ברשימה זאת, את קורותיו של הגטו. לא כאן המקום. אגב, את הגטו "המציאו " באיטליה. וונציה. 1516. מאז נשתרש השם. זה לא שלא התכנסו היהודים עוד קודם לכן באזורים מסוימים. אבל כאן היה החידוש. אסור להתגורר מחוץ לגטו. ולגטו יש גבול. היום מתגוררים בגטאות (ביטוי בהשאלה) של הערים בצפון אמריקה השחורים וההיספאנים. תמיד תהא זו האוכלוסייה המודרת. כאן אסתפק בהצצה, ראשי פרקים, תמונות בזמן: התחלה, סיום. ואנקדוטה בין לבין.
 
בווארשה, ערב המלחמה, היו בין 350 ל- 380 אלף יהודים. מעל ל-30% מאוכלוסיית העיר. המספרים אינם חלוטים. ישנן הערכות שונות. בין 20 ל-30 אלף הבינו את הרמזים העבים שנשלחו מגרמניה. חשו את הרוח והרימו ת'רגליים. עקרו למקום אחר. הגרו. מי לארה"ב ומי לישראל. אם הצליחו בכך. זכרו את ספינת הארורים. "סנט לואיס" שיצאה מנמל המבורג בספטמבר 1939. לקובה. הקובנים סירבו. גם המדינות האחרות שבדרך. אף אחד לא ממש רצה אותם. הוחזרו להיכחד. פרנקו, שליט ספרד, הציע לקלוט 400 אלף יהודים אם יהיה להם לאן לנסוע משם. רוזוולט סירב. חלפה שנה. רוזוולט הציע לפנות כ- 70 אלף יהודים מיוגוסלביה. שאם לא כן יושמדו. הפעם היה תורם של הבריטים לסרב. אין שום סיבה לשכוח זאת. בייחוד לנוכח הרוח הנושבת כיום בממלכה המאוחדת. וכך התבטא שר החוץ הבריטי, אנטוני אידן:
 

אם נעשה אחרת, יתבעו מאיתנו יהודי העולם לעשות צעד דומה לגבי פולין וגרמניה. היטלר בוודאי יתבע מאיתנו שנבצע זאת ואין לנו די אניות ואמצעי תחבורה.

גדעון האוזנר (1980), משפט ירושלים, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, ע' 233.

עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון והפוליטיקאי, חזר מג'נבה לווארשה. כתבנו על כך בפרק הראשון. מפעל חייו שהותיר היה תיעוד הנעשה בגטו. "עונג שבת" שמה של הקבוצה שעסקה בתיעוד. הארכיון נשמר בחלקו. חלקים כנראה ואבדו. רק לאחרונה התבשרנו שמספר יומנים ומסמכים נוספים נמצאו במרתפי בית לוחמי הגטאות.
 
צו מושל מחוז ווארשה, מ-2 אוקטובר 1940, בישר את ההתחלה:

על סמך התקנה בדבר הגבלת השהייה בגנרל גוברנמן מ- 13 בספטמבר 1940 מוקם בעיר ורשה רובע מגורים יהודי, שבו יתגוררו היהודים תושבי ורשה ואלה שיעברו לשם. רובע המגורים הזה יתוחם משאר תחום העיר על-ידי הרחובות כדלקמן… [כאן באה רשימה של רחובות וחלקי רחובות]. על הפולנים המתגוררים ברובע המגורים היהודי להעתיק את דירותיהם אל שאר תחומי העיר עד 31 באוקטובר 1940. דירות יסופקו בידי לשכת הדיור של העירייה הפולנית. פולנים שעד התאריך הנ"ל לא יעזבו את דירותיהם, יפונו בכפייה מרובע המגורים היהודי. במהלך הפינוי הכפוי יהיה מותר לקחת לדרך רק מטען פליטים, כלי מיטה ומזכרות. אסור לפולנים להתיישב ברובע המגורים הגרמני. יהודים המתגוררים מחוץ לרובע המגורים היהודי חייבים להעתיק את מגוריהם אל אזור המגורים היהודי עד 31 באוקטובר 1940. מותר להם לקחת עמם רק מטען פליטים וכלי מיטה. דירות יסופקו בידי זקן היהודים. ראש העיר הממונה של העירייה הפולנית וזקן היהודים אחראים להעברתם התקינה של היהודים אל רובע המגורים היהודי, וכן לפינוים בעוד מועד של הפולנים מרובע המגורים היהודי; ולפי תכנית מראש יש עוד לקבוע את פינוים בשלבים של חלקי העיר לפי אזורי המשטרה. הממונה מטעם ראש המחוז לעיר ורשה ייתן לזקן היהודים את ההוראות המפורטות הנדרשות לצורך הקמה וסגירה מתמדת של רובע המגורים היהודי. הממונה מטעם ראש המחוז לעיר ורשה יוציא את תקנות הביצוע להוראה הזאת. העובר על ההוראה הזאת, או על תקנות הביצוע שיוצאו, ייענש בהתאם להוראות העונשין הקיימות.

ד"ר לודוויג פישר, ראש מחוז ורשה 
מקור: אתר האינטרנט של "יד ושם"

ביום כיפור, 12 באוקטובר 1940, זומן אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט, שעל גג ביתו עדין חגגו הפאנים והפאניות והשתזפו בקרני השמש האחרונות שהאירו את אירופה, לפני מספר פקידים גרמניים שמסרו לו את החלטת מושל מחוז ווארשה. יוקם גטו ליהודים. הפולנים ומעט הגרמנים גורשו מהשטח שיועד לגטו. הגטו נחתם רשמית ב-16 בנובמבר. הוקמה סביבו חומה. את מחירה, למרבית האירוניה, שילמו היהודים. לימים, כשהמשא יכביד מאוד על כתפיו, יתאבד צ'רניאקוב:

 

 

 

 

 

 

כך נראתה הגדרחומה בשעת בנייתה

מהמכון ההיסטורי היהודי יצאנו לגטו. בעצם אין גטו. נהרס כליל כל שנותר הוא בית העלמין (ולכך תוקדש רשימה נפרדת) ושרידי חומת הגטו. ראינו שני קטעים קטנים שנשתמרו. עדות אילמת. עמדנו מול הקירחומה. למעשה – זהו קיר חיצוני של מבנה בית ספר שאת פאתו החיצונית רואים אנו. לבנים אדומות-חומות. מסודרות בשורות. זו מעל זו. לבני שמוט. מלט אפור-לבנבן מקשר בינן. אבן אחת נלקחה למוזיאון יד ושם.  ובקיר גומחה ובה נרות זיכרון ומספר לוחות מתכת מקובעים לחומה. ציוני מקום. מפה. תבליט. שלטים. וביקורו של חיים הרצוג, כנשיא מדינת ישראל מצוין על אחד הלוחות. ובסמיכות מטרידה, מבנה מגורים. רח' זלוטה 64. אבי החל בהדרכה. ואז הופיע הפולני. איש קשיש. להערכתי (ולפי מנין השנים שעברו…) מעל ל-80 שנה. סמוק לחיים. שיער סתור. מקליש. אפור-לבן. נראה שהמתין להזדמנות. הרי זו תחנה קבועה במסלול השואה. וטען האיש כי שנים מטפח הוא את הקטע הזה שנשתייר. הוא לא הסתפק בהסבר ורבלי בלבד. תוך שניות נעלם ושב וצץ עם אלבום תמונות. הוסיף את הממד הוויזואלי. בינינו לבינו הפרידה גדר רשת של חצר הבית הסמוך לחומה שבו הוא מתגורר. דוברי ומביני הפולנית עטו עליו. ועל התמונות. והסתירו. ולא צילמתי. והחל לטפטף. רביב. עדין לא משהו רציני. ואבי הראה בתנועת ידיים למה האיש חותר. והזהרתי אותו שלא יתמיד בכך כי תנועה זו היא בשפה בין-לאומית. וחייכנו. ואין אני יודע באם בסופו של דבר הניחו בידיו מספר זלוטי (או שלא…). ואולי טעינו לגבי מניעיו? וחיכינו שהעסק סביבו יתפוגג. וכך היה. וחזרנו אל הקירחומה להשלים את הרבדים ההיסטוריים. ואחר-כך לקח כל אחד את זמנו ועמד והתבונן מנגד בחומה.
 

 

חלק מהאנשים חזר לאוטובוס. חלק אחר עקף את בית המגורים הראשון (הולכים לאורכו של המבנה ופונים ימינה במעבר ההפוך מזה הפונה לכביש…) ובין מבנה המגורים שנעקף למבנה האחר המקביל אליו נמתח קטע נוסף של קירחומה. אורכו מטרים ספורים בלבד. נכאילו נשען על שני הבניינים. ואולי הם הנשענים? רחל תרה אחר גפרורים. הם חיכו לה במרתף המבנה. ספק מקום מידע לתיירים ספק ממכר מזכרות. והדליקה את נר הנשמה. ועמדה מול הקירחומה. הכותל. אל מלא רחמים. וזלגו השמים. כמה סמלי. התרגשנו בשבילה. וזה (ובית העלמין) כל שנותר מהגטו. ולרחל זה היה אקורד סיום רגעי, יומי, לאחר שסיפרה לקבוצה, בדרך מהמכון לקירחומה, מעט מהיסטוריה של משפחתה. סב וסבתא שגוועו ברעב. בגטו ווארשה. ילדים שחלקם נספה וחלקם, בדרך לא דרך, ניצלו.
 
וסביב החומה התנהלו החיים:

לפני יומיים שלושה (5 – 6 במאי 1942) התרחש כאן סיפור הברחה. הבית בפינת הרחוב פראנציסקנסקה 21, הסמוך לחומה. משמש מרכז להרחה. מורידים סולם בחומה וכל הלילה מתנהלת ההברחה בקנה מידה גדול. קרה שהמבריחים הסתכסכו ביניהם והלשינו במקום המתאים. בלילה הגיעו [למקום] ז'נדרמים ומצאו את החבורה בעיצומה של העבודה הבוערת. הם התחילו לירות במקלע, הרגו בו במקום מבריח אחד ופצעו אחד או שניים. לאחר מכן ערכו חיפושים בכל הדירות. החרימו הרבה סחורות ועצרו 40 מבריחים. למחרת השלימו הצדדים ביניהם. תמורת 40,000 זל' הוחזרו הסחורות והמבריחים שוחררו. הז'נדרמים דרשו סכום זה כפיצוי על הנזק שנגרם להם על ידי הברחה דרך החומה ושלא דרך עמדות המשמר, שם יכלו הז'נדרמים להרוויח. עתה, עוברת עיקר ההברחה דרך עמדות המשמר. המחיר הוא 100 זל' לעגלה. בעל-העגלה חייב לדעת את הסיסמה. אחרת אין נותנים לו לעבור. יש שהז'נדרמים מרוויחים במשך שעה-שעתיים עד 2,000 זל'. אולם ההברחה דרך החומות נמשכת. דבר זה עולה כמעט כל יום קורבנות אדם. פצועים והרוגים. לעיתים קרובות יש קטינים וילדים בין ההרוגים. בין הז'נדרמים נמצא גרמני אחד שהיה לשם דבר בהגינותו. קוראים לו ג'נטלמן. הוא אינו לוקח שוחד ומרשה להעביר עגלות עם סחורה. וגם מרשה לעבור לעשרות ילדים יהודים הקונים בצד השני. על פי רוב, תפוחי-אדמה וירקות אחרים. בכל יום ויום מספרים מעשי נפלאות על טוב לבו והגינותו. הוא מבצע עם הילדים-המבריחים כל מיני תעלולים. מסדר אותם בשורות, אומר להם לשיר ומעביר אותם בטכס שלם. גם המפקחים לוקחים שוחד. זה מכבר קרה מקרה, שעגלה מלאה סחורות מוברחות "נשרפה" (כלומר הוחרמה). אולם הספיקו 200 זל' כדי שהמפקח ישתכנע ויכניס את העגלה לגיטו. לא בכדי אומרת האימרה ששלושה דברים הם בלתי מנוצחים: הצבא הגרמני, האיים הבריטיים וההברחה היהודית.

עמנואל ריגלבלום (1992), יומן ורשימות, הוצאת יד ושם, ע' 357.

לאחר הקמתו של הגטו נדחסו בו כ- 450 אלף נפש. בשיא התפוסה – אפריל 1941. כולל אלה שהוגלו אליו מחוץ ליהודי ווארשה. הקור, הרעב, החולי, והנאצים נטלו את שלהם. וזאת בטרם הוחלט על הפתרון הסופי. מאוחר יותר באותו היום, בסמוך לבית הכנסת נוזיק, לתיאטרון היהודי ולכנסיית המומרים, סמוך לכיכר גז'ינובסקי, הגענו למקום שם נותרו עומדים על תילם קומץ בתים אופייניים לתקופת המלחמה. לבנים אדומות-חומות. כבדים. בעלי נוכחות. ועם זאת לא מפלצתיים. עדיין בקנ"מ אנושי – מונח שהאדריכלים מרבים להשתמש בו. חלק נטושים. לוחות עץ במקום חלונות. נכנסנו לחצר של מבנן. קרוב לוודאי תואם למבני המגורים שהיו בגטו. ארכיטקטורה זהה. חצר מלבנית ומוארכת. ארבעת דפנות החצר תחומים בקירות של דירות מגורים המתנשאים לגובה של 4 עד 5 קומות. בכל קומה כ-30 חדרים. אם סופרים נכון את החלונות. בכול חדר 10 עד 15 איש. יוצא שבכול מבנן – נדחסו לפחות אלף איש. אומדן בלתי נתפס. עמדנו במרכז החצר. שותקים. השמים ניבטו מעל. הגשם פסק. את המבנים יהרסו בקרוב. את החזית כנראה שישמרו. טרנד שכזה. עולמי. בינתיים אפשר להציג על החזיתות תמונות. בצבע ספיה. של יהודים. רמז לעבר. הולך טוב עם הנוסטלגיה ומשתלב ברקע. חוקי המשחק האורבאניים חלים בכול עיר. חוקים גלובליים. ישן תוציא בפני חדש. פינוי – בינוי. רק עניין של זמן ויהיו כלא היו. ויוותרו בתצלומים בלבד. בנבכי המחשב.

 

 

 

 

וכשחזרתי רכשתי את ספרו האחרון של שאול פרידלנדר (ראו לעיל). וקראתי. ונתון אחד – מעניין במיוחד – אני רואה חובה לציין בפניכם. הספר הנקרא ביותר בגטו היה "40 הימים של מוסא דאג" מאת פרנץ וורפל. עם בשואה קורא אודות שואה של עם אחר. מדהים. הלוא כן? מקבריות.
 
חיסול הגטו החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. ב-8 במאי נהרג מרדכי אנילביץ' בבונקר הפיקוד שברוחב מילה 18. ב-16 במאי פוצץ בית הכנסת הגדול של ווארשה (זה שלא הסכים שיבנו במקומו מרכז מסחרי או בית משרדים או מה שזה לא יהיה). "הרובע היהודי בווארשה אינו קיים עוד." כך הכריז גנרל הס"ס יורגן שטרופ. הפיצוץ היה הגראנד פינלה של שריפת הגטו. שנים לאחר מכן יתבטא נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, בנסותו להשלים את שאביו לא סיים –  "We will smoke him out". הסבר מילולי כיצד יתפסו את סאדם חוסיין. ישליכו לפיד בוער למאורתו. כאילו היה זאב הערבות. ומה היו היהודים לגרמנים?
 
ונחתום פרק זה בציטוט מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו ווארשה, מיום 23 אפריל 1943:

מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה – למעלה מ-6 שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר. אף זה הישג. נפל י' [יחיאל]. נפל כחייל גיבור על-יד מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום…
החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות לשטח שלוש פלוגות קרב, ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק. נשק קצר אין לו בשבילנו כל ערך. בנשק זה משתמשים אנו לעיתים נדירות. נחוצים לנו בדחיפות: רימונים, רובים, מכונות ירייה וחומר נפץ.
לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר.
באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות בגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים.

ישראל גוטמן וחיים שצקר (תשמ"ג), השואה ומשמעותה, מרכז זלמן שזר, ע' 139-138.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

בריטניה הגוועת

לאחרונה חוטפים אנו יותר מדי בעיטות מהממלכה המאוחדת. כל מיני סוגים של בעיטות: בעיטות אקדמיות (חרם על אוניברסיטאות ישראליות, על פרסום מאמרים בכתבי עת בריטיים), בעיטות כלכליות (חרם על תוצרת ישראלית שיוצרה מחוץ לקווי 67), בעיטות משפטיות (צווי הבאה לדין של מי שהיו מעורבים, לכאורה, בביצוע פשעי מלחמה – מצביאים ומדינאים כאחד. אלוף לשעבר נשאר במטוס..) ובעיטות תרבותיות מקומיות (הפגנות, הפרעות בהרצאות: הפרעה להרצאתו של דני אילון, סגן שר החוץ, ב- London School of Economics ב-27 באוקטובר האחרון, והפגנה כנגד ישראל המבצעת "פשעי מלחמה" שבה נתקל שגרירינו בלונדון, רון פרושאור, בכניסה לאוניברסיטת נוטינגהם ב-5 בנובמבר). חלק מהבעיטות באשמתנו. חלקן לא. הבעיטות אינן מפילות אותנו. אך הן גורמות נזק. בין אם זה נזק כלכלי ובין אם זה נזק פוליטי או נזק אישי. ובאין למדינתו הקטנה, שבה יותר מרבע מנבחרי העם, כנסת נכבדה, משמשים בממשלה בתפקיד של שר עם או בלי תיק (שזה פחות כאב ראש מחשש לאבד את התיק…), מדיניות הסברה כלשהי, אזי מפסידים אנו בכול הקרבות הללו – המתרחבים וצוברים תאוצה גם במדינות אחרות (אם כי בעוצמות נמוכות יותר). אמנם הפסד בנקודות, לא בנוקאאוט, אך בכול זאת הפסד.

וזה לא קשור לכך שאחוז המוסלמים בבריטניה מתקרב ל-10%. ולא ראינו תגובות מאזנות – ששליח ארגון טרור כלשהו נעצר בגלל שהגישו נגדו תביעה על ביצוע "פשע מלחמה". NADA. אין איזון. ומדוע אנו לא מנסים לאזן? האם בגלל שחושבים ומחזיקים אותנו כ"חזקים"? במטוסים ובטנקים כנגד בני-אדם חשופים ועם נשק קל?. יש לנו בעיה.

וזה מתרחש בבריטניה (שכבר לא "גדולה"), הממלכה המאוחדת, שבימים שעברו לא הייתה שעה או אפילו דקה שבה לא זרח השמש על אדמות האימפריה. ואלה היו הבריטים (ובסיוע האמריקנים) שמחקו את דרזדן מהמפה. בהפצצה מהאוויר. בלי חשבון. כעונש קולקטיבי על הפצצות לונדון בטילי ה-V. זה לא נחשב "פשעי מלחמה". זה היה מזמן… כשהתקשורת עוד לא השתלטה על המלחמה.

בכול מקום שממנו יצאו הקולוניאליסטים, נותרה אחריהם אדמה חרוכה ואין ספור של סכסוכים הנגררים אל תוך המאה ה-21. כמעט בכל מקום בו שלטו הבריטים והתפנו, נזרעו זרעי הסכסוכים. קחו לדוגמה את פלשתינה-א"י. הבריטים ברחו ערב הכרזת העצמאות. באותו יום שישי בבוקר הנציב העליון כבר היה הרחק בלב ים. מה שהותירו הבריטים היה עמום. או כאוטי. אחרי כל ועדות החלוקה למינן – בשטח, בפועל, דבר לא כובד שלא נדבר על יישום. איכשהו הצלחנו לשמור על האינטרסים המקומיים שלנו. זה עלה בדמים מרובים (1% מהאוכלוסייה היהודית נהרג במלחמת הקוממיות). אבל הצלחנו. ומאז (וגם לפני כן) אנו נלחמים. עוד לא זכינו ל"ותשקוט הארץ…".

קחו דוגמה נוספת: הודו. גם משם ברחו הבריטים. באישון לילה עזבו. הם לא ממש דאגו להסדרת השטח. המשנה למלך דאז, הלורד מאונטבטן, הודיע שהצבא הבריטי יפנה את אחיזתו במדינה והכתר הבריטי לא לוקח יותר אחריות על השטח. מלים כדרבנות. אמר ועזב. עוד לא יבש הדיו על ההצהרה וכבר פרצו מלחמות האזרחים. המוסלמים כנגד ההינדים. והודו הבריטית נחלקה ל"הודו" ו"פקיסטן" ו"ציילון". שני חלקים לפקיסטן. המערבית והמזרחית. שביניהן חצצה הודו. איך חשבו הבריטים שהעסק יתפקד? לימים גם פקיסטן פוצלה ונולדה "בנגלדש" כמדינה ריבונית (לשעבר פקיסטן המזרחית). בסופו של יום נחלקה הודו הבריטית ל-4 מדינות. והמתיחות שוררת גם כיום בין הודו לפקיסטן. גחלת הסכסוך נשמרת. פעם האש חזקה ופעם לא. ולשתיים יש פצצות אטום בארסנל האמל"ח. וכעת הטאליבן לוטש עיניים… וגם ידיים… ורק לאחרונה דוכאו הנמרים הטאמיליים אשר יובאו לפני מאה שנה מהודו לעבד את מטעי התה בציילון שהיום קוראים לה "סרילנקה". קיבלו החלטה למחוק את השם שהבריטים נתנו לה.

ובכלל, הבריטים התוו בעפרונות צבעוניים גבולות על מפות ומתחו גדרות תיל בשטח ויצרו מדינות – יש מאין. חצו שבטים, עמים, שטחים ואדמות. הכול בשם האינטרס הקולוניאלי – הרי הילידים לא יכולים לנהל את העסק בעצמם. צריך מבוגר אחראי. אנו בעלי החנות והם הזבנים. ודוגמאות לא חסרות: עיראק, ירדן, קניה, אוגנדה, טנגנייקה, רודזיה, דרום-אפריקה. מדינות מלאכותיות עם אוכלוסייה הטרוגנית. מבחינה דתית וגם אתנית. אבל אל תצפו מהן להיות באמת רב-תרבותיות. שכול אחד יכבד את תרבות הזולת. תשכחו מזה.גם הצרפתים בחשו בקדרה הקולוניאליסטית: צ'ד, ניז'ר, מאלי… ועם הסדרי החלוקה השרירותית – קווי אורך ורוחב במקרים רבים – נזרעו זרעי הסכסוכים והעימותים. אפילו בפיג'י הרחוקה יש סכסוך בין הילידים לבין ההודים שיובאו על-ידי הבריטים לעבוד במטעי הסוכר. לימים גברו המהגרים בעוצמתם הדמוגרפית על המקומיים. ואז מגיעה שפיכות הדמים.
ואנו נותנים לצעירה בריטית זבת חוטם, עטויה בכפיה סטייל מחמוד עבאס וחלאד משעל, להתפרץ בהרצאתו של דני אילון, ולהקריא רשימה – מזעזעת לכשעצמה – של ילדים ותינוקות שלכאורה נהרגו במרוצת ימי מבצע "עופרת יצוקה". כתבתי "לכאורה" משום שלי אין מושג כמה באמת נהרגו. ולא ברור לי מדוע לא שלף סגן השר מכיסו את רשימתו שהוכנה מבעוד יום ומתוכה היה מקריא, בסדר כרונולוגי, כל יום ויום מימי שמונה השנים האחרונות שבהם נורו פצמ"רים וקסאמים אל ועל יישובי "עוטף עזה". והנזק שגרמו. בנפש וברכוש. גם אם היו אלה רק "נפגעי חרדה" שעולמם לא יחזור למה שהיה קודם.

ומיהם בכלל הבריטים? בנדיקט אנדרסון (2000), בספרו "קהילות מדומיינות", מצטט את הסופר דניאל דפו:

וכך, משעטנז אשר כזה, פה מתחילים
דברי-ימיו של ערב-רב זה הקרוי אנגלים,
אשר נולד באנס, בנאף ותשוקות
מזרע בן בריטון צבוע ורחם של בת סקוט:
וצאצאיהם למדו עד מהרה לרתם
עגלותיהם אלי מחרשת בעל ממלכת רום:
מכאן צמח לו גזע ממזרים, בני אי-כבוד,
ללא לשון ושם, ובלי יחוס אבות,
דם סקסים ובני דניה בעורקיו, בליל-תערובות.
ובנותיהם רחבות-השת, כמותן כהוריהן,
אמצו בחשק כל גויי-הים אל חיקיהן.
ונצר נאצל לאותו זרע-פיגולים הוא רום-היחס המזקק, תפארת האנגלים.

 ונזכרתי באמירה (או שמא זו בדיחה?) שנאמרה אודות מיהו הבריטי: הבריטי היחידי הוא היהודי. כל השאר הם אנגלי, סקוטי, אירלנדי, וולשי, בנגלדשי, הודי, פקיסטני, קניתי, גנאי,…

וכך קשרנו גיאוגרפיה ופוליטיקה. וקצת תרבות ואקטואליה. וראינו כי אנו חלשים בהסברה. מגיבים לאט אם בכלל. מתקפדים. לא משחקים ולא יודעים לשחק במשחק החדש. ולכן מפסידים… ולא שיש פתרון בית-ספר.
 

בית רומנו. האמנם הקניון הראשון של ת"א?

בית רומנו – האומנם ה"קניון" הראשון בת"א?
 
בית רומנו. בת"א ולא בחברון. ג' טען שהוא הקניון התל-אביבי הראשון. החנינו את המכונית ליד "סדנאות האמנים". על הפרק סיור בגלריות הדרומיות: סדנאות האמנים, ארליך, אלפרד, דרום – ככול שיספיק לנו הזמן (בהתחלה אפילו פינטזתי על "מתחם נגה"). תחילה הלכנו למזרח. אחר כך פסענו לכיוון צפון. הגענו ל"דרך יפו".  הגיעה העת לחזור. כיוון שלא חוזרים באותה הדרך החלטתי להשלים את מלבן המסע – לפנות למערב ולאחר מכן להדרים. חום יולי-אוגוסט. נצמדים לצל הבתים על מדרכות האספלט המלוהטות. יצאנו מפלורנטין ואנו מקיפים את שכונת "מרכז מסחרי" בדרכנו שוב לפלורנטין. לסגור את המעגל. בעצם את הריבוע…

פנינה נכנסה לאחת החנויות. אני נותרתי בחוץ. על המדרכה. תר אחר פיסה של צל. ומסתכל. בפינת הרחוב היה ממוקם דוכן (פעם כנראה והיה נייד…). מיצים וכעכים. גם בייגלה… לידו ישבו שניים. נקרא להם א' ו-ב'. (כמה מקורי הדבר). שתי נשים שאחת מהן דחפה עגלת ילדים עצרו אף הן. איכשהו פספסתי את ההתחלה אולם הן שאלו איפה יש שירותים. א' צחק ואמר שאם היה לו הוא היה מיליונר. ב' ענה להן בערבית. הללו הודו והמשיכו בדרכן. ב' פנה אלי ואמר: "כשאני מדבר בערבית החבר'ה האלה חושבים שאני באמת ערבי." שאלתי אותו מניין לו הערבית המשובחת לדבריו והוא השיב: "בעיקר מהצבא."  ענייני שו-שו. ובכול זאת מהיכן. התחמק מהתשובה. ב' טען כי יש לו כשרון לשפות. עברית, ערבית, גרמנית (שהה באוסטריה כשלמד פיזיותרפיה). "אבל תשאל אותי כמה זה עשר ועוד אחד אני לא יודע." אמרתי שבזאת אני יכול לעזור לו ובתמורה הוא יעזור לי עם השפות.

 

בית רומנו ניצב ממול. ממוקם בגדה הצפונית של דרך יפו. בקצה הצפוני של שכונת "מרכז מסחרי". האם השם של השכונה הזאת עדיין מוכר? המבנה תופש כברת שטח בנפחו ביחס למבנים הצמודים לו. אך חזיתו לא מרשימה במיוחד. עובר אורח אפשר ולא ישים לב לפנימו. במרוצת השנים ספג הטיח את פיח המכוניות והאוטובוסים של הרחוב הסואן.
שאלתי מה הם יודעים על בית רומנו. לא הרבה השיב ב'. אבל הוא הביא את ג' מחנות סמוכה. ג' טען כי בדיוק עכשיו מלאו לבית רומנו שישים שנה. "בית רומנו הוא הקניון הראשון של ת"א ובנה אותו יהודי סלוניקאי בשם רומנו." א' לא התלהב: "תעזבו אותו." רטן. ג' הוסיף: "הכי טוב שתכנס שמה בסוף . בצד ימין יש את החנות של כהן. חנות בגדים. תשאל אותו. הוא הכי ותיק."

 

 

 

 

 

זוגתי שתחיה צצה מאי-שם. חצינו הרחוב. נכנסנו לבית רומנו בשערו הדרומי. שער ברזל שבשבתות ובלילות יהיה מוגף. מרבית החניות הן של מוצרי טכסטיל. בגדים מכול הסוגים. כאן החלו החברות הגדולות את דרכן. חנויות שמכרו תוצרת לודזיה, גוטקס ואחרות. נותרו השלטים. מעט חניות מוקדשות לסדקית. השומר לא אייש את עמדת השמירה המאולתרת. הוא היה טרוד בהסדרת חניה. צרה מכדי להכיל את כולן. וזאת לאחר שבעליהן קיבלו ממנו את האישור להיכנס…

מבנה מלבני, מאורך ובעל חצר פנימית. בחצר נפרקות/מועמסות הסחורות מכלי הרכב. בעיקר מסחריים. נמתח מרחוב יפו ועד לתוואי המסילה התורכית של קו "יפו-ירושלים". פתחו הצפוני מופנה למסילה הישנה. היום מגרש חניה. בעתיד – קצה "אוטוסטראדת שלבים" שמתחתיה תשעט הרכבת התחתית. ביום מן הימים. המבנה בעל ארבע קומות. פה ושם תלויים מזגנים. קומת כניסה – חנויות. השאר – עסקים קטנים/זעירים: מחסנים/משרדים/מפעלים. וישנו גם מרתף. נראה יותר כפסאז'.

ארבעה גרמי מדרגות. מדרגות רחבות. משוישות.  ויש גם מעלית. בארבעת הפינות הפנימיות של החצר. פניתי לעלות במדרגות. מחפש אחר זווית צילום אחרת. מבט על. לאחר שהושב סדר המכוניות על כנו חזר השומר לעמדתו והסתכל עלי במבט תוהה. איש עם כובע ומצלמה. מה לו ולמקום הזה? מה בא לחפש? משך בכתפיו. ושוב נקרא לסדר…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עליתי לקומה השנייה. חציה מעין אכסדרה. מרפסת מעטרת את הדופן הפנימית של המבנה. המרפסת פונה לחצר. התבוננתי באקשן שבחצר. הסתכלתי למעלה. אין עוד מרפסות. הקומות העליונות נטולות מרפסת. אבל מה עם הגג? המשכתי לטפס. הגעתי לקומה השלישית. נער צעיר הגיח מאחד החדרים. נמוך קומה. בגופיה. ניכר עליו שהוא כועס. פנים מתוחות. שפת גוף תוקפנית. נקרא לו ז'. "מה אתה עושה כאן? זה שטח פרטי." סינן בכעס. הסתכלתי ימינה. הסתכלתי שלאלה. לא ראיתי שום שלט בנדון. גם לא נכנסתי ועברתי בדלת כלשהי. לא הסכמתי איתו. חדר מדרגות הוא המרחב המשותף. הוא לא התרשם ושוב קרא: "שטח פרטי." התעלמתי והמשכתי לעלות. שמעתי אותו קורא. האם הזעיק עזרה כנגד הפולש? בקומה הרביעית כל הדלתות היו סגורות. גם אלה שהובילו אל הגג. שבתי על עקבותיי. ואכן בקומה השלישית חיכתה לי התגבורת. נקרא לה ח'. "למה לא אמרתם שהגג סגור?" הקדמתי ושאלתי. "שטח פרטי." חזרה התגבורת על המנטרה.  כל עוד צועקים – לא נורא. לרגע חשדתי שהם יעברו לאלימות פיזית. שפת הגוף הורתה על מינון גבוה של עצבנות וכעס. רעד קל שאינו מוסבר. אבל זה לא קרה. המשכתי לרדת. השניים השתתקו. נותרו למעלה. מן הסתם שבו לעיסוקם. תופעה מעין זאת מתרחשת בתדירות גבוהה. במקומות מסוימים. אדם זר, לא מוכר, החמוש במצלמה הוא בגדר של חשוד. בעיקר חושדים בו כי הוא שייך למס-הכנסה. מן הסתם ישנם דברים בגו…

 

 

 

אספתי את זוגתי והמשכנו לקצה הצפוני. פנינו ימינה. לא מצאנו את כהן…

 

היציאה הצפונית

 

 

 

דלת שמובילה לשומקום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במרשתת חיפשתי את "בית רומנו". התל-אביבי. NADA. לא מצאתי דבר וחצי דבר. או שמגיעים לחברון או לחנות הממוקמת באזור או לטיול/סיור שנושק למקום. אך לא למי בנה ומתי. פניתי למדפי הספרות שלי. אצל "ספר ת"א" של דרויאנוב (1936) וב"ההיסטוריה של תל-אביב" (2001) שחיברו יעקב שביט וגדעון ביגר (כרך ראשון: משכונות לעיר 1909 – 1936) לא מצאתי אזכור למקום. חיפשתי תחת השם "מרכז מסחרי". גם כאן העליתי חרס.

בספר "עיר לבנה, עיר שחורה" (2005) שכתב שרון רוטברד נמצאה תשובה חלקית. מצאתי מפה של ת"א המתוארכת לשנת 1945. הפרטים נכונים ל-1941. המקום שבו ניצב קיים בית רומנו היום אין כל סימון למנה. מגרש ענק ריק ממבנים. מכאן עולה כי נבנה הבניין אחרי 1941 ומשמע שמושג הזמן של ג' די נכון.

 

משמע צריך ללכת לארכיונים. אלה שלא העלו אותם לאינטרנט. לא לכל שאלה תמצאו תשובה באינטרנט. צריך ללכת למילה הכתובה בספר מאובק המונח על מדף. רק צריך למצוא את המדף הנכון…

 

ביקשתי מאילה שתקשר אותי עם בעלה. דני. יש לו חנות בהרצל. שנים רבות. ממשיך דרכי אבות. עסק משפחתי. דני הסתקרן. הוא זכר שהיה עובר ליד בית רומנו בדרך לבי"ס תחכמוני שבו למד. סוף שנות ה-40. כבר אז ניצב הבניין על תילו. הבטיח לבדוק. לאחר מספר ימים חזר עם תובנות חדשות. בתחילת הרצל יש חנות שבעליה למד עם יפה רומנו. הבת של רומנו. המבנה, לטענתו, הוקם ב-1944 כבניין למשרדים. ואכן עם קום המדינה שכנו בו משרדים ממשלתיים. בתחילה היה זה משרד הביטחון. לאחרמכן משרדי מס הכנסה. נפל לי אסימון – פקיד שומה 1. את זה דווקא זכרתי. אבל זה כבר היה בשנות ה-70.

 

פניתי לאתר משרד הביטחון ושאלתי שאילתה. בכתב. לאמת את הטענה. וחזרו אלי בדוא"ל: "מבדיקות שערך משרד הביטחון עולה כי בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 היו אגפי משהב"ט פזורים בשישה מבנים ברחבי ת"א – יפו. אחד מהם היה "בית רומנו" בו שוכנו משרדי אגף האספקה של משהב"ט. עם השלמתו של מבנה הקבע של משהב"ט בקריה, ב- 1952, פונו משרדי אגף האספקה מ"בית רומנו" ונמסרו לידי משרד העבודה." (סוף ציטוט ותודה לאחראית על אגף הפניות של משהב"ט).

 

הפניתי שאלה, בכתב, לגנזך עיריית ת"א – יפו בבקשה לקבל את שנת הבנייה המדוייקת, את שמו המלא של היזם ואת שם האדריכל. חלפו ימים רבים. כשאקבל תשובה הודיעכם.

 

צילומים: משה הרפז (2009) 

בוראנו – יום שלם של שכרון צבעים

בוראנו הינו אי. אחד מ-110 האיים המרכיבים את ונציה. 30 ד', בסירה מהירה, מהמזח שליד הגיטו היהודי. האגדה מספרת, שפעם, בהיות תושבי האי דייגים, נצטבעו הבתים בצבעים עזים, למען יראה ויזהה הדייג את ביתו מלב ים.

 

שהתמונות תדברנה בעד עצמן:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 

לא. זה לא אני.

 
צילומים: משה הרפז (מאי 2006)