משה הרפז
הגענו לוונציה. האריה המכונף הוא סמלה של העיר. תוכלו לראותו חקוק על מבנים רבים בחופי הים התיכון. בפרט באלו הקרויים "וונציאניים". ב-828 גנבו סוחרים וונציאניים את עצמותיו (או את מה שנחשבו כך) של השליח מרקוס. לימים מרקוס הקדוש (סן-מרקו). העצמות הובאו לוונציה. סן מרקו נקבע כקדוש המגן על העיר וסמלו, האריה המכונף, אומץ כסמל העיר. לוגו, סמליל, אייקון. מיתוס, אתוס, נרטיב. מה כאן אגדה ומה כאן מחציתה איני יודע.
לקח לי זמן להפנים את הבעיות בקירגיסטאן ולקבל החלטה לכתוב על כך. המאבק בין המיעוט האוזבקי ל"רוב" הקירגיזי. משהו כמו 30:70 לטובת הקירגיזים אם לא סופרים את הרוסים. לפני עשור היו 30% רוסים. נותרו כתוצאה מהרוסיפיקציה שניסו הרוסים לעשות כמעט בכול אזור שכבשו (באסטוניה הצליחו להגיע למעלה מ-50%). והם כבשו את האזור במחצית הראשונה של המאה ה-20. לפני עשרים שנה התפרקה ברית המועצות. ונפרדה למועצות. ובאחת הפכה קירגיסטאן למדינה עצמאית. גבולותיה נשארו כפי שהיו בשלטון הסובייטי. קצת קרבות עם האוזבקים והתייצב הגבול. במיוחד בחלק הדרומי. שהוא חלק מעמק פרגנה הפורה. ושם יושבים האוזבקים. ומובלעות קירגיזיות באוזבקיסטאן. ולהיפך. תנו זום במפות ותראו את שקורה סביב אוש. וכולם מושכים בחוטים: האמריקנים שהבסיס בבישקק מתספק את הכוחות הלוחמים באפגאניסטאן, הרוסים שחושבים איך לחזור ולהיות אימפריה, הסינים שמפתחים את התשתיות ע"מ לשעבד את הקירגיזים לכלכלתם והתורכים הפורשים כנפיים תרבותיות. במטריה של האסלם הסוני והקרבה האתנית.
לפני מספר ימים, או אולי היו אלה שבועות, פרסמתי כאן רשימה שעסקה בניתוח שיח של מודעות ע"ג לוחות מודעות בשכונת שפירא. והלכתי לשכונה אחרת. לבדוק מהו השיח בשכונה האחרת. האם דומה הוא או שונה. והלכתי להדר יוסף. וגיליתי עולם תוכן שונה. הדת וכל שקשור אליה – לא מככבים בהדר יוסף. ולא שאין כאן דתיים ושומרי מסורת.
צהרים. בעצם כבר אחר-הצהרים. שעה 14:00 זמן מקומי. נהיינו רעבים. אנו כבר 9 שעות על הרגליים. רק אתמול נחתנו כאן. טוקיו. ש"ת נריטה. משם למלון. ברובע חדש – שיאודומה (Shiodome). עשר דקות של הליכה נינוחה ואתם בגינזה (Ginza). גינזה=מקום הכסף. פלאי המדיה בסוני. מכונית העתיד בניסן. והבוקר – קמנו מוקדם. השכמה 05:00. מהמלון הלכנו לשוק הירקות ולצוקיג'י הלוא הוא שוק הדגים (Tsukiji). מדהים. אך המכירות הפומביות סגורות לתיירים והם ניזונים ממה שקורה בשוליים. גם שם יש חיים. מוכרים/קונים. שבנו למלון. לארוחת הבוקר. שלא תתרשמו לא נכון – ארוחת הבוקר שבתמונה היא לא ממש. כולה פלסטיק. אבל מאיכות טובה.
יום שישי. ירדנו דרומה. במסגרת תחקיר על שדות פלשת. ובמפה של "עמוד ענן" היה מסומן עיגול כחול, מסוג של אלה המתווים סביב נקודה מעניינת. והכתוב היה קצר: "גבעת תצפית על-שם תום ותומר שנהרגו באסון המסוקים". קרה לכם פעם שהגעתם לאן שהגעתם וזה לא היה מה שחשבתם? אז זה מה שקרה לנו. חשבנו שנגיע לגבעה שממנה צופים ויהיו שם אבן או סלע שעליה או עליו חקוקים שמות הצעירים. וזהו. ולא כך היה. אגב, אין צורך ב-GPS על-מנת להגיע אליה והיא נגישה לרכב פרטי, כזה שאין לו גלגל באחוריו. הפניה היא מדרך מס' 3. עוקבים אחר השילוט. יורדים דרומה לכיוון נגבה. אנו כבר ירדנו בדרך משום שביקשנו לעבור במשלטי עיבדיס ובמשלט 105 טרם ביקור בנגבה. בעיקול הכביש מופיע השילוט. כבר קודם לכן נראית דרך העוברת בשדות מעובדים. הפעם חמניות. הדרך מעוטרת בדגלי ישראל. אינך יכול להחמיץ זאת. ולכן כתבתי את שכתבתי אודות ה-GPS. אנשים משתעבדים אליו ולא מסתכלים ימינה או שמאלה. חבל. אבל אולי זה רק אני שחושב כך. ה-GPS הפך ללהיט. שמעתי שהוא "מציל" אנשים. אני מקשיב למוזיקה אחרת. איך שלא יהיה פונים מערבה. כבר בתחילת הדרך מופיע רמז.
דרום ת"א, שכונת שפירא, יום שישי. צהרים. עברתי בשכונה. בתחילת היום הודיעה לי זוגתי שתחיה כי העבודה קודמת לכול. והלכה… נו טוב. ואז התגבשה בי החלטה – הזדמנות לסגור כמה נקודות שכבר זמן רב מנקרות לי בתודעה. כל הנוסע ועובר מנתיבי איילון לכביש מס' אחת, רואה מימינו את הגרפיטי על קרונות הרכבת במתחם שהיה פעם "רכבת דרום" (משמאל לאלה השבים למדינת ת"א מחו"ל). הגיעה העת לצלם זאת.
נושא שני – אותו המתחם, בקרבת מקום, הכלוא בין הדרכים: דרך חיל השריון ונתיבי איילון שמעליה, דרך קיבוץ גלויות וכביש 1. ואנשים גרים במתחם זה. מתחם לודוילפול. אז מה הסיפור שלהם.
עשיתי גם וגם. ואז קפצתי לשכונה. לראות מה נשמע. אי-אפשר להיות בדרום בלא לעבור דרך שכונת שפירא. וכך אירע שיצאתי לדרך ונולדו בה שלוש רשימות. כאן – נתייחס לשלישית לשכונת שפירא. צילמתי לוחות מודעות. הרשימות האחרות יחכו לתורן.
ובכול זאת, קרקוב היא עיר פולנית מבטן ומלידה. ומי שרוצה להרחיב השכלתו – יפנה לכאן. איך שלא יהיה האוטובוס הורידנו במרכז. כיכר העיר. סוקיניצה. "בעוד שעתיים ניפגש." כך אמר אבי, המדריך. ליד הפסל של המשורר. אדם ברנרד מיצקוויץ'. המדריך נפטר מהקבוצה. לרגעים ספורים. החבר'ה התפזרו… מי לקניות, מי לאוכל ומי לדברים/נושאים אחרים.
צהרים, הרעב הכריע והצביע על עדיפות ועל מיקום. שוק אוכל מקומי. כמעט בכול הדוכנים מכרו את אותה הסחורה. בירה וכיסונים. בצק ופנימו תפוחי-אדמה או כרוב. נעמדנו בתור ארוך. כולו של פולנים. תייר אחד לא לרפואה. למעט אנחנו. אז טעמנו – גם וגם. ואחרי שהתגברנו על הרעב והראש שב לעבודה תקינה (שאלה: האם אנו רעבים כי השעה שתיים או שמא בשל שהשעה שתיים אנו רעבים?), התפנינו לראות מה באמת מתרחש מסביבנו. היה זה חגה של מריה הקדושה. הבתולה. זהו היום בו עלתה השמיימה. לאחר שכמובן ביצעה את שליחותה הארצית. כל הפולנים ונשותיהם היו בכיכר. וזלגו גם לרחובות הסמוכים. 95% פולנים בפולין וכולם קתולים. התמונות לא יכולות להעביר לכם, הקוראים, את הריחות והקולות. וחבל שכך. גם אנכי מסתפק בזיכרונות. והתמונות מעלות בי מראות נשכחים.
אריה לובה אליאב הסתלק מאיתנו. איש מפלגת העבודה, מחנה השלום. מענטש. אין לכך תרגום מתאים בעברית. אף הוא ירד לנגב. והקים שם מפעל חינוכי. בניצנה. ומול כפר הנוער נטע דני קרוון 100 עמודים. המילה שלום, במאה שפות שונות, חרוטה באבן. עברית, ארמית, ערבית, סנקריט, אנגלית…
רשימה זו, המציגה אך מספר מועט של פסלים, מוקדשת לזכרו. מחווה לחייל של שלום. ואין שלום. ואולי אין פתרון הוא הפתרון?
משה הרפז 
