נוף ישראלי: נחל כזיב

יושבים בגורן ומביטים דרומה. וקצת למזרח… נחל כזיב מתחת לרגלי. גגות אדומים של הילה ממול. ובתווך – כל הירוק הזה…

 הריטואל בוודאי שמוכר לכם. בתחילה מגששים ואחר-כך תופשים ביטחון…

סברס בפאתי זיקים

לפני מספר שבועות כתבתי על הסברס. בעודם פרחים בלבד. כאן. היום – המצב שונה בהחלט. כאן זאת אינה משוכת צברים אלא מטע. המיועד לצרכן…

עצרתי את הטקרטור. ג'ון דיר. ממוזג. אתם זוכרים את הצבעים: אדום – פרגסון, ירוק – ג'ון דיר, צהוב – קטרפילר. הבחור, שאגב מבוגר ממני, פתח את הדלת. גל של קור הציפני.  ביקשתי ממנו רשות להסתובב במטע ולצלם. קדימה, החווה האיש. אפילו לאכול צחק הקיבוצניק…

למה בדיוק ממתינים או מחכים הכורדים?

כורדיסטאן. "סטאן" זאת סיומת שמובנה או פשרה הוא "הארץ של…". גם אנו אמצנו אותה. את הסיומת הנ"ל. חמאסטאן. איך שלא יהיה כורדיסטאן היא הארץ של הכורדים. בין 20 ל-30 מיליון אישה ואיש מחפשים מדינה. עד כדי כך המספר אינו חלוט וייתכן שאם תצאו למרחב המרשתת תקבלו ערכים והערכות הנעים בין 15 ועד 40 מיליון. כך או אחרת – הכורדים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעולם ללא מדינה משל עצמם.

גזר: הכניסה ליהודים בלבד!

נתבקשנו להוציא את החבר'ה לטיול. נעננו ברצון. זוגתי שתחיה הצביעה באופן כללי על המטרה. וכך יצא שיצאנו לתור את גזר. את התל שהוכרז כגן לאומי ולחפש (ולמצוא) את כתובות "תחום גזר" [תחםגזר] אשר חקוקות בסלעים שביער. פרטתי את המטרה ליעדים. הזעקנו את החברים (והחברות), ביקשתי שיביאו עמם GPS (ועוד יבוא ההסבר לכך) ויצאנו אל הדרך. משימות רבות לפנינו.

"האביב הערבי" – סיכום ביניים

בדצמבר 2012 נפל דבר. התרחשה טרגדיה. אדם שרף את עצמו למוות. לא דבר המובן מאליו. בעיירה טוניסאית זנוחה, סידי בוזיד, התאבד פלוני בשם מוחמד בואזיזי. הוא שרף את עצמו למוות. האגדה האורבאנית מספרת שעשה זאת מתוך מחאה על יחס שקיבל מאת שוטרת מקומית "שדפקה" לו דו"ח בגין פתיחת דוכן (בסטה) לא-חוקי ומכירת ירקות. בסך הכול רצה האיש להתפרנס. וגם זאת שוללים ממנו. אין ממה לשלם את הקנס. אין טעם לחיים. איך שלא יהיה –  הבחור התאבד בדרך מזוויעה.

מספר מלות המשך על סכסוכים רבותי, סכסוכים!

לפני מספר ימים פרסמתי מעל במה זו מאמר שדן בסכסוכים. ושמו "סכסוכים רבותי, סכסוכים!"ואחד הקוראים השיב וטען כי מספר המלחמות הולך ופוחת. ואף הפנה אותי לספר שכתב Steven Pinker וכותרתו אופטימית עד מאוד: "The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined".

מה (אין) רואים מלכיש?

השנה 1935. אנו בתחילתה של השנה. בסופו של החודש הראשון. 29 בינואר. יום שלישי. כבר נאמר עליו, על היום השלישי, פעמיים כי טוב. הרי לכם הוכחה נוספת. אחר-הצהרים המוקדמים. הנוף מרהיב. שיפולי הרי יהודה. השפלה. המפגש בין ההר למישור הוליד סדרה של גבעות. ולאחר יום של גשם, שבו שטף המטר את ההר, השפלה והמישור, יכולת לראות עד אין קץ. בהיר. חד. אין עננה באופק. עדיין לא צמחו מגדליה של תל-אביב ותפסו גובה.

נוף ישראלי: הדסה עין כרם

הישיבה התארכה מעבר לזמן שהוקצה לה. וכבר כתב חנוך לוין: "בסוף יש סוף". והישיבה סוף-סוף הסתיימה. והתחלתי את מסעי בחזרה. מהבירה הרשמית לבירה שבפועל. ומשם לנמל הבית. נאמן אני לאמרה Business before pleasure. וכעת הגיעה העת לאתנחתא. מתאים לי כוס קפה, הפוך, בסטף.