עזבנו את מיידאנעק ושמנו פעמינו ללובלין. האוטובוס עצר בצד המדרכה. ירדתי ממנו. רק מעטים הצטרפו אלי. הגענו ל"ישיבת חכמי לובלין". יח"ל. אחלה שם. השם מעיד על התוכן. מי שקצב את השם – רעיונאי מוצלח (האם כתבתי נכון את התפקיד? – כי אין לי מושג מה שמתחולל בתוך משרדי הפרסום על שלל התפקידים בלשון ניכר…). איך שלא יהיה נמשיך. ברשימה זו יסופר סיפורה של יח"ל. ניגשתי למלאכת הצילום. צילמתי.
בקצה גרם המדרגות עמדו שני בני-אדם. פולני ויהודי. אני מקווה שלא צריך להסביר/לפרט כיצד יודעים. וזאת לפני שמישהו פותח את הפה… האברך טען שהמבנה בשיפוצים. הוא נציג של אגודה/עמותה כלשהי שמנהלת את העניינים והוא מפקח על שיפוצים מטעמה. "מה אפשר לראות?" שאלתי. האברך משך בכתפיו. "חדר משופץ כמו שהיה קודם." אז טרם ידעתי שבמבנה ישנם עשרות חדרים, אם לא למעלה מכך, ולא רק "חדר משופץ כמו שהיה פעם".
היהודי והפולני החליפו מילים. אני עוד הייתי בקצה המדרגות וטרם עליתי בהן. "עולה 6 זלוטי להיכנס. לאדם. כמה אתם?". "עשרים." עניתי. "אז 100 זלוטי בשביל הקבוצה." הידד. בלי להתווכח קיבלתי הנחה של 20 זלוטי. חזרתי לאוטובוס. מסרתי להנהלה את הנתונים. ההנהלה התייעצה. וגזר הדין שנמסר – אין תקציב. כמעט והתפתיתי להוציא את הסכום הנ"ל מכיסי. לבסוף נמלכתי בדעתי.
כך לא חדרנו אל המבנה. תסתפקו, כמוני, בצילומים ובמלל שנאסף לאחר מכן.
|
מוצאו של הרב מאיר שפירא, מיסדה של ישיבת חכמי לובלין, היה מבוקובינה וגאליציה, שלא היו מקומות של ישיבות. שטח פעולתו הייתה פולין שגם היא לא הצטיינה בישיבות. היו שם מקומות של תורה, של למוד בשקידה, בהתמסרות, ורבים גדלו שם בתורה, בהוראה ואף היו מפורסמים בכל העולם כלומדים, ומוכרים ל"משיבים" ופוסקים. אבל ישיבות, במובן זה שנוצר ושגשג והתפתח בליטא, לא התקיימו לא בגליציה ולא בפולין. בתקופה שבין המלחמה העולמית הראשונה לבין השנייה התקיימו אמנם מוסדות בשם זה בפולין, ותודות למייסדיהם שעמדו בראשם יצא פרסומם בעולם התורני ונתברכו בהם גדולים בתורה. אבל אופיינית לישיבות פולניות אלה הייתה העובדה שהעיקר בהן הייתה האישיות שתודות לה התקיימו. ברובן הייתה אישיות זו רבי חסידי, כמו: הישיבה מסוכצ'וב שנוסדה בהשראתו של רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל "אבני נזר", או הישיבה בסוקולוב מיסודו ובראשותו של ר' יצחק זליג מורגנשטרן, האדמו"ר מסוקולוב. אלה רק שתי דוגמאות. בגליציה התקיימו ישיבות כאלה: בבובוב, בהנהגתו של האדמו"ר מבובוב רבי בן-ציון הלברשטאם, ובטרנופול, בהנהגתו של הרב מטרנופול רבי מנחם מוניש באב"ד בעל "חבצלת השרון". גם הרב ר' שמואל צבי פרומר מקוזיגלוב ניהל ישיבה, והיו עוד רבנים "תופסי ישיבה" בקהילותיהם. הצד השווה שבישיבות אלה, שהתקיימו אך ורק תודות לרב או לרבי המסוים, שסביבו התרכזו. משרה זו, ראש-ישיבה, הייתה לו צדדית בהחלט, כי עיקר כהונתו היה בתור רבי של חסידים או רב דמתא, זה היה העיקר והישיבה הייתה "טפל" – אחת היא איך היה יחסו אל הישיבה; ולפעמים השקיע בה מיטב מרצו. הוא האיר על הישיבה מנפשו אבל גם האפיל עליה – באישיותו. הרבי או הרב לא היה בעצם "ראש ישיבה" כי לא עמד בראשה – הוא עמד במרכזה. התלמידים התרכזו סביבו יותר כחסידים מאשר כתלמידים, אף אם המדובר ברב ולא באדמו"ר. ולא היה זה ההבדל היחידי בין ישיבות ליטא לבין מה שכינו בשם ישיבות בפולין ובגליציה. היו הבדלים אחרים יסודיים, בשיטת הלימוד, בסדר השיעורים, ובתוכנם, בכל הגישה להלכה, בהשקפה התורנית, בהתנהגותם של התלמידים ושל ראשי הישיבה וגם במבנן וסדרן החיצוני של הישיבות, לרבות הצד הכספי. עיקר הלימוד בפולין וגליציה לא היה בישיבות אלא בבית המדרש, בבתי חסידים, שבפולין כינו אותם בשם "שטיבלעך" ובגליציה "עקלויזעך". הנוער שיצא מן ה"חדר" בילה שם ימיו ורוב הלילות בלימוד התורה, בעיקר ש"ס ופוסקים (ובעיון בספרי החסידות וסיפורי החסידים, אם המדובר ב"קלויזן" ו"שטיבלאך") כל אחד לפי כישרונותיו והתמדתו, כל אחד לפי הנסיבות והתנאים בו חי, בעיקר אם הייתה לו האפשרות להקדיש ללמודים מספר גדול או קטן של שנים. אבל הכול היו חייבים בלמוד ורובם מלאו את החובה הזו, אחד המרבה ואחד הממעיט. כי אחרת איך צמח ושגשג צבור כה גדול של יודעי תורה, "בני תורה" ולומדים מופלגים? כאן התקיים לימוד ביחידות, או ב"דבוק חברים" באופן עצמאי, או בהדרכת מורה מלמד ומשפיע. מכאן יצאו לומדים בני תורה וגם רבנים גדולים מפורסמים בעולם התורני כולו. כשנתבונן לתולדותיהם של גדולי פולין וגליציה, לא נמצא אף אחד ביניהם שקבל את חינוכו התלמודי בישיבה – אף לא באלה שהתקיימו בארצות אלו. לא רבי יצחק מאיר אלטר מגור בעל "חדושי הרי"ם" ולא רבי אברהם בורנשטיין מסוכצ'וב בעל "אבני נזר"ו, ולא גדולי גליציה, כמו רבי יצחק שמלקס, רבה של לבוב, בעל "בית יצחק" או רבי מאיר אריק, רבה של בוצ'ץ וטרנוב, חונכו בישיבות. הרי בוצ'ץ המעטירה, עיר מלאה חכמים, וגדולי התורה בתוך אזרחיה הפשוטים, עיר שהעידו עליה שבלניה ושואבי מימיה היו בקיאים בתורה, יותר מרבנים בעיירות אחרות, ושזכתה לתואר כבוד "ירושלים דגליציה", בעיר כזו לא הייתה אף ישיבה אחת. כל בתי מדרשיה ובתיה סתם היו הומים מקול תורה שלא פסק יומם ולילה, אבל ישיבה לא התקיימה בבוצ'ץ (היא שבוש אצל ש"י עגנון). כל הקהילה כולה הייתה ישיבה אחת, והיו רבות דומות לה בממדים שונים. הרבה סיבות גרמו לזה, ולא נעמוד עליהן כאן. נתעכב רק על אחת, שיש בה להאיר את הרקע עליו נבנתה ישיבת חכמי לובלין החסידים, שהיו רוב היהודים החרדים בפולין, שקדו מאוד על חנוך בניהם, ושמרו עליהם בשבע עיניים שלא יפלו תחת השפעה זרה. ו"זרה" משמע לא רק אפיקורסות אלא כל סטייה מהדרך המקובלת, מדרכם הם, לרבות דרכם בחסידות של אדמו"ר המסוים דווקא. חסיד לא היה רואה בעין יפה כלל לו בנו עבר מחסותו של האדמו"ר שלו ל"חצרו" של אדמו"ר אחר. איך היה אפשר, אפוא, למסור בן לישיבה של אדמו"ר שאינו שלו? וכל הישיבות היו או תחת השפעתו הישירה של אדמו"ר מסוים, או מקושרת להשפעה זו באיזה אופן שהוא, דוגמת ה"מתיבתא" בוורשה, ברחוב שווינטו-ירסקה, שהייתה מקושרת לגור, וחתנו של הרבי ר' שלמה יוסקוביץ, היה מנהלה, או ישיבת סוכצ'וב, שיבת בובוב וכדומה. ברובן המכריע, תורה וחסידות, וחסידות של אותו אדמו"ר דווקא, היו שלובות בישיבה. כאמור, הייתה זאת רק אחת הסיבות של הקושי ליצור בפולין ישיבה, דוגמת ישיבת ליטא. עובדה היא, שלמרות למוד התורה הנפוץ מאוד בארץ זו, ועל אף העובדה שגדלו בה המונים לומדים ויצאו ממנה גדולים בתורה, לא נוצרה בגליציה ובפולין ישיבה מסוג וואלוזין וסלובודקה, מיר וטלז', ועל אחת כמה וכמה לא תנועת ישיבות, דוגמת זו שבליטה. גם תנאי המקום לא היו מסוגלים ליצירה כזו. תנאים אלה לא נשתנו אף מעט בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בנסיבות אלה ועל קרקע בלתי פורה זו לגידול ישיבות נולד הרעיון הנועז ליצור ישיבה, וכזו, שלא הייתה דוגמתה בפולין, ישיבה עצמאית, ז"א בלתי מקושרת לשום שיטה חסידית מסוימת; ומרכזית, ז"א, שיתרכזו בה טובי התלמידים בארץ כולה, ותהווה נקודת הכובד של למוד התורה בפולין, ובממדים כאלה שתצא ממסגרת מקובלת בארץ זו. למעשה, הרעיון עצמו ואופן ביצועו חרג מכל מסגרת שהתקיימה עד אז. כמו אישיותו של הרב מאיר שפירא עצמו, ככה גם תכניתו בדבר יסוד הישיבה, הייתה התמרדות בשגרה השולטת ושאיפה לתנופה וחידוש. תכניתו הייתה קודם כל התמרדות נגד מצבו ומעמדו של "בחור-ישיבה" בחברה, ונגד היחס של הצבור כלפיו. היה זה פרדוכס משונה: מצד אחד הערצה לתורה ולומדיה, ומאידך, זלזול באלה שמקדישים לה את מיטב שנות נעוריהם. תלמידי הישיבות, רובם של אלה היו בני עניים "שמהם תצא תורה" וסבלו עוני, ויחד עם זה דיכוי והשפלה. בעיית התזונה "נפתרה" ע"י הקצבת "ימים" לארוחה אצל תושבי המקום, אבל בעיית הדיור הייתה עוד קשה יותר. והנה נמצא "פתרון" מיוחד לה, במיוחד בערים גדולות. כיוון שהחנויות היו בחזקת סכנה מפני גנבים, נתנו מקום לתלמידי הישיבות ללון בתוך החנויות האלה ונמצאו שניהם נהנים, בעל החנות משמירה בחינם, והתלמיד ממקום לשינה בחינם. הרב מלובלין התבטא על זה בהיתול מר: "בואו ונחזיק טובה לרמאים ולגנבים שלולא הם (ז"א צורך השמירה מפניהם) לא היה לתלמידי הישיבות מקום ללון…" הרב מלובלין ראה במצב זה תופעה שלילית מאוד, מכמה בחינות. זכורני איך הסביר לי פעם את תוצאותיה והשפעותיה של תופעה זו על מעמד הרבנות והרבנים, וע"י זה על מצב היהדות בכללה. ההשפלה שהיא מנת חלקו של לומד תורה בנעוריו משאירה פצע בנשמתו של זה לכל ימי חייו. היא מטביעה רגש של נחיתות על אופיו ושל מרירות בתוך נפשו. מכאן במידה מרובה מקור חוסר רגש של ערך עצמי מצד אחד – ונטייה להתקוטטויות קנטרניות וסכסכניות מאידך, הוא ראה, אפוא, בחינוך מתאים של רבנים ומדריכים לעתיד – בעיית היסוד של החיים הדתיים בפולין. יש להנהיג שינוי יסודי וקיצוני בשטח זה, יש לחנך את התלמידים באופן מתאים, בהתחשב בכוחות נפשיים, בגורמים משפיעים שונים – שהיו נהירים לו, טען. ר' מאיר שפירא בעצמו לא ידע מימיו עוני ומחסור. אביו ר' יעקוב שמשון, סוחר אמיד בשוף הסמוכה לצ'ירנוביץ, בוקובינה, לא חסך שום דבר מבנו העילוי שצרכיו בנעוריו גם לא היו מרובים, כיוון שכל עתותיו ומאווייו היו מוקדשים ללמוד התורה בלבד. וכאשר התחתן עם בתו של ר' יעקב ברייטמאן, טרנופול במזרח גליציה, סוחר עשיר ובעל אחוזות, ועבר לגור בטרנופול ולהיות סמוך על שולחן חותנו, נפל לעושר יוצא מגדר הרגיל בסביבתו, גם קבל נדוניה גדולה ונעשה בעצמו לעשיר. נוסף לזה היה בו רגש הכבוד מפותח, למרות שרחוק היה מאוד מיהירות, והיה מעורב עם הבריות ומכבדן. בגליציה לא ראה את תלמידי הישיבות בעניים, מפני הטעם הפשוט שלא התקיימו ישיבות, ואם התקיימו כאלה על ידי הרביים, כל צורכיהם של התלמידים היו על "חצר" הרבי או על חסידיו. הוא נתקל בסבלם של בני הישיבות כאשר יצא למרחב ועבר מגלינה הקטנה לסאנוק הגדולה ממנה, ויחד עם זה נעשה לקברניט "אגודת ישראל" בפולין, לציר הפרלמנט ("סיים") הפולני, בשנות 1928-1922, לאחד מראשי המדברים ב"כנסיות גדולות" ובקונגרסים העולמיים של "אגודת ישראל". אז עמד לפני בעיות החינוך בממדים ארציים, ומרצו ומעופו הניעו אותו לחפש פתרונן. השאלה היסודית בעיניו הייתה מצבם של לומדי תורה. ומכיוון שהיה מטבעו משמיע, ומרצו ותכונותיו חפשו מקום להבעה, עלה במחשבתו לייסד ישיבה גדולה שתפתור את בעיית מצבם של התלמידים, שתעצב דמותם של מנהיגים דתיים בעתיד, ותיתן לו אפשרות להאציל מרוחו ומהשפעתו על חוג רחב ביותר של מנהיגים ועל ידי כך על היהדות הדתית בכללה. בכל מקומות כהונתו של רבי מאיר שפירא בתור רב, בגלינה הסמוכה ללבוב, בסאנוק, בפיוטרקוב פולין בשנות תרפ"ד-תר"צ, היה "תופס ישיבה" בביטוי המקובל, הרצה שיעורים לפני חבורת בחורים, רובם בניהם של תושבי המקום, ומיעוטם מערים אחרות. לא היו אלה ישיבות במובן המקובל בליטא, אלא חוג של תלמידים ששמעו שיעורים מפיו של הרב במשך שעתיים ביום, ורוב היום למדו בעצמם. גם לא היו מרוכזים במקום אחד, אלא כל אחד מהם היה גר בביתו, ואם המדובר באחדים מערים אחרות, התגוררו עם קרובים ומכרים. ישיבות אלו בסאנוק או בפיוטרקוב לא היו שונות ביסודן מאלה שהתקיימו בכמה ערים אחרות – אף שאופיו של הרב היה שונה, והשפעתו הייתה מאליה גורם מיוחד שהתבלט בתלמידיו. מישיבות-לא-ישיבות אלה, יצאו תלמידים, רבנים בעתיד, מורי עדות בישראל, שהצטיינו מכמה בחינות וכיהנו בקהילות חשובות – וחותמו של רבם, סגנונו, מעופו, היה ניכר בהם. הם היו תלמידיו הותיקים, קשורים אליו בכל נימי נפשם גם כאשר נעשו לרבנים בקהילות שונות. אלה היו רק גרעינים שמהם הייתה צריכה לצמוח היצירה הגדולה והמפוארה "ישיבת חכמי לובלין". את רעיון הישיבה הטיל וטיפח בזירת אגודת ישראל. מעניין יחסו של הרב שפירא ל"אגודת ישראל", ולהפך, בנידון הישיבה הגדולה, המרכזית, תכניתה ובצועה. רעיון כזה לא היה יכול להיוולד אלא ב"אגודת ישראל" ורק במסגרתה היה אפשר לבצעה. אבל דווקא על ידי הישיבה התרחק במידה רבה מהנהגת ה"אגודה", שבה תפס מקודם מקום בראש בתור יו"ר הועד הפועל. יסוד ישיבה בממדים כאלה והנהלתה דרשו את האדם כולו ולא הניחו בו מקום – מרץ ופנאי – לעניינים אחרים. אמנם רכז הרב שפירא את כוחותיו הנפשיים והגופניים במשימה עיקרית זו, שהעמיד לעצמו, והתרחק מפעולות ה"אגודה". מאידך בלי מוסדותיה הראשיים של האגודה, בלי ועידותיה הארציות והעולמיות, בלי ארגוניה, עסקניה ועיתוניה הייתה חסרה המסגרת והזירה לפעולתו בעד "ישיבת חכמי לובלין". מנגנון ה"אגודה" עמד כולו לרשותו – והוא חשב – והביע את אי-רצונו מזה, שמה שנעשה הוא בלתי מספיק, כי ידע לדרוש הרבה מעצמו וגם מאחרים.
בפעם הראשונה הובע על ידו רעיון הישיבה ביום ה' אלול תרפ"ג ב"כנסיה הגדולה" הראשונה, הקונגרס העולמי של אגודת ישראל. הרב שפירא הופיע אז בשתי תכניות, שתיהן בעלי היקף דומה, ה"דף היומי" ו"ישיבת חכמי לובלין". העובדה שהציע את שתי תכניותיו בבת אחת, ושהציען לפני קונגרס עולמי, מוכיחה כבר לכשעצמה שלא הייתה במחשבתו "עוד" ישיבה, אלא מוסד מיוחד, שלא היה כמוהו בדורו ובארצו. הוא קשר הצעתו לפרספקטיבה היסטורית, לתקופת הפריחה של למוד התורה בפולין, ולעיר בה בחר למקום ישיבה, לובלין עם המהרש"ל, המהר"ם מלובלין, ועוד. לא לחנם קרא לה בשם "ישיבת חכמי לובלין", ובנאומו לפני הכנסייה דבר בהתלהבות על התחייה של תקופה היסטורית של גדולי התורה בפולין – תפקידה של יח"ל. אישיותו הדגולה, השפעתו הרבה וכשרונו כנואם עמדו לו להתגבר על התנגדותם של אי אלו ראשי ישיבות מליטא, שראשית כל לא ידעו "על מה הרעש" – הרי ישיבות כאלו, שהרב שפירא, רב גליצאי מסאנוק, חושב לייסד, מתקיימות מכבר במיר, בסלובודקה, בראדין וטלז. שנית, לא היו מתנגדים לעוד ישיבה בפולין, אדרבא, הרי קראו תמיד לייסוד ישיבות, אלא חששו מן החידוש שבגישתו של המציע, ואולי מתנופתו שעלולה אולי לדחוק את רגליהם של ישיבות בעלי ותק ומסורת. הרב שפירא דאג מקודם לקבל בעד הצעתו הסכמתם של גדולי האדמורי"ם, שהשתתפו בכנסיה הגדולה, כמו הרבי ר' אברהם מרדכי אלטר מגור, הרב ר' ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, שהרב מסאנוק נמנה בין חסידיו, ועוד. נשען על אלה ועל רובם המכריע של הצירים שהוקסמו מדבריו ומאישיותו, הצליח להתגבר על הפקפוקים וההיסוסים וגם על ההתנגדות של אי אלו מרבני ליטא, וביום י' אלול, תרפ"ג 1923 נתקבלה ע"י ה"כנסיה הגדולה" של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה, החלטה לייסד ישיבה גדולה, עולמית, בלובלין בשם "ישיבת חכמי לובלין", שתשמש מוסד תורני מרכזי לחנך רבנים, מדריכים ומורי העם גדולים בתורה. אולם מן החלטות לביצוען מהלך רב, כידוע. אמנם ה"כנסיה הגדולה" לא החליטה שעל הרב שפירא לייסד יח"ל, אלא שעל היהדות הדתית העולמית, או לפחות על "אגודת ישראל" לעשות זאת. אבל, כמרבית ההחלטות, הייתה עלולה גם זו להישאר על הנייר אלמלא נמצא האיש שייקח על עצמו את המשימה של בצועה, ושיהיו בידו הנתונים הדרושים לכך. איש זה היה המציע, הרב שפירא. כמה שלבים היה נחוץ לו לטפס בכדי להגיע למטרה זו, וכל צעד בדרך להגשמה היה מקושר עם קשיים ומכשולים. סבלנות לאין, שיעור ומאמצים רבים היו דרושים בכדי להתגבר עליהם. שניהם היו מנת חלקו של היוזם, הוא ידע לסבול ומלא היה מרץ. תודות לנדבנותו של מר שמואל אייכנבאום, בעל אחוזות סמוכות ללובלין, הושג מגרש רחב ידיים בשכונה יהודית יפה בלובלין, ברחוב לוברטוסקה, שזה נדב בעד בנין הישיבה. במשך החורף של שנת תרפ"ד התקיימו הכנות להנחת אבן הפינה לישיבה. בט"ז בטבת תרפ"ז כונסה התייעצות ארצית של טובי העסקנים החרדים בפולין בנידון זה, והמייסד הצליח לגייס לתפקידו עזרתם של הרבה נדבנים ועסקנים, רבנים ומנהיגים חרדים. הנחת אבן הפינה לישיבה בל"ג בעומר, תרפ"ד, התקיימה ברוב פאר, בהשתתפותם של אלפי יהודים מכל פולין. ביניהם אדמורי"ם מפורסמים כמו ר' ישראל פרידמאן מצ'ורטקוב, ר' שלמה אייגער מלובלין, ר' משה פרידמאן מבויאן-קרקה, ר' אהרן לוין מריישא יו"ר אגודת הרבנים בפולין, ועוד רבנים מפורסמים מכל רחבי פולין. חגיגה זו הייתה הפגנה נהדרה של היהדות החרדית בפולין והסעירה את הצבור כולו, שראה בה סימן לקיומו של כוח תורני גדול בתוכו. כוחו הארגוני של הרב שפירא, כישרונו בתור נואם להלהיב המונים, הפרסטיז'ה שלו בתור ציר הפרלמנט הפולני, גדול בתורה ומנהיג "אגודת ישראל", קסם אישיותו, השפעתו וקשריו הרבים בחוגים שונים, כל זה גויס על ידו לחגיגה זו. כאן יש להדגיש, שהכהונות בהן שמש הרב שפירא, רב דמתא בפיוטרקוב ואח"כ בלובלין, ציר הסיים, חבר במוסדות הראשיים של "אגודת ישראל", וכו', החשובות כשלעצמן, היו בעדו שניות בדרגה וטפלות לתפקידו העיקרי, תפקיד חייו – יסוד יח"ל. ולא עוד אלא שכל משרותיו אלו היו בעדו רק מכשירים להגשמתו של תפקיד עקרי זה. הוא היה ציר הסיים, אבל יותר במה שפעל בתור כזה (ואין לשכוח שהיו בתקופה זו – 1928-1922 – לא פחות מ-47 נציגים פרלמנטריים יהודיים, 35 צירי הסיים ו-12- מנטורים, מספר גדול ביותר בהיסטוריה, ולא היו חסרים אפוא נואמים, ופרלמנטרים), היה משמש בפרסטיז'ה שמשרה זו נתנה לתופסה כדי להשיג עזרה ליח"ל. למטרה זו גייס את כל כוחותיו הנפשיים הכבירים. ואמנם העבודה רק התחילה בעדו. בניין גדול כזה, ובתנאים הקשים בפולין, שום ישיבה לא ידעה, למעשה, שום מוסד יהודי לא ידע, כי היה זה הבניין הציבורי הגדול והמפואר ביותר מסוג זה בפולין. וכגדלה של התכנית כן גודלם של הקשיים והמכשולים. השלטונות הפולניים העירוניים והממשלתיים לא ראו בעין יפה מוסד יהודי כזה ושמו מכשולים שונים על דרכו של יוזמו, באמתלאות שונות סרבו לאשר את תכנית הבניין. ובקושי רב עלה בידי הרב שפירא להתגבר על מכשולים אלה, עד שקבל את הרישיון הדרוש. כאשר התחיל הבניין להבנות בהישענו על נדבותיהם של אוהדי רעיון הישיבה בפולין, נוכח לדעת כמה קשה לאסוף את הסכומים הגדולים הדרושים לבניין כזה. מצבם החומרי של יהודי פולין היה ירוד מאוד בתקופה זו. הרשות סחטה מסים רבים מסוחרים יהודיים, עד שכמה מהם כרעו ונפלו תחת עומס המסים שלא היה בשום יחס להכנסות. היו אלה ימים שסומלו ע"י "עגלת גראבסקי" הנודעת לשמצה, (וולאדיסלאב גראבסקי היה ראש הממשלה ומיניסטר האוצר בממשלת פולין ו"עגלתו" זוהי העגלה של משרד המסים שהובילה סחורות ורהיטים, ארונות וחפצים של יהודים שלא יכלו לעמוד בחובותיהם המופרזים במסים, שעברו את גבול יכולתם). לא הייתה, אפוא, אפשרות לאסוף את הכספים הדרושים בפולין עצמה, והרב מלובלין עשה מה שעשו ראשי ישיבות אחרים מליטא – לקח את מקל הנדודים ויצא לאירופה המערבית, לגרמניה, צרפת, בלגיה, הולנד ואנגליה. וכאשר גם זה לא הספיק, הפליג ב-י' באלול תרפ"ז 1927 לארה"ב. הוא הגיע לניו-יורק בי"ז אלול תרפ"ז, והתחיל באסיפת כספים לבנין הישיבה. הוא נתקבל בכבוד רב ע"י הצבור והעיתונות, סייר בערים שונות ברחבי אמריקה, ובמשך עשרת החדשים ששהה באמריקה הופיע לא פחות מאשר 242 פעמים בנאומים, דרשות, הרצאות ושיחות, הכול לפי תנאי המקום והזמן, הופעותיו הוכתרו בהצלחה רבה – מבחינה מוסרית. המונים יהודים מיוצאי אירופה מלאו את בתי הכנסת והאולמים בהם הופיע והוקסמו מאישיותו ומדבריו של רב זה, ציר הסיים, נואם נפלא, גדול בתורה. והוא סלל לו דרך ללבותיהם של אלה, יהודים חרדים, בני תורה, באי בית הכנסת; אבל אמצעיהם הכספיים של אלה היו מצומצמים ועם אילי הכסף לא מצא לשון משותפת. תוצאות המגבית היו אפוא מבחינה כספית קלושות, ובתחילה נמצא במצב קשה מאוד, כי רבצו עליו חובות גדולים. בפולין עיכב הבניין, ולפעמים עלו הוצאותיו על הכנסותיו באמריקה. גם לא היה לו בארה"ב מנגנון שישמש לו מסגרת ומבצע במפעלו. היקפה והשפעתה של "אגודת ישראל" שאליה השתייך (אף שמפעלו היה חורג מגדר מפלגתי), לא הספיקו להבטיח לו הצלחה בפעולתו. הנדבנים אשר שם ישיבה עורר בהם הד והניע אותם לתרומות ניכרות היו בעיקר אלה שטעמו טעמו של חינוך ישיבה; ברובם המכריע יוצאי ארצות אלה שחינוך זה היה מקובל ונערץ בהן, ז"א. ליטא וסביבותיה. יוצאי פולין וגליציה לא הצטיינו אז כעשירים מופלגים באמריקה, ואלה המעטים שהיו כאן, לא פעמו בהם זיכרונות הישיבה מימי נעוריהם, שיעוררו אותם לקורבנות או לתרומות ניכרות לטובת ישיבה. עניין זה היה כמעט זר להם בשנות נעוריהם בארץ מולדתם והיה לחידוש בעיניהם שלא עורר בהם שום הד נפשי. מלבד זה היו כאן לישיבות ליטא משרדים קבועים עם משולחים שבקרו באמריקה מפעם לפעם, ואלה הושרשו בהכרתו של הצבור. לא כן ישיבה מפולין שטרם נבנתה, והנה לעת עתה רעיון בלבד. נוסף על זה לא היו אז בין יוצאי פולין וגליציה עשירים מופלגים, כאלה שהיו בין יוצאי רוסיה וליטא, שגם עלו על הראשונים במספרם והשפעתם בכל השטחים. גם הרגשת הכבוד העצמי שהייתה לרב שפירא, שמימיו לא ידע מחסור מהו, ושמעולם לא היה זקוק לבשר ודם – וגם עתה היה מנבחרי העם, ציר לפרלמנט ומנהיג מפלגה גדולה – כל התכונות והנסיבות האלה לא היו בהן בכדי לסגל את הרב שפירא לאמצעים ולדרכים הדרושים לרכך לבותיהם של העשירים. מטבעו לא היה מסוגל להכנעה ולהשפלה, הקשורות בפעולה של אוסף כספים, שלמענו בא לאמריקה. כל הגורמים האלה לא היה בהם כדי להקל עליו בתפקידו ולסייע לו בהגשמתו. אולם עמדו לו כאן תכונותיו האחרות – סבלנותו ומרצו, ואלו הצילוהו מכישלון גמור. אחרי מאמצים רבים הצליח בסופו של דבר לאסוף באמריקה סכום של 53,000 דולרים שהספיק להבטיח חלק גדול מתקציבו בבניין הישיבה – אם מותר להשתמש במושג זה, כי אליבא דאמת לא היה לו מעולם תקציב ממשי קבוע, והיה חי "מן היד אל הפה". מסעו באמריקה, שהקדיש לו עשרה חדשים, שהחליש את כוחותיו הגופניים, ומאמציו שהשקיע בו לא עמדו בשום יחס לתוצאותיהם. רק חלק מהוצאות הבניין כוסה מכספי אמריקה והחובות העיקו עליו עוד טרם נפתחה הישיבה. אולם הרב שפירא לא נרתע מזה. הוא קבל – ג"כ לא בלי השתדלויות יתרות – הלוואות שונות בפולין והביא את בניין הישיבה לידי גמר במידה כזו שאפשר היה לפותחה ולהתחיל בלמודים (אף שהיה חסר עוד ציוד פנימי, רהיטים וגם קישוט חיצוני).
היה זה בניין נהדר באמת, הכיל שש קומות, בהן 110 אולמים וחדרים, ביניהם בית כנסת גדול, אולמים לשיעורים, חדרים בשביל התלמידים, מטבח ספריה וכד'. הכול ברחבות נדירה בפולין. פתיחת הישיבה התקיימה בחגיגיות רבה בכ"ח סיוון תר"ץ, 1930, בהשתתפות רביים ורבנים מפורסמים וקהל גדול של יהודים דתיים מערים רבות, וכמובן מלובלין עצמה. אחרי שבע שנים של עמל ויגיעות לאין שיעור הגיע סוף סוף אל המטרה. הוא קווה שעם פתיחת הישיבה יקל מעליו עולה. "היום הוא היום הראשון המאושר לי מזמן רב", אמר אז: "כל שבע השנים בהן בניתי את הישיבה נשאתי עלי משא כבד. עתה הוקל לי, כיוון שהבניין עומד על תלו, הישיבה, ודאגת קיומה היא נחלת הכלל ומהיום והלאה המשימה היא על שכמו של הצבור כולו…" בנאומו בחגיגת הפתיחה הביע הרב שפירא את רחשי. לבו וגלה מעט מן המאבק שהיה מוכרח לנהל למען הגשמת תכניתו: "… לא גל אחד עבר על מפעלנו בעודנו באבו, ולא מעט קמו עליו להטרידו מן העולם…" הרמז מכוון להתנגדויות מצדדים מתחרים מסוימים ולאבני נגף שהושמו על דרכו – נוסף על הקשיים האובייקטיביים שהצטברו בלאו-הכי. חגיגת הפתיחה לא נפלה מחגיגת הנחת אבן הפינה. שוב השתתפו בה גדולי הרביים והמוני העם מכל רחבי פולין, ביניהם האדמורי"ם רבי אברהם מרדכי אלטר מגור, רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, רבי שלמה אייגר מלובלין, הרביים מאמשינוב, ראדזין ועוד. ורבנים מפורסמים, ביניהם הרב ר' אהרן לווין מריישא, ציר הסיים ויו"ר אגודת הרבנים, באו גם צירים מקהילות רבות במדינה, ונציגי ועדות מקומיות למען יח"ל. לחגיגה זו היה הד רב בעיתונות ובדעת הקהל. לובלין נעשתה לנקודה מרכזית של פעולת הרבצת תורה, וזוהר ימים עברו – מעת הייתה מקום גדולי התורה וכינוסי "ועד ארבע ארצות" – התחיל להקרין מחדש על קהילה עתיקה זו. מנהיגיה, מועצת הקהילה, עשו את הדבר, שהיה כה מובן וכה טבעי, עד שכמעט מן הנמנע היה שלא לעשותו – בחרו ברב שפירא, שהיה אז רב בפיוטרקוב, לרב דמתא לובלין, כיורש כיסאו המיותם של רבי אליהו קלצקין, ששבק חיים לפני שנים בירושלים. בכ"ט סיוון תר"ץ 1930, למחרת פתיחת הישיבה, נבחר הרב שפירא ע"י כל חברי מועצות הקהילה (ביניהם נציגי מפלגות מתנגדות למפלגה, אליה השתייך הרב שפירא; "אגודת ישראל"). הוא היה המועמד היחידי, כיוון שלא היו סיכויים למועמד אחר בעיר, בה פעל כבר להרבצת התורה הרב מפיוטרקוב. הוא בחר בלובלין למפעלו הכביר ולובלין בחרה בו לרבה. הדבר הקל מאוד את טיפולו בישיבה, מאחר שלא היה נאלץ לבלות זמנו בנסיעות בין פיוטרקוב ללובלין, הוא עבר תכף למקום כהונתו החדש ושם מגורו בבניין הישיבה. אולם עם פתיחת הישיבה דאגות קיומה רק התחילו. כי נוסף על החובות שהעיקו מהוצאות הבניין גדל מיום ליום העומס של הוצאות שוטפות להחזקת הישיבה – בה קבלו התלמידים מזונותיהם ומגורם. הוא התחיל בהשתדלויות להשיג הלוואה בבנק ממשלתי. "באנק גוספודרסטבה קראיובגה" בורשה, ובעזרתו של ציר הסיים הרב א. לוין מריישא השיג סכום של 50 אלף זלוטי, מה שהקל עליו לזמן מסוים. אבל גם הלוואה זו לא פתרה בעיית החזקת הישיבה. המאבק על קיומה נמשך, והעומס היה כמעט כולו על שכמו של הרב שפירא, שהיה בעת ובעונה אחת ראש הישיבה, מרצה שיעורים, מורה ומדריך שהתעניין בחיבה יתירה בכל אחד מתלמידיו והיה דואג למצבו הרוחני והגשמי כאחד. בסדר הלמודים לא עמד הרב שפירא ליצור ביח"ל שיטה חדשה. הוא ידע ששיטה אין יוצרים בבת אחת ע"פ תכנית מסודרת ומחושבת מראשי היא תוצאה של תהליך ארוך, של מסורת רבת החוליות המתפתחת במשך דורות; היא פרי עמל ויגיעה של גדולים בתורה ובחכמת הנפש, הסברה וחינוך; היא צומחת על קרקע מיוחד ובאווירה מיוחדת, שמקורם בימים קדומים ובתקופות קדומות של הארה על כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. מה שהתאמץ ליצור בישיבת חכמי לובלין היא מזיגה של שיטות קיימות מכבר, משוכללות ומבוססות בשלושת מרכזי התורה ביהדות אירופה המזרחית: ליטא, פולין וגליציה, דהיינו – העמקות של ליטא, החריפות של פולין והבקיאות של גליציה. כל שלושת הישובים היהודיים האלה – שבין שתי המלחמות העולמיות 1939-1919, היו במדינה אחת, בפולין – הצטיינו בלימוד, כל אחת בסגולה משלה. בישיבות ליטא התעמקו בלמוד "על אתר", בעיון ובניתוח שכלי על פי חוקי ה"גאון". טרם רצו להבין דבר מתוך דבר, התאמצו להבין את הדבר עצמו. ויותר ממה שרצו לחדש עמלו לרכוש את הקיים, לרדת לסוף דעתם של חכמי התלמוד, "לתפוס" את מחשבתם ולכוון את כוונתם. כדברי רבי אלחנן ווסרמן, הר"מ דבאראנווויץ: "ואין אנו יכולים "לעשות" תורה, די לנו אם נבין את התורה…" בישיבות, בתי חסידים ובתי מדרש, בכל המקומות שלמדו תורה בפולין, לא הסתפקו בהבנה פשוטה אף של דברים פשוטים. הם בחרו בחריפות ובשנינות, למצוא ולהמציא חלוקים דקים מן הדקים, להפריד ולחלק, לצרף ולחבר בפלפול, להקים בנינים ומגדלים. בגליציה שקדו לזכור הרבה, ללמוד מסכתות רבות, ויהיה זה ללא עיון וללא חריפות ובלבד לצבור ידיעות רחבות, כמאמר חז"ל: "מעיקרא לגמור והדר לסבור". מובן שאי אפשר להגדיר ולהגביל בדיוק את השיטות האלה למקומות הנ"ל, ז"א בוודאי היו גם בליטא חריפים ובקיאים, והיו בפולין מעמיקים ובקיאים, והיו בגליציה מעמיקים וחריפים, אבל המדובר כאן על המגמה הכללית האופיינית לכל הישוב בלמדו בתורה. הרב שפירא בא ממקום שלא הצטיין דווקא כמקום תורה. הוא נולד בבוקובינה, בעיר שוץ, ולא היה מקושר לשום שיטה, ולא נוצרו בו נאמנות וחובה אף כלפי אחת מהן. והוא עצמו בגודל שקידתו ובסגולותיו הטבעיות – תפיסה מהירה, הבנה חודרת, שכל ישר ובהירות הגיון – השתמש בלימודיו בכל השיטות, ויתכן ללא הכרה ברורה מהיכן מוצאן (הוא הכירן רק מספריהם של גדולי ארצות אלה), אלא באופן טבעי, אינטואיטיבי ומובן מאליו. והנה כאשר ניגש להקים ישיבה חדשה, החליט להנהיג בה את כל השיטות שהזכרנו לעיל, יותר נכון: מזוג של שלושתן, של עמקות, בקיאות וחריפות, כי בוודאי מי שיש בו שלשתן עולה על מי שרכש רק אחת מהן. נהירות היו לפניו השיטות ששלטו בגליציה ופולין, מקומות מגוריו בזה אחר זה, והוא בעצמו הרי היה התגלמות של אלה – בקיאות וחריפות – והנה יצא לארץ הישיבות, לליטא שבפולין (בליטא העצמאית הקובנאית, לא היה אפשר לו לבקר משום שלא נתקיימו יחסי שלום בין פולין וליטא) בכדי לחקור על אתר את שיטת לימודיהן. הוא בקר במיר, בראדין ועוד, הכיר את הישיבות, מנהגיהן ושיטתן, והתרשם מאוד ממה שראה, חקר ולמד. הוא שבח את שיטת הלמוד ואת השיטתיות בלמוד, את ההיגיון, השכל הישר, ההבנה, ואת העמקות והיסודיות בבירור ההלכה, וגם את הרוח הכללית ששררה שם. זכורני שאמר לי אז: "תלמיד הישיבה בליטא או אפילו ראש הישיבה עצמו אין תוכו כברו – משום ש"תוכו" עולה על "ברו"…" (כידוע לא לבשו תלמידי הישיבות בליטא מלבושים מיוחדים, וגם ראשי הישיבות לא התלבשו באצטלא דרבנן כדרך הרבנים או החסידים סתם בגליציה ופולין). כלומר: מה שטמון בפנימיותם הוא רב ערך הרבה יותר ממה שנראה לעין. כי כוחותיהם טמונים בהם, ומבטו של הרב שפירא חדר לתוך השכבות הסמויות מן העין, ומאז דבר בהכרה ובהתפעלות על הישיבות הליטאיות. הוא חשב לרכוש לישיבתו אחד מרמ"י ליטא. הוא דבר על זה, אבל לא אסתייעא מילתא מאחר שרק זמן קצר היה מנהל את הישיבה, כי נקטף באבו. גם נתקל בקשיים בכלל במינוי ראשי ישיבה, ועל זה להלן. לעת עתה היה שוקד על תפקידו העיקרי שהעמיד לעצמו ביסוד יח"ל – לחנך, לא להנחיל בקיאות והבנה בלבד אלא לעצב אופי של מנהיגים אמיצי לב, של מדריכים ללא חת. עיקר מטרתו הייתה לזקוף את קומתו הכפופה של תלמיד הישיבה, לשרש ממנו את רגש הנחיתות, שתנאי קיומו הקשים הטביעו בו, להצילו מלהיות אסקופא נדרסת לכל בור, גס ותקיף.
ומכיוון שהיה חסיד בהשקפתו, הרגשתו והתנהגותו, הכניס ממילא גורמים חסידיים לחינוך תלמידיו, אבל לא הפיץ שיטה חסידית מסוימת. הקרובה ביותר ללבו הייתה שיטת רוז'ין כי היה מחסידיו של הרבי מצ'ורטקוב, אלא מיזוג של נוסחאות מ"חצרות" של אדמורי"ם שונים. מכיוון שהיו בין תלמידיו ותומכיו חסידים של רביים שונים, וגם רביים עצמם שונים, היה זהיר שלא להעדיף שיטה על שיטה, חצר על חצר. אבל החסידות עצמה הייתה בעדו גורם חינוכי רב ערך. מה שהיוותה בחטיבות ליטא תנועת המוסר מיסודה של רבי ישראל סאלאנטר, הייתה צריכה להיות ביח"ל החסידות, עליה היה למלא אחרי למוד ההלכה – בעבודה שבלב, בהזדקקות המידות, בהתרוממות הנפש, בתפילה בהתלהבות, בחגיגת שבתות ומועדים בשמחה.
על יסודות אלה הקים בנינים נוספים בחינוך תלמידי יח"ל: עסקנות בריאה ופורייה, התעניינות בבעיות חשובות בעולם היהודי, ובעולם בכלל, אחריות לכלל, ערנות לכל המתרחש, התפתחות כל הכישרונות שבכל אחד ואחד – להכשירו להשפיע כנואם וכדרשן, כעסקן, וכסופר וכ"מומחה ליחסי צבור", כמו שאנו מכנים זאת היום. מובן שכל זה כיוון באפיק אחד – להרביץ תורה ואמונה. הוא החשיב מאוד בתלמידיו גם כישרונות "צדדיים", לאו דווקא בשטח הלמודים, ועמל לעודד את התפתחותם והפעלתם. בכדי לבצע תפקידים חינוכיים רב-צדדיים כאלה היה הרב שפירא זקוק לראשי ישיבה מתאימים, מחוננים בכישרונות ובהבנה. הוא אמנם שקד בעצמו על חינוך תלמידיו, הגיד שיעורים לפניהם באופן קבוע, התפלל עימהם, אכל אתם, חי אתם ולמרות דאגותיו וטרדותיו הרבות התעניין בכל אחד מהם. אבל היה צריך לעוזרים בהנהלת הישיבה, אולם נתקל בקושי רב להשיגם. הראשון, שנתמנה על ידו לראש הישיבה בצדו של הרב שפירא, היה הרב שמעון ענגעל, שהיה ידוע בשם רבי שמע'לה זלכובר. הוא היה איש פלא, גדול בתורה בנגלה ובנסתר. היה בקי וחריף, עסק בקבלה שידו הייתה רבה בה, והשפיע בכוון זה על התלמידים. מעולם לא כהן בתור רב או במשרה דומה. היה חרשתן, בעל בית חרושת קטן לחומץ בעיירה זילכוב, בפלך לובלין. מיד לבואו ליח"ל הפתיע בשוני שבו, בדרך מיוחדת שלו. הוא עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה וגם באריכות. היה מלמד יותר בהתרגשות מאשר בהתעמקות. כמה מהתלמידים נמשכו אחריו ונפלו תחת השפעתו. הרב שפירא לא ראה בעין יפה את המפנה החדש ואת הדרך החדשה, שלא התכוון לה, אבל התייחס בכבוד רב לר' שמע'לה והראה סבלנות לדרכו בלמוד, שהייתה שונה מדרכו הוא. ברם הדבר לא הקל עליו את משאו בחינוך התלמידים. נוסף על עול החובות והדאגות להחזקת הישיבה, שהועמס עליו, והוא נשאו בשמחה ובטוב לב. רוחו לא נפלה, מרצו לא נחלש. אדרבא, הוא תכנן תכניות חדשות רבות מעוף, הוא התכונן לבקר בארץ ישראל במטרה כפולה: לבקר בארץ הקדושה, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, וגם לחקור את האפשרות לייסד שם ישיבה גדולה ומרכזית. לפני אחד ממקורביו התבטא: "אין שלימות ואין בטיחות במה שאנו בונים בגולה, לא התחלתי לבנות בארץ, לא הערכתי את הרצון של עם ישראל, יהודים היו נותנים לישיבה בארץ ישראל. עכשיו רכשתי לי ניסיון ואני מקווה להקים בירושלים ישיבה אשר בנייניה יביישו את בניני האוניברסיטה."
כשם שבחייו היה אגדה, כך במותו. פטירתו הפתאומית הייתה מוקפת נסיבות, שהוכיחו את גדלותה הוא צווה לתלמידיו שיקיפו את מיטתו, עליה היה שוכב גוסס, בשירה ורקוד, ושישתו "לחיים", להוציא את נשמתו מתוך שמחה. רבות ספרו על אותו ליל ה' בו נפטר מעולמו תוך התרוממות הנפש. פטירתו עוררה אבל רב ביהדות החרדית בפולין, ובכל העולם. להלווייתו הגיעו אלפים מערים שונות. הספידוהו גדולי הרבנים, כמו הרב מנחם זמבה מורשה, הרב אהרן לוין מריישא, הרב מנחם אלטר מפביאניץ, הרב יצחק מאיר קנאל מורשה, הרב משה חיים לאוי מפיוטרקוב, הרב אהרן לבוואל, חתן אחיו בשם תלמידיו. לפני ההלוויה התקיימה ישיבה של הרבנים והעסקנים שהגיעו ללובלין, והוחלט להמשיך במאמצים ועוד להגבירם לקיים את מפעל חייו של הנפטר הגדול. יצא כרוז לעזור להחזקת הישיבה, שמצא הד רב. והרב שפירא עצמו, שפעל כה הרבה לקיום הישיבה בחייו, עזר לה גם בסכום ניכר, ע"י Life Insurance Policy במותו, כי היה לו ביטוח חיים והסכום הזה שולם לקופת הישיבה אחרי פטירתו, כפי תנאי הביטוח.
אחרי פטירתו של הרב שפירא עמדה על הפרק בעיית ראש הישיבה. הייתה זו בעיה קשה. לא קל היה, כמובן, למצוא אישיות כמייסדה של הישיבה, ואף לא בדומה לו. כי הרי היה יוצא מן הכלל בכמה תכונות נפשיות שמזוגן עשה אותו לדמות מפוארת שהתבלטה בתוך רבנים וגדולים בתורה. משך 8 חדשים כיהן בתור ראש הישיבה באופן עצמאי הרב שמעון זילכובר הנזכר. אולם בעוד שבחייו של הרב שפירא היה הוא מן ההכרח כפוף לסמכותו, אחרי פטירתו היה ר' שמעון המנהיג הרוחני היחידי, והוא ניהל ברוחו הוא, בהתעמקות בקבלה. אווירה של מסתורין שאפפה אותו לקחה את לבם של כמה מהתלמידים. זה השפיע על סדר הלמודים – בשלילה, מבחינת הנהלת בקיאות והתעמקות בלמוד, בבירור ההלכה בבהירות ובהגיון. מנהלי הישיבה ראו בשיטתו של ר' שמעון סטייה קיצונית מדרכו של הרב שפירא, והם רצו לשמור עליה ולהמשיכה. בינתיים תוכננה ההנהלה החדשה של הישיבה. לנשיא רוחני נתמנה רבי משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן שגר בקרקה, והוא בקר לעתים תכופות בישיבה לבחינות ולהתייעצות בהנהלה. בהנהלה רוחנית היו חברים גם הרב מנחם זמבה מוורשה וייבדל לחיים הרב דוד וויידנפלד מצ'ובין, כיום בירושלים. לנשיא ההנהלה נבחר הרב שלמה אייגער, האדמו"ר מלובלין, ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, סוחר עשיר מראדום. מנהל הלשכה היה ר' שלמה הלברשטאט, יו"ר מועצת הקהילה בלובלין. מוסדות אלה היו זקוקים גם לאיש מפתח בהנהלת הישיבה, ז"א לראש ישיבה קבוע שיגור בישיבה ויגיד שיעורים קבועים, כי ר' שמעון זילכובר הנזכר היה מוכרח לעזוב את משרתו עקב חלוקי הדעות בינו לבין ההנהלה. במקומו בא הרב ז. הורביץ מפרובוז'נה, גדול בתורה, אבל ללא כישרון הסברה ומחוסר רוחב אופקיו והשגותיו של קודמו. אחר זמן קצר עזב הרב הורביץ את משרתו ובמקומו נתמנה לראש ישיבה הרב שמואל צבי פרומר, מלפנים רב בעיירה קוזיגלוב. הוא היה תלמידו המובהק של רבי אברהם בורנשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכצ'וב, גדול בתורה ויראה, עובד ה' בהתלהבות, ובעל מידות תרומיות. הוא הצליח בשיעוריו, בגודל בקיאותו וישרות שכלו, וגם בשיטת הלמודים שקיבל מרבו בעל ה"אבני נזר", בבקיאות וחריפות. אחרי כן נתמנה עוד כראש ישיבה יחד עם הרב מקוזגלוב הרב אריה לייב לאנדוי מקולוביאל. גם הוא היה גדול בתורה ויראה, והצטיין גם ברוחב בינתו ובידיעותיו בכל מדעי היהדות, בהיסטוריה ובחקר הלכה ואגדה; וגם בעומק השכל, בבהירות ההיגיון ובתפיסה מהירה. גם הוא היה גדול במידות. הנהלת הישיבה הכילה אישים נכבדים ביותר ביהדות פולין. בראשה עמד הרב משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן, בתור נשיא רוחני, והיה עורך בחינות בישיבה בהשתתפותם של הרב מנחם זמבה והרב דוב וויידנפלד. בתור ראשי ישיבה קבועים, מגידי שיעורים ומשגיחים רוחניים, כיהנו הרב שמואל צבי פרומר והרב אריה לייב לאנדו, בצירוף הרב מינצברג מאוסטרוב, המשגיח. את העניינים הכספיים, המשקיים והאדמיניסטרטיביים ניהלה הנהלה שבראשה עמד כיו"ר הרב שלמה אייגר האדמו"ר מלובלין, וכאשר זה עזב את משרתו בגלל חלוקי דעות עם יתר חברי ההנהלות נבחר ליו"ר ההנהלה ר' אליהו מזור, נשיא הקהילה בוורשה, ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, שהיה למעשה הרוח החיה של החזקת הישיבה. הרב אהרן לביוואול היה גם חבר ההנהלה בתור מקשר בין התלמידים להנהלה. גם אחרי פטירתו של הרב שפירא התנהלה הישיבה כסדרה ועדיין הייתה רוחו מרחפת עליה, כי הטביע מאופיו על התלמידים. אמת שהוא היה המרכז של הישיבה. אבל לא במידה כזו ובאופן כזה של הרביים ש"תפסו" ישיבות, כי הרב שפירא עשה את עצמו טפל לישיבתו, ולכן הייתה יכולה להתקיים מרוחו ומהשפעתו גם בלעדיו, אחר פטירתו. כוח התנופה שבו, המעוף, האופקים הרחבים, השימוש באמצעי פרסום חדישים בעיתונות, במנגנון ארגוני, וקסם אישיותו, בעיקר כישרונו וסגנונו כנואם ומארגן – בכל זה הטביע חותמו על תלמידיו, כמובן, בהתאם לכלי קיבולו של כל אחד (כמה מהתלמידים הושפעו כל כך מרבם, שאף כתב ידם היה דומה לכתב ידו) ונשאר להם לעולמים. וככה נשארו עקבות רוחו הכבירה לא רק אחרי פטירתו, אלא גם אחרי החורבן האיום, ששם קץ גם לישיבת חכמי לובלין (כיום הכניסה ממשלת פולין לבנין הישיבה בלובלין סניף מהאוניברסיטה הקתולית שם) וגם לחייהם של כל ראשי הישיבה וחברי ההנהלה, ותלמידיה, מלבד אותם יחידים שניצלו בנס ונמצאים בארה"ב או בישראל. גם באלה השרידים המעטים מתבלט חותם סגנונו של רבם הגדול – בהם ובפעולותיהם. ישיבת חכמי לובלין התקיימה רק תשע שנים, ורק שלש שנים בהנהלתו של מייסדה, ויש להתפלא איך במשך זמן קצר כזה הצליח הרב שפירא לעצב אופיים של תלמידיו, להאציל עליהם מרוחו, להטביע עליהם חותם אישיותו, שכל אחד מהם, השרידים המעטים שניצלו מן השואה, מצטיין בתכונות נפשיות מיוחדות, וסגולות תרומיות, שהוריש להם רבם הגדול, פאר היהדות הדתית הפולנית, בישיבה מרכזית "ישיבת חכמי לובלין" שלגדולות נועדה. ד"ר הלל זיידמן, "ישיבת חכמי לובלין", בתוך: שמואל ק. מירסקי (עורך), מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם. |
והבניין עומד. והלוחית מקובעת. והנאצים לא הצליחו, במשימה שנטלו לעצמם, למחות אותנו ואת זכרנו מעל פני האדמה. חלק נשאר. שארית הפליטה. לא מחו אותנו ולא את הזיכרון. אך מחיר ההישרדות, התשלום, היה גבוה. גבוה מאוד. יקר. זועק לשמים. רבים תהו – מדוע? וכלא הייתה תשובה הסיקו מסקנות אישיות.
נסענו למלון. בלובלין. ומשם הרבצנו ריצה מטורפת בפער השעה – חלון הזמן שעמד לרשותנו. אבל על כך – ברשימה הבאה. מי שמעוניין לקרוא על רשימות קודמות – עיין ערך רשימותי במדור פולין.
משה הרפז 