Monthly Archives: ינואר 2010

רשמי מסע בפולין [15] – ישיבת חכמי לובלין

 

עזבנו את מיידאנעק ושמנו פעמינו ללובלין. האוטובוס עצר בצד המדרכה. ירדתי ממנו. רק מעטים הצטרפו אלי. הגענו ל"ישיבת חכמי לובלין". יח"ל. אחלה שם. השם מעיד על התוכן. מי שקצב את השם – רעיונאי מוצלח (האם כתבתי נכון את התפקיד? – כי אין לי מושג מה שמתחולל בתוך משרדי הפרסום על שלל התפקידים בלשון ניכר…). איך שלא יהיה נמשיך. ברשימה זו יסופר סיפורה של יח"ל. ניגשתי למלאכת הצילום. צילמתי.

 

בקצה גרם המדרגות עמדו שני בני-אדם. פולני ויהודי. אני מקווה שלא צריך להסביר/לפרט כיצד יודעים. וזאת לפני שמישהו פותח את הפה… האברך טען שהמבנה בשיפוצים. הוא נציג של אגודה/עמותה כלשהי שמנהלת את העניינים והוא מפקח על שיפוצים מטעמה. "מה אפשר לראות?" שאלתי. האברך משך בכתפיו. "חדר משופץ כמו שהיה קודם." אז טרם ידעתי שבמבנה ישנם עשרות חדרים, אם לא למעלה מכך, ולא רק "חדר משופץ כמו שהיה פעם".

היהודי והפולני החליפו מילים. אני עוד הייתי בקצה המדרגות וטרם עליתי בהן. "עולה 6 זלוטי להיכנס. לאדם. כמה אתם?". "עשרים." עניתי. "אז 100 זלוטי בשביל הקבוצה." הידד. בלי להתווכח קיבלתי הנחה של 20 זלוטי. חזרתי לאוטובוס. מסרתי להנהלה את הנתונים. ההנהלה התייעצה. וגזר הדין שנמסר – אין תקציב. כמעט והתפתיתי להוציא את הסכום הנ"ל מכיסי. לבסוף נמלכתי בדעתי.

כך לא חדרנו אל המבנה. תסתפקו, כמוני, בצילומים ובמלל שנאסף לאחר מכן.

מוצאו של הרב מאיר שפירא, מיסדה של ישיבת חכמי לובלין, היה מבוקובינה וגאליציה, שלא היו מקומות של ישיבות. שטח פעולתו הייתה פולין שגם היא לא הצטיינה בישיבות. היו שם מקומות של תורה, של למוד בשקידה, בהתמסרות, ורבים גדלו שם בתורה, בהוראה ואף היו מפורסמים בכל העולם כלומדים, ומוכרים ל"משיבים" ופוסקים. אבל ישיבות, במובן זה שנוצר ושגשג והתפתח בליטא, לא התקיימו לא בגליציה ולא בפולין.

בתקופה שבין המלחמה העולמית הראשונה לבין השנייה התקיימו אמנם מוסדות בשם זה בפולין, ותודות למייסדיהם שעמדו בראשם יצא פרסומם בעולם התורני ונתברכו בהם גדולים בתורה. אבל אופיינית לישיבות פולניות אלה הייתה העובדה שהעיקר בהן הייתה האישיות שתודות לה התקיימו. ברובן הייתה אישיות זו רבי חסידי, כמו: הישיבה מסוכצ'וב שנוסדה בהשראתו של רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל "אבני נזר", או הישיבה בסוקולוב מיסודו ובראשותו של ר' יצחק זליג מורגנשטרן, האדמו"ר מסוקולוב. אלה רק שתי דוגמאות. בגליציה התקיימו ישיבות כאלה: בבובוב, בהנהגתו של האדמו"ר מבובוב רבי בן-ציון הלברשטאם, ובטרנופול, בהנהגתו של הרב מטרנופול רבי מנחם מוניש באב"ד בעל  "חבצלת השרון". גם הרב ר' שמואל צבי פרומר מקוזיגלוב ניהל ישיבה, והיו עוד רבנים "תופסי ישיבה" בקהילותיהם.

הצד השווה שבישיבות אלה, שהתקיימו אך ורק תודות לרב או לרבי המסוים,  שסביבו התרכזו. משרה זו, ראש-ישיבה, הייתה לו צדדית בהחלט, כי עיקר כהונתו היה בתור רבי של חסידים או רב דמתא, זה היה העיקר והישיבה הייתה "טפל" – אחת היא איך היה יחסו אל הישיבה; ולפעמים השקיע בה מיטב מרצו. הוא האיר על הישיבה מנפשו אבל גם האפיל עליה – באישיותו. הרבי או הרב לא היה בעצם "ראש ישיבה" כי לא עמד בראשה – הוא עמד במרכזה. התלמידים התרכזו סביבו יותר כחסידים מאשר כתלמידים, אף אם המדובר ברב ולא באדמו"ר. ולא היה זה ההבדל היחידי בין ישיבות ליטא לבין מה שכינו בשם ישיבות בפולין ובגליציה.  היו הבדלים אחרים יסודיים, בשיטת הלימוד, בסדר השיעורים, ובתוכנם, בכל הגישה להלכה, בהשקפה התורנית, בהתנהגותם של התלמידים ושל ראשי הישיבה וגם במבנן וסדרן החיצוני של הישיבות, לרבות הצד הכספי.

עיקר הלימוד בפולין וגליציה לא היה בישיבות אלא בבית המדרש, בבתי חסידים, שבפולין כינו אותם בשם "שטיבלעך" ובגליציה "עקלויזעך". הנוער שיצא מן ה"חדר" בילה שם ימיו ורוב הלילות בלימוד התורה, בעיקר ש"ס ופוסקים (ובעיון בספרי החסידות וסיפורי החסידים, אם המדובר ב"קלויזן" ו"שטיבלאך") כל אחד לפי כישרונותיו והתמדתו, כל אחד לפי הנסיבות והתנאים בו חי, בעיקר אם הייתה לו האפשרות להקדיש ללמודים מספר גדול או קטן של שנים. אבל הכול היו חייבים בלמוד ורובם מלאו את החובה הזו, אחד המרבה ואחד הממעיט. כי אחרת איך צמח ושגשג צבור כה גדול של יודעי תורה, "בני תורה" ולומדים מופלגים? כאן התקיים לימוד ביחידות, או ב"דבוק חברים" באופן עצמאי, או בהדרכת מורה מלמד ומשפיע. מכאן יצאו לומדים בני תורה וגם רבנים גדולים מפורסמים בעולם התורני כולו.

כשנתבונן לתולדותיהם של גדולי פולין וגליציה, לא נמצא אף אחד ביניהם שקבל את חינוכו התלמודי בישיבה – אף לא באלה שהתקיימו בארצות אלו. לא רבי יצחק מאיר אלטר מגור בעל "חדושי הרי"ם" ולא רבי אברהם בורנשטיין מסוכצ'וב בעל "אבני נזר"ו, ולא גדולי גליציה, כמו רבי יצחק שמלקס, רבה של לבוב, בעל "בית יצחק"  או רבי מאיר אריק, רבה של בוצ'ץ וטרנוב, חונכו בישיבות.

הרי בוצ'ץ המעטירה, עיר מלאה חכמים, וגדולי התורה בתוך אזרחיה הפשוטים, עיר שהעידו עליה שבלניה ושואבי מימיה היו בקיאים בתורה, יותר מרבנים בעיירות אחרות, ושזכתה לתואר כבוד "ירושלים דגליציה", בעיר כזו לא הייתה אף ישיבה אחת. כל בתי מדרשיה ובתיה סתם היו הומים מקול תורה שלא פסק יומם ולילה, אבל ישיבה לא התקיימה בבוצ'ץ (היא שבוש אצל ש"י עגנון). כל הקהילה כולה הייתה ישיבה אחת, והיו רבות דומות לה בממדים שונים.

הרבה סיבות גרמו לזה, ולא נעמוד עליהן כאן. נתעכב רק על אחת, שיש בה להאיר את הרקע עליו נבנתה ישיבת חכמי לובלין החסידים, שהיו רוב היהודים החרדים בפולין, שקדו מאוד על חנוך בניהם, ושמרו עליהם בשבע עיניים שלא יפלו תחת השפעה זרה. ו"זרה" משמע לא רק אפיקורסות אלא כל סטייה מהדרך המקובלת, מדרכם הם, לרבות דרכם בחסידות של אדמו"ר המסוים דווקא.

חסיד לא היה רואה בעין יפה כלל לו בנו עבר מחסותו של האדמו"ר שלו ל"חצרו" של אדמו"ר אחר. איך היה אפשר, אפוא, למסור בן לישיבה של אדמו"ר שאינו שלו? וכל הישיבות היו או תחת השפעתו הישירה של אדמו"ר מסוים, או מקושרת להשפעה זו באיזה אופן שהוא, דוגמת ה"מתיבתא" בוורשה, ברחוב שווינטו-ירסקה, שהייתה מקושרת לגור, וחתנו של הרבי ר' שלמה יוסקוביץ, היה מנהלה, או ישיבת סוכצ'וב,  שיבת בובוב וכדומה. ברובן המכריע, תורה וחסידות, וחסידות של אותו אדמו"ר דווקא, היו שלובות בישיבה. כאמור, הייתה זאת רק אחת הסיבות של הקושי ליצור בפולין ישיבה, דוגמת ישיבת ליטא. עובדה היא, שלמרות למוד התורה הנפוץ מאוד בארץ זו, ועל אף העובדה שגדלו בה המונים לומדים ויצאו ממנה גדולים בתורה, לא נוצרה בגליציה ובפולין ישיבה מסוג וואלוזין וסלובודקה, מיר וטלז', ועל אחת כמה וכמה לא תנועת ישיבות, דוגמת זו שבליטה. גם תנאי המקום לא היו מסוגלים ליצירה כזו. תנאים אלה לא נשתנו אף מעט בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בנסיבות אלה ועל קרקע בלתי פורה זו לגידול ישיבות נולד הרעיון הנועז ליצור ישיבה, וכזו, שלא הייתה דוגמתה בפולין, ישיבה עצמאית, ז"א בלתי מקושרת לשום שיטה חסידית מסוימת; ומרכזית, ז"א, שיתרכזו בה טובי התלמידים בארץ כולה, ותהווה נקודת הכובד של למוד התורה בפולין, ובממדים כאלה שתצא ממסגרת מקובלת בארץ זו. למעשה, הרעיון עצמו ואופן ביצועו חרג מכל מסגרת שהתקיימה עד אז.  כמו אישיותו של הרב מאיר שפירא עצמו, ככה גם תכניתו בדבר יסוד הישיבה, הייתה התמרדות בשגרה השולטת ושאיפה לתנופה וחידוש.

תכניתו הייתה קודם כל התמרדות נגד מצבו ומעמדו של "בחור-ישיבה" בחברה, ונגד היחס של הצבור כלפיו.  היה זה פרדוכס משונה: מצד אחד הערצה לתורה ולומדיה, ומאידך, זלזול באלה שמקדישים לה את מיטב שנות נעוריהם. תלמידי הישיבות, רובם של אלה היו בני עניים "שמהם תצא תורה" וסבלו עוני, ויחד עם זה דיכוי והשפלה. בעיית התזונה "נפתרה"  ע"י הקצבת "ימים" לארוחה אצל תושבי המקום, אבל בעיית הדיור הייתה עוד קשה יותר. והנה נמצא "פתרון" מיוחד לה, במיוחד בערים גדולות. כיוון שהחנויות היו בחזקת סכנה מפני גנבים, נתנו מקום לתלמידי הישיבות ללון בתוך החנויות האלה ונמצאו שניהם נהנים, בעל החנות משמירה בחינם, והתלמיד ממקום לשינה בחינם. הרב מלובלין התבטא על זה בהיתול מר: "בואו ונחזיק טובה לרמאים ולגנבים שלולא הם (ז"א צורך השמירה מפניהם)  לא היה לתלמידי הישיבות מקום ללון…"

הרב מלובלין ראה במצב זה תופעה שלילית מאוד, מכמה בחינות. זכורני איך הסביר לי פעם את תוצאותיה והשפעותיה של תופעה זו על מעמד הרבנות והרבנים, וע"י זה על מצב היהדות בכללה. ההשפלה שהיא מנת חלקו של לומד תורה בנעוריו משאירה פצע בנשמתו של זה לכל ימי חייו. היא מטביעה רגש של נחיתות על אופיו ושל מרירות בתוך נפשו. מכאן במידה מרובה מקור חוסר רגש של ערך עצמי מצד אחד – ונטייה להתקוטטויות קנטרניות וסכסכניות מאידך, הוא ראה, אפוא, בחינוך מתאים של רבנים ומדריכים לעתיד – בעיית היסוד של החיים הדתיים בפולין. יש להנהיג שינוי יסודי וקיצוני בשטח זה, יש לחנך את התלמידים באופן מתאים, בהתחשב בכוחות נפשיים, בגורמים משפיעים שונים – שהיו נהירים לו, טען.

ר' מאיר שפירא בעצמו לא ידע מימיו עוני ומחסור. אביו ר' יעקוב שמשון, סוחר אמיד בשוף הסמוכה לצ'ירנוביץ, בוקובינה, לא חסך שום דבר מבנו העילוי שצרכיו בנעוריו גם לא היו מרובים, כיוון שכל עתותיו ומאווייו היו מוקדשים ללמוד התורה בלבד. וכאשר התחתן עם בתו של ר' יעקב ברייטמאן,  טרנופול במזרח גליציה, סוחר עשיר ובעל אחוזות, ועבר לגור בטרנופול ולהיות סמוך על שולחן חותנו, נפל לעושר יוצא מגדר הרגיל בסביבתו, גם קבל נדוניה גדולה ונעשה בעצמו לעשיר. נוסף לזה היה בו רגש הכבוד מפותח, למרות שרחוק היה מאוד מיהירות, והיה מעורב עם הבריות ומכבדן.

בגליציה לא ראה את תלמידי הישיבות בעניים, מפני הטעם הפשוט שלא התקיימו ישיבות, ואם התקיימו כאלה על ידי הרביים, כל צורכיהם של התלמידים היו על "חצר" הרבי או על חסידיו. הוא נתקל בסבלם של בני הישיבות כאשר יצא למרחב ועבר מגלינה הקטנה לסאנוק הגדולה ממנה, ויחד עם זה נעשה לקברניט "אגודת ישראל" בפולין, לציר הפרלמנט ("סיים") הפולני, בשנות 1928-1922, לאחד מראשי המדברים ב"כנסיות גדולות" ובקונגרסים העולמיים של "אגודת ישראל". אז עמד לפני בעיות החינוך בממדים ארציים, ומרצו ומעופו הניעו אותו לחפש פתרונן. השאלה היסודית בעיניו הייתה מצבם של לומדי תורה. ומכיוון שהיה מטבעו משמיע, ומרצו ותכונותיו חפשו מקום להבעה, עלה במחשבתו לייסד ישיבה גדולה שתפתור את בעיית מצבם של התלמידים, שתעצב דמותם של מנהיגים דתיים בעתיד, ותיתן לו אפשרות להאציל מרוחו ומהשפעתו על חוג רחב ביותר של מנהיגים ועל ידי כך על היהדות הדתית בכללה.

בכל מקומות כהונתו של רבי מאיר שפירא בתור רב, בגלינה הסמוכה ללבוב, בסאנוק, בפיוטרקוב פולין בשנות תרפ"ד-תר"צ, היה "תופס ישיבה" בביטוי המקובל, הרצה שיעורים לפני חבורת בחורים, רובם בניהם של תושבי המקום, ומיעוטם מערים אחרות. לא היו אלה ישיבות במובן המקובל בליטא, אלא חוג של תלמידים ששמעו שיעורים מפיו של הרב במשך שעתיים ביום, ורוב היום למדו בעצמם. גם לא היו מרוכזים במקום אחד, אלא כל אחד מהם היה גר בביתו, ואם המדובר באחדים מערים אחרות, התגוררו עם קרובים ומכרים. ישיבות אלו בסאנוק או בפיוטרקוב לא היו שונות ביסודן מאלה שהתקיימו בכמה ערים אחרות – אף שאופיו של הרב היה שונה, והשפעתו הייתה מאליה גורם מיוחד שהתבלט בתלמידיו.

מישיבות-לא-ישיבות אלה, יצאו תלמידים, רבנים בעתיד, מורי עדות בישראל, שהצטיינו מכמה בחינות וכיהנו בקהילות חשובות – וחותמו של רבם, סגנונו, מעופו, היה ניכר בהם. הם היו תלמידיו הותיקים, קשורים אליו בכל נימי נפשם גם כאשר נעשו לרבנים בקהילות שונות. אלה היו רק גרעינים שמהם הייתה צריכה לצמוח היצירה הגדולה והמפוארה "ישיבת חכמי לובלין". את רעיון הישיבה הטיל וטיפח בזירת אגודת ישראל. מעניין יחסו של הרב שפירא ל"אגודת ישראל", ולהפך, בנידון הישיבה הגדולה, המרכזית, תכניתה ובצועה.

רעיון כזה לא היה יכול להיוולד אלא ב"אגודת ישראל" ורק במסגרתה היה אפשר לבצעה. אבל דווקא על ידי הישיבה התרחק במידה רבה מהנהגת ה"אגודה", שבה תפס מקודם מקום בראש בתור יו"ר הועד הפועל. יסוד ישיבה בממדים כאלה והנהלתה דרשו את האדם כולו ולא הניחו בו מקום – מרץ ופנאי – לעניינים אחרים.  אמנם רכז הרב שפירא את כוחותיו הנפשיים והגופניים במשימה עיקרית זו, שהעמיד לעצמו, והתרחק מפעולות ה"אגודה". מאידך בלי מוסדותיה הראשיים של האגודה, בלי ועידותיה הארציות והעולמיות, בלי ארגוניה, עסקניה ועיתוניה הייתה חסרה המסגרת והזירה לפעולתו בעד "ישיבת חכמי לובלין". מנגנון ה"אגודה" עמד כולו לרשותו – והוא חשב – והביע את אי-רצונו מזה, שמה שנעשה הוא בלתי מספיק, כי ידע לדרוש הרבה מעצמו וגם מאחרים.

 

בפעם הראשונה הובע על ידו רעיון הישיבה ביום ה' אלול תרפ"ג ב"כנסיה הגדולה" הראשונה, הקונגרס העולמי של אגודת ישראל. הרב שפירא הופיע אז בשתי תכניות, שתיהן בעלי היקף דומה, ה"דף היומי" ו"ישיבת חכמי לובלין". העובדה שהציע את שתי תכניותיו בבת אחת, ושהציען לפני קונגרס עולמי, מוכיחה כבר לכשעצמה שלא הייתה במחשבתו "עוד" ישיבה, אלא מוסד מיוחד, שלא היה כמוהו בדורו ובארצו. הוא קשר הצעתו לפרספקטיבה היסטורית, לתקופת הפריחה של למוד התורה בפולין, ולעיר בה בחר למקום ישיבה, לובלין עם המהרש"ל, המהר"ם מלובלין, ועוד. לא לחנם קרא לה בשם "ישיבת חכמי לובלין", ובנאומו לפני הכנסייה דבר בהתלהבות על התחייה של תקופה היסטורית של גדולי התורה בפולין – תפקידה של יח"ל.

אישיותו הדגולה, השפעתו הרבה וכשרונו כנואם עמדו לו להתגבר על התנגדותם של אי אלו ראשי ישיבות מליטא, שראשית כל לא ידעו "על מה הרעש" – הרי ישיבות כאלו, שהרב שפירא, רב גליצאי מסאנוק, חושב לייסד, מתקיימות מכבר במיר, בסלובודקה, בראדין וטלז. שנית,  לא היו מתנגדים לעוד ישיבה בפולין, אדרבא, הרי קראו תמיד לייסוד ישיבות, אלא חששו מן החידוש שבגישתו של המציע, ואולי מתנופתו שעלולה אולי לדחוק את רגליהם של ישיבות בעלי ותק ומסורת.

הרב שפירא דאג מקודם לקבל בעד הצעתו הסכמתם של גדולי האדמורי"ם, שהשתתפו בכנסיה הגדולה, כמו הרבי ר' אברהם מרדכי אלטר מגור, הרב ר' ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, שהרב מסאנוק נמנה בין חסידיו, ועוד. נשען על אלה ועל רובם המכריע של הצירים שהוקסמו מדבריו ומאישיותו,  הצליח להתגבר על הפקפוקים וההיסוסים וגם על ההתנגדות של אי אלו מרבני ליטא, וביום י' אלול, תרפ"ג 1923 נתקבלה ע"י ה"כנסיה הגדולה" של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה, החלטה לייסד ישיבה גדולה, עולמית, בלובלין בשם "ישיבת חכמי לובלין", שתשמש מוסד תורני מרכזי לחנך רבנים, מדריכים ומורי העם גדולים בתורה.

אולם מן החלטות לביצוען מהלך רב, כידוע. אמנם ה"כנסיה הגדולה" לא החליטה שעל הרב שפירא לייסד יח"ל, אלא שעל היהדות הדתית העולמית, או לפחות על "אגודת ישראל" לעשות זאת. אבל, כמרבית ההחלטות, הייתה עלולה גם זו להישאר על הנייר אלמלא נמצא האיש שייקח על עצמו את המשימה של בצועה, ושיהיו בידו הנתונים הדרושים לכך. איש זה היה המציע, הרב שפירא.

כמה שלבים היה נחוץ לו לטפס בכדי להגיע למטרה זו, וכל צעד בדרך להגשמה היה מקושר עם קשיים ומכשולים. סבלנות לאין, שיעור ומאמצים רבים היו דרושים בכדי להתגבר עליהם. שניהם היו מנת חלקו של היוזם, הוא ידע לסבול ומלא היה מרץ. תודות לנדבנותו של מר שמואל אייכנבאום, בעל אחוזות סמוכות ללובלין, הושג מגרש רחב ידיים בשכונה יהודית יפה בלובלין, ברחוב לוברטוסקה, שזה נדב בעד בנין הישיבה. במשך החורף של שנת תרפ"ד התקיימו הכנות להנחת אבן הפינה לישיבה. בט"ז בטבת תרפ"ז כונסה התייעצות ארצית של טובי העסקנים החרדים בפולין בנידון זה, והמייסד הצליח לגייס לתפקידו עזרתם של הרבה נדבנים ועסקנים, רבנים ומנהיגים חרדים.

הנחת אבן הפינה לישיבה בל"ג בעומר, תרפ"ד, התקיימה ברוב פאר, בהשתתפותם של אלפי יהודים מכל פולין. ביניהם אדמורי"ם מפורסמים כמו ר' ישראל פרידמאן מצ'ורטקוב, ר' שלמה אייגער מלובלין, ר' משה פרידמאן מבויאן-קרקה, ר' אהרן לוין מריישא יו"ר אגודת הרבנים בפולין, ועוד רבנים מפורסמים מכל רחבי פולין. חגיגה זו הייתה הפגנה נהדרה של היהדות החרדית בפולין והסעירה את הצבור כולו, שראה בה סימן לקיומו של כוח תורני גדול בתוכו. כוחו הארגוני של הרב שפירא, כישרונו בתור נואם להלהיב המונים, הפרסטיז'ה שלו בתור ציר הפרלמנט הפולני, גדול בתורה ומנהיג "אגודת ישראל", קסם אישיותו, השפעתו וקשריו הרבים בחוגים שונים, כל זה גויס על ידו לחגיגה זו.

כאן יש להדגיש, שהכהונות בהן שמש הרב שפירא, רב דמתא בפיוטרקוב ואח"כ בלובלין, ציר הסיים, חבר במוסדות הראשיים של "אגודת ישראל", וכו', החשובות כשלעצמן, היו בעדו שניות בדרגה וטפלות לתפקידו העיקרי, תפקיד חייו – יסוד יח"ל. ולא עוד אלא שכל משרותיו אלו היו בעדו רק מכשירים להגשמתו של תפקיד עקרי זה. הוא היה ציר הסיים, אבל יותר במה שפעל בתור כזה (ואין לשכוח שהיו בתקופה זו – 1928-1922 – לא פחות מ-47 נציגים פרלמנטריים יהודיים, 35 צירי הסיים ו-12- מנטורים, מספר גדול ביותר בהיסטוריה, ולא היו חסרים אפוא נואמים, ופרלמנטרים), היה משמש בפרסטיז'ה שמשרה זו נתנה לתופסה כדי להשיג עזרה ליח"ל. למטרה זו גייס את כל כוחותיו הנפשיים הכבירים. ואמנם העבודה רק התחילה בעדו. בניין גדול כזה, ובתנאים הקשים בפולין, שום ישיבה לא ידעה, למעשה, שום מוסד יהודי לא ידע, כי היה זה הבניין הציבורי הגדול והמפואר ביותר מסוג זה בפולין. וכגדלה של התכנית כן גודלם של הקשיים והמכשולים. השלטונות הפולניים העירוניים והממשלתיים לא ראו בעין יפה מוסד יהודי כזה ושמו מכשולים שונים על דרכו של יוזמו, באמתלאות שונות סרבו לאשר את תכנית הבניין. ובקושי רב עלה בידי הרב שפירא להתגבר על מכשולים אלה, עד שקבל את הרישיון הדרוש.

כאשר התחיל הבניין להבנות בהישענו על נדבותיהם של אוהדי רעיון הישיבה בפולין, נוכח לדעת כמה קשה לאסוף את הסכומים הגדולים הדרושים לבניין כזה. מצבם החומרי של יהודי פולין היה ירוד מאוד בתקופה זו. הרשות סחטה מסים רבים מסוחרים יהודיים, עד שכמה מהם כרעו ונפלו תחת עומס המסים שלא היה בשום יחס להכנסות. היו אלה ימים שסומלו ע"י "עגלת גראבסקי" הנודעת לשמצה, (וולאדיסלאב גראבסקי היה ראש הממשלה ומיניסטר האוצר בממשלת פולין ו"עגלתו" זוהי העגלה של משרד המסים שהובילה סחורות ורהיטים, ארונות וחפצים של יהודים שלא יכלו לעמוד בחובותיהם המופרזים במסים, שעברו את גבול יכולתם). לא הייתה, אפוא, אפשרות לאסוף את הכספים הדרושים בפולין עצמה, והרב מלובלין עשה מה שעשו ראשי ישיבות אחרים מליטא – לקח את מקל הנדודים ויצא לאירופה המערבית, לגרמניה, צרפת, בלגיה, הולנד ואנגליה. וכאשר גם זה לא הספיק, הפליג ב-י' באלול תרפ"ז 1927 לארה"ב.

הוא הגיע לניו-יורק בי"ז אלול תרפ"ז, והתחיל באסיפת כספים לבנין הישיבה. הוא נתקבל בכבוד רב ע"י הצבור והעיתונות, סייר בערים שונות ברחבי אמריקה, ובמשך עשרת החדשים ששהה באמריקה הופיע לא פחות מאשר 242 פעמים בנאומים, דרשות, הרצאות ושיחות, הכול לפי תנאי המקום והזמן, הופעותיו הוכתרו בהצלחה רבה – מבחינה מוסרית. המונים יהודים מיוצאי אירופה מלאו את בתי הכנסת והאולמים בהם הופיע והוקסמו מאישיותו ומדבריו של רב זה, ציר הסיים, נואם נפלא, גדול בתורה. והוא סלל לו דרך ללבותיהם של אלה, יהודים חרדים, בני תורה, באי בית הכנסת; אבל אמצעיהם הכספיים של אלה היו מצומצמים ועם אילי הכסף לא מצא לשון משותפת.

תוצאות המגבית היו אפוא מבחינה כספית קלושות, ובתחילה נמצא במצב קשה מאוד, כי רבצו עליו חובות גדולים. בפולין עיכב הבניין, ולפעמים עלו הוצאותיו על הכנסותיו באמריקה. גם לא היה לו בארה"ב מנגנון שישמש לו מסגרת ומבצע במפעלו. היקפה והשפעתה של "אגודת ישראל" שאליה השתייך (אף שמפעלו היה חורג מגדר מפלגתי), לא הספיקו להבטיח לו הצלחה בפעולתו. הנדבנים אשר שם ישיבה עורר בהם הד והניע אותם לתרומות ניכרות היו בעיקר אלה שטעמו טעמו של חינוך ישיבה; ברובם המכריע יוצאי ארצות אלה שחינוך זה היה מקובל ונערץ בהן, ז"א. ליטא וסביבותיה. יוצאי פולין וגליציה לא הצטיינו אז כעשירים מופלגים באמריקה, ואלה המעטים שהיו כאן, לא פעמו בהם זיכרונות הישיבה מימי נעוריהם, שיעוררו אותם לקורבנות או לתרומות ניכרות לטובת ישיבה. עניין זה היה כמעט זר להם בשנות נעוריהם בארץ מולדתם והיה לחידוש בעיניהם שלא עורר בהם שום הד נפשי. מלבד זה היו כאן לישיבות ליטא משרדים קבועים עם משולחים שבקרו באמריקה מפעם לפעם, ואלה הושרשו בהכרתו של הצבור. לא כן ישיבה מפולין שטרם נבנתה, והנה לעת עתה רעיון בלבד.

נוסף על זה לא היו אז בין יוצאי פולין וגליציה עשירים מופלגים, כאלה שהיו בין יוצאי רוסיה וליטא, שגם עלו על הראשונים במספרם והשפעתם בכל השטחים. גם הרגשת הכבוד העצמי שהייתה לרב שפירא, שמימיו לא ידע מחסור מהו, ושמעולם לא היה זקוק לבשר ודם – וגם עתה היה מנבחרי העם,  ציר לפרלמנט ומנהיג מפלגה גדולה – כל התכונות והנסיבות האלה לא היו בהן בכדי לסגל את הרב שפירא לאמצעים ולדרכים הדרושים לרכך לבותיהם של העשירים. מטבעו לא היה מסוגל להכנעה ולהשפלה, הקשורות בפעולה של אוסף כספים, שלמענו בא לאמריקה.

כל הגורמים האלה לא היה בהם כדי להקל עליו בתפקידו ולסייע לו בהגשמתו. אולם עמדו לו כאן תכונותיו האחרות – סבלנותו ומרצו, ואלו הצילוהו מכישלון גמור. אחרי מאמצים רבים הצליח בסופו של דבר לאסוף באמריקה סכום של 53,000 דולרים שהספיק להבטיח חלק גדול מתקציבו בבניין הישיבה – אם מותר להשתמש במושג זה, כי אליבא דאמת לא היה לו מעולם תקציב ממשי קבוע, והיה חי "מן היד אל הפה". מסעו באמריקה, שהקדיש לו עשרה חדשים, שהחליש את כוחותיו הגופניים, ומאמציו שהשקיע בו לא עמדו בשום יחס לתוצאותיהם. רק חלק מהוצאות הבניין כוסה מכספי אמריקה והחובות העיקו עליו עוד טרם נפתחה הישיבה. אולם הרב שפירא לא נרתע מזה. הוא קבל – ג"כ לא בלי השתדלויות יתרות – הלוואות שונות בפולין והביא את בניין הישיבה לידי גמר במידה כזו שאפשר היה לפותחה ולהתחיל בלמודים (אף שהיה חסר עוד ציוד פנימי, רהיטים וגם קישוט חיצוני).

 

היה זה בניין נהדר באמת, הכיל שש קומות, בהן 110 אולמים וחדרים, ביניהם בית כנסת גדול, אולמים לשיעורים, חדרים בשביל התלמידים, מטבח ספריה וכד'. הכול ברחבות נדירה בפולין. פתיחת הישיבה התקיימה בחגיגיות רבה בכ"ח סיוון תר"ץ, 1930, בהשתתפות רביים ורבנים מפורסמים וקהל גדול של יהודים דתיים מערים רבות, וכמובן מלובלין עצמה. אחרי שבע שנים של עמל ויגיעות לאין שיעור הגיע סוף סוף אל המטרה. הוא קווה שעם פתיחת הישיבה יקל מעליו עולה. "היום הוא היום הראשון המאושר לי מזמן רב", אמר אז: "כל שבע השנים בהן בניתי את הישיבה נשאתי עלי משא כבד. עתה הוקל לי, כיוון שהבניין עומד על תלו, הישיבה, ודאגת קיומה היא נחלת הכלל ומהיום והלאה המשימה היא על שכמו של הצבור כולו…" בנאומו בחגיגת הפתיחה הביע הרב שפירא את רחשי. לבו וגלה מעט מן המאבק שהיה מוכרח לנהל למען הגשמת תכניתו: "… לא גל אחד עבר על מפעלנו בעודנו באבו, ולא מעט קמו עליו להטרידו מן העולם…"

הרמז מכוון להתנגדויות מצדדים מתחרים מסוימים ולאבני נגף שהושמו על דרכו – נוסף על הקשיים האובייקטיביים שהצטברו בלאו-הכי. חגיגת הפתיחה לא נפלה מחגיגת הנחת אבן הפינה. שוב השתתפו בה גדולי הרביים והמוני העם מכל רחבי פולין, ביניהם האדמורי"ם רבי אברהם מרדכי אלטר מגור, רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, רבי שלמה אייגר מלובלין, הרביים מאמשינוב, ראדזין ועוד. ורבנים מפורסמים, ביניהם הרב ר' אהרן לווין מריישא, ציר הסיים ויו"ר אגודת הרבנים, באו גם צירים מקהילות רבות במדינה, ונציגי ועדות מקומיות למען יח"ל.

לחגיגה זו היה הד רב בעיתונות ובדעת הקהל. לובלין נעשתה לנקודה מרכזית של פעולת הרבצת תורה, וזוהר ימים עברו – מעת הייתה מקום גדולי התורה וכינוסי "ועד ארבע ארצות" – התחיל להקרין מחדש על קהילה עתיקה זו. מנהיגיה, מועצת הקהילה, עשו את הדבר, שהיה כה מובן וכה טבעי, עד שכמעט מן הנמנע היה שלא לעשותו – בחרו ברב שפירא, שהיה אז רב בפיוטרקוב, לרב דמתא לובלין, כיורש כיסאו המיותם של רבי אליהו קלצקין, ששבק חיים לפני שנים בירושלים.

בכ"ט סיוון תר"ץ 1930, למחרת פתיחת הישיבה, נבחר הרב שפירא ע"י כל חברי מועצות הקהילה (ביניהם נציגי מפלגות מתנגדות למפלגה, אליה השתייך הרב שפירא; "אגודת ישראל"). הוא היה המועמד היחידי, כיוון שלא היו סיכויים למועמד אחר בעיר, בה פעל כבר להרבצת התורה הרב מפיוטרקוב. הוא בחר בלובלין למפעלו הכביר ולובלין בחרה בו לרבה. הדבר הקל מאוד את טיפולו בישיבה, מאחר שלא היה נאלץ לבלות זמנו בנסיעות בין פיוטרקוב ללובלין, הוא עבר תכף למקום כהונתו החדש ושם מגורו בבניין הישיבה.

אולם עם פתיחת הישיבה דאגות קיומה רק התחילו. כי נוסף על החובות שהעיקו מהוצאות הבניין גדל מיום ליום העומס של הוצאות שוטפות להחזקת הישיבה – בה קבלו התלמידים מזונותיהם ומגורם. הוא התחיל בהשתדלויות להשיג הלוואה בבנק ממשלתי. "באנק גוספודרסטבה קראיובגה" בורשה, ובעזרתו של ציר הסיים הרב א. לוין מריישא השיג סכום של 50 אלף זלוטי, מה שהקל עליו לזמן מסוים. אבל גם הלוואה זו לא פתרה בעיית החזקת הישיבה. המאבק על קיומה נמשך, והעומס היה כמעט כולו על שכמו של הרב שפירא, שהיה בעת ובעונה אחת ראש הישיבה, מרצה שיעורים, מורה ומדריך שהתעניין בחיבה יתירה בכל אחד מתלמידיו והיה דואג למצבו הרוחני והגשמי כאחד.

בסדר הלמודים לא עמד הרב שפירא ליצור ביח"ל שיטה חדשה. הוא ידע ששיטה אין יוצרים בבת אחת ע"פ תכנית מסודרת ומחושבת מראשי היא תוצאה של תהליך ארוך, של מסורת רבת החוליות המתפתחת במשך דורות; היא פרי עמל ויגיעה של גדולים בתורה ובחכמת הנפש, הסברה וחינוך; היא צומחת על קרקע מיוחד ובאווירה מיוחדת, שמקורם בימים קדומים ובתקופות קדומות של הארה על כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. מה שהתאמץ ליצור בישיבת חכמי לובלין היא מזיגה של שיטות קיימות מכבר, משוכללות ומבוססות בשלושת מרכזי התורה ביהדות אירופה המזרחית: ליטא, פולין וגליציה, דהיינו –  העמקות של ליטא, החריפות של פולין והבקיאות של גליציה. כל שלושת הישובים היהודיים האלה – שבין שתי המלחמות העולמיות 1939-1919, היו במדינה אחת, בפולין – הצטיינו בלימוד, כל אחת בסגולה משלה.

בישיבות ליטא התעמקו בלמוד "על אתר",  בעיון ובניתוח שכלי על פי חוקי ה"גאון". טרם רצו להבין דבר מתוך דבר, התאמצו להבין את הדבר עצמו. ויותר ממה שרצו לחדש עמלו לרכוש את הקיים, לרדת לסוף דעתם של חכמי התלמוד, "לתפוס" את מחשבתם ולכוון את כוונתם. כדברי רבי אלחנן ווסרמן, הר"מ דבאראנווויץ: "ואין אנו יכולים "לעשות" תורה, די לנו אם נבין את התורה…"

בישיבות, בתי חסידים ובתי מדרש, בכל המקומות שלמדו תורה בפולין, לא הסתפקו בהבנה פשוטה אף של דברים פשוטים. הם בחרו בחריפות ובשנינות, למצוא ולהמציא חלוקים דקים מן הדקים, להפריד ולחלק, לצרף ולחבר בפלפול, להקים בנינים ומגדלים.

בגליציה שקדו לזכור הרבה, ללמוד מסכתות רבות,  ויהיה זה ללא עיון וללא חריפות ובלבד לצבור ידיעות רחבות, כמאמר חז"ל: "מעיקרא לגמור והדר לסבור". מובן שאי אפשר להגדיר ולהגביל בדיוק את השיטות האלה למקומות הנ"ל, ז"א בוודאי היו גם בליטא חריפים ובקיאים, והיו בפולין מעמיקים ובקיאים, והיו בגליציה מעמיקים וחריפים, אבל המדובר כאן על המגמה הכללית האופיינית לכל הישוב בלמדו בתורה.

הרב שפירא בא ממקום שלא הצטיין דווקא כמקום תורה. הוא נולד בבוקובינה, בעיר שוץ, ולא היה מקושר לשום שיטה, ולא נוצרו בו נאמנות וחובה אף כלפי אחת מהן. והוא עצמו בגודל שקידתו ובסגולותיו הטבעיות – תפיסה מהירה, הבנה חודרת, שכל ישר ובהירות הגיון – השתמש בלימודיו בכל השיטות, ויתכן ללא הכרה ברורה מהיכן מוצאן (הוא הכירן רק מספריהם של גדולי ארצות אלה), אלא באופן טבעי, אינטואיטיבי ומובן מאליו. והנה כאשר ניגש להקים ישיבה חדשה, החליט להנהיג בה את כל השיטות שהזכרנו לעיל, יותר נכון: מזוג של שלושתן, של עמקות, בקיאות וחריפות, כי בוודאי מי שיש בו שלשתן עולה על מי שרכש רק אחת מהן. נהירות היו לפניו השיטות ששלטו בגליציה ופולין, מקומות מגוריו בזה אחר זה, והוא בעצמו הרי היה התגלמות של אלה – בקיאות וחריפות – והנה יצא לארץ הישיבות, לליטא שבפולין (בליטא העצמאית הקובנאית, לא היה אפשר לו לבקר משום שלא נתקיימו יחסי שלום בין פולין וליטא) בכדי לחקור על אתר את שיטת לימודיהן. הוא בקר במיר, בראדין ועוד, הכיר את הישיבות, מנהגיהן ושיטתן, והתרשם מאוד ממה שראה, חקר ולמד. הוא שבח את שיטת הלמוד ואת השיטתיות בלמוד, את ההיגיון, השכל הישר, ההבנה, ואת העמקות והיסודיות בבירור ההלכה, וגם את הרוח הכללית ששררה שם.

זכורני שאמר לי אז: "תלמיד הישיבה בליטא או אפילו ראש הישיבה עצמו אין תוכו כברו – משום ש"תוכו" עולה על "ברו"…" (כידוע לא לבשו תלמידי הישיבות בליטא מלבושים מיוחדים, וגם ראשי הישיבות לא התלבשו באצטלא דרבנן כדרך הרבנים או החסידים סתם בגליציה ופולין). כלומר: מה שטמון בפנימיותם הוא רב ערך הרבה יותר ממה שנראה לעין. כי כוחותיהם טמונים בהם, ומבטו של הרב שפירא חדר לתוך השכבות הסמויות מן העין, ומאז דבר בהכרה ובהתפעלות על הישיבות הליטאיות. הוא חשב לרכוש לישיבתו אחד מרמ"י ליטא. הוא דבר על זה, אבל לא אסתייעא מילתא מאחר שרק זמן קצר היה מנהל את הישיבה, כי נקטף באבו. גם נתקל בקשיים בכלל במינוי ראשי ישיבה, ועל זה להלן. לעת עתה היה שוקד על תפקידו העיקרי שהעמיד לעצמו ביסוד יח"ל – לחנך, לא להנחיל בקיאות והבנה בלבד אלא לעצב אופי של מנהיגים אמיצי לב, של מדריכים ללא חת. עיקר מטרתו הייתה לזקוף את קומתו הכפופה של תלמיד הישיבה, לשרש ממנו את רגש הנחיתות, שתנאי קיומו הקשים הטביעו בו, להצילו מלהיות אסקופא נדרסת לכל בור, גס ותקיף.

 

ומכיוון שהיה חסיד בהשקפתו, הרגשתו והתנהגותו, הכניס ממילא גורמים חסידיים לחינוך תלמידיו, אבל לא הפיץ שיטה חסידית מסוימת. הקרובה ביותר ללבו הייתה שיטת רוז'ין כי היה מחסידיו של הרבי מצ'ורטקוב, אלא מיזוג של נוסחאות מ"חצרות" של אדמורי"ם שונים. מכיוון שהיו בין תלמידיו ותומכיו חסידים של רביים שונים, וגם רביים עצמם שונים, היה זהיר שלא להעדיף שיטה על שיטה, חצר על חצר. אבל החסידות עצמה הייתה בעדו גורם חינוכי רב ערך. מה שהיוותה בחטיבות ליטא תנועת המוסר מיסודה של רבי ישראל סאלאנטר, הייתה צריכה להיות ביח"ל החסידות, עליה היה למלא אחרי למוד ההלכה – בעבודה שבלב, בהזדקקות המידות, בהתרוממות הנפש, בתפילה בהתלהבות, בחגיגת שבתות ומועדים בשמחה.

 

על יסודות אלה הקים בנינים נוספים בחינוך תלמידי יח"ל: עסקנות בריאה ופורייה, התעניינות בבעיות חשובות בעולם היהודי, ובעולם בכלל, אחריות לכלל, ערנות לכל המתרחש, התפתחות כל הכישרונות שבכל אחד ואחד – להכשירו להשפיע כנואם וכדרשן, כעסקן, וכסופר וכ"מומחה ליחסי צבור", כמו שאנו מכנים זאת היום. מובן שכל זה כיוון באפיק אחד – להרביץ תורה ואמונה. הוא החשיב מאוד בתלמידיו גם כישרונות "צדדיים", לאו דווקא בשטח הלמודים, ועמל לעודד את התפתחותם והפעלתם.

בכדי לבצע תפקידים חינוכיים רב-צדדיים כאלה היה הרב שפירא זקוק לראשי ישיבה מתאימים, מחוננים בכישרונות ובהבנה. הוא אמנם שקד בעצמו על חינוך תלמידיו, הגיד שיעורים לפניהם באופן קבוע, התפלל עימהם, אכל אתם, חי אתם ולמרות דאגותיו וטרדותיו הרבות התעניין בכל אחד מהם. אבל היה צריך לעוזרים בהנהלת הישיבה, אולם נתקל בקושי רב להשיגם.

הראשון, שנתמנה על ידו לראש הישיבה בצדו של הרב שפירא, היה הרב שמעון ענגעל, שהיה ידוע בשם רבי שמע'לה זלכובר. הוא היה איש פלא, גדול בתורה בנגלה ובנסתר. היה בקי וחריף, עסק בקבלה שידו הייתה רבה בה, והשפיע בכוון זה על התלמידים. מעולם לא כהן בתור רב או במשרה דומה. היה חרשתן, בעל בית חרושת קטן לחומץ בעיירה זילכוב, בפלך לובלין. מיד לבואו ליח"ל הפתיע בשוני שבו, בדרך מיוחדת שלו. הוא עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה וגם באריכות. היה מלמד יותר בהתרגשות מאשר בהתעמקות. כמה מהתלמידים נמשכו אחריו ונפלו תחת השפעתו. הרב שפירא לא ראה בעין יפה את המפנה החדש ואת הדרך החדשה, שלא התכוון לה, אבל התייחס בכבוד רב לר' שמע'לה והראה סבלנות לדרכו בלמוד, שהייתה שונה מדרכו הוא. ברם הדבר לא הקל עליו את משאו בחינוך התלמידים. נוסף על עול החובות והדאגות להחזקת הישיבה, שהועמס עליו, והוא נשאו בשמחה ובטוב לב. רוחו לא נפלה, מרצו לא נחלש. אדרבא, הוא תכנן תכניות חדשות רבות מעוף, הוא התכונן לבקר בארץ ישראל במטרה כפולה: לבקר בארץ הקדושה, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, וגם לחקור את האפשרות לייסד שם ישיבה גדולה ומרכזית. לפני אחד ממקורביו התבטא: "אין שלימות ואין בטיחות במה שאנו בונים בגולה, לא התחלתי לבנות בארץ, לא הערכתי את הרצון של עם ישראל, יהודים היו נותנים לישיבה בארץ ישראל. עכשיו רכשתי לי ניסיון ואני מקווה להקים בירושלים ישיבה אשר בנייניה יביישו את בניני האוניברסיטה."
הוא חשב לעלות לארץ ישראל לחג הפסח שנת תרצ"ד,  והכין תכניות מפורטות לנסיעה זו. אולם לא אסתעייא מילתא. הוא נחלה במחלת הגרון, אנזשינה, ולא קם עוד ממחלתה. בז' חשוון תרצ"ד בגיל של 46 שנה נפטר פתאום לדאבון לבם של תלמידיו, מעריציו וידידיו, וכל עם ישראל בפולין.

 

כשם שבחייו היה אגדה, כך במותו. פטירתו הפתאומית הייתה מוקפת נסיבות, שהוכיחו את גדלותה הוא צווה לתלמידיו שיקיפו את מיטתו, עליה היה שוכב גוסס, בשירה ורקוד, ושישתו "לחיים", להוציא את נשמתו מתוך שמחה. רבות ספרו על אותו ליל ה' בו נפטר מעולמו תוך התרוממות הנפש. פטירתו עוררה אבל רב ביהדות החרדית בפולין, ובכל העולם. להלווייתו הגיעו אלפים מערים שונות. הספידוהו גדולי הרבנים, כמו הרב מנחם זמבה מורשה, הרב אהרן לוין מריישא, הרב מנחם אלטר מפביאניץ, הרב יצחק מאיר קנאל מורשה, הרב משה חיים לאוי מפיוטרקוב, הרב אהרן לבוואל, חתן אחיו בשם תלמידיו. לפני ההלוויה התקיימה ישיבה של הרבנים והעסקנים שהגיעו ללובלין, והוחלט להמשיך במאמצים ועוד להגבירם לקיים את מפעל חייו של הנפטר הגדול. יצא כרוז לעזור להחזקת הישיבה, שמצא הד רב. והרב שפירא עצמו, שפעל כה הרבה לקיום הישיבה בחייו, עזר לה גם בסכום ניכר, ע"י Life Insurance Policy במותו, כי היה לו ביטוח חיים והסכום הזה שולם לקופת הישיבה אחרי פטירתו, כפי תנאי הביטוח.

 

אחרי פטירתו של הרב שפירא עמדה על הפרק בעיית ראש הישיבה. הייתה זו בעיה קשה. לא קל היה, כמובן, למצוא אישיות כמייסדה של הישיבה, ואף לא בדומה לו. כי הרי היה יוצא מן הכלל בכמה תכונות נפשיות שמזוגן עשה אותו לדמות מפוארת שהתבלטה בתוך רבנים וגדולים בתורה. משך 8 חדשים כיהן בתור ראש הישיבה באופן עצמאי הרב שמעון זילכובר הנזכר. אולם בעוד שבחייו של הרב שפירא היה הוא מן ההכרח כפוף לסמכותו, אחרי פטירתו היה ר' שמעון המנהיג הרוחני היחידי, והוא ניהל ברוחו הוא, בהתעמקות בקבלה. אווירה של מסתורין שאפפה אותו לקחה את לבם של כמה מהתלמידים. זה השפיע על סדר הלמודים – בשלילה, מבחינת הנהלת בקיאות והתעמקות בלמוד, בבירור ההלכה בבהירות ובהגיון. מנהלי הישיבה ראו בשיטתו של ר' שמעון סטייה קיצונית מדרכו של הרב שפירא, והם רצו לשמור עליה ולהמשיכה.

בינתיים תוכננה ההנהלה החדשה של הישיבה. לנשיא רוחני נתמנה רבי משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן שגר בקרקה, והוא בקר לעתים תכופות בישיבה לבחינות ולהתייעצות בהנהלה. בהנהלה רוחנית היו חברים גם הרב מנחם זמבה מוורשה וייבדל לחיים הרב דוד וויידנפלד מצ'ובין, כיום בירושלים. לנשיא ההנהלה נבחר הרב שלמה אייגער, האדמו"ר מלובלין, ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, סוחר עשיר מראדום. מנהל הלשכה היה ר' שלמה הלברשטאט, יו"ר מועצת הקהילה בלובלין.

מוסדות אלה היו זקוקים גם לאיש מפתח בהנהלת הישיבה, ז"א לראש ישיבה קבוע שיגור בישיבה ויגיד שיעורים קבועים, כי ר' שמעון זילכובר הנזכר היה מוכרח לעזוב את משרתו עקב חלוקי הדעות בינו לבין ההנהלה. במקומו בא הרב ז. הורביץ מפרובוז'נה, גדול בתורה, אבל ללא כישרון הסברה ומחוסר רוחב אופקיו והשגותיו של קודמו. אחר זמן קצר עזב הרב הורביץ את משרתו ובמקומו נתמנה לראש ישיבה הרב שמואל צבי פרומר, מלפנים רב בעיירה קוזיגלוב. הוא היה תלמידו המובהק של רבי אברהם בורנשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכצ'וב, גדול בתורה ויראה, עובד ה' בהתלהבות, ובעל מידות תרומיות. הוא הצליח בשיעוריו, בגודל בקיאותו וישרות שכלו, וגם בשיטת הלמודים שקיבל מרבו בעל ה"אבני נזר", בבקיאות וחריפות. אחרי כן נתמנה עוד כראש ישיבה יחד עם הרב מקוזגלוב הרב אריה לייב לאנדוי מקולוביאל. גם הוא היה גדול בתורה ויראה, והצטיין גם ברוחב בינתו ובידיעותיו בכל מדעי היהדות, בהיסטוריה ובחקר הלכה ואגדה; וגם בעומק השכל, בבהירות ההיגיון ובתפיסה מהירה. גם הוא היה גדול במידות.

הנהלת הישיבה הכילה אישים נכבדים ביותר ביהדות פולין. בראשה עמד הרב משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן, בתור נשיא רוחני, והיה עורך בחינות בישיבה בהשתתפותם של הרב מנחם זמבה והרב דוב וויידנפלד. בתור ראשי ישיבה קבועים, מגידי שיעורים ומשגיחים רוחניים, כיהנו הרב שמואל צבי פרומר והרב אריה לייב לאנדו, בצירוף הרב מינצברג מאוסטרוב, המשגיח. את העניינים הכספיים, המשקיים והאדמיניסטרטיביים ניהלה הנהלה שבראשה עמד כיו"ר הרב שלמה אייגר האדמו"ר מלובלין, וכאשר זה עזב את משרתו בגלל חלוקי דעות עם יתר חברי ההנהלות נבחר ליו"ר ההנהלה ר' אליהו מזור, נשיא הקהילה בוורשה, ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, שהיה למעשה הרוח החיה של החזקת הישיבה. הרב אהרן לביוואול היה גם חבר ההנהלה בתור מקשר בין התלמידים להנהלה.

גם אחרי פטירתו של הרב שפירא התנהלה הישיבה כסדרה ועדיין הייתה רוחו מרחפת עליה, כי הטביע מאופיו על התלמידים. אמת שהוא היה המרכז של הישיבה. אבל לא במידה כזו ובאופן כזה של הרביים ש"תפסו" ישיבות, כי הרב שפירא עשה את עצמו טפל לישיבתו, ולכן הייתה יכולה להתקיים מרוחו ומהשפעתו גם בלעדיו, אחר פטירתו. כוח התנופה שבו, המעוף, האופקים הרחבים, השימוש באמצעי פרסום חדישים בעיתונות, במנגנון ארגוני, וקסם אישיותו, בעיקר כישרונו וסגנונו כנואם ומארגן – בכל זה הטביע חותמו על תלמידיו, כמובן, בהתאם לכלי קיבולו של כל אחד (כמה מהתלמידים הושפעו כל כך מרבם, שאף כתב ידם היה דומה לכתב ידו) ונשאר להם לעולמים.

וככה נשארו עקבות רוחו הכבירה לא רק אחרי פטירתו, אלא גם אחרי החורבן האיום, ששם קץ גם לישיבת חכמי לובלין (כיום הכניסה ממשלת פולין לבנין הישיבה בלובלין סניף מהאוניברסיטה הקתולית שם) וגם לחייהם של כל ראשי הישיבה וחברי ההנהלה, ותלמידיה, מלבד אותם יחידים שניצלו בנס ונמצאים בארה"ב או בישראל. גם באלה השרידים המעטים מתבלט חותם סגנונו של רבם הגדול – בהם ובפעולותיהם.

ישיבת חכמי לובלין התקיימה רק תשע שנים, ורק שלש שנים בהנהלתו של מייסדה, ויש להתפלא איך במשך זמן קצר כזה הצליח הרב שפירא לעצב אופיים של תלמידיו, להאציל עליהם מרוחו, להטביע עליהם חותם אישיותו, שכל אחד מהם, השרידים המעטים שניצלו מן השואה, מצטיין בתכונות נפשיות מיוחדות, וסגולות תרומיות, שהוריש להם רבם הגדול, פאר היהדות הדתית הפולנית, בישיבה מרכזית "ישיבת חכמי לובלין" שלגדולות נועדה.

ד"ר הלל זיידמן, "ישיבת חכמי לובלין", בתוך: שמואל ק. מירסקי (עורך), מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם.

  

 

והבניין עומד. והלוחית מקובעת. והנאצים לא הצליחו, במשימה שנטלו לעצמם, למחות אותנו ואת זכרנו מעל פני האדמה. חלק נשאר. שארית הפליטה. לא מחו אותנו ולא את הזיכרון. אך מחיר ההישרדות, התשלום, היה גבוה. גבוה מאוד. יקר. זועק לשמים. רבים תהו – מדוע? וכלא הייתה תשובה הסיקו מסקנות אישיות.

 

נסענו למלון. בלובלין. ומשם הרבצנו ריצה מטורפת בפער השעה – חלון הזמן שעמד לרשותנו. אבל על כך – ברשימה הבאה. מי שמעוניין לקרוא על רשימות קודמות – עיין ערך רשימותי במדור פולין.

רשמי מסע בפולין [14] – ארבע שעות במחנה ההשמדה מיידאנעק

 

משה קופפרמן, ציור, 1977, שמן על בד (מקור: "כל הדרך ועוד פסיעה", 2002, מוזיאון ישראל)

 

יחסי הגומלין בין החיים למוות השתנו שינוי קיצוני. היו ימים שהחיים תפסו את המקום המרכזי, כשהחיים היו העניין הראשי והעיקרי, ואילו המוות היה תופעה צדדית, משנית לחיים, סיומם של החיים. כיום המוות מולך בכל הדר מלכותו. ואילו זוהר החיים כמעט אינו נראה תחת מעטה עבה של אפר. אפילו הנוגה הקלוש הזה של החיים רפה, עלוב וחלש, דל, נטול נשימה משלו, חסר כל ניצוץ של תוכן רוחני. דומה כאילו שהנשמה עצמה, נשמת היחיד ונשמת הקהילה כאחד, גוועה ברעב ומתה, קהתה והתנוונה. נותרו רק צרכי הגוף. והוא מתקיים קיום אורגני-פיסיולוגי בלבד.
 
אברהם לוין, דברים לזכרו של יצחק מאיר וייסנברד, 31 ספטמבר 1941. בתוך: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 205.

"אני פשוט לא מצליח להבין כיצד שרדו האנשים הללו," אמר אוריה המשמש, לעיתים, כמאבטח של משלחות כאלה ואחרות לפולין. "אני עומד בחוץ, בקור של מינוס 15 מעלות, בשלג, לבוש במיטב הציוד שהמערכת מסוגלת לנפק, ועדיין רועד מקור. איך הם הצליחו, האסירים, לשרוד, ללא מעילים, ללא גרביים, ללא…" עומד אני במרפסת, תןפס שמש חורפית ומשוחח עם אוריה, בבית של עמית, אחיו, וחוגגים אנו לצילי, האם, מלאת לה 60 שנה. צילי ויעקב חזרו זה לא מזמן ממסע שורשים בצ'נסטוחובה. הם נסעו לפולין כחודשיים אחרינו. השלג שירד מוקדם השנה שיבש את הדרכים לביילורוסיה ואת המשך התכניות. ואני תוהה – קחו ישראלי מצוי ושימו אותו בתנאים ההם, ולו רק לחודש אחד, הישרוד?. צ' אומר שאין מצב. אני לא חלוט על-כך. מסופקני. אבל אני מקדים את המאוחר במספר חודשים.
  
לא אלאה אתכם בפרטים. אקצר. אין טעם לכתוב את אשר כתבו אחרים. החל מהאנציקלופדיה החופשית, ויקיפדיה (שבה הערך "מיידנק" דל עד מאוד), וכלה בעשרות כותרים ומאות מאמרים של מחקרים אקדמאיים ואישיים. ועוד נטויה היד. של הכותבים. ואסתפק בתמצית של התמצית. עד כמה שניתן בכלל לתמצת. הרי אתה מתחיל לכתוב ואז מוליכה אותך היד ואתה כותב וכותב, והרי לעצמך אתה כותב…
 

כיבושם של שטחים רחבי ידיים במזרח זימן לרייכספיהרר ס"ס בראש ובראשונה הזדמנות להגשים את חלומות ההתנחלות שלו: מאחזי ס"ס של לוחמים-איכרים טהורי גזע, שיהיו התשתית לשליטתם של הגרמנים מאזור לובלין שבגנרלגוברנמן ועד הרי אורל. קבוצות אוכלוסייה עוינות (רוסים ואוקראינים) ידוכאו, יגורשו (חלק מן האוכלוסייה הפולנית) או יושמדו על-ידי הגלייתם אל המרחבים הקפואים של צפון רוסיה או במבצעי הרג המוניים (היהודים). חזונות יוצאי דופן שכאלה הצריכו פעולה מיידית.

לאחר שהחליט היטלר ב-16 ביולי על חלוקת הסמכויות בין ראש הס"ס ובין רוזנברג השלים הימלר למחרת היום את הפרטים הטכניים והמנהליים בשיחה עם למרס ובראוטיגם. ב-20 ביולי בא היטלר ללובלין. אפשר שכאן, בפגישתו עם גלובוצניק ואוסוולד פול (ראש המשרד הראשי של הס"ס לכלכלה ולמנהל), הוחלט על האמצעים הראשונים הנדרשים למיזמים החדשים. הוחלט להרחיב את בתי המלאכה הקיימים ברחוב ליפובה שבלובלין (שיהודים עובדי כפייה עבדו בהם); הוחלט גם להקים בעיר מחנה עבודה ידש וגדול יותר (לובלין-מיידאנק) ליהודים, פולנים ורוסים; ונדונו תוכניות ההתיישבות הראשונות של פולקסדויטשה באזור זמושץ.

שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 239.

 

הדרך למחנה לא הותירה בי את הרושם המדכא שהתקבל אצל יהודית הנדל. והיא ראתה רק שחור. צר ובוצני. כביש צר. מימינו ומשמאלו בוץ. והבוץ – שחור. מכונית עוברת פה ושם. בתדירות נמוכה. העדרים החוסמים את הדרך – בתדירות גבוה יותר. חלפו מעל לעשרים שנה. אני – לא ראיתי אף לא עדר אחד. ובטח שלא חצה את הדרך ושנאלצנו להתעכב בגללו. הגשם היה המכנה המשותף. אני ראיתי ירוק. והיה זה בקיץ ולא בחורף.והכביש רחב ותנועה רבה סאנה בו. ונעלמו האיכרים ועדריהם עמם/אתם. אך מה לדרך שבה נסעה הנדל ושבה נסענו ונסעו עוד רבים לעומת מסעו של יהודי מביאליסטוק באותם הימים:
 

מקץ שנתיים של סבל ועינויים בגיטו ביאליסטוק הובאתי בסוף קיץ 1943 אל רכבת-משא שעמדה בתחנת פולסיה וכאן מתחיל הפרק הבא בפרשה, שהחלה בכליאתי בבית הסוהר של ביאליסטוק. הרכבת, שקרונותיה היו גדושים עד אפס מקום בבני-אדם יהודים, עשתה את דרכה למיידאנק – לובלין, לאחר שניתקה מעל עצמה קרונות רבים במלקיניה, שדרכם הוליכה אותם לטרבלינקה. ה"חלוקה" בוצעה עוד לפני שהרכבת זזה בכיוון מיידאנק. היתה זו הרכבת שהסיעה את אחרוני התושבים של "הגיטו הקטן" בביאליסטוק. עד סוף אוגוסט עדיין היו בגיטו: הכבאים, מפני הגוויות, שצווו לטשטש את העקבות שהשאיר המרד ואנשי ה"לאדן-קומאנדו" שהועסקו בפירוק בתי החרושת של הגיטו, כמו למשל: מכונות המתפרה לסוגיהן; מכונות-התפרות ומיתקנים רבים אחרים של הסנדלריה; מיתקנים של מפעל העורות והרצעניה וכן סדנאות של הנגרייה ובסך הכל – כל המתקנים של התעשייה הגטאות, שהעבידה בפרך את שארית כוח-העבודה של יהודי ביאליסטוק.
 
כאשר הובאתי לתחנת הרכבת כבר עמדו שם מאות יהודים שידעו בוודאות את יעד הסעתם. כאשר גילו התנגדות אחרונה לצפוי להם, בסירוב לעלות מרצונם לקרונות, הסתערו עליהם האוקראינים המאולפים, שבמקלותיהם ובכלביהם אילצו את האומללים לטפס לקרונות-המשא. חיש מהר ננעלו הקרונות מבחוץ על מסגר ובריח.
 
הצפיפות היתה איומה. היום איני מסוגל לאמוד בדיוק את מספר הדחוסים לתוך כל קרון שללא- ספק הגיע ל-100 עד 150 נפש. לכל הדעות, מובלות בהמות בתנאים טובים יותר. לראשונה בחיי חוויתי דברים שמעבר לדמיון האנושי. האנשים לא שלטו על גופותיהם ועשו את צרכיהם במקומות עומדם. בדעת מי מהשליטים עלה הצורך בתנאים סניטאריים מינימאליים?! הרכבת זזה וכמעט מפי כל העומדים בקרון פרצו זעקות-שבר, שהרי כולנו ידענו לאן נוסעת הרכבת. לא היה גבול לאכזריותם של שומרינו הגרמנים והאוקראינים. האוקראינים, שבפי העם נתכנו "העורבים השחורים", היו יורים ללא שום סיבה מבחוץ לתוך הקרון ומפילים אימה על האנשים המעונים. שתי יממות ערך המסע ובשעת בוקר היינו בלובלין-מיידאנק. 
 

ראשונות שהוצאו מהקרונות היו הגוויות. מספרן היה גדול. בין המתים היו נשים שחתכו לעצמן בעת המסע את ורידי ידיהן, כדי להימנע ממוות בתאי הגזים. לאחר שגורשנו מהקרונות היה לי חלום אחד ויחיד: לשתות! החום הנורא בצפיפות הבלתי-אפשרית ייבש אותנו עד היסוד. כולנו היינו מעולפים למחצה. ואז שמתי לב לכתמי דם על מעילי. היה זה דמו של חברי שעמד לידי בקרון וכדור האוקראינים הראשון מבחוץ פגע בו… אותם כתמי דם תמיד היו לפני עיניי, מלווים אותי עד היום. היתה זו פגישתי הראשונה, עין בעין, עם המוות.
 
היה זה הליך קצר להפוך לאיש מחנה. גזזו את שערנו מכל הגוף, הריצו אותנו למרחץ צונן, גזלו כל שהיה לנו על גופותינו. קיבלנו בגדים אחרים, בלויים וקרועים וכבר הורצנו לעבודה. במה עבדנו? היה עלינו לשאת עשרה זוגות נעליים, פרושים על שמיכה, מקצהו האחד של המחנה לקצהו האחר ושם לשים נעליים אחרות ולרוץ בחזרה. קיצורו של דבר: עבודה ללא תועלת במתכוון.
 
הגיע חודש ספטמבר שהביא קור ורטיבות. סבל החיים במחנה הריכוז החל להיות מורגש יותר. מורעבים ולבושי בלואים נמצאנו כל היום בחוץ, בתנאים וביחס הגרועים מחיי כלב. בריאותם של האנשים שהגיעו אתי יחד למיידאנק החלה להידרדר ואלה שלא יכלו עוד להתייצב למסדר היו מועברים אל "בלוק החולים" שממנו לא חזר איש.
 
שמאי קיזלשטיין,  http://www.zchor.org/bialystok/shamay.htm#masa

 

כאמור, היינריך הימלר, מפקד ה-ס"ס, הורה על הקמתו ושמו כשם פרבר בלובלין. שמו המלא של המחנה היה "מידנק טטרסקי". מפקד מחוז לובלין היה בריגדפיהרר אודיליו גלובוצ'ניק. שבויים סובייטים החלו בבנייתו. המחנה פעל מאוקטובר 41 ועד יולי 44. המחנה נועד לאכלס 15,000 אסירים בו-בזמן. בפועל היה עמוס ומצופף. בקיץ 1943, למשל, שהו בו מעל ל- 25,000. במשך שנות הפעילות היו שנתיים שבהן התקיים במחנה גם אגף לנשים.
 
הצבא האדום הפתיע את הנאצים. והם ברחו והשאירו את המחנה נטוש. בחפזונם לא השמידו את ההוכחות. צריך לזכור כי אזור לובלין יועד, בתחילת המלחמה, לשמש מקום ריכוז ליהודים. מכל קצווי הרייך השלישי ויהא שטחו אשר יהיה. בשלב מסוים אף חשבו על הגליה לאפריקה. אבל התקיימה ועידת ונזה ובה הוחלט על הפתרון הסופי והעניינים התגלגלו להיכן שהתגלגלו. מחנה מיידאנעק שימש מחנה רב-תכליתי. שילוש קדוש – ריכוז, עבודה, השמדה. ראשית צדים אותך, שנית – מעבידים בפרך ובשלב השלישי נפטרים ממך. ואתה הופך לאפר. כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. כאן הרגו, רצחו, טבחו והשמידו בכול דרך אפשרית: רעב, קור, מחלות, תשישות, עינויים, עבודת-פרך, ענישות והוצאות להורג. תלייה, גרדום, ירי, המתה בגז.

 

 

 

2,700 דונם. שלושה חלקים למחנה – אזור לאסירים, אזור מנהלתי ואזור של תחזוקה. 280 מבנים. רובם ככולם – צריפי עץ. ותכולתו? מבני מפקדה, מגורי מפקד המחנה (בשלושת השנים שבהם פעל המחנה התחלפו לפחות חמישה מפקדים. זו עובדה. מה היא אומרת לנו? על הצלחה או על כישלון? ואיך שופטים), מבני המנהלה, צריפי ה-ס"ס, אזור בתי-מלאכה ומחסנים לחומרי בנייה, מבנה תאי הגזים, שטח פתוח לשריפת גוויות, שורה של מחסנים כלליים, מלונות כלבים, שטח לגידול ירקות (תפו"א), ערמות קומפוסט, שישה שדות של צריפים – באראקים –  לאסירים (באראק – BARAK – צריף בגרמנית) ובכול שדה היו 20 באראקים לאסירים ושני מבני שירותים וחדרי-אוכל וגרדום, קרמטוריום, בורות הריגה. וסביבם – מגדלי שמירה, גדרות תיל, שערים, פס המוות. מי שפגע בו נורה. היו שנואשו ובחרו לחצות אותו. אתם זוכרים את יעקב השקרן. זה שטען שיש לו רדיו ושמע שהרוסים באים… אם לא אזי שימו בבקשה יד על הספר: יורק בקר (1979), יעקב השקרן, עם עובד. ותקראו. מי שציפה לעתיד אחר – כנראה שהצליח לשרוד. ושתי תוספות מאוחרות – שתי האנדרטות. בתחילה ובסוף. ובין שתיהן – מתפתל המסלול… פיקניק זה לא. עד שלא תלכו שם בעצמכם לא ממש תבינו את שאירע. את הסרט הנע של הרצח הסדרתי. צריך להיות שם ולחוות זאת. בעין. פנים מול פנים. לא דרך פילטר. לגעת…
 
חלפו כמעט שבעים שנה. חלק גדול מהמבנים נהרס. בנובמבר 44 הפך המחנה ל"מוזיאון ממלכתי". מיידאנעק היה הראשון בפולין להנצחת מחנות הריכוז. שיראה העולם מה עשו הנאצים על אדמתנו. אנו לא אשמים. הנאצים הם שחוללו את הזוועות. וגם בנו טבחו… משדות האסירים נותר רק שדה מס' 3. הזמן עשה, עושה ויעשה את שלו. וכבר התבשרנו שפולין פנתה לאיחוד האירופי בבקשה לקבל סיוע כספי, תמיכה, ע"מ להחזיק ולתחזק את המחנות. סליחה – את ה"מוזיאונים".
 
האם ידעו בחוץ מה שאירע בפנים? בהסבריו טען אבי שאפילו במחנה שרר המידור. וכשאשת קצין ראתה, במקרה או בטעות, את שראתה, אזי גם אותה לקחו לתאי הגזים. איך שלא יהיה מסתבר שידעו. בהחלט ידעו. אולי לא כולם. אבל ידעו והיו מודעים:
 

בקיץ 1942 היה וילהלם קורנידס, מש"ק בוורמאכט, מוצב בגליציה. לפי הרישום ביומנו מ-31 באוגוסט, כשהמתין לרכבת בתחנת רבה רוסקה, נכנסה אל התחנה רכבת אחרת: היא הובילה יהודים בכ-38 קרונות בקר. קורנידס שאל שוטר אחד מאין באים היהודים האלה. "'אלה כנראה האחרונים מלבוב.' ענה השוטר. 'זה כבר נמשך ככה חמישה שבועות בלי הפסקה. בירוסלב השאירו רק שמונה, איש לא יודע למה.' שאלתי: 'כמה רחוק הם נוסעים?' והוא השיב, 'לבלז'ץ.' 'ומשם?' 'רעל'. שאלתי: 'גז?' והוא משך בכתפיו. אחר-כך הוסיף רק: 'בהתחלה תמיד ירו בהם, אני חושב.'"

אחר-כך, כשישב קורנידס ברכבת שלו, פתח בשימה עם נוסעת אחת, אשתו של שוטר מסילות ברזל. זו סיפרה לו שמשלוחים שכאלה "עוברים כאן כל יום, לפעמים גם של יהודים גרמנים. שאלתי: 'היהודים יודעים מה קורה להם?' והאישה ענתה: 'אלה שבאים מרחוק לא יודעם כלום, אבל כאן בסביבה הם כבר יודעים.'… מחנה בלז'ץ אמור להיות ממש על קו הרכבת, והאישה הבטיחה להראות לי אותו כשנעבור שם."

"ב-6:20 אחר-הצהרים עברה הרכבת בבלז'ץ." רשם קורנידס. "לפני כן נסענו זמן מה בתוך יער של אורנים גבוהים. כשקראה האישה 'הנה זה בא' אפשר היה לראות גדר גבוהה של עצי אשוח. ריח חזק מתקתק הוחש בבירור. 'אבל הם כבר מסריחים,' אומרת האישה. 'שטויות, זה רק הגז,' אמר שוטר המסילה [שהצטרף אליהם בינתיים] וצחק. בינתיים נסענו עוד כמאתיים מטרים – הריח המתקתק התחלף בריח חזק של בערה. 'זה מהמשרפה,' אומר השוטר. מרחק קצר לאחר מכן הסתיימה הגדר. לפניה אפשר היה לראות בית משמר ועמדה של הס"ס.
 
שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 385.

 

האוטובוס עצר ברחבת הכניסה למחנה מיידאנעק. אני כותב "מיידאנעק" כי כך כתבה יהודית הנדל (ליד כפרים שקטים). והמילה הזאת, עם ה"ע" היידישאית, מייצגת, לדעתי את היהודים שנטבחו במחנה. 230 אלף. זהו האומדן. לא ניהלו כאן רישום "יקי" של ממש. אבל מרבית המחקרים תומכים באומדן הזה. הגשם שליווה אותנו מקז'ימייז'-דולמי סוף-סוף פסק. בין ק'-ד' לבין מיידאנעק הספיק אבי לדחוס בנו כמויות אדירות של מידע. לעשות לנו סדר בנושא של מחנות.ריכוז, עבודה, והשמדה.וכמובן המחנה המשולב ששילב את הכול. סקירה היסטורית של התהליך. ובמקביל סקירה כרונולוגית של התקדמות מכשירי ההשמדה. רובים, משאיות גז, תאי גזים. חגיגה טכנולוגית של מוחות מעוותים. השתכללות שטנית.
 
המטר המשיך לקלוח לאורך הנסיעה. לא חזק אך גם לא כזה שניתן להתעלם ממנו. וכשהגענו פסק סוף-סוף הגשם. ירדנו ופסענו לעבר הכניסה למחנה. מונומנט הכניסה. אבי חילק לקבוצה את מפת המחנה. לא שחו"ח נלך לאיבוד, אלא שנראה ונבין מה היה ומה בעצם נותר. אנו עוברים דרך מכלול הכניסה. אנדרטה. הוקמה ב-69. האדריכל/פסל/מעצב – ויקטור טולקין. האנדרטה היא מרחב מסוים האמור לסמל את התהליך. אמנם ניתן לעקוף אותו אך רצוי להתנהל לפי כללי הטקס… לא לפספס את הפואנטה. גם אם יגידו שהיא בנאלית, פשוטה, טריוויאלית. הדבר הראשון שאתה רואה – מעין שער ענק. החוסם את האופק. האם וריאציה של השער הסיני/יפני או שמא באה ההשראה ממקום אחר? "העבודה משחררת" כמשל. ואז, נדרש אתה לרדת במדרגות. להלך במסדרון שבין סלעים. מסדרון מאיים. פראי. שחור. אמא אדמה. השלוליות הן כתוצאה של הגשם ולא חלק מהאנדרטה… אנחנו בבורות ההריגה. בתקופה החשוכה. כלואים. האם נשרוד? ומולך השער. ולפניו גרם מדרגות המחכה לך. והמרחק אליו מתקצר. והזמן עובר. ומי שהולך בגיא צלמוות רואה, לכאורה, סוף. שער. תקווה. וככול שאתה מתקדם, אתה מוצא את עצמך שקוע, והזווית השתנתה, ובקצה המדרגות שאליהן אתה מייחל, אין עוד שמים אלא חומת גרניט מאיימת. להקנות לך תחושה של אין מוצא. ולך אין ברירה. אתה חייב להתקדם. ובאחת, רגע לפני שתתחיל לטפס, נפתח מימין חריץ. צוהר ורוח נושבת. עוד קצת והנה אתה מבחין במסדרון מילוט. אל האור. צדדי אמנם אבל קיים. ובדקתי אותו. ויצאתי – וצפיתי על פאתי לובלין. היו מי שברחו – ליער, לפרטיזנים, למחבוא. למסתור.
 

 

 

 

 

 

 

 

ושבתי לגיהינום. והתחלתי לטפס בגרם המדרגות אל חזית הגרניט המאיימת. וכעבור זמן נגלה השער. והפתח. ואתה נושם עמוקות. ועולה. ומתייצב על משטח הבטון. ועובר בשער. ולפניך נפרס המחנה "חלל השכול". חלל השכול מתבסס על "משחק מילים" בעברית. אוי לנושא המשחק. "החלל הוא האדם שמת, ובמותו הוא משאיר חלל". בני-אדם הושמדו והפכו לאפר. חללים. והשאירו אחריהם ריקנות. מרחב ריק. חלל. וממול, בקו האופק, ניבטת כיפת בטון. ואתה יודע שזהו הגלעד לנטבחים שנשרפו. כי שעברת בשער המחנה –  אחת דינך. זה מה שהיה צפוי לך. המוות. ובשער עומדים בני-נוער. בכחול ובלבן. עטופים בדגל הלאום. דור ההמשך. תיכון "בויאר". ולא ראיתי בכך זילות של הדגל. וגם לא בהפיכתו למעין טלית.
 
וממול – הרחק מעברו האחר של המחנה, ניצב הר האפר. האנדרטה השנייה. הגורל. המוות. ושביל, שתחילתו מטושטשת, יוצא מאנדרטה א לכיוון ב. אבנים פזורות בעשב ירוק. כאילו השביל אינו בטוח בתחילתו. מחפש כיוון. וכשהתביית – הכיוון מוגדר. והדרך ישרה. דרך אספלט סלולה. אוטוסטראדה אל המוות. חד וחלק. יש אומרים שצריך לדעת להלך בין הטיפות. זאת הייתה "התחנה הראשונה".

 

 

 

 

 

 

 

 

משם גלשנו ל"תחנה השנייה". הרי גם לנו ויה דולורוזה משלנו. וכשאגיע לצ'נסטוחובה אספר על ויה דולורוזה שלהם. אבל בינתיים אנו מרוחקים משם מספר פרקים. יותר מעשרה… והגענו לתאי הגזים. התפשטות, עירום, חיטוי, גילוח שער הראש, בדיקה אינטימית, מקלחת, גז, מוות. אמבטיה. מקום קילוח הגז, פתח מילוט, חריר הצצה. אין צורך בסיפור. הקירות מספרים זאת טוב מאיתנו. היו כאלה ששפר גורלם ונידונו לחיים. אחרי המעבר בתאי הגזים – "הייאוש נעשה יותר נוח". את הגוויות פינו האסירים. הערימו את הגופות על עגלות ומשכו אותן. תחילה באזור סמוך שיועד לשריפת הנרצחים ומאוחר יותר, במעלה, לכבשן. בתחנה הזאת נחשפו האסירים החדשים לראשונה למושג "מוזלמן":
 

למוזלמן, כפי שכונה בעגת המחנה, האסיר אשר איבד כל תקווה ושחבריו נואשו ממנו, לא היה עוד נרחב של מודעות שיכיל את ההבחנות בין טוב לרע, בין נעלה לנחות, בין רוחני ללא רוחני. הוא היה גוויה מתנודדת, צרור של תפקודים פיזיולוגיים בפרפוריהם האחרונים.
[…]
אני זוכר שבזמן שירדנו במדרגות שהובילו אל המקלחות, הורידו אותנו קבוצה של מוזלמנים, כפי שנכנה אותם אחר כך. אלה היו בני אדם מומיה, מתים חיים. והורידו אתם יחד אתנו רק כדי להראות לנו אותם, כמו לומר לנו: אתם תהפכו לכאלה.

ג'ורג'יו אגמבן (2007), מה שנותר מאושוויץ, רסלינג. ע' 59.

 

 

 

 

 

 

 

 

פתח הזרמת הגז

 

חריר ההצצה לוידוא המוות

 

 

מתאי הגזים יוצאים ל"רחבת המסדרים". תחנה מס' 3. זו רחבת המיון. מכאן יצאו לעבודות היומיות. מי שכמובן היה בר-מזל. מימין נפרשים צריפים. לשעבר מחסנים. היום זו תחנה מס' 4 – מוזיאון. חדרי תצוגות. כל צריף מוקדש לנושא מסוים. ואתה עובר על פני המוצגים. מיטה. מלבושים. מדים. גבישי הטורקיז שמהם הופק הגז  "צקלון ב". צילומים. הנאצים צילמו. הנציחו כמעט הכול על הצלולואיד. תוצרת תעמולתו של גבלס. הכול בסדר. הזיכרון טרי. רק אתמול ראינו סרטים שהוסרטו וצולמו בגטו ווארשה. עד כמה חיי היהודים מתנהלים בתקינות. ועכשיו נעבור לפרסומות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובאחת הפינות – יצירות שהוכנו על-ידי אסירים. הנה הצב. צב משמש דוגמה וסמל לאריכות ימים. מנהל לאיטו. ושורד. אתם מכירים את התחרות שנערכה בין אכילס לבין הצב. נחשו מי ניצח? ממול לטאה. משום מה הצלם פישל בנקודה זו וכך יצא שלא תוכלו לראות את הלטאה, שהיא מסמלת את מלחמת הפולנים בטאטארים. אחד הצריפים הוקדש לנעלים: 

 

בין רבוא רבואות נעליים אכיר את נעלך, אבא.
עקביך מעולם לא היו מעוקמים –
אבא, מדרך-רגלך היה ישר.
 
מדי יום ביומו נערם והתגבה הר-נעליים חדש על רחבת-הקרימאטוריון. הה, זוכר אתה? בקטנותי, כשהרשית לי בפעם הראשונה לצחצח את נעליך, הברקתין מלמעלה וגם הסוליות תחתיהן. הוי, כמה צחקת לי אז:
'ישנו, בני, גם צד מלוכלך עליו צריך אדם לדרוך. לכשתגדל – תבין זאת…'
אבא, עכשיו אני גדול.
 
השמש גוחנת אל צלע הר-הנעליים הגבוה ומאירה לי כבפנס-כיס.
נעליים! נעליים עד אין-קץ!
נעל-תינוק פרומה – כפי-תינוק פעור, משורבב לקראת הכפית המלאה שביד אמא. נעל-תינוק פרומה – ראש תינוק קרוע-עיניים, מציץ מתוך הר-הנעליים אל השמש הזורחת על הארץ.
בסמוך –
נעל-גברת ענוגה, עקב דק, גבוה, חום-קשקשים. פתוחה ומגולה, מכל עבריה. רק רצועות מספר קלועות מלמעלה. כתובת-הזהב החקוקה שעל כפף-הסוליה החד נוצצת מול השמש.
בסמוך –
נעל-עבודה גברית, מוכתמת-סיד. השמש ניבטת לתוכה כאל פי מנהרה חצובה בהר-אבן שמם.
בסמוך –
נעל מטפס-הרים. חרטומה תקוע במעלה ההר, כמו עמד המטפס מהעפלתו, עצור-נשימה ומשתאה: 'הוי, איזה נוף…'
בסמוך –
רגל-עץ נעולת נעל-תותבת עד למותן, חשופת-מכנס ומגולה לשמש.
נעליים.
נעליים אין-מספר.
 
בין רבוא רבואות נעליים הייתי מכיר את הנעל שלך!
עקביך מעולם לא היו מעוקמים –
אבא, מדרך-רגלך היה ישר.
 
ק. צטניק, 1993, השעון, הקיבוץ המאוחד, ע': 87-86

 

מצריפי התצוגה צעדנו לבאראקים. פנינו לשדה מס' 3. היחידי שנותר. זאת תחנה מס' 5. צריפי האסירים. מיטות תלת-קומתיות (לפחות שלושה על כל דרגש). המרחב של הקאפו – מיטה, ארון, שולחן, אסיר לסקס. דלי לצרכים. הבאראק יועד לקיבולת של 250 איש. בפועל בין 400 ל-500. מכאן יצאו לעבוד. המאושרים שנותרו עם אישור לחיות. מה עשו? זה דבר אחר. מרוב העדויות עולה שהזיזו את ההרים משמאל לימין ביום אחד ולמחרת בכיוון ההפוך. כלומר, הנאצים העבידו את האסירים, אך רוב העבודה לא נועדה לייצר דבר מה. ואני מתקשה להבין: הרי המערכת הנאצית הייתה משומנת. הם ניצלו כל דבר. אפילו מיחזרו את הבגדים המסמורטטים. שלא נדבר על שיער ועוד… וכאן. כאילו כלום. או שלא הבנתי…

בחוץ ניצבת האנדרטה של הפולנים. פסל בדמות אובליסק. הוקם ב-1943. עוד שהמחנה היה בפעילות. האסירים הפולנים (והיו כאלה. הרי לדידם של הנאצים הפולנים הם עם נחות) הקימו אותו לפי תכנית של אחד האסירים – אלבין-מריה ברניצקי. מספרים שבבסיס הפסל הוטמן אפר מאפר הנרצחים. לא בדקתי.

 

 

 

 

 

עדותה של נינה דינר (זינגר) ילידת ווארשה:
 
בשנת 1940 בתקופה בה נסגר גטו ורשה, החליפה משפחת העדה את דירתה עם פולני, ולכן זכתה לדירה מרווחת. בשנת 1942 נהרג אביה של העדה, ובספטמבר אותה שנה, במסגרת הגירוש הגדול מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה נלקחה המשפחה לאומשלגפלץ אך שוחררה ע"י דודה שהיה במשטרה היהודית והתחבאה בצד הארי.  באפריל 1943 נלקחו למיידאנק לבלוק 4 ועבדו בהעמסת האבנים. בזמן העבודה נורתה העדה ונפצעה. לאחר שהועברה בין מחנות שונים, השתתפה בצעדת מוות מבוכנואלד לכוון דרזדן, ממנה ברחה. העדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1948.
 
אז עשו סלקציה קודם כל. וגם אמהות עם ילדים – לצד אחר. ואותנו לאמבטיות. טוב. אמרו
לנו להתפשט, להשאיר את הכל, להוריד את הכל. היה לי תליון כזה עם בפנים היה תמונה של אבא ואמא, כמובן לקחו לי את זה תיכף. בכלל לקחו את הכל. לקחו את כל הבגדים. כשיצאנו מהמקלחת קיבלנו סמרטוטים. חלוקים קרועים, לא נעליים, לא סוודר. שום דבר. שמעטס, סמרטוטים קרועים, נוראיים. ואז חילקו אותנו לבלוקים, ואני הייתי בבלוק מספר 4 שהבלוקאלטסטר שלו היתה אחת בשם שירצקי. יהודיה.
ש. שירצקי?
ת. שירצקי. יש שמות שאני זוכרת, יש שמות שאני לא זוכרת בכלל. ואז אמרו לנו שצריך
לשמור על כל דבר שיש מפני שגונבים נורא. קיבלנו איזה צלחת כזו מפח, וכוס מפח.
ש. היית עם אמא ביחד?
ת. הייתי עם אמא ביחד. אמא שלי היתה אשה צעירה אז. הייתי יחד עם אמא, ואמא גם כן קיבלה סמרטוטים נוראיים.
ש. נעליים גם לקחו לך?
ת. נעליים גם לקחו לי. לא זוכרת אם קיבלתי איזה נעליים או שבכלל לא. לא זוכרת. ואז
התחיל אפל [מסדר]. את עומדת שעות על גבי שעות. אסור לך להתנועע, אסור לעשות איזו שהיא תנועה. ואחרי שעות רבות של עמידה, חילקו לעבודה. העבודה היתה כזאת: מגבעה אחת להעביר את האבנים לגבעה שנייה. זה 12 שעות ביום. מרביצים, וה-ס"סמניות מרביצות על ימין ועל שמאל. ועבודה נוראית, ואוכל – לא יודעת. בבוקר היו נותנים לנו איזה מין תה מנטה או משהו דומה לזה, לא יודעת מה זה היה. לחם היו מחלקים, לא זוכרת במיידאנק כמה, שמונה. הבלוקאלטסטר היתה מחלקת את זה. מרק היה בצהריים איזה נוזל, שהיו צפים בו כמה דברים לא מזוהים, ובערב עוד פעם את השתייה. את הלחם היה צריך לשמור עלייך, מפני שאם השארת אותו על הפריצ'ה, איך את…
ש. דרגש.
ת. על הדרגש, אז זה לא היה. עכשיו, אני לא זוכרת אם היה לנו איזה שהוא מזרון על הדרגש או קש רק – לא זוכרת. לא יודעת. פשוט לא יודעת. פעם בדרך לעבודה ראינו את דודה שלי, ינינה, עם הבן שלה ז'דישו, סגורים במין מכלאה כזאת. כמה אמהות. ראינו אותם איזה שבוע ימים, אחר כך נעלמו, ואמרו לנו ששרפו אותם. הריח של הקרמטוריום, היום כשאני מדברת על מיידאנק – הריח ישנו. ריח של גופות שרופות.
 
מקור: ארכיון יד ושם 0.3/929

ונכנסנו למשרפה בעקבות הנערים. תחנה 6 – כבשן המוות. הקרמטוריום. עקירת שיני הזהב. החמיסה האחרונה של הגופה. חמישה תנורים הוסקו בגוויות היהודים. ועל המלאכה הופקדו ה"זונדר-קומנדו". פורקים את הגוויות שהוסעו מלמטה, עורמים, ומסיקים את התנורים.

 

 

 

 

 

 

תחנה 7 – בורות ההריגה. ב- 3.11.1943, במסגרת מבצע ארנטפסט (מבצע "חג הקציר"), נורו כאן, בבורות ההריגה הללו, כ- 18,000 יהודים. אבן שהוטסה מהארץ הפכה כאן לציון. למצבה. ללוח זיכרון.
 

 

 

התחנה השמינית – הר האפר. שבעה טון של אפר אדם. ערכנו טקס למרגלות הכיפה. כנ"ל התיכוניסטים. מה עוד ניתן לומר?
 

כאשר אנו ניצבים כאן, בלב ליבה של פלנטת האפר, גואים בנו רגשות עזים, עד כי קשה לנו לתת להם ביטוי. תחילה עולה סירוב גדול: סירוב להאמין שמה שהתרחש כאן, ובמחנות ההשמדה האחרים בהם נרצח עמנו, אכן קרה במציאות. שאכן, בלב ליבה של אירופה, במאה העשרים ביצעה ממשלתה הרשמית של גרמניה את הרצח התעשייתי שאושוויץ היא סימלו. שאכן בני אדם הם שעשו את המעשים ששפת אנוש לא תוכל להם. שאכן, עולם שלם עמד מנגד ולא הושיט יד מצילה גם כאשר הדבר ניתן.
 
פרופ' אמנון רובינשטיין (תשנ"ה), "נוכח פלנטת האפר", מחניים, רבעון למחקר להגות ולתרבות ע' 8.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכשעברתי בנתיב ההשמדה, מנקודה א' ל-ב', שאלתי את עצמי: מי אני? תייר? נוסע? צופה? איזו חוויה אני עובר?  ולא היה לי מענה. ולאורך כל הדרך לא דברתי. רק כתבתי במחברתי וצילמתי. ובסופו, כשראיתי את הילדים מתחבקים ובוכים, מנגנים ושרים – שאלתי את עצמי, אם ניתן היה לחזור בזמן, מה אני הייתי עושה במקומם. של האסירים ושל התיכוניסטים. ונזכרתי שבנעורי לא הרבינו להתחבק. לפחות לא כמו היום. נערים ונערות. חיבוק ונשיקה. פעם היינו "קשוחים". צברים. הנערים לא בכו. אפילו אם חטפו מכות. ובטח לא הדלקנו נרות. אבל זה היה פעם. היום החבר'ה פתוחים. אנו היינו סגורים. אני עדיין נותרתי שכזה. זמנים חדשים – זמירות חדשות. נזרום. לא בסגנון "ניו-אייג'", אבל נזרום. נמצא סגנון שמתאים. היש ברירה אחרת?
 
ובחוץ, מעבר לגדר, כשהגענו למגרש החניה, זרק הנהג את בדל הסיגריה, נפרד מרעיו הפולניים שהמתינו לבויאריסטים, והתניע את האוטובוס. נסענו ללובלין.

 

לרשימות קודמות – ראו במדור פולין. המשך יבוא…. ישיבת חכמי לובלין, ערב בלובלין ובפרק 17 אנו יוצאים לחפש את התאומים בקראשניק.

עצים [4]: אפורסגולבן

 

 

משה קופפרמן, עבודה על נייר, 1994, שמן עיפרון וגרפיט על נייר (מקור: "כל הזרך ועוד פסיעה", 2002, מוזיאן ישראל, ע' 198)

 

 

לא. אין זאת טעות הקלדה. הצבעים התערבבו והתערסלו זה בזה ולכן "אפורסגולבן". הצבע הסגול, החיוורני, הגובל באפור וטובל בלבן, משך את תשומת לבי. כאילו וציור של קופפרמן פרוש בטבע. קלישאה: עצים מתים זקופים. האומנם?

 

האפור-סגלגל שמשך את תשומת לבי (צילום: משה הרפז)

 

השקעתי מספר דקות לקצר טווח ולא לשקוע בבוץ. היעד היה – העצים האפורים. הגעתי לקרבת העצים. למעשה – מטע סוג כלשהו של עצי פרי נשירים. העצים נראו לי מוזרים – לכאורה צבועים בסגול חיוור, בהיר ומתחכך באפור. התקרבתי עד כדי נגיעה. אכן העצים מקומחים. כאילו משמשים כתפאורה אפוקליפטית.

 

 

 

 

 

 

 

חלפו מספר ימים. ואז, בשיחה עם חבר קיבוץ בהקשר אחר לחלוטין, סיפרתי לבחור (אולי איש? בין כמה לדעתכם צריך להיות מזכיר קיבוץ?) שבצד השני של הקו את שראיתי ושאלתי לפשר ה"קמח" שעטף את העצים. שמעתי בקולו את החיוך הסלחני לסקרן העירוני והוא השיב: " זהו קאולין". "קאולין?" שאלתי, "הלוא זהו חומר גלם המשמש לקרמיקה. מה לזה ולעץ?". "כן", השיב, "אנו משתמשים בו להרחיק חרקים". למדתי משהו.

פניתי לויקיפדיה ומשם דליתי כדלקמן: קאולין הוא מינרל רך, אדמתי, שצבעו לבן במרבית המקרים שבהם הוא מצוי בטבע. המינרל קרוי על שם אזור גאולינג שבמחוז ג'יאנגשי שבסין. לשם פירוש סיני ציורי – "אדמת רמה גבוהה". מינרל זה נוצר עקב בליה כימית של מינרלים אלומו-סיליקטים – דהיינו כוללים אלומיניום. המינרל הינו אחד הנפוצים בטבע. אחד השימושים החדשים, יחסית, הוא הפיכתו לתרסיס שאותו מרססים על עצים על-מנת לדחות חרקים.

 

צילומים: משה הרפז, קיבוץ מחנים (ינואר 2009)

מה לתל הקשיש ולפמיניזם?

 

 

התל הקשיש כבר ראה רבות. אחרי הכול הוא ניצב כאן, בצד פיתול הנחל, הקישון, בתפר שבין עמק זבולון לעמק יזרעאל, כבר שנים רבות. רבות מאוד. אלפי שנים. לפחות משחר ההיסטוריה. וכשאנו כותבים "היסטוריה" מתכוונים אנו לכך שנותרה עדות כתובה. לפני כן – פרהיסטוריה. וכך היה התל קשיש לעד. שותק אבל עד. ודרמות באזור לא חסרו.
 

 

 

אגב, התל הקשיש נקרא "תל קשיש". כך מצוין שמו על גבי המפה. עם קום המדינה הוקמה ועדת שמות ותפקידה היה לתת שמות – להרים, לגבעות, לנחלים, לתלים, למישורים וליישובים. למה ומדוע "תל קשיש" – לוועדה פתרונים. איך שלא יהיה התחלנו לטפס על התל. אבל אני מקדים את המאוחר. וברשותכם נחזור להתחלה.
 
זוגתי שתחיה ביקשה לראות רקפות ונרקיסים. טוב, לרקפות יש מקום ריכוז קלאסי. גבעת הרקפות. כאן הולכים על בטוח. קצת לפני הכניסה לקיבוץ גלעד שקוראים לו אבן יצחק. וכבר קרה שהקימו יישוב וקראו לו בשם. ולאחר מכן באו נציגי הממסד וביקשו להמירו. קחו לדוגמה את תל עמל. היישוב הראשון במסגרת "חומה ומגדל". אבל אז דוד וולפסון, מראשי יהדות ארה"ב גייס הון עתק והעבירו לסוכנות שבימים ההם הייתה כל-יכולה והיא קבעה – ניר דוד. אחרת הגביר סוגר את ברז הכסף… (האם זה מזכיר לכם במשהו את מוזיאון ת"א ומשפחת עופר? – זה רק הדמיון הקודח שלכם, הקוראים) וכך מולדת = בני ברית, שריגים = ליאון ויש עוד. אבל היכן אמצא נרקיסים? ברמת הגולן ליד נוב. אבל זה רחוק מדי והיום קצר. וכבר הייתי שם. שוטטתי במרשתת והיא טענה שלמרגלות תל קשיש אוכל לראות את הנרקיסים המבוקשים. ותל קשיש נמצא בסמיכות לרקפות. לא רחוק מדי מגלעד. 20 ד' נסיעה. מקסימום. למרגלות קריית חרושת. מצפון לצומת יקנעם. ועל תל קשיש מעודי לא שמעתי וכמובן שלא ביקרתי במקום. אז בעצם למה לא? גייסנו חברים ונסענו. והחבורה מנתה שישה: זהבה+צביקה, צביה+ג'קסי, זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלה. וכך הגענו לגלעד. לגבעת הרקפות. בשעה מוקדמת יחסית. קצת לפני שרוב עםישראל פשט על אתרי הטבע ברחבי המדינה. הרקפות היו במקומן. משם דילגנו לכוס קפה ומאפה ביקנעם. אולי אכתוב על יקנעם. על העיר ועל ההכנות לחיזוק בפני רעידות אדמה. ועל מה שעשיתי ועל מה שעוד לא נעשה.

 

 

 

 

איך שלא יהיה הגענו לתל קשיש. וכיאות לקשיש ולישיש הוא כפוף ועזוב. תל בעל ממדים צנועים. מאה מ' אורך. מאה מ' רוחב. גובהו כעשרים מ' (אולי קצת יותר) מעל המישור הסובב אותו. טיפסנו על התל. אמנם התל המסוים הזה – "תל קשיש" אינו מצוין בתנ"ך במפורש, אך כאן (אם אכן מזוהה התל כחרושת הגויים) התחוללה, בסביבות 1125 לפני ספירת הנוצרים, דרמה גדולה. ומלחמה. וניצחון. ושירה גדולה. ושקט לתקופת מה. ולאחר מכן – אירוע טראומטי נוסף. ושוב מלחמות. והעתיד? מי ישורנו. והתל – שריד ועד אילם. כאן התרחש ניצחון ברק בן אבינעם על סיסרא ושירתה של דבורה. לפי אמונת הנוצרים כאן שחט אליהו הנביא את נביאי הבעל (אנחנו סגורים על אתר אחר). שש-מאות שנה לאחר מכן הביס שישק מלך מצרים אותנו בעמק יזרעאל ואחר מכן עלה לירושלים ובזז את אוצרות המקדש. ולא דיווח על כך בכתביו. ולפי הנבואות כאן יתחוללו קרבות גוג ומגוג. ואחרי כל זאת – אולי נשמע את פעמי המשיח. ועד אז – נרשמנו ל-Waiting list. 

 

 

 

 

ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת. וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים. ויצעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא. והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט. ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו ונתתיהו בידך. ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך. ותאמר הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא ותקם דבורה ותלך עם ברק קדשה. ויזעק ברק את זבלון ואת נפתלי קדשה ויעל ברגליו עשרת אלפים איש ותעל עמו דבורה. וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה ויט אהלו עד אלון בצענים אשר את קדש. ויגידו לסיסרא כי עלה ברק בן אבינעם הר תבור. ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון. ותאמר דברה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יצא לפניך וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו. ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו. וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד. וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני. ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה. ויאמר אליה השקיני נא מעט מים כי צמתי ותפתח את נאוד החלב ותשקהו ותכסהו. ויאמר אליה עמד פתח האהל והיה אם איש יבא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אין. ותקח יעל אשת חבר הקיני את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת. והנה ברק רודף את סיסרא ותצא יעל לקראתו ותאמר לו לך ואראך את האיש אשר אתה מבקש ויבא אליה והנה סיסרא נפל מת והיתד ברקתו. ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל. ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען.

(שופטים, ד)

 

מקור: ורנר קלר (1958), התנ"ך כהיסטוריה, הוצאת דביר, ע' 162.

 

ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמור.
בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה אומר לה' אלהי ישראל.
ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים.
הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל.
בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדל ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות.
חדלו פרזון בישקראל עד שקמתי אם בישראל.
יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורמה בארבעים אלף בישראל.
לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'.
רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו.
מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזנו בישראל אז ירדו לשערים עם ה'. עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר קום ברק ושבה שביך בן אבינעם.
אז ירד שריד לאדירים עם ה' ירד לי בגבורים.
מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך מני מכיר ירדו מחקקים ומזבלון משכים בשבט ספר.
ושרי ביששכר עם דברה ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו בפלגות ראובן גדלים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים לפלגת ראובן גדולים חקרי לב.
גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכן.
זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה.
באו מלכים נלחמו אז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגדו בצע כסף לא לקחו.
מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא.
נחל קישון גרפם נחל קדומים נחל קישון תדרכי נפשי עז.
אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו.
אורו מרוז אמר מלאך ה' ארו ארור ישביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים.
תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך.
מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה.
ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו.
בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל כאשר כרע שם נפל שדוד.
בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו.
חכמות שרותיה תעננה אף היא תשיב אמריה לה.
הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל.
כן יאבדו כל אוביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו ותשקט הארץ ארבעים שנה.

(שופטים, ה)  

עלינו על התל. ברגל. פילבוקס בריטי קידם את פנינו. חבר'ה מקומיים הניפו על ראשו ספות. זולה מקומית. הרמתי ראש. תצפית מצוינת. ראות טובה. מצפון – קריית חרושת. במערב ונמתח לדרום – הכרמל שמוחלף בהמשך ברכסי רמת מנשה. בחצי הדרך – תל יקנעם. במזרח – הר תבור. ובמרכז – עמק יזרעאל. ירוק ומנומר בכתמים חומים. שדות שנחרשו וממתינים לנביטה. והכול מסביב – חגיגה של ירוקים. הבריטים מיקמו את הפילבוקס על התל. לאבטח את המעבר בין מחנותיהם – כורדני ומנסורה. את הירושה הבריטית הלז מכרנו במסגרת שיווק מחנות צה"ל. לא את כולם – רק חלק. בסיס הקריה לא ימוש ממקומו. כאמור, התל נמוך קומה ונושק משני צדדים (מערב ודרום) לעיקול הנחל. מיאנדר בשפה המקצועית. קרוב לוודאי שהתל מלאכותי. אך עד כה לא נמצא התקציב לחפירה ארכיאולוגית. מה שמביא אותי למחשבה האם הגיע הזמן להחליף מקצוע וללמוד ארכיאולוגיה? אם התל היה באמת קשיש היה הנחל סוגר אתו חשבון מזמן וגורף אותו. הרי הוא נחל קדומים. הקישון.

 

מכאן יצא סיסרא. שר צבא יבין מלך כנען. ב-1867 הצטרף מארק טוויין למסע צליינות שתחילתו קרוז לחצית האוקיינוס האטלנטי, עבור דרך בירות התרבות של אירופה, ומשם דרך תורכיה העות'מנית ומדבריות סוריה לאתרים המקודשים לנצרות בארץ-ישראל. הוא היה עיתונאי שנשלח על-ידי "דיילי אלטה קליפורניה". והתמורה – חמישים כתבות. ה"גילוי נאות" היה כבר אז. "כותב שורות אלה היה אורח של…" וכאן היה אמור להופיע שם הספונסר שמימן את הנסיעה. וכשירד טוויין מנצרת לעמק יזרעאל, נזכר בקרב ברק עם סיסרא וכי כבר קדמו לקרב זה קרבות בעמק בין הישראלים לכנענים עוד בתקופת יהושע, מאה שנה לפני שפוט השופטת דבורה את בני ישראל. וכבר אז גבר הישראלי על יבין הכנעני מלך חצור (האם לכל מלכי חצור, לדורותיהם, קראו בשם יבין?) ועל קואליציית המלכים שהיו אתו. ועל כך כתב טוויין ביומנו:
 

אלף וחמש מאות שנה לפני הספירה הנוצרית שימש אזור המחנה שלנו ליד מי מרום זירה לאחת ממלחמות החורמה של יהושע. יבין, מלך חצור, קיבץ את כל המלכים סביבו, עם צבאותיהם, כדי להתכונן לקראת בוא המצביא הנורא של בני ישראל. "וייוועדו כל המלכים האלה ויבואו ויחנו יחדיו אל מי מרום להילחם עם ישראל. ויצאו הם וכל מחניהם עמם עם-רב כחול אשר על-שפת-הים לרוב." וכו'. אך יהושע הסתער עליהם והשמיד אותם כליל בלי להותיר מהם שריד ופליט. זו היתה מדיניות המלחמה הרגילה שלו. הוא מעולם לא השאיר שום סיכוי למחלוקת בין עיתונים באשר לזהות המנצח בקרב. הוא הפך עמק זה, השלו כל כך עכשיו, לבית מטבחיים.
[…]
בפסוק מהתנ"ך המובא לעיל מצוי הביטוי "כל המלכים האלה." הוא משך את תשומת לבי לרגע. מפני שבמחשבתי הוא נושא כעת משמעות שונה כל כך מזו שהיתה לי תמיד במולדתי. אני תופס בבירור שאם ברצוני להפיק תועלת מן המסע הזה, ללמוד ממנו ולהבין כראוי סוגיות מעניינות הקשורות אליו, חובה עלי לשכוח ולמחוק בשקידה ובנאמנות דברים רבים שספגתי בדרך זו או אחרת בנוגע לפלשתינה. עלי להתחיל בשיטת הצמצום. בדומה לדרך שבה ראיתי בעיני רוחי את אשכול הענבים הענקי שהביאו המרגלים מן הארץ המובטחת, התייחסתי לכל דבר בפלשתינה בקנה מידה גדול מדי. כמה מהמושגים שלי היו מוגזמים מאוד. המילה פלשתינה תמיד הזכירה לי במעורפל ארץ בסדר גודל של ארצות הברית.
[…]
"כל המלכים האלה". כשקראתי זאת בשיעורי דת בבית ספר של יום א', הצטיירו בעני רוחי מלכים של ארצות כמו אנגליה, צרפת, ספרד, גרמניה, רוסיה וכו' עטויים מחלצות פאר משובצות באבני חן נוצצות, פוסעים בתהלוכה רצינית, שרביטי זהב בידיהם וכתרים בוהקים לראשיהם. ואילו כאן, בעין מלחה, לאחר שחצינו את סוריה ולמדנו ביסודיות את אופיה ומנהגיה של הארץ, הביטוי "כל המלכים האלה" איבד מן ההוד וההדר שלו. משמעותו כעת לא היתה אלא חבורה של ראשי שבטים קטנים – פראים חמומי מוח ולבושים בלואים כמו האינדיאנים שלנו, שאזורי מגוריהם גבלו זה בטווח ראיה של זה, וש"ממלכותיהם" נחשבו גדולות כאשר שטחן הגיע לחמישה מייל רבועים ומספר תושביהן לאלפיים נפש. הממלכות המאוחדות של שלושים ה"מלכים", שהושמדו על ידי יהושע באחת המערכות המפורסמות שלו, השתרעו על שטח שאינו גדול מזה של ארבעה מחוזות רגילים בארצנו. השיח' הזקן והעלוב שראינו בבניאס עם מאה אנשיו לבושי הבלואים היה נחשב "מלך" בימים הקדומים ההם.

מארק טוויין (1869 [2009]), מסע תענוגות בארץ ישראל, מחברות לספרות, ע': 28 – 31.

כאמור, סיסרא, יצא מפקד צבאו של יבין מלך חצור, השני – לא זה שנוצח על-ידי יהושע אלא זה שינוצח על-ידי ברק, מבסיסו שבחרושת הגויים. לימים הוקם על הגבעות הישוב קריית חרושת (1939). על שום חרושת הגויים. שסבורים שהיא כאן, מתחתנו. קרוב לוודאי שתחילת התל הייתה במצודת משמר, מצדית, של המצרים. בגבול האימפריה. בחזית הצפונית של שושלות הפרעונים. כבר נמצאו שרידים של מצדיות מצריות במספר מקומות צפוניים בארץ-ישראל. ואולי הוקם התל עוד קודם לכן? מכאן לבטח ראה סיסרא את ברק וחייליו יורדים מהר תבור, מקימים אבק, ושעט לעברו עם הנגמ"שים של אז. "השמים נטפו מים" נכתב במקורותינו. בשירת דבורה. העמק בוצי. בנקל הופך ביצתי. האדמה כבדה. המרכבות שקעו. הסוסים בוססו בבוץ. וקלי הרגלים שחטו. לא לקחו שבויים. כך היה נהוג אז. להרוג עד אחרון הלוחמים. תזכרו את הקרב מול העמלקים ואת החובה שהייתה שלא להשאיר מהם זכר. העובדה היא שברק חיפש את סיסרא. בלי ראש המנוצח אין ניצחון. לקחת שבויים ולשחרר תמורת כופר – זאת המצאה מאוחרת יותר, של האבירים. והתהילה? הלכה לנשים. ליעל ולדבורה. כפי שהתנבאה כבוד השופטת. הוא אשר כתבנו – התל הקשיש היה עד לנצחון הנשים. עד כאן הקטע הפמיניסטי. בני-ישראל, תחת שרביטו של יהושע, כבשו את ההר. לא את העמקים. בשלב מסוים ירדו, מההר לעמק או למישור, לעבד אדמות. כחקלאים אריסים לכנענים. וכאן, זאת הפעם הראשונה שהישראלים התמודדו מול רכב צבאי במישור ויכלו לו.
 

הקפתי את התל. לא היו נרקיסים. או שאני לא מצאתי. או שטרם פרחו. או שכבר קמלו. או שקטפו את כולם. המלאכותיים בגינה אצלי כבר קמלו. ושאלתי את הנערים שהופיעו מאי-שם והתיישבו על הספות שעל גג הפילבוקס לנשנש דבר-מה וללגום מים. אבל הסתבר לי שגם הם אורחים ולא ממש דרים בסמיכות. ואין להם מושג ירוק היכן מסתתרים הנרקיסים. ירדתי לשפת הקישון. מים עכורים – חומים/ירוקים זרמו לעמק זבולון. קני סוף – מצאתי. ברחשים – מצאתי. נרקיסים – NADA.

איך שלא יהיה ירדנו מהתל, התיישבנו במכוניות, עלינו וחצינו את קריית חרושת שעם הזמן ובמסגרת ניסיונות משרד הפנים לצמצם את מספר הרשויות המקומיות (ניסיונות שברובם לא צלחו) הפכה לשכונה ב"קרית טבעון רבתי" ונסענו לבקר את אלכסנדר זייד ואת שיח' אברק הנטוע לידו. ועל כך נספר במקום אחר. כי אחרי הסיבוב כבר חיכתה לנו קדירת בשר מהבילה וכוס היין.
 

 

וכששבתי לביתי צפיתי בחדשות. וראיתי שהייתי במקום הלא-נכון. פשוט מאוד. כי על המרקע נראה עםישראל משוטט בינות הנרקיסים – שדה רחב ידיים – בסמוך לצומת גלילות. מטרים ספורים מהבית…

 

 

 

איורים וצילומים: משה הרפז
 

רשמי מסע בפולין [13] – ראנדוו עם אסתר המלכה

 

מווארשה נסענו לקז'ימיז'-דולני (להלן "ק-ד"). ירד גשם, באוטובוס, כשהיינו בדרך, הוא רק טפטף. כשירדנו – הלך והתגבר. הפך לשוטף. המדרון קרא לנו. עלו. אבל בזהירות, הוסיף. מעלה חלקלק של אבנים משוקעות בעשב קידם את פנינו. היעד הראשון – אנדרטה לזכר יהודי ק-ד שנטבחו. אנדרטה סמלית/סמבולית. לא ממש כאן נרצחו. גם לא נקברו כאן. זהו צנטאפיום. ובכול זאת יש שמניחים אבנים בראש המצבה. לא. אין לי עדין תשובה לשאלה של עזרא מדוע מניחים אבן אם אין מי שבאמת קבור מתחת לאבן. בתרבויות אחרות, בארצות האסלם למשל, קושרים חתיכת בד על ענף של עץ בסמוך לקבר של קדוש כזה או אחר וזאת על-מנת לאותת למי שבוחן כליות ולב כי היינו כאן ושיזקוף לזכותינו נקודה חיובית ושירשום זאת בפנקס. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. היעד השני, לאחר האנדרטה, העיירה ק-ד עצמה.

הגענו למרגלות האנדרטה. לחזית. מולנו קצה העקלתון של גרם האבנים שהתחפש לשביל בוצי וחלקלק. בחזית הגלעד –  קיר העשוי ממצבות ונמתח כחומה באורך של כ-25 מ'. גובהו מעל ל-3 מ'. אך בחומה יש סדק. רחב דיו למעבר אדם. החומה חצויה לשנים והסדק מחלק אותה. החומה אינה אם כך בלתי חדירה. ואחריה משתרע היער. מי שיכל ברח ליער. שני החלקים אינם שווים. א-סימטריים. צד ימין (למי שעומד בחזית) – בנויי ממצבות גברים. הקיר בצד שמאל עשוי ממצבות נשים. הצד של הנשים ארוך מהגברים. מה זה בא ללמד? אגב, עין טובה תבחין גם בטעויות שנעשו בשיוך המגדרי. אבל אנו לא נלין ולא נדקדק בקטנות. אחרי הכול הפולנים הם שהקימו את הגלעד. וכישוריהם בעברית לא הועמדו לבחינה. ומה כבר קרה אם פלוני מצא עצמו מוקף בנשים? אולי קיים גם מצב הפוך. אני לא בדקתי.
 
כאמור, הפולנים הקימו את האנדרטה ממצבות שנלקחו מבית-העלמין המקומי של היהודים. כלומר הנאצים עשו בהם שימוש – עוד נדבר עליו – והפולנים ליקטו את השרידים והציבו מצבה. האנדרטה עשויה מאבני המצבות ובחזית ניצב וממוקם מקבץ מצבות המסמל בית-עלמין. הגרמנים עקרו את המצבות מבית-העלמין הישן של ק-ד. המצבות נועדו לשמש כחומר גלם לריצוף כבישים. לא הנאצים סללו חו"ח. הנאצים הורו לפולנים המקומיים לסלול את הדרכים. לזכותם של הפולנים נאמר כי הקפידו להניח את הכתוב כלפי מטה. כדי שלא ירמסו את כבוד הנפטר ולא ידרכו/יסעו על שמו. הגשם מנע מאיתנו להדליק נר של זיכרון. חבל. חזרנו לאוטובוס והתגלגלנו לעיירה שלמרגלות הגבעות. הוויסלה בקושי נראה מבעד לגשם וערפל הקל שעטף את העיר.
 

 

 

 

 

 

ק-ד. ק – על-שם קז'ימיז' השלישי. הגדול. האחרון לבית פיאסט (לא יגלוני כלל ועיקר!). אותו כבר פגשנו ברשימה שפרשה בפנינו (בקצרה) את ההיסטוגרפיה הפולנית. ד – תחתית בלשון המקומית. הוא רכש את הכפר, שנוסד סביב שנת אלף לספירת הנוצרים (התעודה המוקדמת ביותר מתוארכת לשנת 1008) והפך אותו לעיירה. אי-שם במחצית הראשונה של המאה ה-14. אז עוד קראו לכפר "הר הרוחות". המלך הקים בה את ארמונו ונתן לעיירה את שמה החדש. מאז ועד היום. אנו על אם הדרך שבין קרקוב, הבירה דאז, לבין המוצא לים. לצד נהר הוויסלה שזורם לגדנסק הפולנית. היא דנציג הפרוסית. שם רומס שם. משכיח את העבר ומנכיח את ההווה. העיירה נצמדת לנהר ובתיה מטפסים מגדות הוויסלה אל ראשי הגבעות. סמל העיר – סירה שטה בנהר ומעלה מתנוסס כתר. עכשיו מהות הסמל ברורה.

 

ועל גבעה אחת, בסמוכה לנהר, מתנוססים עדיין שרידיו של מבצר/ארמון מרשים. אותו בנה המלך – קז'ימייז' הגדול. ולמי בנה? זאת שאלה מעניינת ובפינו תשובה שלא פחות מעניינת – עבור אסתרק'ה (אגדה אחרת מספרת שהוקם ארמון נוסף, אחר, שהוא הוא שיועד לאסתרק'ה בכפר סמוך ומעבר תת-קרקעי חיבר בין שני הארמונות). אסתר המלכה. בכול דור קם שליט שיש לו מאהבת יהודייה. כורש היה טוב ליהודים. גם קז'ימיז' הגדול. כורש לקח את אסתר. גם קז'ימיז'. לא לאישה אבל כפילגש. אף אחד לא מושלם.
 

כרננת כוכבי בוקר וכל הליכותיה תענוגות בני אדם. לא נמצאה נערה יפה כאסתר בכל גבול פולין. וירא אותה קז'ימיר מלך פולין, ותדבק נפשו באסתר, ויביאנה במרכבת הזהב אשר לו אל עיר מלכותו. ועל דרכיה פיזר זהב וצוקר. ויבוא המלך עם אסתר אל היכל תפארתו. וישב המלך עם אסתר ימים רבים, לא נתן שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה, למען יראה את אסתר לילה כיום, כי מתוק היופי לעינים, ולא תעצור עין גבר לראות חין אסתר בפעם אחת. מאהבה שאהב המלך את אסתר תחרדנה צרותיה, שלש נשי קז'ימיר, אננה מליטא, איידלהייט מארץ הסן והדוויג מזאגן, ובחמת קנאתן חרתו בצפרניהן חקקי און על חומות בית אסתר, על אודות האשה היהודיה אשר לקח המלך. כי אשה יהודיה אסתר, בת חייט יהודי. ואסתר לא פחדה ולא שתה לבה, כי מזוזה כשרה שמרה את פתחיה, אשר יבוא בהם המלך אל אסתר. ותרא אסתר חיים עם אישה המלך עד אשר מתה. באהבתה את אישה המלך ותמת.

ועתה אודיעה נא אתכם את אשר עשה המלך לאשתו אסתר, במות אסתר אשתו. כמות אסתר על המלך הוציא המלך את לבה ואת עיניה וישם אותם בקיר ביתו בהיכל תפארתו אצל מיטתו במשבצת זהב ואבני חן. כי פסל ותמונה אין מאסתר. כי בעשות אסתר את ימיה עם אישה המלך לא מצאה מועד לשבת עם ציירים עושי תמונות, כי עשתה אסתר את ימיה לאדוניה לאישה המלך, ואישה המלך הן ידע את אסתר. ויכרה המלך קבר לאשתו לאסתר בגיא הפרחים מול ביתו. ויקבור אותה בגיא הפרחים אשר למלך.
ותשכב אסתר בגיא הפרחים, בקבר אשר כרה לה המלך. וניבט המלך מחלון  ביתו לקבר אשר כרה לאסתר ואל קיר היכלו יביט ואל לבה אשר קבע במשבצות זהב ואבני חפץ בקיר ביתו בחדר משכבו. ולא סרו עיניו מעיניה ולבו לא מש מלבה.

ואסתר שכבה בקברה, כאשר ישכבו המתים בקברותיהם, ולא מצאה מנוחה עם המתים. כי כל איש ואישה אשר עיניו ולבו אין עמו לא ימצא מרגוע בקבר. וקמה אסתר מקברה בלילה ובקשה את לבה ואת עיניה, אשר נתנה לאישה למלך ואשר לקחם לו המלך. ותעתה אסתר מבור קברה אל בית תענוגיה לבקש את לבה ואת עיניה, ונלאתה למצוא הפתח. כי עינים אין לאסתר, ולא תראה, כי לקחן לו המלך עם לבה. ככה תעשה אסתר כל הלילות, עד אשר יקומו אחיה בני עמה וקראו קריאת שמע. ובקראם את דברי התורה הזאת ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ושבה אסתר אל בור קברה, לשוב בלילה ולבקש את לבה ואת עיניה אשר תרה אחריהם.

ש"י עגנון, "הלב והעינים", בתוך: אלו ואלו. ע': שס – שסא

אגב, אסתר המלכה, זאת ממגילת אסתר, קבורה בארצנו. ציון קבר "מרדכי ואסתר" הינו גל של אבנים, נראות די חדשות עליי לציין, בפינה הדרומית של יער "לאה ויצחק רבין" שמול (מדרום) לקיבוץ ברעם. בפורים תיערך כאן הילולה זוטא. ושוב אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. אף אחד לא הוכיח שהיא אינה קבורה כאן ולכן זהו קברה. חשוב מה שמאימינים. את ההיסטוריה ניתן לשכתב.

ב- 1406 זוכה ק-ד בזכויות ובאותה שנה התיישבו בה יהודים באופן רשמי. כאמור, מיקומה של העיר הוא על דרכי מסחר מרכזיות והיותה עיר של נמל-נהר הביאו לפיתוחה המהיר של העיר. יהודי ק-ד עסקו במסחר, בתעשיית בירה, והיו ידועים בעושרם. במאה ה-15 וה-16 הייתה ק-ד עיר ירידים ומעורבותם של היהודים בהם הייתה רבה. במאות ה-16 וה-17 התפרסמה העיר כעיר רנסנס פולנית ומשפחות אצילים החלו לבנות כאן בתי קיט. ב-1677 העניק המלך יאן סובייצקי ליהודים את הזכות להתגורר בכל רחבי העיירה. היהודים קראו לעיר בשם "קוזמיר דלובלין". בתחילת המאה ה-19 קטנה האוכלוסייה הפולנית במקום בשל ירידה במעמדה הכלכלי של העיר. אבי ציין בפנינו שלעיירה יצא שם רע. והביא דוגמה: בעיתון "השחר", עיתון ווארשאי, נכתב ב-1834 כי בעיר יש רוב יהודי. "יזראלטים" בלשון הכתב, ולפיך אין העיר מצטיינת בניקיונה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בה חצרות של חסידויות. החצר המפורסמת ביותר, שהוקמה בתחילת המאה, הייתה חצר האדמו"ר הקוזמירי – שהקים רבי יחזקאל טויב, מבין המפורסמים (וכנראה המוכשרים)בתלמידיו של "החוזה מלובלין" הלוא הוא יעקב יצחק הורוביץ. מספרים על כך שהרבי יחזקאל עצר שיטפון של הוויסלה. את הנס עשה באמצעות מטה. משה רבנו הכה במקל על הסלע והוציא ממנו מים. הרבי יחזקאל הפך את המעשה. הוא הכה את הוויסלה. ועצר את השיטפון. בפולין זה עובד להיפך (להזכירכם – אוריאל כבר אמר זאת בטרמינל ע"ש שופן). תחילת המאה ה-20 מביאה לעיר את כל הזרמים ביהדות: חסידות, השכלה, התנועה הציונית וכן את תנועות הנוער השונות. עם כניסת מלחמת העולם השנייה היוו היהודים, כ-1,500 נפשות, מעל ל-60% מתושבי העיר.
 
האוטובוס פרק אותו אי-שם במעלה העיירה. לרדת מהר. אסור לאוטובוס לעמוד כאן. בזריזות. לפני שיקבל הנהג קנס. זהו המקום הכי קרוב למרכז העיירה שהאוטובוס יכול היה להשיק. קנינו. לא התווכחנו. ירדנו. הגשם לא חדל. הלכנו לאורך הרחוב. לכיוון המרכז. מימין קיר בית-העלמין. המקום מגודר. מצבות – איין. כבר אמרנו שנשדדו. הגשם שטרד הפריע לצלם. אז לא צילמתי. חלפנו על פני הכנסייה הרפורמית. ועל-פני בית הכנסת שהפך לבית-קולנוע. ועל-פני מבנים נוספים שבחזיתם נתלו שלטים בעברית. להזכירנו מה היה פעם. ומה כעת. הפנים לתיירות. וחלפנו ביעף על-פני כיכר השוק. ההיא. הרינק. רחבת המשלוח. ואין – אין גטו. דבר לא נותר על כנו. ומאחורי השוק – כיכר העיר. גדולה. רחבה. חיה ונושמת. מרוצפת אבנים. בקצה האחד הכנסייה. במרכז באר. שתהא נוסטלגיה. שיהיה ליד מה להצטלם. ודפנות הכיכר מרופדות בחנויות לממכר מזכרות מצועצעות למבקרים/תיירים, ובבתי קפה. מה לי ולצלבים? אז התיישבנו באחד מבתי הקפה. אבי הקציב לנו חצי שעה של פאוזה לקפה. אני דווקא שתיתי "חרבתה" שזה תה בפולנית. ובין לבין – הגשם פסק. והופיעו מבקרים שהתהלכו בכיכר. וההכנות לחגיגת יום עלייתה של מריה לשמים היו בעיצומן (אגב איזו מריה? האם או המאהבת?). והכיכר התקשטה. וכשנגמרה ההפסקה התחלנו לרדת לכיוון הנהר. ששם, במקום מסוים, יש מגרש חניה ובו חונה וממתין האוטובוס. ושם מותר לו. וברגע שהתחלנו ללכת – התחדש הגשם.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיירה, שאותה לא ממש ראינו, וסביבותיה, שימשו בעבר הלא רחוק (ואולי גם כיום) כמעון לאמנים – סופרים, משוררים, ציירים –  שנפשו כאן בקיצים הירוקים. שלום אש טען, אם נצטט את אבי, ש: "הוויסלה מדברת איתי ביידיש." לכל זאת שמה קץ המלחמה הארורה. העיר הופגזה על-ידי הנאצים ב-8 בספטמבר 1939. ב-19 לחודש נכנס הצבא הגרמני. ריטואל חוזר ונשנה בכל עיר פולנית – כיבוש, גירוש, השמדה. לא פסח על ק-ד. גם כאן חלק מהיהודים נלקח לעבודה. חלק אחר גורש. אחר כך הקימו הנאצים את הגטו והחזירו אליו יהודים שגורשו וכן הוסיפו ממקומות אחרים. ב-25 במרס 1942 הצטוו היהודים להתייצב בכיכר השוק ומשם גורשו. והפעם סופית. רובם הושמד במחנה ההשמדה בלזץ. חלק גורש למחנה אופולה וינוביצה. ותמיד נדרש לקלף את השכבה החיצונית ולתהות מה היה כאן קודם. בין אם זאת פולין ובין אם זאת ארץ-ישראל.
 
הכביש היה מוצף בחלקו. צעדנו על הגדה השמאלית של הכביש. זו שנושקת לוויסלה. שנוכל לראות את המכוניות המגיחות ממולנו. והמכוניות שייטו בעליצות וצלחו את השלוליות. ועוברי האורח והולכי הרגל "חטפו" מקלחות של מים. ונדרש היה לתזמן בין מעבר שלולית אחת לשנייה אל מול שיירות המכוניות שזרמו לעיר. והנה הוויסלה. נהר רחב ידיים. אמנם לא נהר המיסיסיפי אך בהחלט דבר שאין אנו רגילים אליו במחוזותינו. ועל סוללת הנהר כבר עמדו קבוצות של מטיילים. ישראלים. נראה שכולם מחפשים שורשים מתובלים בשואה. כי אחרת מה יש להם לעשות כאן? הרי המיסיסיפי רחב יותר והטירות בעמק הלואר מרשימות  יותר. אך כאן פולין. וכאן מסתודדות רוחות הרפאים. ויש הרבה מהן.

 

 

לרשימות קודמות בנושא רשמי מסע בפולין – ראו בארכיון במדור פולין. בדבר ההמשך… בוא יבוא!

צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009).

Place des Vosges

פלס-דה-ווס. כיכר עירונית. פריזאית. מעוצבת להפליא. לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. ריבועית. יותר מדויק – כמעט ריבועית. 140 מ' על 127 מ'. קולונדות למבנים הסוככים ועוטפים את הכיכר. בחורף וגם בקיץ – אתה מוגן. מהגשם ומן השמש. ולמבנים – מראה אחיד. כמתחייב. סימטריה זהו שם המשחק. ובמרכז גן. גם הוא מעוצב. העצים והשיחים מסורקים. גזומים למופת. אחידות כבר אמרנו?

 

בקצה החצר – דלת לחצר נוספת, בעצם גן פתוח ויפה לא פחות, ובקצהו דלת קטנה המובילה לפלא גדול מאוד. אתם עוברים את מפתנה ומוצאים את עצמכם בפינת PLACE DES VOSGES. הסירו את הכובע קודם, בשביל שנדע שאתם יודעים להבדיל בין כיכר לבין כנסייה, ושנית כי עומדות רגליכם בעתיקה ובמפוארת שבכיכרות פריז. עימדו במרכז הגן ופנו לארבע רוחות השמיים ותראו איזו שוויוניות ירדה על העולם. התכנון הוא של אנרי הרביעי למרות שהוא נרצח או בגלל שהוא נרצח, אינני בקיא בפסיכולוגיה הצרפתית עד כדי כך. הפרויקט בוצע, והוא נחנך בנישואים מלכותיים כפולים: לואי ה-13 עם אן מאוסטריה; ואחותו אליזבת, למי שיהיה בעתיד פיליפ הרביעי מלך ספרד. בהתחלה קראו לה פשוט הכיכר המלכותית.

חגיגות הפתיחה החלו ב-1612 ונראה שהן נמשכות עד היום, אך אז במשך שלושה ימים ניגנו תזמורות וצעדו מצעדים ורעמו תותחי הבאסטיליה, ובלילה יצא משם מצעד לפידים והשמיים הוארו בזיקוקים. כאשר קראו לה עדיין פלאס רואיאל, שימשה הכיכר זערה לדו-קרב. הגברות צפו מהמרפסות שמסביב איך גברים נלחמים זה בזה. רישלייה החליט לשים קץ למצב המביש הזה בדרך היחידה ששמה קץ לתופעות לא מוסריות שכאלה – הוא ערף את ראשי המשתתפים.

יאיר גרבוז, פריז – תל-אביב, ע' 31.

חצינו את הכביש ושמנו פעמינו למרכז הכיכר. למרכזו של הגן. זאת לא הפעם הראשונה שאנו – זוגתי שתחיה ואני –  מבקרים בכיכר. אך הפעמים הקודמות היו באביב ובסתיו. ואילו עתה – החורף שולט. קר. למזלנו יום נטול גשם. גם נטול שמש. וניתן להתהלך ברחובות, במדרכות ובכיכרות. אז, בפעם הראשונה, זה היה בצהרים. באביב. והיינו רעבים. ועייפים מצעידה ממושכת. ונכנסו לאחת מחנויות הכיכר על-מנת לשבור את הרעב. קנינו קישים, בקבוק שתייה ופנינו לשבת על ספסל בגן. ואבוי – נגיסה בקיש העמידה אותי על טעותי. הקיש היה עטוי במעטפת של עובש. פנצילין. אלא אם לא הבנתי שכך צריך להיות. ויתרתי. תמיד יש מתחרה בסביבה.

 

 
 
 
 
 
 

אגב, במס' 6 ממוקם מוזיאון "ויקטור הוגו". כשמבקרים במוזיאון מבינים שניתן לכתוב את "עלובי החיים" בלי להיות ממש עלוב או תפרן. אגב, גם טולסטוי היה גביר…

 

ושלחתי את הרשימה. ואז הסתבר לי שבחפזוני לעמוד בלו"ז של מטלות היום – אתם יודעים: עבודה וכו' – שכחתי להמשיך בעוד אפיזודה קצרה. קולינרית. וצ' הזכיר לי זאת. להלן ההמשך:

יצאנו מהכיכר. כן, קרוב לוודאי דרך אותה דלת שעבר בה יאיר גרבוז… והלכנו למסעדה המצויה בסמיכות. 20 מ' מציר הכביש מהכיכר לכיוון מוזיאון פומפידו. ניר המליץ לי עליה. מה שטוב בגוגל שאתה יכול לקבל גם תמונה אופקית. לא רק אנכית (אם כי במקום אחר רכב הצילום של גוגל גורש מהעיר… אבל לא קרה כדבר בפריז). כלומר, ידענו (בזיכרון) כיצד נקרא המקום וכיצד הוא נראה. מסעדה בפריז, ביתית, שכונתית, תמיד תיקרא: "אצל …". מצאנו. נכנסנו. צהרים. ארוחה עסקית = "מידי" בצרפתית. או יש מנה ראשונה ועיקרית. או עיקרית וקינוח. אנתנו שניים. זוגתי שתחיה וכותב שורות אלה. לקחנו, כמובן, אחת ראשונה. שתי עיקריות (ברור ששונות זו מזו). אחת קינוח. קומבינה מנצחת. בקבוק יין מקומי. השכנים, שישבו מימין ומשמאל, המקומיים (קבועים – האם אדוני יאכל כרגיל? …), הם שעזרו לנו לבחור מהתפריט שהיה כתוב, איך לא, בצרפתית מסולסלת ובלתי קריאה לחלוטין. היה אחלה! כפי שציינתי בכמה מקומות – אין ברשימות שלי המלצות ספציפיות למלונות ו/או למסעדות. תסתדרו לבד. אתם כבר גדולים מספיק. וכל העניין הוא החיפוש… ומי קבע שהטעם שלי מתאים לאחרים?

 

צילומים: משה הרפז (פריז, סוף נובמבר, 2008)

רשמי מסע בפולין [12] – חטף-ביקור בגארוולין

לכל עיירה ועיר, במחוזותינו, יש שלט בכניסה. מי גדול ומי קטן. מי מפואר ומי צנוע. שם המקום, היישוב. בכפרים מופיעה גם שנת הייסוד. אבל כאן, בפולין, השלטים קצת יותר מתוחכמים. כוללים מפה ופרסומות.

 

גארוולין, שכך בחרתי לכתוב בעברית, בכתיב סופר מלא. שלא תטעו בהגייה, הינה עיירה קטנה. קפיצה קטנה מהציר הראשי. ווארשה – לובלין. לבקשתן של גילה ושולה נכנסנו לכאן. אבי פשפש בניירותיו. אין חיה כזאת בחוברת ההדרכה. אין מקום כזה. ובכול זאת לאבי יש סיסמה. "אירוע מזדמן". ולכן עט על המציאה. מה גם שכאן הוא טרם היה. גם אנחנו טרם…

 

ראשית התפזרו האנשים. מי לשירותים ומי שקנו "לודי". דהיינו גלידה. ואחרי שמילאו חובתם התכנסו שנית. שולה הובילה. הוציאה מאי-שם קובץ ניירות ומפה. הסתכלה והוליכה. תחילה לאורך הנהר. רחוב שני ימינה. לאחר כמה עשרות מטר נעצרה. ראיתיה אוחזת במפה. מרימה ראש ומתבוננת סביבה. ושוב עיניה מורכנות למפה. והתרגשות גדולה אוחזת אותה. וגם את המלווים למרות שלא יודו בכך. ועם זאת מתגנבת לה מקצתה של אכזבה. אין כלום. לא נותר כלום. כאילו לא היה מעולם. בית הכנסת. הבית של הסב והסבתא. ותהיתי – האם גם לי צפויה בתום המסע אכזבה. כי הרגשתי שמה זה יצאתי לא מוכן לחפש בית עלום בראדזין. וממש לא הכנתי את שיעורי הבית. ואצטרך לאלתר. ללא פולנית… אך על כך נספר בבוא העת. כרגע אנו בגארוולין. הסתכלנו ימינה ושמאלה והבנו שהכול נחרב. ונותרו רק מספר מגרשים ריקים. מיותמים. על חלק מהם אפילו המקומיים לא "התלבשו". ולא בנו.

 

 

 

 

 

אין בית-כנסת. אין מקווה. אין שריד. ירדנו בחזרה אל הנהר. אותו הנהר הזורם מאות ואולי גם אלפי שנים, קרוב לוודאי, באותו המסלול. שאת מימיו היו שואבים ועוברים ועולים ומטפסים במעלה הרחובות, עם אסל וזוג דליים, ומוכרים. את המים. ובנהר קצ'קס. הברווזים משייטים בו. עופות אמפיביים.  ואמרו לנו שלפחות שלושה חודשים בשנה האדמה קופאת. וגם הנהר. ובאופן בלתי נשלט עלתה וצצה שאלתו של הולדן קולדפילד. גיבור "התפסן בשדה השיפון" של ג'. ד. סאלינג'ר. לאורך דפי הספר חוזר הולדן לא פעם על השאלה "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?" אגם=גוף, ברווזים=נשמה. למעשה שואל סאלינג'ר לאן פורחת הנשמה כשהגוף מת?

 

"הי, הורוביץ," אמרתי. "עברת פעם על-יד הבריכה בסנטראל פארק, על-יד סנטראל פארק דרום?"
"על-יד מה?"
"הבריכה. האגם הקטן הזה שם. איפה שהברוזים. אתה יודע."
"כן, אז מה?"
"אז אתה מכיר את הברוזים ששוחים שם? באביב וכל זה? אתה אולי יודע, במקרה, לאן הם הולכים בחורף?"
"לאן מי הולך?"
"הברוזים. אתה יודע במקרה? זאת אומרת, מישהו בא במשאית או משהו כזה ולוקח אותם, או שהם עפים להם משם בעצמם – עפים דרומה או משהו כזה?"
הורוביץ הסתובב כולו אחורה והסתכל עלי. הוא היה טיפוס כזה מאוד חסר-סבלנות. הוא אבל לא היה בחור רע. "איך, לעזאזל, אני יכול לדעת?" הוא אמר. "איך לעזאזל, אני יכול לדעת דבר טיפשי כזה?"
"טוב, אל תתרגז בגלל זה." אמרתי. הוא התרגז בגלל זה או משהו.
"מי מתרגז? אף אחד לא מתרגז."
הפסקתי את השיחה אתו, אם הוא נהיה כל-כך רגזני בגלל דבר כזה. אבל הוא בעצמו התחיל אותה שוב פעם. הוא שוב פעם הסתובב כולו אחורה ואמר: "הדגים לא הולכים לשום מקום. הם נשארים להם במקום שהם נמצאים. הדגים. באגם המחורבן."
"הדגים – זה משהו אחר. דגים זה משהו אחר. אני מדבר על הברוזים." אמרתי.
"מה ההבדל? אין שום הבדל ביניהם," אמר הורוביץ. כל מה שהוא אמר נשמע כאילו הוא מרוגז על משהו. "זה הרבה יותר קשה לדגים, החורף והכל, מאשר לברוזים. בחייך, איפה הראש שלך?"
רגע אחד או שנים לא אמרתי שום דבר. ואז אמרתי, "בסדר, אז מה הם עושים, הדגים וכל השאר, כשכל האגם הקטן נהיה גוש-קרח אחד והאנשים מחליקים עליו וכל זה?"
הורוביץ שוב פעם הסתובב. "מה לעזאזל זאת אומרת, מה הם עושים?" הוא צעק עלי. "הם נשארים להם במקום שהם נמצאים, לכל הרוחות."
"הם לא יכולים סתם להתעלם מהמקום. הם לא יכולים סתם להתעלם ממנו."
"מי מתעלם ממנו? אף אחד לא מתעלם ממנו!" הורוביץ אמר. הוא כל-כך התרגז וכל זה, שפחדתי שהוא יכניס את המונית ישר לתוך עמוד-חשמל או משהו כזה. "הם חיים להם בתוך הקרח המחורבן. זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. הם נקפאים באותו מצב לכל החורף."
"באמת? אז מה הם אוכלים? זאת אומרת, אם הם קפואים לגמרי, אז הם לא יכולים לשחות ולחפש אוכל וכל זה."
"בחייך! הגופות שלהם – מה אתך? הגופות שלהם סופגים תזונה וכל זה דרך עשבי-הים המחורבנים וכל הזבל הזה שבקרח. הנקבוביות שבעור שלהם פתוחות כל הזמן, זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא שוב הסתובב לגמרי אחורה בשביל להביט עלי.
"הו," אמרתי. לא רציתי להמשיך את השיחה הזאת. פחדתי שהוא הולך להרוס את המונית המחורבנת או משהו כזה.

ג'.ד. סאלינג'ר, התפסן בשדה השיפון. ע' 100-98.

ובפינה פסל. הברווזים. סמל היישוב. והזמינו את קצ'נסקי לחנוך את הפסל. ינוש לחש על אוזני שהיה זה סופר מקומי שיזם את הפנייה. לא בשל התפקיד אלא בשל הברווז. הפעם לא של דודו גבע. איני זוכר מי משני התאומים – ראש הממשלה או הנשיא. היום רק אחד מכהן בתפקידו. האחר כבר לו. אבל לפני שנתיים עוד משלו התאומים ביחד בפולין. נדרשתי למחברת. ושם כתוב – הנשיא. והוא בא וחנך את הפסל.

 

 

ונקנח באגדה יפנית. לא ברור לי על שום מה אך אהוד מנור לא אתנו (גם המלחין – אריאל זילבר קצת התחרפן – אבל זבש"ו = זאת בעיה שלו):

 

בחמש קם צייד, ויצא את ביתו,
אל היער צעד, ודרך קשתו,
עד הערב צעד, לא הצליחה דרכו,
גם צמא גם רעב, אחזו אותו.

סר פנים ונסער, חזר לכפר,
והנה זוג ברבורים בנהר, לבנים ויפים,
אוהבים וזקופים, מיד חץ שלח באחד.

שם ראשו על הכר, הצייד שעייף,
וחלום לא מוכר, את שנתו טרף,
נערה מעונה, אל הבית פרצה,
ובידה הקטנה אחזה נוצה.

שתי עיניה צופות, נוזפות, יפות
כל הלילה דמעותיה שוטפות,
מה חטא מה עוון, אהובי הלבן,
מחר לך ליד הנהר.

בחמש קם צייד, ויצא את ביתו,
אל היער צעד, ודרך קשתו,
ברבורה לבנה, לבן גונה,
ראתה את הצייד בעינה,

היא שלחה מקורה,
וקרעה בבשרה,
מולו, צללה בצילו.

אגב ברווזים, רוביק רוזנטל, במילון הסלנג המקיף (כתר, 2005), מגדיר קצ'קה כדלקמן: קצ'קה – אשה פטפטנית: "הכינויים כלפי היו כינויי גנאי ולעג ביידיש: אני 'יכנה', אני 'קלפטע', אני 'ינטה', אני 'קצ'קע', אני 'מכשייפה'" (ענת הופמן, ועדה לקידום מעמד האישה, 22.7.2003., קאטשקע – ברווזה ביידיש." (שם, ע' 343). תסכימו איתי (בלי להיכנס לסוגייה הפמיניסטית) שביידיש זה נשמע טוב יותר…איך שלא יהיה עלינו בחזרה לאוטובוס. ממשיכים. קבענו דייט עם אסתרק'ה.
 
לרשימות קודמות – ראו בארכיון במדור פולין. המשך יבוא…

צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009) 

האיש שחזה את הגשם

 

 

 

אנו בשייחא. בשיפולי הרמה הטיבטית. בסין. עלינו לגג המלון. כולו מבנה של שלוש קומות. מספר ימים לפני כן, בעיירה שנקראת דונג-חואנג (משמעות השם "הלפיד הבוער". זהו היישוב האחרון שממנו, בכיוון מערב מתחיל מדבר גובי. הלפיד שבער סימן לשיירה שנעה ממערב למזרח שהנה היא מגיעה אל חוף מבטחים. משואה בשפתנו). ישבנו גם שם על מרפת גג המלון. מבנה שגובהו רק שתי קומות. אבל היחידי בשטח. אז עלינו. שתינו תה ירוק. ציירתי ופנינה קראה. את שרידי המוספים והסגנונות שנסחבו עד לכאן. וצפינו בשקיעה הנפלאה. אדומה-כתומה על רקע חולות צהובים-כתומים שלאט לאט הופכים לחומים… אך כאן, בשייחא, לאט-לאט השתלט הקור. וקיבלנו החלטה לרדת ולהסתובב בעיירה.
 

 

היה זה אחרי הצהרים המוקדמים וזה עתה סיימנו סיור במנזר הגדול של שייחא. ארבע שעות שיטוט בקומפלקס. זהו אחד מששת המנזרים החשובים ביותר לטיבטים. הגדול בסין (אם לא כוללים את טיבט כמובן… אבל טיבט כיום היא חלק מסין. ברשימה זו לא אדון בסוגיה טעונה פוליטית זו. צריך להקדיש לכך רשימה נפרדת – למונגולים, לאויגורים ולטיבטים שסין של 1949 כבשה לעצמה).
 
אז שרפנו כשעה בכיוון אחד והחלטנו לחזור. ובבת-אחת נפתחו ארובות השמיים… ונדהמתי. האיש צדק. הוא אמר שעוד שעתיים ירד גשם.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאמור, שבנו מביקור במנזר. פנינה, סאמר ואני. סאמר היא המדריכה הסינית. לא טיבטית. נהפוך הוא – מוסלמית. כלומר הוריה שייכים למיעוט ההאני (שבט הרוב בסין – כ-95%) שהתאסלם מתישהו לפני כאלף שנה. היא כבר ממש לא מוסלמית… תשכחו מהרעלה. במיוחד מזו השחורה/חומה המחוררת שאפשר יהיה לראות את הדרך. סאמר=קיץ. שמה של סאמר כמובן אינו סאמר. סאמר הוא השם העסקי. שמה האמיתי "סוסה קטנה צוהלת". ובסינית זה נשמע מסובך. ולבטא זאת – על אחת כמה וכמה. לכן מאנגלזים שמות. בעיקר את השמות הפרטיים. במיוחד אלה העובדים מול הזרים, המערביים. מדריכי תיירות ואנשי עסקים. וגם אלה שחיים בפזורה שמעבר לימים ולאוקינוסים, שומרים על שם משפחה אורגינלי בעוד שהשמות הפרטיים הם: בוב, ג'ון, טום, מייק… קחו למשל את זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2009. צ'ארלס קאו, מהונגקונג (חס וחלילה לא מסין…).

פנינה וסאמר נכנסו לחנות. להתבונן, להריח, למשש, לבחור. ואולי גם להתמקח ולקנות. אגב, מצפים שנתמקח. חלק מתרבות השוק. הצצתי פנימה ויצאתי בחזרה למדרכה. אם אפשר לקרוא למה שהיה בחזית החנות בשם מדרכה. התיישבתי בכסא פלסטיק, בשמש, והתבוננתי בנעשה ברחוב. מכוניות, הולכי-רגל. גברים, נשים וילדים. בקיצור – רחוב נושם, חי ותוסס. לידי התיישב איש זקן. מתרמוס שהחזיק – וכל הסינים מגיל מסוים צמודים לתרמוס – הוא הציע כוס תה. תה ירוק כמובן. בעצם ספל. מהסוג שאתה לופת בשתי ידיים וגומע.
 

 

 

 

האיש הסתכל בשמיים. ופנה אלי – באנגלית – תוך שעתיים יורד גשם. ולא סתם גשם. גשם חזק. Raining Cats and Dogs. הבטתי לשמיים. כחולים, בהירים. פה ושם שט לו ענן. אמנם שחור ובעל הילה לבנה. אבל קטן. תהיתי האומנם ירד גשם? והאיש חזר על דבריו. תוך שעתיים. האיש לא נראה שאמאן. איך בכלל נראה שאמאן?…
 

 

 

 

 

מהחנות הלכנו למלון. עלינו לגג. היה קר. עברה שעה. ירדנו לעיירה. הלכנו שעה. סה"כ שעתיים. ואז נפתחו ארובות השמים. גשם זלעפות. ברד. פתיתי שלג. נסנו למלון…תוך שימוש בכול ארקדה וקולונדה אפשרית. נרטבנו? בטח שכן. אבל אין אנו יכולים לומר שלא קיבלנו אתראה ותחזית מדויקת. ועל זה נאמר – אין אנו מספרים אלא את מה ששמענו ומה שראינו. ומה שלא ראינו ולא שמענו אנו לא מספרים.

צילומים: משה הרפז

רשמי מסע בפולין [11] – בדרכים. בלי ג'ק קרואק.

 

כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין השנים נחשבתי לאדם בוגר, הייתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים ושמונה [מחבר הרשימה – לא הציטוט – מסתכלאל השנה ה-63], אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה. קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא משתפר. ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי להבהיר אותה לעצמי.

 

כשווירוס האי-שקט מתחיל להשתלט על אדם סורר, והדרך הרחק "\מ"כאן" נראית רחבה וישרה ומתוקה, חייב הקורבן קודם כל למצוא בתוך תוכו סיבה טובה ומספקת לצאת לדרך. לבטלן המעשי זה לא קשה. יש לו גן שלם של סיבות שהוא יכול לבחור מהן. אחר כך עליו לתכנן את מסעו בזמן ובמרחב, לבחור כיוון ויעד. ולבסוף עליו ליישם את המסע. איך ללכת, מה לקחת, כמה זמן להישאר. חלק זה של התהליך הוא בלתי-משתנה ואלמותי. אני מציין אותו רק כדי שהחדשים במחוזות הבטלנות, כמו נערים ונערות בגיל ההתבגרות שרק מתחילים לחטוא בכך, לא יחשבו שהם המציאו את זה.

 

מרגע שהמסע כבר מתוכנן, מצויד ומוכן לפעולה, נכנס לתמונה גורם חדש ומשתלט על העניין. מסע, ספארי, סיור, הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו. אין שניים שדומים זה לזה.וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע. המסע מוציא אותנו. ממומחי סיורים, לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם מבחינת עובדות קשיחות ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא לחשוב שאתה שולט בזה. אני מרגיש טוב יותר עכשיו, לאחר שאמרתי את הדברים האלה, אם כי רק מי שחוו זאת על בשרם יבינו.

 

ג'ון סטיינבק [1962 (2007)], מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה, אחוזת בית, ע': 12-11

 

 

 

 

בדרכים. עלינו לאוטובוס. הצמדתי את החוטם לשמשה והתבוננתי בנוף החולף. מישור. עצים. חלקם מחטיים. השאר עם עלוות. אני מניח שהעלים נצבעים בכתום לפני בוא השלכת. גם בפולין יש "קיץ אינדיאני". הירוק הופך לצהוב, לכתום, לאדום, לסגול, לחום ואז נושר. זה בגלל הקור שגורם לשינוי בריכוז הסוכר. אבל אנו בעיבורו של קיץ. והכול ירוק. וגם הבחנתי בצפצפות. ואת האשוחים זיהיתי. עצים אחרים לא. פה ושם בתים. לפעמים עסקים חקלאיים. חוות. בתי-משק. מצבה לצד הדרך. וכמו במקומות אחרים, נוצריים, גם כאן, בפולין, נמצאים מדונות ופסלי הצלוב בצד הדרכים. ובכול כניסה לכפר או לעיירה. ביתני-תפילה. זעירים עד זעירים ביותר. קטנים. לפעמים רק צלב. קוראים להם קאפליצ'קה. קפלה קטנה. שתשמור המדונה על החיים והנוסעים בדרכם. היא וישו מלווים את הנוסע. לנו הייתה את תפילת הדרך שאותה נשא אבי, בכול תחילתו של מסע יומי. אבל לפולנים יש בדיחה:

שמעתי פה סיפור שמתהלך עוד מימי גומולקה – שגומולקה יוצא עם הפמליה שלו לשטח, ומגיע לאיזה מקום נידח בשדות, ושם על אם הדרך על-יד איזה קאפליצ'קה, כורעת איכרה, וגומולקה שואל אותה, את האיכרה, מה את מבקשת? והיא אומרת, אני מבקשת אלף זלוטי. אז הוא אומר לאנשים שלו – תנו לה שבע-מאות זלוטי, והם נותנים לה שבע-מאות זלוטי. אחרי שהסתלקו היא כורעת שוב לפני המאריה ואומרת, יזוס, יזוס, אתה נתת אלף והם גנבו שלוש-מאות.

יהודית הנדל (1987), ליד כפרים שקטים, הקיבוץ המאוחד, ע' 81.

 

 

מפעל. גם קירותיו צבועים בירוק-לבן. כיכר. סליחה, מעגל תנועה. צומת. מפגש דרכים. שלטים. מראי מקום. ש' אמר לי שהתשתית התחבורתית עדיין מפגרת. והיא בפיתוח תמידי. והאיחוד האירופי דוחף כסף לטובת העניין. ולאורך כל הנסיעה לא ממש חווינו פקק אמיתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

טרקטור. גלגלי חציר. "יערות" מסודרים. "יער נטע אדם" בשפתנו התכנונית. חלקות. מגרשים צרים וארוכים. רואים את גבולות החריש המסמנים את גבולות החלקה. קומץ בתים. שדה פתוח. ושוב קומץ מבנים. מורפולוגיהחוזרת ונשנית. במשך שעות אחר שעות, לאורך מסע האוטובוס בדרכים, חוזר דפוס חלוקת השטח ונשנה. רצועות צרות וארוכות. נשתמרה צורת העיבוד שהתגבשה ורווחה במאות הקודמות. שהמחרשה, הרתומה לשוורים או לסוסים, המסורבלת, הייתה הכרחית באדמה הכבדה, הבוצית, תהא פטורה מלהסתובב פעמים רבות מדי. רצועות פתוחות בין בתים – על-מנת שהבקר, או מה שזה לא יהיה, יוכל לעלות מיידית על השדה לאחר כל קציר. וכל זה בקרבת הבית. פה ושם אנשים מסתובבים בסביבות הבית. קוצרים דשא. בערוגות הפרחים, בערוגות הכרוב. מספר מועט של בעלי חיים. לא הבחנתי בעדרים. ותהיתי היכן בעלי החיים? הדיר, הרפת החזירייה או מה שזה לא יהיה? ולא ראיתי. ורק בהרים, בדרך לזאקופנה, עיירה שעליה לא אכתוב, ראיתי עדרים. של כבשים. וגם רועים פולנים. האם המשקים אוטרקיים?

 

ראו תרשים של כפר לדוגמה: שימו לב לחלקות הארוכות של "נחלה ב". "נחלה ג" היא שטחי המרעה. "נחלה א" – חצר המשק.

 

כפרים שקטים ושלווים. בתי חווה. אסם. גן ירקות. הכול ירוק. האדמה, במקומות שאינה צבועה בירוק, היא שחורה, חומה, גושנית, נראית כבדה. תוצא שחיקת הקרחונים. לבטח בוצית בחורף אם כי כעת איני רואה את הבוץ. בתים אפורים, צהובים. ויש כמובן גם ירקרקים. גגות רעפים. אדומים, חומים. גגות אפורים. מתכתיים? מבריקים בשמש. לעיתים עטורים בכתמי חלודה. אזבסט? פחים? אבץ? אלומיניום? איסקורית? לך דע. אין הזדמנות למשש את הסחורה או לתהות על קנקנה. ערימות עצים כרותים. כבר מכינים את מלאי העצים להסקה. ארובות. גגות שיפועיים. להקל על עומס השלג. שלושה חודשים הארץ קפואה ומכוסה בשלג. היינו באוגוסט. בספטמבר כבר ירד שלג. 30 ס"מ במכה אחת. חברים שלנו שרצו לנסוע מווארשה למינסק נאלצו לנטוש את הרעיון.

מעל ל-80% מהקרקעות הן בבעלות פרטית. נראה לי שרובה של החקלאות הינו חקלאות בעל. על-כל-פנים לא הצלחתי להבחין במערכות השקיה. לפחות לא כשלנו. אין בוסטרים. אין קווי מים ניידים. אין ממטרות. אין תותחי מים. אפילו לא טפטפות. או שלא הצלחתי לראות. והרי מספרים אנו את אשר ראינו. מה שכן – יורד גשם. לפחות פעם בשבוע.  א' אומר שאנו אמורים להגיע לרמה – דהינו 200 עד 300 מ' מעל פני הים. אני ממתין. עדיין מישור. שני שלישים מפולין הם מישור. הקרחונים הם שהכשירו את המשטח הענק הזה. גם יעקב פיין מרותק ומוקסם מהירוק. סביב ציר נסיעתו של יעקב לפולין, שוזר וטווה אהרון אפלפלד את עלילת ספרו – "פולין ארץ ירוקה" (2005, כתר):

עתה היה בדרך אל הלא נודע. עננים דקים, נמוכים, ליוו את נסיעתו ושיוו לנוף מראה שלו ומעודן.
[…]
שוב יצאו לדרך. המישורים הירוקים השתרעו רחבים עד לאופק, ובתוכם, בפיזור נפלא, בתים קטנים, פרות, כבשים וסוסים.
"הוא הכיר יהודים?" הסיתה אותו הלשון לשאול את הנהג.
"הכרתי," קיצר, אך מיד התיר את לשונו ואמר, "לפני המלחמה גרו המון יהודים בשכונה שלנו. הייתי משחק עם ילדיהם כדורגל ברחבה. לעתים הייתי בורח מבית-הספר כדי לעבוד אצל היהודים. היו להם חנויות גדולות שהשתרעו לרוחב ולגובה. הזקנים היו לובשים בגדים שחורים ובשבת היו חובשים כובעים משונים, אבל הילדים היו כמונו, דיברו ושיחקו כמונו."
"אתה עוד חושב עליהם?"
"יהודים אי אפשר לשכוח," נתחייך, "ברגע שראית יהודי, לא תשכח אותו לעולם." לפתע שינה את הנימה ושאל, "אתה יהודי?"
"אני מישראל."
"יש לכם צבא חזק," הגיב מיד.
"נכון."
"האם הישראלים הם יהודים? הם לא נראים כיהודים."
"יהודים," אמר יעקב בקול ברור.
"חשבתי שליהודים אסור לגור במדינה משלהם."
"הם ככל אדם, אין שום הבדל."
"אנחנו חשבנו תמיד שהיהודים שונים."
"במה?"
"באמונתם, למשל."
"תסכים אתי שאסור להרוג אותם."
"למה, אם כן, הרגו אותם?" שלף את החרב מנדנה.
"לא הפולנים, הגרמנים. פולני מתחנך על רחמים. אצלנו אומרים, אדם נברא בצלם אלוהים. נכון, הגרמנים היו אכזריים מאוד, אבל לא הפולנים. הפולנים סבלו יחד עם היהודים."
יעקב לא הוסיף לשאול. הנוף כבש את עיניו. הם חצו עתה שדות ירוקים ומטעים פורחים. איכרות עבדו בערוגות וילדים צהלו למראה המכונית השחורה. ההורים, מסתבר נטעו בנפשו לא רק רתיעה כבושה מפולין אלא גם חיבה למראות אלה, שכן תמיד אמרו, השדות הרחבים, העצים הגבוהים, המים הצלולים בבארות.

ע' 43-42

עוד לא סיפרתי לכם? יצאנו בבוקר מווארשה ואנו בדרכינו למיידאנק. אנו אמורים להגיע לשם אחר הצהרים. יהודית הנדל מאייתת זאת "מיידאענק". אהבתי את הצליל היידישאי. דומני שאשתמש בו. ועד שנגיע מחכות לנו הרפתקאות בדרכים. שמות של מקומות שלא אומרים לי דבר. לעת-עתה.

למיידאנעק נסעתי דרך כביש מספר 17, המוביל ללובלין, והיו ביצות לאורך כל הדרך, דרך מאוד צרה, באדמה מאוד שחורה, וכרגיל הכפרים, העיירות, הגגות השחורים, והבוץ הבוץ הבוץ, עגלונים עם סוסים וכובעי פרווה מהוהים, עגלות עם כרוב וגזעי-עצים, שדרות צרות מאוד של עצים גבוהים, הגזעים צבועים עיגולים אדומים וירוקים לסימון, כל-כך צרה השדרה, אפילו מכונית אחת בקושי עוברת ובקושי רואים נפש חיה לאורך הדרך, עוצרים לפני עדר, עוצרים לפני עגלה, עוצרים לפני איכרה שעוברת עם פרות וקלשון ענק עם ידית-עץ ענקית כבדה וחודי ברזל ארוכים מוזרים, מחזיקה את הקלשון כאלו הקלשון יוצא לה מהבטן, ומוטות הברזל החדים הארוכים כאילו יוצאים לה מהבטן, כלי עבודה כעין כלי משחית מתוך הבטן, וזמן רב אחרי שעברה עוד ליוותה אותי האיכרה הזאת עם הקלשון הזה, פניה האדומים ואיך שהלכה ואיך שהחזיקה אותו.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים, ע' 55

ואת שראתה יהודית הנדל אני לא ראיתי. אבל סיפרתי לכם את מה שאני ראיתי. ומה שלא ראיתי לא אוכל לספר…

 

 

 

 

 

 

ארץ שקטה. שלוה. אין בדיקת צופרים. אנחנו – מדינה בלחץ. מנהג נפשע שפשה במחוזותינו – עוד בטרם התייצב הצבע הירוק בלחיי הרמזור וכבר נשמעים צופרי המכוניות, התובעים להזדרז. לא להתמהמה. להוציא אצבע ממערות האף. קדימה. לנוע. להשיג. "ארדוף אשיג שלל" נכתב במקורותינו. אנחנו לא פראירים. אם אפשר אפילו נגנוב באדום… בתורכיה התרגלתי שמרגע שהתחלף הצבע לאדום יספיקו לעבור עוד חמש מכוניות. בדקתי כמה וכמה פעמים. כאמור, התרגלתי. האיר לי הירוק – המתנתי. לחמש המכוניות ש"גונבות" את הרמזור. אצלנו זה אדום + מכונית אחת. בינתיים. ואילו כאן, בפולין, משום מה שקט. הייתי עשרה ימים ולא שמעתי ולו גם צפירה אחת. כנראה שיש להם הרבה כוח סו"ס. סבלנות וסובלנות.

אגב, מחיר הדלק זול בכ-10% מאשר אצלנו. הלכתי למשאבה ובדקתי. בזלוטים. צריך להמיר לש"ח. זה היה כאשר חנינו בתחנת דלק והתלבשנו על ספסלי המסעדה החיצוניים במגמה לאכול את ארוחת הצהרים הקופסתית. עוד משהו הזוי – המקומיים הביטו עלינו כמו שירדנו זה עתה מהעצים. לא אהבו את הרעיון. אבל מה – אלה פולנים. מנומסים. לא מחו. אין לנו מושג מה באמת חשבו. ואז הלכתי לראות את המחירים. ואבי הזדעק – לאן אתה הולך? – לך ותסביר שאתה עורך תחקיר. לעצמך. וכששבתי ארצה הפריע לי הרעש בכבישים. ההמולה. הצפירות. הלחץ. לא המית העיר. אבל אין ברירה. מתרגלים… וזה עדיין מפריע.
 

יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותנחנו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה לשלום (ותחזירנו בשלום). ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבא לעולם. ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו ותתנו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל-רואינו. ותשמע קול תחנונינו כי אל שומע תפילה ותחנון אתה. ברוך אתה ד' שומע תפילה: בברכת נסיעה טובה!!!

 

לרשימות קודמות – ראו בארכיון במדור פולין. המשך יבוא. בטח יבוא. זה רק תחילתו של היום השני…
 
 צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009)