משה הרפזהגענו אל החוף. טיילת הקיקלופים. אפשר שתאמרו – ציקלופים. עניין של תרגום. C. אפשר כך ואפשר גם כך. יש אומרים כי השם סיציליה נגזר מן הקיקלופים. והללו היו תושביו הראשונים של האי. כך או כך נזכרים אנו באודיסאוס. באודיסאה שכתב הומרוס. ויודעים אתם כי בכתבי הומרוס יש יותר אמת היסטורית בצד דמיון פרוע. מה המינון? לא לנו המשפט. ובכל זאת נזכיר כי שליימן, שהלך בעקבות הסיפור, ומצא את טרויה, הוכיח לנו שבעיקרון היה הייתה איליאדה…
קורא ומוצא מכתמים בדבר כוחו של הרגל:
"ההרגל הוא המורה היעיל ביותר בכל דבר ועניין… אפלטון גער בילד אחד ששיחק באגוזים. הילד אמר לו: 'אתה גוער בי על דבר של מה בכך.' ואפלטון השיב לו: 'ההרגל אינו דבר של מה בכך.'" [מישל דה מונטיין (2007), המסות א, מצרפתית: אביבה ברק (הומי), שוקן, ע' 145-144].
כידוע לכם, קוראי הנאמנים, משוטט אני, אימתי שמתאפשר, בחוצות העיר הגדולה. בתדירות די-גבוהה. בעיקר בוחן את התחדשותה, את היופי המכוער ואת הכיעור היפה, את כתובות הקעקע, את הצלקות ואת מכתמי היוצרים. רוצה לומר – מבנים ישנים שמשנים את צורתם, החדשים שמוקמים, הסביבות העסקיות, גרפיטי וגלריות. לאחרונה, אני עד, או שמא ער, כי הגיעה אל העיר אופנה חדשה, שהיגרה אלינו, בפיגור/איחור לא-אופנתי של שנים לא-מעטות, ולפיה נכנסים הגרפיטיס אל הגלריות. מקיר הרחוב, הרטוב, הלח, המעופש, המלוכלך, המפויח והמשוכב ברבדי זוהמה, אך זוכר את עברו, אל הכותל הלבן, הבוהק, של הגלריה. ממשיכי דרכם של קית' הרינג ושל ז'אן-מישל בסקיאט. בעצם מדוע לא?
ימי החנוכה מאחורינו. אל דאגה. הם עוד ישובו. ויחלפו שוב ושוב ישובו. וחוזר חלילה. את המכונית החניתי ברחבת החנייה של אתר ההנצחה לשריון. הולכים, צפונה, בזהירות, לאורך דרך מס' 3, מן הצד הנכון של מעקה הבטיחות. ראו הוזהרתם. הנה הגענו אל אמאוס. כתיב מקובל של העיר הישנה. אך יש הגורסים כי צריך לכתוב עמאוס משום שלטענתם, הכפר הערבי שהתקיים כאן עד מלחמת הקוממיות והמשיך אל שנות השלטון הירדני, עמווס, שמר על השם הקדום. לפיכך אנו הולכים אלפיים שנה לאחור. אל מקורותינו. ואם כתוב בספר המקבים כי למקום קוראים אמאוס – מי אנו שנלין על כך. כך או כך, משלמים את דמי הכניסה, כך וכך ₪, ואתם בתוך האתר.
רשימה 2 על הר אטנה. רשימה 1 פורסמה כאן. חזרנו אל ההר. 9 שנים לאחר שעלינו אליו/עליו לראשונה. והפעם, שלא ברשימה 1, שימשו הצילומים כמקור השראה ואת מקומם ברשימה תפסו הרישומים. ותמיד, אי-שם באופק. ניבט הר האטנה.
"תבין, המקום שאני הכי אוהב בעולם הוא סיציליה, ובתוך סיציליה את פסגת האטנה כשהיא טובלת באור וכמובן חולשת על האי והים." [מקור: אלבר קאמי (2016 [1956]), הנפילה, מצרפתית: עמנואל פינטו, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ע' 34].
אגב, מי שקרא סיפור זה, אינו יכול שלא להיזכר בסיפור דומה – "סונטת קרויצר" של טולסטוי. אותו הפורמט: שני זרים נפגשים. זר ב' מספר לזר א' כיצד הידרדרו חייו. והתגלגלו לרצח…
איטליה. סיציליה. הר געש. וולקנו. איך כותבים: אתנה או אטנה? לפי האקדמיה ללשון העברית "TH" הופך, בתרגום מאנגלית/לטינית לעברית, ל-"ת". "T", לעומת זאת, יתורגם ל-"ט". ואם שם ההר הוא Aetna, אזי האקדמיה, אם כך, דורשת "אטנה". אבל אתם הקוראים, שניתנה לכם יכולת ההחלטה, רשאים לבחור – כך או כך…
כפי שהראנו בפרקים הקודמים, שבה האזוריות אל האג'נדה האירופית. כבר שנים אחדות שמככבת האזוריות בשיח האקדמי והפוליטי באירופה ונכתבו אודותיה עשרות ספרים ומאות מאמרים ובהם כונתה התופעה בשמות כגון "ניאו-רגיונליזם" (Balme, 1996), "ניו-רגיונליזם" (Keating, 1998; MacLeod, 2001), "אירופה של אזורים" (Jessop, 2002), "שלטוניות מרובדת" (Tömmel, 1997; Blatter, 2004) ו"הרמה השלישית" (Sharpe, 1993).
נכתבו עבודות ומחקרים על אנגליה – חיפוש אחר אג'נדה מתאימה ומעבר מניתוח לפי מפתחות כלכליים של אזורים גרידא למדריך והנחיות תכנוניות (Baker & Wong, 2006; Bianconi, Gallent & Greatbatch, 2006), דרום-מזרח אנגליה (Allen, Massey & Cochrane, 1998), גרמניה (Brenner, 1999), אזורים "חברתיים" (Moullaert & Nussbaumer, 2005) ובחינת מדיניות פיתוח אזורית והכיסוי המרחבי שלה במדינות מזרח-אירופה (הרשימה כללה את פולין, אסטוניה, צ'כיה, הונגריה, סלובניה, בולגריה ורומניה – שהיו באותה נקודת זמן בגדר מועמדות לצירוף לאיחוד האירופי) (Bachtler & Downes, 2000).
משה הרפז 