Monthly Archives: פברואר 2010

חץ שחור – היום לפני 55 שנה

  

 

 

  

סעו לדרום. תבקרו בשדרות. הפסקה קצרה. תדלוק בכוס קפה ומשהו בצד. תמשיכו דרומה. כביש 232. קיבוץ מפלסים לשמאלכם. בעיקול הכביש הבא תראו שלט, לימינכם, באותיות לבנות על רקע חום – אנדרטת חץ שחור. סעו לשם. אנחנו נסענו. אם יוותר לכם זמן – תעלו גם אל המצפור על-שם אל"מ נביה מרעי הסמוך. אתר הנצחה לעוד אירוע טרגי.
 
את המכונית מותירים במגרש החנייה. ופוסעים לעבר האנדרטה. דגל המדינה ונס הצנחנים המתינו לי בכניסה. מתוך הכתוב על השלט אני קורא: "את אתר "חץ שחור" הקימה עמותת "חץ שחור" שהוקמה על-ידי חבורת לוחמי הצנחנים ששמה לה מטרה להקים אתר מורשת וזיכרון לחברים שנפלו בקרב ולספר את גבורתם של הלוחמים בפעולות התגמול". האנדרטה דומה לעץ המשוטח על הקרקע. בתחילה – הגזע. מי בנה ולמה. ולאחר מכן אתה מתקדם במשעול המרוצף, כאשר מימין ומשמאל צומחים ענפים – פעולות התגמול. אתה פונה, מתקרב, קורא. וחוזר לבד המרכזי. ולבסוף אתה מגיע לחץ. לחץ השחור. וקורא. ואז מרים את הראש, כי אתה טיפסת לצמרת העץ. ומביט. והנוף נשקף. מקצה החץ אל האופק. שדות מעובדים. דרך פטרולים. גדר שדות מעובדים. מבנים. פאתי עזה.

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [18] – באוהלו של הרבי אלימלך

 

 

 

 

פעם אחת בערב יום-הכיפורים אמר הצדיק רבי אלימלך מליזנסק לתלמידיו: "רצונכם לדעת איך עושים בערב יום-הכיפורים, לכו אל החיט שבקצה העיר." הלכו החסידים אליו ועמדו לפני חלון ביתו, וראו שהוא ובניו מתפללים בפשטות, כמו כל החייטים. אחר התפילה לבשו החייט ובניו בגדי שבת והדליקו נרות וערכו שולחן מלא מעדנים וישבו אל השולחן בשמחה רבה. אז הוציא החייט מון הארון פנקס אחד שהיו רשומות בו כל העבירות שעשה במשך השנה, מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, ואמר: "ריבונו של עולם, עכשיו הגיע הזמן לעשות בינינו חשבון על כל העבירות שעשינו." מיד התחיל לחשב ולמנות את כל העבירות שעשה במשך השנה, שכולן היו רשומות בפנקס ההוא. אחרי שגמר את חשבון העבירות הוציא פנקס גדול וכבד יותר מהראשון, ואמר: "ריבונו של עולם, קודם מניתי את העבירות שאני עשיתי ועכשיו אמנה את העבירות שעשית אתה." ומיד התחיל לחשב את כל הצער והיסורים, הצרות ועגמת-הנפש והחולאים והפסד-הממון שעברו עליו ועל בני ביתו במשך כל השנה. וכשגמר את החשבון אמר: "ריבונו של עולם, אם נחשוב באמת על-פ יושר, הרי אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך. אלא מה, אינני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלוא ערב יום-הכיפורים היום וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו, שעל כן הנני מוחל לך על כל העבירות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך." אחר-כך מזג החייט כוס יין וברך ואמר בקול רם" "לחיים, ריבונו של עולם, הננו מוחלים זה לזה כל מה שחטאנו."
חזרו החסידים אל רבם וסיפרו לו כל מה שראו ושמעו, ואמרו לו שדברי החייט דברים של חוצפה הם. אמר להם רבם: "דעו לכם שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, הוא וכל הפמליה של מעלה, באים לשמוע את דבריו של החייט, ומדבריו נעשית שמחה בכל העולמות."

פנחס שדה (1983), "חשבונו של החיט עם אלהים", בתוך: ספר הדמיונות של היהודים – סיפורי-עם, שוקן, ע' 377.

בתכנית המסע היה כתוב: "ביקור בקברו של הרבי אלימלך". ומי זה הרבי אלימלך? האמת, לא היה לי מושג. זכרתי במעומעם איזה שיר עם הרבי אלימלך, אך שום דבר מעבר לכך. לא מילים. לא מנגינה. NADA. ועזרא טרח ומצא את הניגון. ומוריה אמרה לפנינה בפליאה: "מי זה לא מכיר את הרבי אלימלך? אנחנו, הליטאים, עולים לקברו. בפורים. האחרים נוסעים לאומן. אבל, אנחנו, הליטאים נוסעים לליז'אנסק."  OK. אנחנו הישראלים – 12 שבטים (לכל הפחות…). כל שבט עולה לקבר של צדיק אחר. וברוך השם יש הרבה קברי צדיקים – בארץ ובעולם. צפת ויערותיה, אוקראינה, מצרים, מרוקו. וגם ליז'אנסק. ומקראשניק והתאומים נסענו לציון קברו של הרבי אלימלך בליז'אנסק. כמו בני-ישראל. ויסעו ויחנו.

 

 

והעיירה נמצאת על המפה הפולנית כבר מ-1354 שבה הייתה "כפר המלך". רכוש קזימיר הגדול. ואחר-כך, עמדה לרשותו של מלך אחר. מאה שנה יותר מאוחר, במאה ה-15, והיא הופכת למקום עלייה לרגל. התמקם בה שהה נזיר פרנציסקני שעליו נאמר כי יש לו כוח מגי לריפוי תחלואים. בכוח המילה בלבד. במאה ה-18 התיישב בה הרבי אלימלך. ליתר דיוק – ב-1775. ובה פעל כ-12 שנה – עד למותו. 

 

ר' אלימלך ויסבלום, נולד ונפטר באותו יום וחודש עבריים – כ"א באדר.  תע"ז (1717) – תקמ"ז (1787). [יש הסבורים כי נפטר בי"ט בטבת]. שנת מותו מצוינת על מצבתו בדרך מיוחדת: "נפטר בשנת תנצב"ה" שמניין אותיותיה בגימטריה 547 = תקמ"ז. הוא נולד בלופוכי, כפר קטן בגליציה, התמסר בילדותו ללימוד תורת האר"י והיה לתלמיד של ר' דב-בר ממזריץ, ממשיכו של הבעש"ט. לימים, אחר פטירתו של רבו, המגיד ממזריץ, נעשה ר' אלימלך למנהיגם של חסידי גליציה. הוא התיישב בעיר ליז'נסק ובזכותו נעשתה זו למרכז חסידי גדול. ר' אלימלך החדיר בלב שומעיו את הצורך לחזור בתשובה שלימה, הטיף להרבות בלימוד תורה ולהימנע מסיגופים.

מנהיגותו נתקלה בהתקפות קשות של המתנגדים: "הנני נרדף מגדולי הדור תפארת ישראל" – כתב. אך למרות זאת התחזקה השפעתו, ובין תלמידיו היו עשרות רבנים וראשי קהילות. ההערצה שרחשו לו צדיקים וחסידים הגיעה לממדים חסרי-תקדים. ר' ישראל מרוז'ין אמר עליו: "שתי ידיו היו כלוחות הברית, עשר אצבעותיו כעשרת הדיברות". על תלמידיו נמנים גדולי הצדיקים: החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ, רבי מנחם מנדיל מרימנוב, רבי יהושע העשיל מאפטא, רבי קלונימוס קלמן הלוי מקרקא בעל "מאור ושמש" וגדולים אחרים.

ספרו של ר' אלימלך מליז'נסק "נועם אלימלך" שיצא לאור לראשונה בלבוב בשנת תקמ"ח (1788), הופיע לאחר-מכן בלמעלה מחמישים מהדורות. המהדורה המדעית המקיפה ביותר יצאה על ידי פרופ' גדליה נגאל. הוא כותב שם מבוא על ר' אלימלך, וכן מביא את ליקוטי שושנה, ספר איגרת הקודש, הנהגות האדם, צעטיל קטן, והתפילה קודם התפילה. על ערכו של הספר נאמרו דברים רבים בחרדת קודש. ר' שניאור-זלמן מלאדי כתב, שחיבר את ה"תניא" וקרא לו ספרם של בינוניים, משום שה"נועם אלימלך" הוא ספרם של צדיקים גמורים. אחרי הוצאת הספר נקרא ר' אלימלך על-שם ספרו – "נועם אלימלך".

ר' אלימלך הוא אבי הזרם הגליצאי-פולני בחסידות, ואצלו התגבשו יסודות ההשגה והעבודה. לא עוד בירור רעיוני של יסודות קבליים-חסידיים ולא עוד פולמוס עם המתנגדים, אלא תורה חסידית טבעית המאירה לאדם את דרך-חייו ומעשיו, תפילה בהתלהבות, דביקות וענווה. מושג הצדיק תופס מקום מרכזי בהגותו של ר' אלימלך. על-פי השקפתו, עיקר תפקידו של הצדיק הוא להרבות אהבת ישראל. כל תפקידו בעולם הזה הוא להשפיע טובה לסביבתו ולהעניק שמחה לבית ישראל. הצדיקים דואגים תמיד לכלל ישראל ומתפללים עבורם, מעוררים רחמי שמים וממתיקים את כל הגזירות מעל ישראל.

ר' אלימלך נחשב למייסד הצדיקות המעשית – מושג מודרני להעמדת הצדיק במרכז החיים של החסיד. כל צורכי האדם החומריים – חיים, בריאות, פרנסה וגם בנים, נמשכים מן השמים אל הארץ באמצעות הצדיק: "על ידי מעשיו הקדושים יכול הצדיק לבטל כל הגזירות מישראל. כאשר יגזור – הקדוש ברוך הוא מקיים דבריו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים." המשפט האחרון הוא משפט-מפתח בחסידות, ואין להפריז במידת חשיבותו כמסביר את ההסתמכות הטוטאלית על הצדיק. המלה "צדיק" עצמה חוזרת בדרשותיו של ר' אלימלך בצורות שונות יותר מאלף פעמים, והצדיק מכונה בלמעלה משמונים כינויים. החסיד גם חייב לתמוך כספית בצדיק, והצדיק זקוק לכך משום שעל-ידי כך "נאחזין כל תפילות ישראל באותה התפילה ונענין כל ישראל בזכותו."  

עוד לפני השואה נהרו המונים לקברו, בין היתר משום שהבטיח כי כל מי שישתטח על קברו ייוושע בכל הישועות ולא ימות ללא תשובה. בני העיר התפרנסו מהאורחים שבאו לפקוד את קברו, הקימו אכסניות, מסעדות ודוכני מכירות למען המוני הבאים. ההכנות נמשכו חודשים אחדים והתכונה הגיעה לשיאה מדי שנה בכ"א באדר, יום פטירתו.

מורשתו של ר' אלימלך מתקיימת גם היום. ישנם בתי-מדרש הקרויים על שמו, סיורים מאורגנים לפולין אינם פוסחים על קברו, ולקראת כ"א באדר יוצאות טיסות מיוחדות לעלייה אל הציון. במיוחד הליטאים. לעיתים, אנשים העומדים בפני הכרעות גורליות בחייהם נוסעים להתפלל על קברו. לפני שנים אחדות הודפס סידור "עבודת אלימלך" ובו: "סדר התפילות לכל ימי השנה ומעוטר בליקוטים ופנינים יקרים המסולאים מפז, דבריו המלהיבים לבות בני ישראל לעבודת השי"ת אשר יצאו מפי קדשו". בסוף הסידור מופיעים צילומי הדף הפותח של מהדורת "נועם אלימלך" הראשונה, צילום כתב ידו של ר' אלימלך וצילומי ציון קברו.

המקור – בהשמטות שנתבקשו, הינו "אנציקלופדיה דעת". ראו הקישור
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=88

 

נכנסנו. חלל מרכזי שבו ציון הקבר, ושני חללים/חדרונים – אחד מימין והשני משמאל. או להיפך. ובהם שולחנות וספסלים. וארונות ובהם מדפי ספרים. ארון הספרים היהודי. ואבי – העביר את ההדרכה. כהרגלו – עסיסית ומתובלת.

 

 

 

 

 

סוף-סוף כולם זזו:

 

 

הפולנים השתדלו. לכן הביאו כמה מצבות לקישוט:

 

 

 

ומאוהלו של הרבי אלימלך פסענו לעבר כיכר העיר. ל- RYNEK. כאן התגוררו בעבר היהודים. 30% מתושבי העיר ב-1939.  לפי הרישומים – 2,800 נפשות יהודיות. יחסית, היו בה מספר רב של בתי-כנסת. עשה לך רב כבר אמרנו? היהודים התגוררו מסביב לכיכר השוק במבנים של קומה אחת או שתיים. וחנויות. איך אפשר בלי חנויות? גם כאן כלאו הנאצים את היהודים בגטו. אך הגטו היה פתוח. וכאן בפינה, בבית הפינתי הזה, בתחילת 1946, התמקמו חמישה יהודים ששבו מהגיהינום. ובערב נזרק רימון לחדר. והם נהרגו. בתום המלחמה כמעט ולא נותרו יהודים. אך האנטישמיות נותרה. ויספרו לנו איזה סיפור שלא יהיה – הכתובת מתנוססת ורשומה על הקיר. איננו רצויים באירופה. רק לסבר את האוזן – שנת 2009 הייתה שנת שיא, במאה הנוכחית, המאה ה-21, בתקריות אנטישמיות. קחו לדוגמה את צרפת. דיווח על יותר מ-900 מקרים בשנה. קצב של כמעט שלוש תקריות ביום! אין ספק שמי שאוכל את הצפרדעים זה אנו ולא הם. יום מהימים אוציא רשימה שדנה בהתחזקות הימין הפוליטי והלאומני ביבשת האירופית.

 

 

 

 

 

ואל תשכחו את קזימיר הגדול…

 

 

וכמובן שנדרש לקנח באגדה מודרנית שאותה סיפר לנו אבי: "הגרמנים סברו כי זהב ואבני חן טמונים המה בקבר הצדיק ופקדו על הפולנים, המקומיים, לחפור. הללו סירבו. יראה נפלה עליהם. פחדו מהצדיק. לגרמנים לא נותרה ברירה. חפרו בעצמם. כשפתחו – ראו את גווית הרבי – שלמה ומאום לא קרה לה במשך עשרות השנים שחלפו – נבהלו. ברחו. מה זה ברחו…".

מכאו נוסעים אנו לבקר את הגרף פוטוצקי… כן. יש דבר כזה וזו לא רק אגדה פולנית. ובודאי שישנה גם הגרפינה…

לרשימות קודמות שעוסקות ברשמי מסע בפולין – ראו במדור פולין שבארכיון מחבר שורות אלה.

תצלומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

רשמי מסע בפולין [17] – תאומים (לא-זהים) בקראשניק

 

בנסעי דרך ווהלין ופודוליה, כדי לאסוף חומר אתנוגרפי, נתקלתי בתופעה מוזרה: בעירות יהודיות דלות, שתושביהן יכלו בקושי להתקיים, אשר בתי-מגוריהם היו קטנים, נמוכים, מכוסי אזוב ומטים לנפול – מצאתי בנינים מפוארים, בניני לבנים נהדרים, בעלי כתלים עבים מאוד. בנינים אלה לא נפלו בגודלם וביופים מארמונותיהם של בעלי-האחוזות הגדולים… מי הקים אותם? מנין לוקחו האמצעים להקמת בנינים נהדרים אלה? האם היו שם פעם, אולי, אנשים מאושרים, שהיה לאל-ידם להרשות לעצמם את הדבר הזה? חקרתי בהצמדה את האנלים הישנים, אולם מהם יכולתי רק להיווכח, כי לפני מאה או מאתים שנה היתה האוכלוסיה היהודית של העירות הללו עוד עניה יותר מאשר בימינו אנו… אך הכרוניקות הישנות מגלות לנו את התעלומה הזו: אנו למדים, כי בתי-הכנסת הבנוייםם אבן, בעלי הקירות העבים, על הצריחים הנאים שלהם, לא היו בחינת מותרות, אלא הכרח בל-יגונה של הימים הללו, עדות בעלת משמעות רבה לחוסר-ישע איום של האוכלוסיה היהודית…

ש. אנ-סקי, "בתי-הכנסת המבצריים העתיקים", בתוך: דוד דוידוביץ (תשמ"ב), אמנות ואמנים בבתי-כנסת של פולין, הקיבוץ המאוחד, ע' 104.

1.   כיכר המייסדים

 

 

2.   העיירה קראשניק וסביבותיה. מפת העיר וסמליה.

 

 

3.   לוח מודעות. כמו אצלנו. פעם.

 

הגענו לקראשניק. תחנה ראשונה בבוקר חדש. היום השלישי למסע. אנו בדרך מלובלין לקרקוב. עוד נכונים לנו מראות והסברים. לכאורה, אין משהו מיוחד לראות בקראשניק. פרט כמובן, לתאומים. שני בתי-כנסת. הללו מחוברים זה עם זה במעבר תת-קרקעי.ב-1939 היו כ-40% מתושבי קראשניק – יהודים. מצב שגרתי בעיירות פלך לובלין ערב השואה. לבית-הכנסת תפקיד מרכזי בקהילה היהודית וסביבו סבבו החיים. בית הכנסת הוא מטאפורה פיסית לבית המקדש:
 

בית-הכנסת לא היה מוקדש רק למקום. בית-הכנסת שימש רקע לחיי האיש. שם הובא הילד בבריתו של אברהם, שם ברך כשהתבגר, שם חגג את ארוסיו, שם הודח והוחרם כשסרח, שם נהנה מחזנות וממגידות ומאמנות עממית של ציור ומעשי-מקשה ורקמה, שם היה האורח מוזמן לסעודה, והעוול בא לידי מחילה בעיכוב הקריאה, שם היו אוספים כספים לצרכי ציבור, והיו מספידים את המת. וההמון היה מאמין, שגם אחרי מותו של אדם, נשמתו מתעטפת בטלית ומתפללת שם בלילות.

י.מ. ניימן, "מגילת יהודי פולין", בתוך: דוד דוידוביץ (תשמ"ב), אמנות ואמנים בבתי-כנסת של פולין, הקיבוץ המאוחד, ע' 67.

הג'ינג'י עם המפתחות איחר. יאנוש היה בלחץ. התקשקש בנייד. בסופו של דבר נמצאה האבדה הפולנית. או שאנו הקדמנו או שהוא איחר. ויכול להיות שהייתה החלופה המשולבת. וכך קרה שהמתנו. האיש הגיע. סמוק לחיים. שיער לבן ומקליש. הניח את הכיפה על פדחתו. כיפה שחורה. פולני אבל בנשמתו ש"סניק. קרקש בצרור מפתחות ופתח את הדלת. נכנסו לבית-הכנסת הראשון. עשינו סיבוב קצר, נקרא לו בית-הכנסת "הקטן", על-מנת לבדלו מהשני. תאומים לא-זהים.

 

4.   ביה"כ "הקטן" – מצד שמאל. ביה"כ "הגדול" – מצד ימין.

 

 

5.   הדלת לתאום הראשון.

 

 

6.   משאבה נוקשת. ממול פתח ביה"כ הגדול. חלק השתעשעו בה. אגב, היא עובדת. חיכיתי בסבלנות עד שאראה אותה לבדה. ההמתנה משתלמת.

 

 

7.   שלט הנצחה. חדש. מאי 2009. נתרם ע"י עמותת יוצאי קראשיק מצרפת. ולכן הוא בפולנית, צרפתית ויידיש. למי שאינו יודע את השפות נסביר כי כתוב בלוח זה שבשנת 1939 כ-40% מתושבי המקום – היו יהודים. ציטוט: "אנו, בשרדנו, מבקשים לא לשכוח".

 

 

8.   ביה"כ הגדול. שלט ההנצחה מתנוסס בחזיתו.

 

 

9.   כנ"ל.

 

 

10.   בין שני המבנים – המעבר התת-קרקעי. אני מסכים שקשה להבחין בקיומו.

 

 

11.   החבר'ה גילו את שלט ההנצחה. אנו עדיין ממתינים לג'ינג'י עם המפתחות.

 

 

12.   ביה"כ הקטן. תפנים.

 

 

13.   ביה"כ הקטן. תפנים.

 

 

14.   ביה"כ הקטן. תפנים. שארית הפליטה למה שהיה פעם הוד והדר. בהמשך היום, כשנגיע לעיירתו של הגרף פוטוצקי, יחשף בפנינו בית כנסת במלוא תפארתו. ועוד אירוע מרגש. על כך נרחיב ברשימה הרלוונטית.

 

 

15.   ביה"כ הקטן. תפנים. הבימה. סגנון ארבעת העמודים.

 

 

16.   המעבר התת-קרקעי. עוברים מהקטן לגדול.

 

עברנו במעבר התת-קרקעי והנה אנו בבית-הכנסת השני. בית-הכנסת השני הרבה יותר מרשים. כמעט בכול פרמטר. הגודל. השיירים שהשתמרו וניצלו מאש. צריך שהדמיון יעבוד ע"מ להתרשם מעושרו של בית-הכנסת. שעות מאוחר יותר, בהמשכו של היום, אפשר יהיה לשחזר את עיצוב הפנים ואת מעשי האמנות (למרות האיסור הכתוב במפורש: "לא-תעשה-לך פסל וכל-תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ." [שמות, כ, 4]), כשנחשף מאוחר יותר להדרתו של בית-הכנסת בלנצוט. נחזור לבית-הכנסת השני, "הגדול", בקראשניק. בית-כנסת מבצרי. ריבועי. גם "הקטן" ריבועי. סגנון של ארבעה עמודים. מרכזיים. עמודי תווך. קירות עבים. הכתלים עשויים מלבנים. אדומות-חומות. הוכנו בטכניקת שריפה בתנור. חלונות גבוהים. הללו מעידים על רוח התקופה שבה נבנו. הצורך בביטחון מול האיום הקיומי. בתי-הכנסת הללו, המבצריים, נבנו במחצית המאה ה-17. תקופת מלחמות הפולנים במתמרדים האוקראיניים מחד גיסא ובפולשים – שוודים, רוסים, פרוסים, תורכים – מאידך גיסא.  וניתן לראותם לאורך קשת גיאוגרפית, של מה שהיו פעם, באותם הימים, הגבולות המזרחיים והדרומיים של פולין דאז מווילנה ועד לבוב. 
 

בניית בתי-כנסת הגיעה כאן לשיאה במאות ה-16 וה-17 הודות לגישתם החדשה של הבונים לבעית הסגנון והדקורטיביות ובמיוחד בשל תפיסתם הנכונה של רעיון החתך האופקי והקומפוזיציה, המוכתבת עפ"י המסורת. כושר הדמיון של העם היהודי הגיע כאן לדרגת התפתחותו האינדיבידואלית הנכונה, שעה שהאדריכל היהודי היה מסוגל להשתחרר מההשפעות המקומיות, המכריעות, ונעשה יוצר בלתי-תלוי באחרים. תריסרי שמות של אדריכלים האלה, שנתגלו בזמנים האחרונים באירופה המזרחית מוכיחים את זאת.

נ.ק. לוקומסקי, "אמנות יהודית בבתי-כנסת אירופיים", בתוך: דוד דוידוביץ (תשמ"ב), אמנות ואמנים בבתי-כנסת של פולין, הקיבוץ המאוחד, ע' 67.

 

17.   בית-הכנסת הגדול. מבואה.

 

 

18.   ביה"כ הגדול. שריד לתפארה.

 

 

19.   ביה"כ הגדול. פינה.

 

 

20.   ביה"כ הגדול. הצצה אל עזרת הנשים. הן הסתכלו על הגברים שמתחתיהן… 

 

 

21.   ביה"כ הגדול. כך נראתה העיירה של פעם…  מפה על דיקט… (טכניקה מעורבת)

 

 

22.   ביה"כ הגדול. כך נראתה העיירה. והפעם בתצלום. 

 

 

23.   ביה"כ הגדול.

 

 

שבנו לאוטובוס. היעד הבא – ציון קברו של "נועם אלימלך". בליז'נסק. ובדרך – כנסיה, מגדל פעמונים, שתי פרות. צמד. כמעט תמיד צמד. היכן העדר? פלורה ופאונה. גגות משופעים. 

לרשימות קודמות בדבר רשמי מסע בפולין – ראו מדור פולין בארכיון. המשך יבוא. ותודה לעזרא על שחשף אותי לספרו של דוד דוידוביץ' – אומנות ואמנים בבתי-כנסת של פולין.
 
צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009)

תומרקין במדבר

עברתי, ראיתי, עצרתי, צלמתי. אנו עומדים ומשקיפים על המישר. שמצפון לנו. והנה גלעד. לציון ארוע טרגי. שני טיילים מאנגליה נרצחו. לא צוין תאריך מעשה טרור זה. הגלעד – מעשה ידיו של יגאל תומרקין.

 

 

 

צילום: משה הרפז (כביש 40, מעלה פארן, אוגוסט 2000)

רחוב 4 מס' 3

 

 

 

 

צילומים: משה הרפז (דצמבר 2009)

 

רשמי מסע בפולין [16] – ערב לובליני עם קוסם

לובלין. פלך לובלין. קהילת קודש לובלין. העיר שבה התכנס "ועד ארבע הארצות". העיר שבה הוכרז ב- 1569האיחוד של פולין עם ליטא. מורשת תרבות עולמית. "בירת תרבותית" אירופית. האיחוד האירופי תומך. מענקים שמנים. בחרתי להתחיל בדגל ובסמל. כשתגיעו לתמונה המסוימת…

 

מקור: ויקיפדיה

 

במחשבותיו הראשונות, לפני שהחליט על השמדה טוטאלית, קבע היטלר שבחבל ארץ זה ירוכזו כל (או מירב) יהודי אירופה. אחר כך חשב על מדגסקר. ובוילה ונזה הכריע לטובת הרצח. הכמעט מושלם. איכשהו יצאנו מזה. כלומר אלה שמזלם שיחק והיו במקומות אחרים.
 
הותרנו את "ישיבת חכמי לובלין" מאחור ונסענו למלון. לאירופה. אבי מלמל משהו אודות ארמון או שמא מבצר או אולי טירה. "תראו מצד שמאל," הוא קרא. במקרה יצא והייתי מצד שמאל של האוטובוס. מהחלון אכן ניבט הארמון. אמנם היה צריך לסלק כמה עצים שהפריעו, אבל נוצר קשר עין. במלוא הדרו. צהבהב-לבנבן. בוהק תחת קרני השמש האחרונות המסכמות את היום. והיה זה יום כבד. גארוולין. קז'ימייז'-דולני. מיידאנעק. יח"ל (אף שלא ממש ראינו אותה). התחיל בקטן, עבר לסערה, וחוזר לשלווה. וגם מזג האוויר. שמש. עננים. גשמים. והנה שוב זורח השמש. ומהר מאוד, תוך שניות ספורות, נבלע הארמון בין העצים. וזווית הראיה השתנתה. ואינו. האוטובוס המשיך במסעו מספר דקות. ופנה לשמאל ולמלון. "כמה זמן עומד לרשותנו?" שאלתי. "שעה וחצי." הייתה התשובה.
 
הסתכלנו זה על זאת, ואולי להיפך. ואמרתי: "אנו יכולים לעשות זאת. הלוך וחזור. ולהגיע בזמן. לפי מה שראיתי, ועל-כך נתתי דגש, הארמון אינו מרוחק מדי." זוגתי שתחייה הנהנה בראשה להסכמה. ליתר ביטחון שאלתי את יאנוש לאומדן הזמן. "עשרים דקות ואתה שם." השיב והצביע לכיוון המדרחוב שעמדנו בתחילתו. בקו התפר שבו הופך הכביש למדרחוב. ויצאנו לדרך.
 
ורצנו. למדרחוב. ודרכו לשער העיר העתיקה. ונכנסנו אליה. חצינו רחובות הומים בבני-אדם. עד כדי כך שלעתים נאלצנו לעבור למבנה טורי ולא מקבילי. ולפלס דרך בקהל. עשרות דוכנים הציעו את מרכולתם. דוכנים אחרים היו בהתארגנות לקראת הלילה. חלפנו על-פני אירוע מוזיקלי שסביבו התקבצו ובאו מאות אנשים. שאלנו ואמרו לנו שזהו שבוע המוזיקה, והיום הוא יומו האחרון של הפסטיבל. והאזננו מספר דקות. וגם תהלוכה נקרתה בדרכנו. והגענו לשער השני. ועברנו בו והנה לפנינו הרחבה הגדולה ומעליה מתנוסס הארמון. במלוא הדרו ותפארתו. והיה זמן. להמתין שאחרוני המצטלמים, התיירים, יפנו את קדמת הארמון. את החזית. ואז הגיע תורי לסדרה של תצלומים. רק אני והצל שלי. והתחלנו לחזור. יש זמן. כעת נותר ללכת בחזרה, לעבר אירופה, בנחת ולהתבונן. לנשום את ריח החיים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובעוברנו שוב בסמטאות המרוצפות של העיר העתיקה, מישהו משך בשרוולי. ולאחר מכן אחז בידי. ועצרתי. והנה יהודי. אמנם עם נמשים אך ניכר על פניו השוחקות שיהודי הוא. והכרתיו. "שלום יצחק," אמרתי. והוא הנהן בשלום ובברכה. היה זה יצחק ב-ז. ולידו היה אדם נוסף. נמוך-קומה. אי-שם במחצית חייו. ושאל יצחק: "את יאשה אתה מכיר?". והתנצלתי שאיני מצליח להיזכר. כלומר ידעתי מיהו ומה מעשיו – אך שמו נשתכח ממני. ויצחק ב-ז הזכיר לי. "הרי כתבתי על מעלליו בק"ק לובלין. אמנם ביידיש אך תרגמוהו. אפילו פעמיים." ורק אז, בשל הרמז הגס, נפל לי האסימון. וסוף-סוף נזכרתי. בעושה הנפלאות שהפך לקוסם. ותיכף ומיד פניתי ליאשה וביקשתי: "קח אותנו לטיול בעירך." ונתרצה האיש. "לכו, לכו," אמר יצחק ב-ז ונופף לשלום. ויאשה לקח אותנו לסיבוב בעירו. 

 

הערב ירד. מחוץ לעיר עוד זהרה שקיעת השמש, אבל בסימטאות הצרות בין הבתים הגבוהים כבר היה חשוך. בחנויות הדליקו נרות, פתילות, מנורות שמן. יהודים הלכו להתפלל מנחה ומעריב – בקפוטות ארוכות, מגפים גסים וזקן סבוך. בשמים נראה מולד הלבנה: ראש חודש סיוון.  אף שהשמש להטה כל היום, נשארו שאריות מן הבוץ של ערב פסח. מים מצחינים הציפו את תעלת הניקוז, בכל מקום נדף ריח של גללי סוסים, צואה של פרות, חלב טרי שזה עתה נחלב. כל ארובה העלתה עשן. בכל מטבח הבריקה אש. עקרות הבית בישלו ארוחת ערב: מרק עם כוסמת, או כוסמת עם פטריות. יאשה נפרד משמואל ופנה ללכת לביתו. העולם רעש ורגש. עיתוני ווארשה כתבו מדי יום על מלחמות, מהפכות, משברים. גירשו יהודים מן הכפרים. יהודים רבים נדדו אי-שם לאמריקה. אבל בלובלין הייתה תחושת ביטחון של יושבי קבע. היו כאן בתי כנסת עוד מלפני ימי חמלניצקי.
[…]
הוא עצם את עיניו כדי שיוכל להתרכז במחשבותיו. אבל הוא עבר רחוב אחר רחוב ולא הגיע לשום החלטה. שוב שמע את קולות העיר בלי לראותה וספג את הריחות. עגלונים צעקו, שוטים הצליפו, ילדים הרעישו. מתוך החצרות נשבו רוחות חמימות שהדיפו ריחות של זבל, תעלות ביוב, משחטות, טיגון. פועלים עקרו את מדרכות העץ, החליפו את אבני הדרך העגולות במרצפות מרובעות, הציבו פנסי גז, חפרו תעלות ביוב וטלפון. ממש קרעו את הקרביים של האדמה.
 
יצחק בשביס-זינגר (2008), הקוסם מלובלין, (תרגום – בלהה רובינשטיין), הוצאת ספריית פועלים, ע': 19-18.

נפרדנו מיאשה ושבנו למלון. הגענו בזמן. להשתכשל באמבטיה נוכל מאוחר יותר… ובערב, אחרי שהתענג על ארוחת הערבית, יצא לו הסמינר הנוסע, ואבי בראשו, להתהלך בחוצות העיר. להוריד את האוכל? זה לא הקצב. לשתות בירה? לא ולא. מקסימום ראיתי פלוני או אלמונית טועמים לודי (גלידה מקומית). ואבי המשיך בהדרכה. והצביע על מספר בתים הקשורים לזיכרוננו המשותף. העם היהודי. איכשהו מספר האנשים פחת. אולי הקור הרתיע.  ושבנו, פחות על אותו המסלול שעשינו כשעתיים קודם לכן. מהמלון – לפאתי הארמון ובחזרה. והפעם בלילה. אך את סודנו לא גילינו. אגב – רצוי בכל מקום לבקר גם ביום וגם בלילה. נוספות תובנות חדשות. בדוק. מומלץ.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במלון השתכנו גם התיכוניסטים. הבויאריסטים. הללו שפגשנו בהם במיידאנעק. וגם הפעם היה בכי. וזאת ילדה – שמא נערה – שנקעה את קרסולה. וחברותיה סביבה. כמו ליטל והחברות בארץ נהדרת. אנחנו  – פרשנו לישון. הרי ככלות הכול – מחר יום חדש. והוא מצפה לנו. וגם המאבטח, לאחר סיבוב נוסף של נוכחות ובדיקות הסתגר בחדרו. ושקט השתרר במסדרון…
 
לרשימות קודמות – ראו בארכיון במדור פולין. המשך בוא יבוא.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

עם תומרקין אל מול מואב

 

 

יום שישי. בוקר. השמש כבר הנץ. חשים שבאמת התחלנו את סוף השבוע. רשמית אמש בערב. מעשית הבוקר. העיתונים כבר הושלכו לעבר מפתן הדלת. ארוחת בוקר צנועה. מעבר על כותרות העיתונים. אורזים: מים, כריכים, פירות, כובעים, מצלמה, עט ונייר. יאללה נוסעים. התכנית – לרדת לים המלח. דרך ערד. נחל בוקק. אחרי הסופה שהייתה באמצע השבוע, ושגבתה קורבנות (שניים במניין, אם איני טועה), מעבר לנזקי הרכוש. אמורים אנו לראות (ולחוש) מים בגבים ואולי עדיין קיימת זרימה במפלים. ועד כל מיני מבנים בסביבה – נאות הכיכר ונווה זוהר – שכתב עליהם מיכאל.

 

יורדים לכביש 20 לכיוון דרום. חלפנו על פני תחנות הרכבת הממתינות, תקופה ארוכה, למסילת הברזל שטרם הונחה. תקופה ארוכה מדי אם שואלים את היוממים הנזקקים לשירותי הרכבת (או מעדיפים את הרכבת על-פני הפקקים ומחיר החניה…). רק על זה בלבד ניתן לכתוב רשימה באשר לטיב התכנון המערכתי שבמדינתנו שבה אין התשתיות פוגשות זו את זו ואין מי שיסנכרן ביניהן. וכביש 20 נשפך ומתמזג עם כביש 4. והמשכנו דרומה. והגשר הצנוע של "עד הלום" הפך למחלף אימתני ומאות דונם נבלעו אל קירבו. עוד נושא לרשימה. והמשכנו דרומה. ממערב – אתר הקאראווילות בניצן. עוד עילה לרשימה. ומשם עברנו לכביש 232 ונסענו לאורך נתיב הלחימה של חטיבת "גבעתי" בתש"ח. ובתש"ט. גבעה 69, גבעה 113 ועוד. והאנדרטאות. ומשלטי חוליקאת. וחרגולי הנפט של לפידות. עוד רשימות. והנה שדרות שמנסה להשתקם. בהחלט שווה רשימה.

ופנינו מזרחה. תחנת מקורות "שמחה". מכאן הניחו את הצינור ל-11 היישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים בתש"ז. עוד סיפור. וחוות שקמים. ואריק – המת-החי. ומג"ב שהסתלק מהשער. והגבעה שלילי קבורה בה. וקבוצת המבנים החדשים בדורות – "הרחבת היישוב". ולא ביררנו מי מתגורר בהרחבה וזאת בהחלט שאלה. גיאוגרפית-חברתית-כלכלית. וחלפנו על-פני רוחמה. הבאר הראשונה בנגב.ובתרונות רוחמה. ומפעל המברשות והמטאטאים. והירוק שנפרש למרחקים. ולירוק מגוון של ירוקים. ובכלל, הדרום פורח. וכתמי האדום של הכלניות. ומשם לצומת בית-קמה. וחלפנו על-פני דבירה. והשער סגור (כנ"ל ברוחמה). ממה בדיוק אנו מפחדים עד כדי שכך שכולאים עצמנו מרצון? הראיתם יישוב של "המגזר הלא-יהודי" הכלוא בחומה, בגדר, בתיל, בדרך פטרולים, בשערים חשמליים? תחסכו מאמץ. לא תמצאו. ושוב נקודה לרשימה. על חומות, גבולות, גדרות. מי מדיר ומי מודר. ומול הקיבוץ מפעל "דולב". ואיני יודע מה הוא מייצר. אך לא נכמסתי לברר.

והגענו לכביש 31. לכיוון ערד. ומסביב היישובים הבלתי מוכרים. הפזורה הבדווית קוראים לכך. בעצם, כשאתם נוסעים בנגב, אינכם רואים אותם. כי אינם מוכרים. לא קיימים. ואיך תוכל לראות משהו שאינו קיים? עוד נקודה למחשבה. ולאורכו של הכביש ראינו שהלימנים מוצפים במים והעצים קיבלו את סם החיים. ומן השדות החרושים, החומים-צהבהבים, מבצבצת לה פלומה ירוקה. הדגן נובט. איך שלא יהיה, הגענו ליעד הראשון – ערד. הדרך חשובה לא פחות (ויש שיאמרו – יותר) מהיעד.

 

 

ערד. בוקר. שעה 10:30. מאוחר מדי לא"ב. בעצם כבר אכלנו בבית. סוף ינואר. שמש בוהקת. ברוכה, מחממת. ראות טובה. אפילו טובה פלוס. אוויר נקי. אתנחתא בין פרק גשם אחד למשנהו. בכניסה לעיר מוצבת אנדרטה צנועה. כל-כך צנועה עד שאני בטוח שמרבית החולפים בכביש הראשי, דרך 31, לכיוון ים המוות (ובחזרה לחיים…), אינם מבחינים בה. יד לחמישה חיילים, בני ערד, שנפלו בקרבות מלחמת ששת הימים.

 

 

 

 

האנדרטה ממוקמת בסמיכות לפסל שהציב יונה פיטלסון המנוח. כצל לפסל. אדר' יונה פיטלסון היה מהנדס העיר הראשון של ערד ונמנה על צוות המקימים. מחלום ומשרטוט – Blue Print – למציאות. לא עוד עיירת פיתוח שגרתית. אנחנו במחצית של עשור שנות השישים. כאן היו אמורים "להטמיע ולהכניס" את הלקח שנלמד מתוצרי שנות החמישים. כרמיאל הייתה תאומתה הצפונית. ואחר-כך נעצרה תנופת הקמת ערים חדשות. עד שנולדו מודיעין ואלעד. ולאחרונה אושר בירושלים להקים את "כסיף". עיר לחרדים. לא הרחק מערד… לא פשוטה ההגדרה: "עיר מגדרית". היא מדירה, אפריורי, את האחרים. כך או אחרת, יונה הוא שעיצב את הפסל שבכניסה לעיר. אם זה מזכיר לכם סימון בדואי המקובל בשימוש במרחב הדרום (אמנם בהגדלה, בהפרזה) – אינכם טועים.

חיפשתי מקום גבוה, ככול שניתן, בכדי לתצפת. על הסביבה ועל הסובב. וכך יצא שנסענו – זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלו – לעבר שני המלונות המבודדים בקצה המזרחי של העיר. ניצבים זה מול זה. מחזותם הנוכחית נראה כי היו להם ימים טובים יותר. שלט קטן מכוון – לתצפית "אל מול מואב". ניווטנו בהצלחה והמשכנו עוד כמה עשרות מטרים ממתחם המלונות בואכה התצפית. הגענו למגרש חניה. באחת מדופנותיו שלד מבנה, מלון, בן קומתיים. זוג קומות שממתין לגואל: "למכירה מגרש ושלד". בית-מלון "מצדה" נטוש. עצרנו. יש עץ שמטיל צל. מעל ספסל ועל קטע קטן מאספלט החניה. מצוין. המכונית מוגנת (בעיקר שני הכריכים, המים והפירות…). ופסענו לכיוון המצפה.

 

 

 

והנה יגאל תומרקין מחכה לנו. "בואו," הוא אמר. והוא אירח אותנו. ואיתו הלכנו לאורך השביל המתגלגל כשטיח דק על פני קרום הגבעות. איני יודע את מצבו הפיסי היום אך טביעת אצבעותיו, על רכסי ערד, שרירה וקיימת. פסל סביבתי המשתלב בנוף ומתגלגל לטיילת. ועל ההתחלה פגשנו זוג. שסיים והיה בכבר דרכו אל החניה. אישה מושכת איש בעליה קטנטונת. הקדמתי את השניים בשלום. ושאלתי האישה: "איך זה לסחוב אותו כל השנים?". והבעל, אם אכן הוא הבעל, התמרמר ומחה בתוקף: "אני סוחב אותה כל השנים, וברגע אחד אתה..". וחייכתי. וגם הוא. שביל כורכר כבוש מוביל לפסל ולספסלים. ספסל אפשר לפסל. ופגשנו כמה כאלה בדרך אל מול מואב. הללו מזמינים. שב כאן הלך, עובר אורח. שב. הרגע מהמולת העיר, מהלחץ: "כאן ועכשיו". שב. תקשיב. זהו – שאין שומעים דבר. מדבר מסביב. אבני צור על גבי שכבות גיר. חמדות. ובצד השביל היו עמודוני התאורה. אני כותב "היו". כי אינם עוד. ורק שניים, מני רבים, מספרים כי פעם היו היו כאן פנסי תאורה. חושבני שאם הטיילת הזו הייתה מוארת בלילה – זה היה לבטח עושה טוב לנשמה. שלא נדבר על חגיגה לעיניים. ולגירוש השדים שבאים מהמדבר… השועלים והתנים מזמן הפסיקו לפחד מהתאורה ומבני האדם. האוכל מדרבן אותם.

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו להתקדם. מולנו זוג חרדי – חולצה לבנה וכיפה שחורה. הבעל ביקש שאצלמם. אז צילמתי. כמה פעמים. פעם אחת ששניהם ממלאים את המסך, פעם שנייה חתוכים – דהיינו ממותניהם ומעלה, ופעם שלישית קטנים, אבל יחד, על רקע הפסל והנוף. כולל ים המלח. המשכנו להתקדם והבטנו על הפסל.

עודני מביט ויגאל מושך שבשרוולי ואומר: "נקודת המוצא של יצירת אמנות היא קבוצה המורכבת כאובייקט אחד או יותר, תוך שהיא מבליטה את הסטרוקטורה המשותפת למרכיביה." (Tumarkin, הוצאת מסדה, 1980, ללא מספור עמודים). כיוון שאיני דה-קונסטרוקטיבי מלידה אזי לא פירקתי את העבודה לגורמיה. לובן העבודה על רקע המדבר. מורכבות היצירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו הלאה. עד לקצה השביל. עד לקצה הגבעה. עד לספסלים המפוסלים שהמתינו בדממה ליושביהם. מכאן ממשיך שביל הליכה. בסופו של דבר כל הדרכים, בצורה כזאת או אחרת מוליכות למטה. לעבר ים המלח. רביעייה רוסית שבה מקצה השביל. שלושה מבוגרים ונער. חלפו על פנינו בלא אומר. טרנינגים. קסקטים. שקועים בעולם אחר. ניסיתי לתפוס מבט של מי מהם – NADA. ומול ים המלח ניצבנו – והנה הגיע תורו. כי בתכנית שעיצבנו קבענו שנרד. לעין בוקק. אחרי הממטרים העזים שירדו לאחרונה. בטוח שיהיו בנחל מים. והרבה. וזורמים. קרוב לוודאי שעמישראל רץ למפלי רמת הגולן. אנו בכיוון ההפוך. התקפלנו לכיוון החניה. זוג חרדי נוסף הגיח מולנו. דיברו באנגלית. התעלמו מאיתנו. ודווקא רציתי לומר שלום ובוקר טוב. ושוב NADA.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על גבעה ממול התנוססו שני פסלים. שונים מפסלו של תומרקין, הלבן והמורכב. אחד מהם בלט במיוחד. מעין שער אדום.  הסתקרנו. אז כמובן שגם לשם צעדנו. לא להסתפק רק במבט מרחוק אלא לסגור על המרחק. לא היו שמות של הפסלים. ושוב אכתוב "פסל לא ידוע". הפסל האדמוני הוא גבה קומה. שער לעיר. שער דרומי. השני עיסת ברזל חלודה רובצת על משטח בטון. הזהו חיל המצב השומר את פאתי העיר? כל אחד לוקח דימויים מעולמות התוכן שלו. הייתה תקופה, שאת הטנקים שיצאו משירות היו מפרקים. את השילדה היו גוררים לשטחי האש שתשמש כמטרה. כשפגז של טנק פוגע במטרה – זה בהחלט מחמם את הלב. הבעייה הייתה שלפעמים השאירו את המנוע. ומישהו בא, התניע ונסע. ואולי הגיע גם לסין… בצעירותי, כשהייתי חי"רניק – "חירי-בירי" – התלהבתי כאשר יריתי בררנ"ט (רימון רומה נגד טנקים) והחבית שאליה כיוונתי התרוממה באוויר. וגם יצא שלא בזבזתי תחמושת. את הצריח היו שמים במוצבים. וזאת הייתה התרשמות שלי – מעין צריח המגונן על החיילים אל מול כיוון ההתקפה של האויב. ואולי האמן חשב אחרת. עניין של פרשנות. לא משהו אישי. איך שלא יהיה חזרנו לחניה. אף מכונית כבר לא הייתה בה. ארבעת ה"רוסים" ישבו מכווצים יחדיו על ספסל, בצל. ארוכה הדרך הבייתה. ברגל.

 

 

 

 

 

זהו. נגמר הזמן. ורציתי כוס קפה במרכז העיר. לשים יד על דופק החיים. מי בא ולאן הולכים. ומה קונים. ועל-מה מדברים. ואת-מה לובשים. ואולי לחטוף שיחה עם עמוס. על דא ועל הא. פה ושם בארץ-ישראל. לא הסתייע בידינו. לא נורא. רשמנו לפנינו שנדרשת השלמה… תרתי-משמע.

 

 

צילומים ואיורים: משה הרפז (ינואר 2010)

קריאת קצובות: בעד ערוצים ציבורים!!! (בצרפתית זה נשמע ונקרא יותר טוב…)

בערוץ הראשון החלו השבוע בשתי סדרות. ביום חמישי. לשתיהן שישה פרקים. לראשונה קוראים "דיוקן" וזו לה עונה חדשה. אלדד זיו בוחר, עבור כל תכנית שלושה ציירים/ות ואיתם הוא יוצא להעמיד דיוקן של אישיות "ידועה". התוצאה – שישה דיוקנאות. הראשון היה רובי ריבליו. לתכנית השנייה קוראים "מי אתה חושב שאתה?" ושישה אנשים, מעולמות תוכן שונים, נחשפים בה. הראשון היה גבי גזית. אגב התכנית דיוקן "נופלת" על המשבצת של "דיבור חדיש" בערוץ 8. הלך על אסף הראל ומירי חנוך. כך או אחרת צפיתי ברצף של השתיים החדשות ביום חמישי האחרון. ובין לבין, הופיעו על המרקע, ח"כ שלי יחימוביץ' והשחקנית יונה אליאן. כל אחת למספר שניות על-מנת למחות כנגד האיום לסגירת הערוץ הציבורי. וזה הזכיר לי דבר מה.

ונזכרתי שבהיותי בפריז הייתי עד להפגנה כנגד אותו איום סגירה של הערוצים הציבוריים. ופשפשתי בזיכרוני ודליתי ממנו את השורות הבאות.  ומעשה שהיה – כך היה. אחרי ארבע שעות מתישות, ותאמינו לנו שהן היו אינטנסיביות ולכן מתישות, שבהן ראינו אחת מתערוכות פיקאסו ועוד תצוגות מתחלפות וקבועות ב"גר-דה-אורסיי", עייפנו. צריך ללמוד מהצרפתים איך עושים שימוש מדהים בתחנת רכבת שלא היה בה עוד צורך. תחנת "משרד החוץ". גם משרד החוץ עבר למבנה מודרני המשקיף על נהר הסן. אגב, אומברטו אקו אמר כי הדרך הטובה ביותר לצפות בתערוכה היא להתבונן בתמונה אחת או שתיים מתוך כל המבחר, להקדיש לכך עד חצי שעה, וללכת לשתות כוסית. הוא התכוון כמובן לוויסקי או קוניאק. ואולי לחזור שוב על התהליך… אם שורדים את הכוסית כמובן.

והתקפלנו לכיוון שדרות סן ג'רמן דה-פרה. ובטרם הגענו לשדרות, חלפנו על-פני בית-קפה קטן. פינתי. פריזאי. כמו שצריך להיות בית-קפה בפריז. בית-הקפה הזמין אותנו, ונכנסנו. אחרי הכול לשתות קפה (בחלב) זהו מצב רוח. לא הצמא דרבן. האטמוספרה. הפאוזה. אחרי ככלות הכול – באנו לחופש (קצרצר). מה בוער? המופע של לאונרד כהן רק בשמונה בערב. ובשלב מסוים התחילו הקריאות הקצובות. ויצאנו לראות. והנה עוברת על פנינו הפגנה. והאישה, שבאחת התמונות מצולמת בגבה אל מול השלטים, הסבירה לנו (באנגלית) במה הדברים אמורים. עובדים של חברות המדיה הציבוריות יצאו בהפגנה כנגד האיום לסגירתן. זיכרו כי סרקוזי משתייך לימין. סגולן – הפסידה. ולא, אין לכך כל קשר להתאבדויות בחברות התקשורת שבהן נערך דיון ברשימות לפני מספר חודשים…

לצערי איני יכול להעביר את הקריאות. ההפגנה התנהלה מה-זה באופן תרבותי. לא להאמין. בסדר מופתי. כאילו הפננינג.ואולי כך זה היה באמת. אפילו הכלבים התנהגו למופת. המשטרה הפנתה את המפגינים לרחוב המקביל לבולוואר לא ראיתי את ה"פליקים", אבל אף רכב לא חצה ולא הופיע מנגד – סימן שאי-שם היו חסימות. מקווה אני שהצלחתי להעביר לכם את האווירה. והרי זאת הייתה המטרה. גיאוגרפיה תרבותית מדווחת ברשימות אלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: משה הרפז (פריז, נובמבר 2008)

סוף העונה הכתומה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד כאן, למי שטרם זיהה היו אלה האפרסמונים. ובקצה השדה, למעשה המטע, על קיר בריכת המים, התנוססה יצירה אמנותית. מישהו (או מישהי) טרח רבות והשקיע. אך לא הותיר שם ברור ונהיר ליתן קרדיט.

 

 

צילומים: משה הרפז