יום שישי. בוקר. השמש כבר הנץ. חשים שבאמת התחלנו את סוף השבוע. רשמית אמש בערב. מעשית הבוקר. העיתונים כבר הושלכו לעבר מפתן הדלת. ארוחת בוקר צנועה. מעבר על כותרות העיתונים. אורזים: מים, כריכים, פירות, כובעים, מצלמה, עט ונייר. יאללה נוסעים. התכנית – לרדת לים המלח. דרך ערד. נחל בוקק. אחרי הסופה שהייתה באמצע השבוע, ושגבתה קורבנות (שניים במניין, אם איני טועה), מעבר לנזקי הרכוש. אמורים אנו לראות (ולחוש) מים בגבים ואולי עדיין קיימת זרימה במפלים. ועד כל מיני מבנים בסביבה – נאות הכיכר ונווה זוהר – שכתב עליהם מיכאל.
יורדים לכביש 20 לכיוון דרום. חלפנו על פני תחנות הרכבת הממתינות, תקופה ארוכה, למסילת הברזל שטרם הונחה. תקופה ארוכה מדי אם שואלים את היוממים הנזקקים לשירותי הרכבת (או מעדיפים את הרכבת על-פני הפקקים ומחיר החניה…). רק על זה בלבד ניתן לכתוב רשימה באשר לטיב התכנון המערכתי שבמדינתנו שבה אין התשתיות פוגשות זו את זו ואין מי שיסנכרן ביניהן. וכביש 20 נשפך ומתמזג עם כביש 4. והמשכנו דרומה. והגשר הצנוע של "עד הלום" הפך למחלף אימתני ומאות דונם נבלעו אל קירבו. עוד נושא לרשימה. והמשכנו דרומה. ממערב – אתר הקאראווילות בניצן. עוד עילה לרשימה. ומשם עברנו לכביש 232 ונסענו לאורך נתיב הלחימה של חטיבת "גבעתי" בתש"ח. ובתש"ט. גבעה 69, גבעה 113 ועוד. והאנדרטאות. ומשלטי חוליקאת. וחרגולי הנפט של לפידות. עוד רשימות. והנה שדרות שמנסה להשתקם. בהחלט שווה רשימה.
ופנינו מזרחה. תחנת מקורות "שמחה". מכאן הניחו את הצינור ל-11 היישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים בתש"ז. עוד סיפור. וחוות שקמים. ואריק – המת-החי. ומג"ב שהסתלק מהשער. והגבעה שלילי קבורה בה. וקבוצת המבנים החדשים בדורות – "הרחבת היישוב". ולא ביררנו מי מתגורר בהרחבה וזאת בהחלט שאלה. גיאוגרפית-חברתית-כלכלית. וחלפנו על-פני רוחמה. הבאר הראשונה בנגב.ובתרונות רוחמה. ומפעל המברשות והמטאטאים. והירוק שנפרש למרחקים. ולירוק מגוון של ירוקים. ובכלל, הדרום פורח. וכתמי האדום של הכלניות. ומשם לצומת בית-קמה. וחלפנו על-פני דבירה. והשער סגור (כנ"ל ברוחמה). ממה בדיוק אנו מפחדים עד כדי שכך שכולאים עצמנו מרצון? הראיתם יישוב של "המגזר הלא-יהודי" הכלוא בחומה, בגדר, בתיל, בדרך פטרולים, בשערים חשמליים? תחסכו מאמץ. לא תמצאו. ושוב נקודה לרשימה. על חומות, גבולות, גדרות. מי מדיר ומי מודר. ומול הקיבוץ מפעל "דולב". ואיני יודע מה הוא מייצר. אך לא נכמסתי לברר.
והגענו לכביש 31. לכיוון ערד. ומסביב היישובים הבלתי מוכרים. הפזורה הבדווית קוראים לכך. בעצם, כשאתם נוסעים בנגב, אינכם רואים אותם. כי אינם מוכרים. לא קיימים. ואיך תוכל לראות משהו שאינו קיים? עוד נקודה למחשבה. ולאורכו של הכביש ראינו שהלימנים מוצפים במים והעצים קיבלו את סם החיים. ומן השדות החרושים, החומים-צהבהבים, מבצבצת לה פלומה ירוקה. הדגן נובט. איך שלא יהיה, הגענו ליעד הראשון – ערד. הדרך חשובה לא פחות (ויש שיאמרו – יותר) מהיעד.
ערד. בוקר. שעה 10:30. מאוחר מדי לא"ב. בעצם כבר אכלנו בבית. סוף ינואר. שמש בוהקת. ברוכה, מחממת. ראות טובה. אפילו טובה פלוס. אוויר נקי. אתנחתא בין פרק גשם אחד למשנהו. בכניסה לעיר מוצבת אנדרטה צנועה. כל-כך צנועה עד שאני בטוח שמרבית החולפים בכביש הראשי, דרך 31, לכיוון ים המוות (ובחזרה לחיים…), אינם מבחינים בה. יד לחמישה חיילים, בני ערד, שנפלו בקרבות מלחמת ששת הימים.
האנדרטה ממוקמת בסמיכות לפסל שהציב יונה פיטלסון המנוח. כצל לפסל. אדר' יונה פיטלסון היה מהנדס העיר הראשון של ערד ונמנה על צוות המקימים. מחלום ומשרטוט – Blue Print – למציאות. לא עוד עיירת פיתוח שגרתית. אנחנו במחצית של עשור שנות השישים. כאן היו אמורים "להטמיע ולהכניס" את הלקח שנלמד מתוצרי שנות החמישים. כרמיאל הייתה תאומתה הצפונית. ואחר-כך נעצרה תנופת הקמת ערים חדשות. עד שנולדו מודיעין ואלעד. ולאחרונה אושר בירושלים להקים את "כסיף". עיר לחרדים. לא הרחק מערד… לא פשוטה ההגדרה: "עיר מגדרית". היא מדירה, אפריורי, את האחרים. כך או אחרת, יונה הוא שעיצב את הפסל שבכניסה לעיר. אם זה מזכיר לכם סימון בדואי המקובל בשימוש במרחב הדרום (אמנם בהגדלה, בהפרזה) – אינכם טועים.
חיפשתי מקום גבוה, ככול שניתן, בכדי לתצפת. על הסביבה ועל הסובב. וכך יצא שנסענו – זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלו – לעבר שני המלונות המבודדים בקצה המזרחי של העיר. ניצבים זה מול זה. מחזותם הנוכחית נראה כי היו להם ימים טובים יותר. שלט קטן מכוון – לתצפית "אל מול מואב". ניווטנו בהצלחה והמשכנו עוד כמה עשרות מטרים ממתחם המלונות בואכה התצפית. הגענו למגרש חניה. באחת מדופנותיו שלד מבנה, מלון, בן קומתיים. זוג קומות שממתין לגואל: "למכירה מגרש ושלד". בית-מלון "מצדה" נטוש. עצרנו. יש עץ שמטיל צל. מעל ספסל ועל קטע קטן מאספלט החניה. מצוין. המכונית מוגנת (בעיקר שני הכריכים, המים והפירות…). ופסענו לכיוון המצפה.
והנה יגאל תומרקין מחכה לנו. "בואו," הוא אמר. והוא אירח אותנו. ואיתו הלכנו לאורך השביל המתגלגל כשטיח דק על פני קרום הגבעות. איני יודע את מצבו הפיסי היום אך טביעת אצבעותיו, על רכסי ערד, שרירה וקיימת. פסל סביבתי המשתלב בנוף ומתגלגל לטיילת. ועל ההתחלה פגשנו זוג. שסיים והיה בכבר דרכו אל החניה. אישה מושכת איש בעליה קטנטונת. הקדמתי את השניים בשלום. ושאלתי האישה: "איך זה לסחוב אותו כל השנים?". והבעל, אם אכן הוא הבעל, התמרמר ומחה בתוקף: "אני סוחב אותה כל השנים, וברגע אחד אתה..". וחייכתי. וגם הוא. שביל כורכר כבוש מוביל לפסל ולספסלים. ספסל אפשר לפסל. ופגשנו כמה כאלה בדרך אל מול מואב. הללו מזמינים. שב כאן הלך, עובר אורח. שב. הרגע מהמולת העיר, מהלחץ: "כאן ועכשיו". שב. תקשיב. זהו – שאין שומעים דבר. מדבר מסביב. אבני צור על גבי שכבות גיר. חמדות. ובצד השביל היו עמודוני התאורה. אני כותב "היו". כי אינם עוד. ורק שניים, מני רבים, מספרים כי פעם היו היו כאן פנסי תאורה. חושבני שאם הטיילת הזו הייתה מוארת בלילה – זה היה לבטח עושה טוב לנשמה. שלא נדבר על חגיגה לעיניים. ולגירוש השדים שבאים מהמדבר… השועלים והתנים מזמן הפסיקו לפחד מהתאורה ומבני האדם. האוכל מדרבן אותם.
המשכנו להתקדם. מולנו זוג חרדי – חולצה לבנה וכיפה שחורה. הבעל ביקש שאצלמם. אז צילמתי. כמה פעמים. פעם אחת ששניהם ממלאים את המסך, פעם שנייה חתוכים – דהיינו ממותניהם ומעלה, ופעם שלישית קטנים, אבל יחד, על רקע הפסל והנוף. כולל ים המלח. המשכנו להתקדם והבטנו על הפסל.
עודני מביט ויגאל מושך שבשרוולי ואומר: "נקודת המוצא של יצירת אמנות היא קבוצה המורכבת כאובייקט אחד או יותר, תוך שהיא מבליטה את הסטרוקטורה המשותפת למרכיביה." (Tumarkin, הוצאת מסדה, 1980, ללא מספור עמודים). כיוון שאיני דה-קונסטרוקטיבי מלידה אזי לא פירקתי את העבודה לגורמיה. לובן העבודה על רקע המדבר. מורכבות היצירה.
המשכנו הלאה. עד לקצה השביל. עד לקצה הגבעה. עד לספסלים המפוסלים שהמתינו בדממה ליושביהם. מכאן ממשיך שביל הליכה. בסופו של דבר כל הדרכים, בצורה כזאת או אחרת מוליכות למטה. לעבר ים המלח. רביעייה רוסית שבה מקצה השביל. שלושה מבוגרים ונער. חלפו על פנינו בלא אומר. טרנינגים. קסקטים. שקועים בעולם אחר. ניסיתי לתפוס מבט של מי מהם – NADA. ומול ים המלח ניצבנו – והנה הגיע תורו. כי בתכנית שעיצבנו קבענו שנרד. לעין בוקק. אחרי הממטרים העזים שירדו לאחרונה. בטוח שיהיו בנחל מים. והרבה. וזורמים. קרוב לוודאי שעמישראל רץ למפלי רמת הגולן. אנו בכיוון ההפוך. התקפלנו לכיוון החניה. זוג חרדי נוסף הגיח מולנו. דיברו באנגלית. התעלמו מאיתנו. ודווקא רציתי לומר שלום ובוקר טוב. ושוב NADA.
על גבעה ממול התנוססו שני פסלים. שונים מפסלו של תומרקין, הלבן והמורכב. אחד מהם בלט במיוחד. מעין שער אדום. הסתקרנו. אז כמובן שגם לשם צעדנו. לא להסתפק רק במבט מרחוק אלא לסגור על המרחק. לא היו שמות של הפסלים. ושוב אכתוב "פסל לא ידוע". הפסל האדמוני הוא גבה קומה. שער לעיר. שער דרומי. השני עיסת ברזל חלודה רובצת על משטח בטון. הזהו חיל המצב השומר את פאתי העיר? כל אחד לוקח דימויים מעולמות התוכן שלו. הייתה תקופה, שאת הטנקים שיצאו משירות היו מפרקים. את השילדה היו גוררים לשטחי האש שתשמש כמטרה. כשפגז של טנק פוגע במטרה – זה בהחלט מחמם את הלב. הבעייה הייתה שלפעמים השאירו את המנוע. ומישהו בא, התניע ונסע. ואולי הגיע גם לסין… בצעירותי, כשהייתי חי"רניק – "חירי-בירי" – התלהבתי כאשר יריתי בררנ"ט (רימון רומה נגד טנקים) והחבית שאליה כיוונתי התרוממה באוויר. וגם יצא שלא בזבזתי תחמושת. את הצריח היו שמים במוצבים. וזאת הייתה התרשמות שלי – מעין צריח המגונן על החיילים אל מול כיוון ההתקפה של האויב. ואולי האמן חשב אחרת. עניין של פרשנות. לא משהו אישי. איך שלא יהיה חזרנו לחניה. אף מכונית כבר לא הייתה בה. ארבעת ה"רוסים" ישבו מכווצים יחדיו על ספסל, בצל. ארוכה הדרך הבייתה. ברגל.
זהו. נגמר הזמן. ורציתי כוס קפה במרכז העיר. לשים יד על דופק החיים. מי בא ולאן הולכים. ומה קונים. ועל-מה מדברים. ואת-מה לובשים. ואולי לחטוף שיחה עם עמוס. על דא ועל הא. פה ושם בארץ-ישראל. לא הסתייע בידינו. לא נורא. רשמנו לפנינו שנדרשת השלמה… תרתי-משמע.
צילומים ואיורים: משה הרפז (ינואר 2010)
משה הרפז 