Monthly Archives: אפריל 2011

אבן גבירול 129, ת"א

פעם יקום כאן פאב. או בר. או בית-מרזח. או בית-קפה. או פונדק. או בית-אוכל. או מסעדה. או ביסטרו. ויגישו כאן בירה ואדממה. והמוסיקה תהא טובה. ולמקום יהיה דף בפייסבוק (אולי בעצם זה רק עמוד). אבל עד אז…

להמשיך לקרוא

כחול

קיבוץ הל"ה, על גבעה נישאת ולא ממש תלולה, פגשנו בכחולים. התורמוסים. מקבץ ענק. משתרע מאופק אל אופק. פה ושם צהובים ואדומים. והרי לכם עשרה צילומים שבחרתי עבורכם: 

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [36] – ראדזין או היכן נולד אבי?

פולין, ווארשה. טבורה של עיר. מלון נובוטל. אתמול סגרנו מעגל. מעגל קלאסי. בכיוון השעון. ווארשה, לובלין, קרקוב, לודז' ושוב ווארשה. עוד 24 שעות ואנו על המטוס שייקח אותנו בחזרה לארצנו הקטנה. שעת בוקר ואנחנו בלובי. ממתינים לפאבל שמאחר כבר כחצי שעה. הוא אמור לקחת אותנו לראדזין. מי זה אנו? בן-דודי חגי וכותב שורות אלו. ונשותינו גם. אבותינו אחים. הם עלו ארצה מראדזין. היו. הלכו לעולמם לפני שנים רבות. סבא וסבתא משותפים. כמה חודשים טובים הפצירו רבקה וחגי שנצטרף "לסמינר הנוסע". כך הם הגדירו את המסע לפולין. לא הלכנו להרצאות המכינות. לא עמד לרשותנו הזמן. מי זה יכול להרשות לעצמו לנסוע, ועוד במחצית היום, ללהבות חביבה? ואנו הרי נמנים על מעמד שכירי החרב שלא תמיד יכולים להכתיב את סדר היום (אם כי, בהגדרה, תמיד אפשר להחליט אחרת…).

אך הם, רבקה וחגי, לא פסקו להפציר. שמרנו לכם מקום. תבואו. ההרצאה הבאה ב… ורבקה טענה, בלי לחכות לאישור או להסכמה, שכבר רשמו אותנו. מכלל לאו אתה שומע הן. כלומר – הם שמעו כן. לבסוף נפלה ההחלטה. OK. נוסעים. ראינו בכך הזדמנות, די נדירה ויתכן שלא יהיה לה תחליף, לראות ולבקר את מחנות ההשמדה מחד-גיסא ואת חצי מורשתי מאידך-גיסא. אבי היגר מכאן לפלשתינה-א"י. ב-1933. אמי עלתה ארצה מעיירה זעירה ליד קייב. אוקראינה. ב- 1923. ראוי לציין שאני אף פעם לא חיפשתי, עד נקודת הזמן ההיא, את שורשיי. ככול שזכור לי אף ילדיי לא היו בעניין (אלא אם זוגתי שתחיה פטרה אותי מלהכין שיעורי בית במקום הילדים…).

להמשיך לקרוא

מסע מצולם בשד' ירושלים [2] – מהסוף להתחלה (מדרום לצפון)

כאמור בכתבה הקודמת, הגעתי אל סוף שד' ירושלים (ביפו שבתל-אביב – יפו). הגיעה השעה לשוב על עקבותי. ובדרך לצפון, אל תחילתן של שדרות ירושלים ואל תחילתה של דרכי, חולף אני על-פני שיכונים, אנשים המחפשים מסתור מן השמש הקופח שאינו מקפח אף לא אחד אלא אם נמלטים אתם מעינו (לשון אחר: תנתקו מגע. שלא יהיה קשר עין איתו. עם השמש. אבל אז תצטרך לצרוך טבליות של ויטמין D…). כל כך היה חם שדומה וגם התנועה פסקה. אחר-הצהרים של יום חמישי. כמה בעלי דירות שהכשירו במו ידיהם את חלקת האלוהים הקטנה שלהם, העתקת תשתיות לכבודה של הרכבת הקלה שאולי תשעט ברחובות לקראת סופו של העשור. לצילומים צורפו בחדווה ריהוט רחוב, בתי-מלאכה, מבני ציבור, חזיתות בתים ושאר ירקות…

להמשיך לקרוא

מסע מצולם בשדרות ירושלים [1] – מהתחלה לסוף (דרום)

החתול רק חייך כשראה את אליס. הוא נראה טוב-מזג, חשבה; ובכל זאת היו לו ציפורניים ארוכות מאוד, והמון שיניים, כך שהיא חשה שיש לנהוג בו בכבוד.

"שונר צ'שר," היא פתחה בהיסוס, מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי; אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. "טוב, עד כאן הוא מרוצה," חשבה אליס, והמשיכה. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.

"לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול.

"- בתנאי שאגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר.

"בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה."

מקור: לואיס קרול (2010), הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, (מאנגלית: רנה ליטוין), הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ע' 71.

אני, לעומת זאת, ידעתי לאן אני הולך. בחרתי מראש את היום והמקום. יצאתי ללקט סיפור. מראות, טעמים, ריחות, אנשים, חפצים. הכוונה הייתה ללכת לאורכן של שדרות ירושלים (ראו מפה משנת 1944). מקצה לקצה. ובחזרה. פעם אחת על המדרכה המערבית (דרומה)  ובחזור על המזרחית (צפונה). מסע מצולם. מרבית הצילומים ידברו בעד עצמם. מיעוט שבמיעוט ידרוש תרגום.

להמשיך לקרוא

שדות פלשת [15] – גלעד גד' "הפרברים"

כשפשטו חיילי גד' 53 את מדיהם, סבר חלק מהמפקדים שמן הראוי להקים אתר הנצחה משותף לחיילי הגד'. 145 במניין. שמעון מרגולין, תחילה מ"פ ולאחר מכן המג"ד השלישי,  האחרון במלחמת הקוממיות, היה הכוח הדוחף. לימים היה לאדריכל. נתן ידו ומרצו לתכנון אתר ההנצחה.

להמשיך לקרוא

היכן פוגש פטר מרטין גרגור היינריך הלברג את מוחמד אגא א-שאמי?

היכן פוגש פטר מרטין גרגור היינריך הלברג את מוחמד אגא א-שאמי? מניח אני שדבר ראשון אתם שואלים: מי הם האדונים המכובדים? והרי התשובה: פטר מרטין גרגור היינריך הלברג הוא יגאל תומרקין ואילו מוחמד אגא א-שאמי ידוע יותר בכינויו אבו-נבוט. והיכן הם נפגשים? בסאביל אבו-נבוט. בעורפה של הרהט (הטענה המקובלת היא שאבו-נבוט הקים אותה בסביבות 1815 או 1820. כלומר פקד לבנותה) מוצבים פסליו של תומרקין.

נתחיל באגדה:

בימים ההם הייתה יפו מוקפת חומה בעלת שערים ובריח. בכל יום עם שקיעת חמה סגרו את שערי העיר, עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת נעילת השערים: הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים. ויהי היום והמושל אבו-נבוט יצא לטייל מחוץ לעיר והרחיק לכת בין הפרדסים. כאשר שב, כבר שקעה השמש והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך אין שומע לו. ויוסף לקרוא בזעף: 'אני המושל אבו-נבוט, פתחו את השער!' אך אין קול ואין עונה, ורק קול צחוק הגיע אליו מעבר לחומה.. ויאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא בשדה בקור הלילה.

למחרת בבוקר בא אבו-נבוט אל העיר והזעיק את יושביה וסיפר להם את המקרה אשר קרהו, וגידף את השמרים העצלים על התנהגותם הגסה וסיים את דבריו ואמר בערבית: 'מלעון אבן מלעון אלי יאחז צאחב מן אהל יפא' – 'ארור בן ארור הלוקח לו חבר מאנשי יפו'. והוא ציווה לחקוק את הדברים האלה על אבן ולהציב אותה במקום גלוי למען יראו כל עוברי אורח.

מקור: זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל.

להמשיך לקרוא

מה קורה בתמנע בלילה?

ההילה הזמינה אותנו. נמשכנו כמו פרפרים לאש. וזה מה שראינו. לאחר שחני פתחה את השער…

להמשיך לקרוא