משה הרפזקפה ומאפה. ירדנו דרומה. כמעט בכול ארץ ועיר הדרום עני – אם לא נאמר מפגר כלכלית – לעומת הצפון. ובאיטליה הדבר מורגש ומודגש. אין זה סוד שהצפון העשיר (מילנו-טורינו) "מעוניין" להתנתק מקצה המגף שאותו יש לסבסד בכספי משלמי המיסים הצפוניים. שלא נדבר על סיציליה…
והפעם אנו באיטליה. בדרך מרומא לנפולי. שמנו לנו כמטרה "לראות את נפולי ולחיות". ובדרך למטה, דהיינו לדרום, ביערות קסטלו-רומנו, חבויה עיירה פסטורלית. מפאת העצים כמעט ואין מבחינים בה. ושמה הוא NAMI.
"השומעים אתם את הצעקות/יללות?" שאל נפוליון. באיטלקית שוטפת ורהוטה. נפוליון הוא המדריך המקומי. וזהו באמת שמו. איכשהו מילותיו תורגמו והבנו. והלכנו לחפש את מקור הרעש. הגענו.
שמש, חמה, חרס. שמות של המאור הגדול. איך שלא נקרא לזה – ירדנו אל חוף הים. לצוד ת'קרניים האחרונות.
החמה עמדה בשקיעתה ונראתה שכך תעמוד לעולמי עולמים. לא הספיקה העין להביט בה עד שנשתנתה היא וכל סביבותיה ושוב דמתה כאילו מעולם ועד עולם כך היא. ושוב תוך כדי רגע נשתנתה ונתכדרה ככדור של פלאים שצבע אותו האומן בכמה מיני צבעי זהב ואין כל יד נוגעת בו, והוא מתכדר מאליו ונקלע מאליו ולמקום שהוא נקלע הכל שם משתנה והולך, ולא הרקיע בלבד נשתנה, אלא אף ראשי ההרים שבין הארץ לרקיע, ואף הארץ עצמה שינתה את מראיה. ראשי ההרים לפי כחם והאדמה לפי כחה. לאחר שעה קטנה נקלעה החמה לתוך שלולית של זהב שנבראה ממנה. ועדיין היה זהבה מאדים ומצהיב מתוך הרקיע שכיסה אותה. לאחר שעה קטנה נתעלמה ולא ניכר הימנה ולא כלום. כיוצא בה ראשי ההרים. כיוצא בהם האדמה. [ש"י עגנון, תשנ"ט, שירה, שוקן. ע': 254 – 255]
לאחר עשור של כיבוש ניתן היה למנות 24 התנחלויות במרחב יהודה ושומרון (כולל בקעת הירדן). ב-1992 כבר נמנו 117 יישובים יהודיים חוקיים ברחבי הגדה המערבית. בשנים שחלפו מאז הוקמה התנחלות מאושרת אחת – מודיעין עלית – ואף זאת במטרה לפתור (באופן חלקי) את מצוקות אכלוס המגזר החרדי. לאחר מימוש תכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון (אוגוסט 2005) קיימות ביהודה ושומרון 121 התנחלויות סטטוטוריות בשטח בנוי של פחות משלושה אחוזים משטח הגדה אך שליטתן המוניציפאלית גדולה לעין ערוך – מעל ל-40 אחוז. [1]
ושוב מצאתי את עצמי "יורד" דרומה. נטלתי לעצמי משימה בת יומיים. המטרה – השתתפות בכנס שארגנה עמותת "מרחב": "העיר כמנוע לצמיחה כלכלית". נשלחתי להשכיל. ואל יהא קל הדבר בעיניכם. לשבת באולם ההרצאות, מתשע בבוקר ועד שמונה בערב, אין זה דבר של מה-בכך. וגם לרשום ולתמצת את ששומע אני ורואה ובסופו של יום לרוץ ולספר לחבר'ה שלא נכחו מה למדתי ומה ראוי שילמדו אף המה. הכנס התקיים באשקלון. זמן רב חלף מהיום בו ביקרתי אותה לאחרונה. ניצלתי אי-אלו שעות, בין לבין, על-מנת להתבונן בעיר.
וכיצד נתגלגלו ובאו הדברים וכשנכנסנו לאולם המרכזי ב"בית שלום", קמו כ-חמש-מאות יפנים, נעמדו על רגליהם, ומחאו כף במשך דקות ארוכות במחווה לקומץ ישראלים משתאים – מה שקרוי Standing Ovation? במשפטים הבאים נשיב את התשובה.
סיפור על ביקור בשכונה שמסתיים באגדה. אנו ביפן. בעיר הקרויה קאנאזאוואה. לחופי ים יפן.
הניסיון הראשון שלנו לתור את שכונת הסמוראים בקאנאזאוואה נכשל. במדריך הייתה המלצה כללית לבקר בשכונה. כמה מלים ותו לא. השעה הייתה מאוחרת. מה פירוש מאוחרת? יחסית. את המוזיאון לאמנות מודרנית כבר סגרו. הספקנו לבקר רק במבנה אחד. מעבר לכביש שכן המבנה השני. ולנו נותר ביד החצי השני של כרטיס הכניסה… החשיכה ירדה על העיר. עברנו מאחרי-הצהרים לערב.
ההתנחלויות כפר-עציון, קריית-ארבע ועפרה – הדוגמאות שהוצגו במאמרים קודמים – סללו הדרך למאות ההתנחלויות, היישובים והמאחזים, החוקיים ואלה שאינם כאלה. המדינה הרימה ידיים והסכרים נפרצו. והתוצאה מוכרת, ידועה ואינה מחמיאה:
משה הרפז 