Monthly Archives: דצמבר 2009

קציר/ בציר 2009

מרכיבי הרשימה להלן נוספו השנה לארון הספרים האישי. הללו מהווים את הבחירה האישית שלי (הרשימה ממוספרת לפי א"ב המחברים): 
 
 
1.   דוד אבידן / השירים 1
 
2.   מאיר אגסי / הכד מטנסי
 
3.   אריאלה אזולאי / אלימות מכוננת 1947 – 1950: גנאולוגיה של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקודת מבטם'
 
4.   ישראל ברטל וישראל גוטמן / קיום ושבר – יהודי פולין לדורותיהם, חלק א: פרקי היסטוריה, חלק ב: חברה, תרבות, לאומיות
 
5.   חיים גורי / עיבל
 
6.   ג'ארד דיימונד / התמוטטות: מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו? (שי מענת)
 
7.   ז'וסף הלר / מלכוד 22 (הגיעה השעה שאקרא אותו…)
 
8.   נתן זך / כל השירים ושירים חדשים
 
9.   מארק טווין / מסע תענוגות בארץ הקודש
 
10.  ס. יזהר / ימי צקלג (נרכש ב"הנסיך הקטן" ובפנים חתימתו של הסופר!!)
 
11.  ליאונרד כהן / השירים (שי מפנינה)
 
12.  מדריך יפן (במחשבה לקראת פריחת הדובדבן הבאה עלינו לטובה)
 
13.  מוזיאון ארץ-ישראל תל-אביב / שירת הבטון
 
14. מוזיאון ירושלים / כל הדרך ועוד פסיעה: משה קופפרמן עבודות מ- 1962 עד 2000
 
15. אדוארדו מנדוזה / מבוך הזיתים
 
16. נתי מרום / עיר עם קונספציה: מתכננים את תל אביב
 
17. ז'ורז' סימנון / התלין מסן-פולין
 
18. ויקראם סת / חיי שניים
 
19. שאול פרידלנדר / שנות ההשמדה 1949 – 1945 – גרמניה הנאצית והיהודים
 
20. תומס פרידמן / חם, שטוח וצפוף
 
21. מוקי צור ושרון רוטברד / לא ביפו ולא בתל אביב: סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא
 
22. ניקוס קאזאנצאקיס / זורבה היווני
 
23. איאן קרשו / הכרעות גורליות
 
24. רוביק רוזנטל / מילון הצירופים
 
25. ש. שפרה / המילים ככישוף והכישוף שבמילים – שיחות על ספרות במזרח הקדום
 

26. Cormarc McCarthy / The Road (קניתי אותו בשפת המקור – דקה לפני שיצא לאור בעברית. טוב, לא עדכנו אותי…)

 

אל תקחו זאת קשה. מודה ומתוודה – טרם חרשתי את כולם. לדוגמה – בשיריו של נתן זך (שלושה כרכים) בקושי עלעלתי. כמובן ש-18,000 הצירופים של רוביק נשארו עלומים. אבידן הופקר בשל הפרויקט הפולני. אבל לא נורא. יש משימות לשנה הבאה (זאת שמתנהלת לפי ספירת הנוצרים…). וצץ פרויקט חדש – להכיר את יפן… ואין מקום במדפי הספרים. אז מאלתרים. וצריך פתרון מערכתי. יצירתי – לא כמו שהוצג לאחרונה ברשימות. לא בעיה שלי. בעיה של היורשים.

אגב, זה לא אומר שלא הלכתי לספריה העירונית ומשכתי מספר ספרים לקריאה. אבל את המצוינים לעיל רכשתי. ויש הבדל. בין עיון לספר קריאה.
 

רשמי מסע בפולין [10] – ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

נכתב במקורותינו – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי-ערב ויהי בוקר יום אחד." (בראשית, א, 5).

ויהי ערב:

 

 

 

 

 

 

 

רבע שעה מאוחר יותר:

 

 

 

מעבר להיכל התרבות ישנם גם מבנים אחרים. אם מסובבים את הראש לכיוון נגדי – מגלים אותם. סדרה של מבנים, גושניים, מכוערים, שנבנו החיפזון, לאחר המלחמה, למתן פתרונות דיור מהירים וזולים. מזכיר לכם משהו ממחוזותינו?

 

 
 

 

 

 

 

 

ויהי בוקר:

 

 

 

 

 

 

 

עברו 24 שעות (כמעט) מאז שדרכה רגלי על אדמת פולין. לרשימות קודמות ראו בארכיון במדור פולין. המשך המסע בהחלט יבוא בהמשך…

 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

 

Erkac Tam Pass

 

 

ארבע לפנות בוקר. השכמה. קור עז. פנים-יבשתי. ידענו כי צפוי לנו יום ארוך ומייגע. המעבר בין קירגיסטן לסין מתפקד רק בחלק מהיום. ונסגר מוקדם. המטרה היא לחצות את הגבול ולהגיע לקשגר האויגורית/סינית שבאויגורסטאן/שינג'יאנג. ולכך נחוצה השכמה מוקדמת.

העברנו את הלילה בסארי-טאש, כפר קטן בדרום-מזרח קירגיסטן. חלק לן ביורטה. האחרים נדחסו בבקתה ולה שני חדרים. הקרקע – מרופדת בשמיכות. ובכלל – שמיכות לא חסרו. ערימות בלתי נדלות המרוכזות בפינה בחלל המגורים. בארבע לפנות בוקר קמנו. הקירגיזים כבר היו על הרגלים. הכינו קנקני מים חמים לשטוף את קורי השינה (לדעת המקומיים חמים – לדעתי פושרים מינוס. אבל לא נדקדק בזוטות). ויתרתי על הגילוח. שכבות של מלבושים, כוס תה ירוק ופת לחם מקומי – נאן – וקדימה לדרך.

 

 

כאמור, יצאנו עם אור ראשון. בכלי רכב סובייטיים לשעבר. רכבי שטח. 6X6. לא, איני טועה. לא 4X4 אלא 6X6. שמנו פעמינו מזרחה – לעבר סין. דרך מעבר Erkac Tam. אנו בלב אסיה. ממש במרכז הגיאוגרפי שלה. מרוחקים אלפי קילומטרים מכול ים אפשרי. הדרך משובשת. בחלקה עפר ובחלקה חצץ כבוש. לפרקים אנו נוסעים על מצע שבמחוזותינו נקרא "קורדרוי". אבל הרכב רוסי – ולא נראה שהוא מתרגש מכך. אגב – אצלנו קיימות שתי אפשרויות: או לנסוע לאט ולהתאים את המהירות לתדירות קפלי הקרקע או לטוס. הרוב בוחר, איך לא, באופציה השנייה. גם כאן מרביץ סשה הנהג רייס.

 

 

 

 

הנוף פראי ומקסים ביופיו. מדבר צחיח ופסגות הרים מושלגות. השמש מטפסת מעל הקרחונים. בדרום – במת הרי פמיר. גג העולם. בצפון ניתן לראות את ההרים השמימיים. ואנו, בדרכים של מדבר בצל הגשם, שועטים על רמה סלעית, חומה, יבשה וטרשית.

 

 

 

 

הבוקר מאחרינו. עברנו מחסום דרכים ועוד מחסום דרכים. הצבא המקומי בדק את הדרכונים. המשכנו. ועד שהגענו ליעד הרגעי. מעבר הגבול. מצד שמאל של השלט רואים את הרכב שלנו. שיירות של משאיות עמוסות לעייפה בפסולת ברזל המיועדת להיקלט בסין כבר המתינו בחום הקופח. למזלנו היה להן מסלול נפרד. באותם הימים בלעה סין יותר ממחצית הברזל העולמי. ההכנות לאולימפיאדה היו בעיצומן. כאילו הופעלה משאבת ענק בצד הסיני או מגנט ענק ופסולת הברזל מרחבי העולם נשאבה לסין. לאחר שראיתי את אשר ראיתי, חשבתי שזאת הזדמנות נדירה לנקות את ארצנו מפסולת. משלדי המכוניות הפזורים בכול חלקה וחלקה ומכערים את נוף השטחים. הפתוחים והבנויים. אך לא. כשחזרנו וסיפרנו את מה שקורה שם, במרכז אסיה, שאלתי את צביקה האם ניתן לעשות משהו בנדון. אחרי הכול אחיו מפרק מפעלים שאין דורש להם. חזר לאחר מספר ימים ואמר. מקרה אבוד. אין ביקוש לשלדי מכוניות. חרא של ברזל… והרי כאן גונבים כמעט הכול. מכסי ביוב, קולטנים, שלדות טנקים ונגמ"שים (המשמשות כמטרות לצה"ל בשטחי האימונים), פסלים סביבתיים, כבלי חשמל וטלפון (בשביל הנחושת) ואפילו אותיות שקולפו מהמצבות – כן. שלדי מכוניות – לא. חבל. איך שלא יהיה החגיגה ההיא נגמרה.

 

 

בצד מעבר הגבול הייתה עיירה שלמה של בקתות ומבני לבנים. מלון דרכים מרופט וקיוסק. כן – קיוסק. מילה שמקורה רוסית. אנו אימצנו זאת וכך גם הקירגיזים שחלקם, עדין דובר רוסית. היו לי כמה סומים (המטבע המקומי) וקניתי בקבוק שתייה ומשהו לנשנש. לפני שבוע המרתי עשרה דולרים במטבע המקומי. עבר כמעט שבוע ולא הצלחתי לבזבז אותם. החיים כאן בזיל הזול. וגם להיפטר מהכסף. כי בצד השני יהפוך ללא רלוונטי. במלון הדרכים המון פועלים סינים. סין מממנת את הפיכת דרך העפר שבה נסענו – לכביש. והסינים החלו בבנייה. כיבוש כלכלי. פגשתי את הצוות הבונה. להפתעתי הסכים המהנדס האחראי על הבנייה להצטלם. דומני שמה שמצא חן בעיניו היה שכבר הייתי פעם בסין. ובאזור שממנו בא – גווילין. בתמונה מצד ימין. עם המשקפיים. האמריקנים הקימו בסיס אווירי בבישקק (בירת קירגיסטן). התורכים מקימים מסעדות ועסקים נוספים. אייר טוקיש מובילה בטיסות למרכז אסיה.השתלטות באיצטלה של תרבות. הרי ככלות הכול הקירגיסים הם סוג של שבט טורקי. כתב שונה אבל מוצא אתני משותף. וגם מבינים את השפה. יותר מאשר פחות. לא פלא שהרוסים מתחממים. הם חשים באובדן השליטה במרכז אסיה. אמנם ברית המועצות התפרקה אבל עדיין הדוב הרוסי חובק. המשחק הגדול משוחק שוב ושוב. הפעם סביב הגז והנפט המונחים מתחת לים הכספי וסביבותיו והיכן יעבור הצינור לעולם המערבי שכולם רוצים לגזור ממנו קופון כלכלי. רק על זה ניתן לכתוב ספר כרסתן.

 

 

 

 

 

היה זה היום שבו שלפתי את הדרכון להצגתי אותו למבקש – בדרך כלל לבוש מדים ודובר בשפה לא מובנת – עשר פעמים. ארבע בקירגיסטן ועוד שש בצד הסיני. איכשהו, לאחר המתנה של שעתיים מצאנו את עצמנו מאחרי המכס הקירגיזי ומול שער היציאה. מחכים לכלי הרכב. בין המעבר הקירגיזי לסיני – מרחק של שבעה ק"מ. הקירגיזים הסכימו שהרכבים שאיתם באנו ייקחו אותנו לשם. העמסנו שוב את התרמילים. חיכינו לאור ירוק. של ישבתי והסתכלתי בנעשה מסביב. השוטר הקירגיזי בדק משאית אחר משאית. בכל אחת הוא ביצע שלוש פעולות. האחת – ביקש מהנהג לצפור (רק אחר כך, בסין, הבנתי את משמעות הצפירה. פשוט מאוד – מי שצופר חזק יותר מקבל את זכות הדרך…). הפעולה השנייה – בדיקה מיכל הדלק באמצעות מוט שהוחדר לתוכו. אבל הפעולה השלישית הייתה המעניינת ביותר: השוטר הביא ג'ריקן וצינור פלסטיק. החדיר את הצינור למיכל הדלק ושאב. כשהתמלא הג'ריקן – הורשה הנהג לנסוע לסין… מס יציאה פרטי. משאית לאחר משאית. צילמתי. אמנם מצלמה דיגיטלית אך אני מקפיד לעבוד בצורה ידנית. דרך העינית. הקירגיזים התעצבנו. נקראתי למפקדת המעבר. ביקשו להסתכל בתמונות. למזלי לא לקחו את המצלמה אלא הורו לי ביד שהם רוצים לראות בצג את מה שצילמתי. מצלמה חדשה. הוצאתי את המדריך וחיפשתי אחר התפריט המתאים. מצאתי. דפדפתי בתמונות. והם הסתכלו. אז התפשרנו באמצעות שרשרת התרגום – קירגיזית, רוסית, אנגלית – על מחיקת התמונה האחרונה. זו עם הג'ריקן המלא במס מעבר פרטי. יצאתי בזול…

 

 

וכלי הרכב הסובייטיים הביאו אותנו עד למחסום הראשון של סין. עברנו  מספר ק"מ בשטח שטח הפקר. No Man Land. הש"ג הסיני יצא מהבודקה, אסף את הדרכונים והלך. חזר לאחר שעה וטען שמכאן והלאה אין מעבר לכלי-רכב. אבל אנו מוזמנים לסין. איכשהו הצלחנו להבין זאת. מכונית – לא. אדם – כן. הצביע בידיים. המשאיות המשיכו לעבור. הבנו מה שהבנו ובלית ברירה, הכתפנו תרמיל על שכם והמשכנו לצעוד בכביש. למעלה. אמרתי לזוגתי שטוב שזנחנו את המזוודות ועברנו לתרמילים. איך היינו מסתדרים ללא התרמילים? עלייה. שני ק"מ. משיקים לטור שלא נגמר של משאיות. כולן עומדות. טעונות בפסולת הברזל המיועדת לפלדות האולימפיאדה. דוממות. הנהגים מתגודדים בקבוצות. בצל המכוניות. ואנו? ממשיכים לסחוב את עצמנו וכבודתנו במעלה הגבעה. עד למחסום הבא. מחנה צבאי על אם הדרך. שם אספו הסינים את הדרכונים בשנית ונעלמו. במשך שלוש שעות לא קרה דבר. רק ערימה של תיקים וערימה של אנשים. בשמש. וממול מגדל השמירה. התקרבתי לשער. הסיני צעק משהו ודרך את הנשק. אני מכיר את צליל הדריכה של הקלצ'ניקוב. ויתרתי. הסיני השני שבמגדל צפה בנו במשקפת. זה לא הזמן להתחכם. לסינים אין חוש הומור.

לקראת אחר הצהרים התעוררו כולם. הנהגים הניעו את המשאיות. אחת אחר השנייה. השיירה נעורה. אבל עדיין עומדת. ולנו אמרו לקחת את המיטלטלין ולהמשיך ללכת לכיוון סין. איפה סין? הקצין הצביע לשם. אז הלכנו לשם. הלכנו. ראינו מרחוק את המעבר הסיני. הכביש חסום בשיירה אינסופית של משאיות. ריקות. המבקשות לחזור למרכז אסיה. המשכנו ללכת. ואז הופיע דולקאן. המדריך הסיני. בעצם אויגורי. התרגום של דולקאן לעברית הוא גל. גל הצליח לקדם את האוטובוס מעבר למכס הסיני. זה עלה לו במספר בקבוקי שתייה של מים מינראליים (שהיו מיועדים לנו…). אבל בשל המשאיות האוטובוס נתקע ואינו יכול להתקדם. נשארו עוד מאות מטרים לחבירה. המשכנו לגרור את המטען. הגענו לאוטובוס. הציוד מועמס. נוסעים לתחנת המעבר הסינית. פורקים ושוב מתחילה ביקורת הדרכונים והציוד. וגם צריך לעמוד מול מכונה כלשהי. אם נדלקת המנורה הירוקה – סימן שאתה בריא ואין לך חום. אין סארס. אור אדום – לקרנטינה לשבועיים. בלי חוכמות. ולא חשוב מי אתה. ומפשפשים בספרים. מחפשים אחר חומר פורנוגראפי. וכן, אסור להכניס אוכל. וכול רכישותיי בשווקים בקירגיסטן של צימוקים, אגוזים, שקדים וכד' – נותרו במכס. בטוח שהסינים חגגו על השלל.

ובשש בערב, כשהתרמיל כבר היה על המסוע, לקראת השיקוף, נעצר הכול. האורות כבו. נגמר החשמל… בנקודה הזאת עברנו לצעקות. צור המליץ על כך. עניין של תרבות. איך מציג סיני את מקומו בהיררכיה? בצעקות על מי שמתחתיו. אז הקמנו קול צעקה. וזה עבד. הסינים ויתרו על המשך הבדיקה. צ'יק צ'ק החתימו את הדרכונים. הורדתי את התיק (ללא שיקוף) ויאללה ליציאה. ועל המדרכה, בעלייה לאוטובוס, שוב הגיע סיני וביקש לראות את החתימה בדרכון. נו טוב – הפעם לא צעקנו. ונסענו לקשגר.

 

הצילום הראשון על אדמת סין – טורקמיסטאן המזרחית – היה של גמל דו-דבשתי. גמל בקטרי. כאילו יצא מספרו המצוין של הסופר הקזחי צ'ינגיס אייטמאטוב : "והיום איננו כלה". הגמל שעושה דין לעצמו. ויש לו רגשות… רוצו לקרוא.

כולם היו טרודים לקראת החורף. ואם לא די בטרחות הרגילות, באה רוח גדולה וטילטלה את קָרָנַר, וזה היה לבעליו כאב ראש אמיתי, עונש ממש, פשוטו כמשמעו! כשנתיים לפני כן הגיע קָרָנַר לפרקו, אבל בשתי השנים האלה עדיין לא היה יצרו עז כל-כך, עדיין לא פרץ בכל סערתו, ועדיין היה אפשר להשתלט עליו, להביאו לידי ציות על-ידי הרמת קול. ומלבד זה, הגמל הזקן של קזנגפ עדיין היה הזכר השליט בעדר של בוראנלי, ולא נתן ל קָרָנַר כר פעולה, והיה בועט בו ומגרש אותו מעם הנקבות. אבל גדולה היא הערבה. הוא מגרש אותו בקצה האחד, וזה בא מן הקצה האחר ומבצע את זממו. ימים תמימים היה הזכר הזקן רודף ומגרש עד כלות כוחותיו, ואז היה קָרָנַר, הצעיר חם המזג, משיג את שלו, ולא בקרב ישיר דווקא, אלא בערמה ובתחבולה.

אבל כשהתחלפו העונות, והחורף הקר בא אל הערבה, ודמם של הגמלים ניעור שוב לצו הנצחי של הטבע, נהיה קָרָנַר הזכר השליט בעדר של בוראנלי, שליט אדיר שיש בכוחו לסלק ולהשמיד כל מה שעומד בדרכו. בקלות יתרה גירש את הגמל הזקן של קזנגפ אל רגלי אחד המדרונות, ובעט בו ורמס אותו ונעץ בו את שיניו עד שכמעט נפח את רוחו בערבה השוממה, שלא היה בה איש להושיעו. נוקשים חוקי הטבע, ומתמלאים עד תום. הגיע תורו של קָרָנַר להקים ולהפיץ את זרעו.

צ'ינגיס אייטמטוב (1998), והיום איננו כלה, עם עובד, ע': 165-164.

 

 

השמש החלה לשקוע. גל היה מבסוט. הוא טרם פגש ישראלים. אבל אמרו לו שאנחנו משהו-משהו. עובדה, הגרמנים, בשבוע שקדם, לא עברו. הם נותרו במחסום הראשון ולא הבינו שהגיעה השעה להיפרד מהרכב ולעבור להליכה. ואת הלילה בילו שם. במחסום הראשון… עברו כשעתיים. נשתררה חשיכה. מתנמנמים. ופתאום עצירה. צריך לרדת מהאוטובוס, להציג את הדרכון, לעבור ברגל את המחסום, ואז לעלות שוב לאוטובוס. הסתכלתי סביב. מחסום קבוע. גם המקומיים זכו ליחס דומה. לרדת, להציג, לעלות. הבודק סיני. המקומי – זה שנוסע באוטובוס הוא בדרך כלל אויגורי. שיטה לטרטר את המקומיים… זאת הייתה הפעם העשירית שהצגתי את דרכוני. הפעם ה-11 הייתה במלון בקשגר.

מבנה של 7 קומות קיבל אותנו אחר חצות. 2 קומות למשרדים, קומת מועדון, קומת בית-בושת, ו-3 קומות עליונות המשמשות כמלון שמתוכן בנמוכה ביותר שובצו חדרי האוכל והקבלה. "שימושים מעורבים" קוראים לכך במחוזותינו. כיון שעלינו מקומה לקומה הייתה זאת ס' שזיהתה את 2 הקומות הייחודיות שבין המשרדים למלון. "אני מריחה זאת" קראה בקול רם. אחרי ככלות הכול בבעלותה מלון… ואני? אני הלכתי לישון. עם זוגתי שתחיה.
 
צילומים: משה הרפז

הסנה הבוער – ותאמינו או לא הוא בוער!

 

היה קר. אפילו קר מאוד.  "קור כלבים" (מאיפה בא הביטוי?). השמש אמנם זרח קמעה אבל אנו במצפה רמון. על שפת המכתש. ובגובה של כ- 1,000 מ' קר יותר מאשר בת"א… התארגנו לעלות על הג'יפים. של חיים ושל יהודה. אנו יוצאים מוקדם יותר מאשר תכננו משום שצה"ל אינו מתיר נסיעה על כביש 10. גם לשני רכבים. הרגישות גבוהה, הגבול פרוץ. כלומר יש גבול וישנה טיילת. של מהגרים, זונות, אמל"ח וסמים. שנים של הזנחה. אז נתניהו הכריז לאחרונה שתבנה חומה בגבול הישראלי-מצרי. וכול השרים חזרו על המנטרה. והכסף? מהיכן יבוא התקציב? על חשבון מי הפעם? שקודם תושלם גדר ההפרדה ההיא. אבל זה אופיני לנו. כמו ילדים. מקבלים צעצוע ואחרי יומיים נעלם העניין…
 
מספר חודשים לפני כן נסעתי עם חיים בדרך הבשמים. זו הוכרזה כאתר מורשת תרבות עולמית מטעם אונסק"ו. דברנו. חיים ניווט את הג'יפ בינות הבולדרים. במעבר ממכתש רמון לנחל נקרות. ותוך כדי הנסיעה שאל חיים: "על הסנה הבוער שמעת?". "זה המוזכר במקרא?" השבתי בשאלה. "כן," אמר. השתתק. ושוב שאל: "היודע אתה היכן הוא?" השבתי בשלילה. איני יודע עליו דבר וחצי דבר. וחיים סיפר כי במקום מסוים במדבר, ורק במספר ימים מצומצם, יומיים לפני ויומיים אחרי התאריך הנקוב, ניתן לראות תופעה שמתארים אותה כ"סנה הבוער". ומהו המועד שאלתי. וחיים השיב – היום הקצר ביותר. 21 בדצמבר. וצריך שהשמש יזרח. שכן ללא השמש התופעה לא תתרחש. יש להודות שהסתקרנתי. "היכן?" שאלתי. "הר כרכום" הייתה התשובה. רשמתי בזיכרון. זה שמיועד לאחסן לטווח הארוך. שצריך לבדוק את אמיתות האגדה.
 

הר כרכום הוא השם העברי להר גדול ורחב ידיים, שנקרא בעבר בפי הבדואים תושבי האזור "ג'בל עידיד". [ועדת השמות, שמינה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, העניקה למקום את שמו. אין כמובן קשר לכרכומים… מ.ה.] ההר ממוקם בנגב הדרומי, בשוליו הצפוניים של נחל פארן, 25 ק"מ בקו-אוויר מהקצה הדרומי-מערבי של מכתש רמון. ההר נראה היטב ממרחקים, מן הערבה ומאדום, עד לרדיוס של כ-70 ק"מ. הר כרכום הינו הורסט (גוש מורם מסביבתו), החושף סלעי משקע גיריים מתקופת האיאוקן (טרם נסיגתו של תטיס הקדום מאזורי הנגב). רכס ההר הוא רמה שאורכה כ-4.5 ק"מ ורוחבה בין 2-1 ק"מ. את המשטח המרכזי מנקז נחל אחד, נחל כרכום, שלו ערוצים משניים רבים על פני ההר. הגישה אל ההר קשה משום צלעותיו הזקופות, המתנשאות לגובה של כ-300 מ' מעל פני סביבתו. גובה הרמה שמעליה הוא מזדקר כ-850 מ' מעל פני הים.

מרבית הסקרים והחפירות הארכיאולוגיות בהר נערכו על ידי פרופ' עמנואל ענתי מטעם המרכז הקומוני ללימודי פריהיסטוריה באיטליה. ענתי, מקים המרכז, משמש כפרופסור בדימוס לפלאו-אתנולוגיה באוניברסיטת לצ'ה (Lecce) באיטליה. באזור נחפרו כ-1,200 אתרים. במהלך החפירות נמצאו שרידים ארכיאולוגיים שרובם מתוארכים לתקופה הפליאוליתית, התקופה הכלכוליתית ולתקופת הברונזה הקדומה ותחילת התיכונה. בנוסף לאתרים אלו הר כרכום וסביבתו הקרובה מלאים בציורי סלע (יותר מ-40,000), "גני פסלים" ובפסלים אנתרופומורפיים (דמויי אדם).

 

מקור: הערך "הר כרכום", ויקיפדיה.

 
פרופ' עמנואל ענתי הוא ארכיאולוג. מומחה להר כרכום. מאלה שירדו לנגב במענה לקריאת דוד בן גוריון. מאמצע שנות החמישים. של האלף הקודם. פולה (ב"ג) הכינה לו כריכים… לפרופ' ענתי יש תיאוריה ולפיה מזוהה הר כרכום עם הר מתן תורה. זהו ההר שממנו ירדה תורה לעם ישראל. זהו הר סיני או הר חורב. לא צריך לבחור דווקא את ההר הגבוה ביותר. אלא את המתאים. טענתו מתבססת על מספר נימוקים שחלק מהם מובאים בהמשך הסעיפים הבאים. שאלת האמינות ההיסטוגרפית של סיפורי התנ"ך בכלל ושל המקרא בפרט הינה אחת הסוגיות העיקריות העומדות בראש סדר היום הארכיאולוגי של ארץ-ישראל. מידת אמינות הסיפר (נרטיב) של יציאת מצרים ומעמד הר-סיני עומדת אם-כן למבחן עובדתי.

המקרא מתאר בדקדקנות ובפירוט את המדבריות ואזורי השבטים סביב הר סיני. לפי תיאור זה צריך הר סיני צריך להימצא בגבול שבין ארץ מדיין לארץ עמלק. עמלק חלש על מרחב הר הנגב המרכזי. חמשת שבטי המדיינים הם ששלטו משני צידי הערבה. משה ראה את הסנה הבוער בהיותו רועה צאן יתרו. זאת הייתה הפגישה הראשונה. לפי המקרא אמור ההר להימצא בין עמלק למדין. המסקנה הגיאוגרפית מתבקשת מאליה – באזור הר כרכום. למשה היה קל לשחזר את מקום פגישתו הראשון בנוכחות האלוהית.

כבר באלפים הרביעי והשלישי לפנה"ס היה הר כרכום הר קדוש לתושבי המדבר ולשבטים שנדדו ברחבי הנגב. נמצאו על במתו שרידים של מקדש הפונה למזרח. וחל איסור, בשל קדושתו, לעלות עליו. והמקרא נדרש לכך: "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת" (שמות, י"ט, 12). הזמן לא הספיק לנו להגיע לשרידי המקדש והמזבח שבמרכזו… דו"חות המחקרים מספרים לנו על מדורות ענק שהתקיימו במישור שלרגלי ההר. נמצאו שרידי מחנות גדולים. מאות של אתרי מגורים בסביבות ההר. פולחני חיות בעולם השבטי. רצף של סוגי פולחן שונים שהתקיימו באורך לאורך השנים. מקום קדוש שהוכר ע"י עמים רבים. ולכל אחד – פולחן משלו. ולא בדיוק ברור ונהיר מהיכן לקחו מים. ומזון.

נמצאו עשרות אלפים של ציורי סלע החרוטים בפטינה הכהה וחושפים את לובן האבן המצופה. וביניהם ציורים, שלכאורה, מציגים סצנות מקראיות. לדוגמה ציור סלע ובו חרותים עקרבים ונחשים, ככתוב: "המוליכך במדבר הגדול ונורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים, ח', 16).

על אחת האבנים חרוטים לוחות הברית. מסגרת מלבנית המחולקת ל- 10 חלקים: 2, 3, 3, 2 (ראו תמונה בהמשך). ניתן לפרש זאת כחלוקת עשרת הדברות כדלקמן: 2 לאלוהים, 6 לחברה, 2 לאדם. איכשהו זה "עושה שכל". או שלא…

"ויכתוב משה את כל דברי יהוה וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות, כ"ד, 4). במישור שלרגלי ההר נמצאו 12 מצבות מסודרות בשתי שורות. האם אלו הן המצבות שהציב משה? למצבות הללו לא הגענו.

רוב החוקרים אינו מקבל את התיאוריה של פרופ' ענתי.  פרופ' ענתי השתתף בתכניתו של דב אלבוים – פרשת עקב. הבטיח שיצא ספר בדצמבר 2009. עודני מחכה לספר. יש לי זמן.

ובבוא העת הרמתי טלפון לחיים ושריינתי אותו ואת יהודה השותף ואת הג'יפים. ואחר כך הודעתי לחברה – זה המתווה. יורדים לנגב ביום שישי. לנים במצפה רמון. אוכלים א. ערב באחת מחוות הבודדים. ולמחרת יוצאים לראות את "הסנה הבוער". היו מזמינים אתכם לא הייתם באים? בטח באים, השיבו. וכך היה. וכך אני מוצא את עצמי, בבוקרו של יום השבת, עטוי במספר שכבות לבוש. וקר לי. והטמפרטורה? רק 2 מעלות מעל לאפס. ושמים תכולים ובהירים. ועיגול השמש האדום במזרח הולך ומתגבה. והצללים נסוגים. יאללה נוסעים. זה היום הקצר ביותר. צריך להספיק. ולצאת משטחי האש באור אחרון – שלא נעלה על נפל כזה או אחר. ובכלל – למי ששכח, צריך לחזור הביתה עוד היום כי מחר מצפה לנו יום עבודה.

נסענו דרומה. הצטרכנו לעשות מעקף בשל מגבלות הצבא. נכנסו לשטח. לשטחי אש. מחזה אפוקליפטי. בין שלדי מטרות. מהמורות של הפצצות. קרעי מתכת פזורים מכול עבר. עצים שרופים. עוד מעט ויצוץ מל גיבסון. סליחה – מקס הזועם… והגענו למרגלות ההר. וכבר היו שם כלי רכב אחרים. ואוהלים. והטלנו עליהם את חובת השמירה על שני הג'יפים שלנו. והתחלנו לטפס.

ובזווית מסוימת, בעודנו עולים, עצרו המדריכים. ויהודה נתן את הפן המיסטי. האנשים, האמונות. וחיים את הצדדים הפיזיים. הסלעים, הצמחים, בעלי החיים. ואחרי מספר צעדים מועט ראינו מולנו את הסנה הבוער. הילה צהובה/כתומה סביב נקודה שחורה.

 

ומשה היה רעה את-צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את-הצאן אחר המדבר ויבא אל-הר האלהים חרבה. וירא מלאך יהוה אליו בלבת-אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אוכל. ויאמר משה אסרה-נא ואראה את-המראה הגדל הזה מדוע לא-יבער הסנה. וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. ויאמר אל-תקרב הלם של-נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קדש הוא. (שמות, ג' 1 – 5)

והתקדמנו למעלה. והזווית השתנתה. ונפתרה התעלומה. הילה צהובה סביב קשת בהר. ביום הקצר ביותר, מצוי השמש בזווית מסוימת מאוד. ומטיל קרני אור. והללו פוגעות במשטח צור ובנקרה ומנתרות סביב. ועינינו מפרשות זאת כהילה. כאילו הסנה בוער ואינו אוכל. אשליה אופטית. בימים אחרים לא תראו אותה. הזווית לא תהא אותה הזווית…

 

 

אתם רואים במרכז התמונה כתם שחור והילה צהובה סביבו. בעצם זאת קשת שתנאי התאורה ביום המסוים מייצרים את ההילה. וכשזזים קצת – נפתרת התעלומה.

 

אבל הסנה הבוער הוא לא העיקר. אמנם כבודו מונח במקומו אך הוא רק גימיק. הוא מספק את התירוץ לבוא לכאן. המשכנו לטפס אל במת ההר. אלפי ציורים חרותים בסלע. בצור. מסת ציורי הסלע מדהימה. כמעט על כל סלע מישהו הטביע חותם. קיקע את האבן. צילמתי מספר ציורים. עקרבים, יעלים, נחשים. גמלים. אנשים. ואפילו מנורה. 7 קנים. וגם כנסיה. וצלב.  וכמובן לוחות הברית. עשרת הדברות. עשרות תמונות. אתם מקבלים את נבחרת הצלומים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוברי אורח עלו על ההר. חרטו את דברם. כתבו. התכתבו בהווה עם העבר ואולי גם עם העתיד. שמות. קיצורים. סימנים. בשפות מדבריות שאיש לא דובר אותן או כותב בהן כיום. אבל פעם כן. הן היו בשימוש. שפות של נוודים. שבטים נודדים. שקדמו לעברית וערבית.

 

הירח עלה ואורו האיר את המדבר. מוצאי שבת. הבדלה. נסענו הביתה.

 

 

אנשים שואפים לעלות להר האלוהים. קחו למשל את דון רפנילו. גיבור "הר אדוני" של ארי דה-לוקה. אפילו עלייה סמלית. מטאפורית. בירושלים ולא בכרכום. אך הרצון הוא שמוליך. וקובע. כי מי יעלה בהר הקדוש? "נקי כפיים ובר לבב" (תהלים, כ"ד, 4). זאת התשובה. ודון רפנילו אומר: "המלחמה תקנה לי את הלב ורחצה את הכפיים שלי בסיד. כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני."  יש לכם שנה מעכשיו להתארגן לביקור בהר כרכום.

 

חזרתי לארון הספרים. בספר הפלמ"ח מצוין "מבצע חורב". מבצע לכיבוש רמת הנגב (כולל אבו עגילה… שהוחזרה לאחר מכן). וכך כתב יגאל אלון, מפקד חזית הדרום ב-24.12.1948 בפקודת המבצע שבו השתתפו שתי חטיבות פלמ"ח – הראל והנגב:

"האויב אוזר את שארית כוחותיו ובכוונתו להנחיל לנו מכה על-מנת להציל את כבודו אשר הושפל. נקדם, איפוא, את מזימתו במהלומה מכוונת ומוחצת. נטיל את גייסותיו אל מעבר לגבולות מדינת ישראל ונשחרר את שארית שטחי הנגב הנתונים עדין בצפורניו."

זרובבל גלעד, ספר הפלמ"ח, ע' 665.

ועוע כתבו זרובבל גלעד – "דרך חורב", צביה כצנלסון – "מול הר חורב", וחיים גורי (איך לא) – "המסע אל הר האלהים". האם הם מבשרי התיאוריה שהר סיני / הר חורב / הר האלוהים מצוי בשטח הנגב?

 

למי שרוצה להרחיב דעת:

1) הערך הר כרכום בויקיפדיה

2) מיהו עמנואל ענתי

3) דברים שכתב צור שיזף על "הר האלוהים"

4) חיים ויהודה, מדריכים

 

צילומים: משה הרפז

רשמי מסע בפולין [9] – פולין החדשה

חלפו עשרים שנה מהתמוטטות ברה"מ ועמה גרורותיה הקומוניסטיות שמזרח אירופה. לך ואלסה (ההוא מסולידאריות) קיבל נובל לשלום, נבחר כנשיא ופרש לגמלאות. מה קורה כיום? פולין חברה בנאט"ו. חברה באיחוד האירופי. עברה למערב. שומרת את החומה המזרחית של האיחוד.

בדרך כלל מגינה מדינה סוברנית, מדינת-לאום, על הטריטוריה שלה באמצעות צבא ואמצעים ביטחוניים: טנקים, מטוסים, משמרות גבול, גדרות, קווי מכשול – סוללות עפר ותעלות – מגדלי תצפית, מבצרים ושדות מוקשים.  על-מנת לשלוט בטריטוריה חייבת המדינה להשתמש במיומנות הנדסית – התווית גבולות. גבולות אלה תוחמים את השטח הפנימי שבו אפשר לשלוט ועליו ניתן להגן ומגדירים את המימד החיצוני, שאינו בר שליטה או הגנה.  המנגנון המרכזי העומד לרשות המדינה בכדי שזו תוכל להגן על הטריטוריה שלה, המסמלת את ריבונותה, הוא מכונת המלחמה על כל מרכיביה. לא כך המקרה שלפנינו. ביצור הגבולות החיצוניים של אירופה אינו מיועד כנגד פלישה אפשרית של כוחות צבאיים ממדינות אויבות אלא צעד כנגד ארגוני טרור בין-לאומיים כמו גם אלמנטים לא-רצויים מסורתיים.  המדינות המבוססות והעשירות (ואלו הרוצות להימנות עליהן), מהוות מוקד משיכה למהגרי עבודה ולפיכך מבקשות לחסום את כניסתם, אל האיחוד האירופי, של אזרחים מהמדינות הגובלות והחלשות כדוגמת בלרוס, אוקראינה ומולדובה. אבל כיצד ניתן לפרש, לאור זאת, את הרצון להציב סוללות טילים אמריקניות על אדמת פולין? מי בדיוק מאיים בפלישה לפולין?

נוצר באיחוד האירופי מצב שבו קיימות מדינות בעלות גבול משותף עם "העולם החיצוני" (כדוגמת פינלנד, המדינות הבלטיות, פולין, סלובקיה, הונגריה, סלובניה וספרד) בצד מדינות הגובלות אך ורק במדינות האיחוד (כדוגמת הולנד, בלגיה, צרפת וגרמניה).  המדינות שהפכו למדינות חיץ ולמדינות האמורות לנהל את מדיניות הגבול החיצוני של האיחוד האירופי הן אלו שצורפו לאחרונה – עשר מדינות ה"מפץ" ורומניה ובולגריה.  המדינות הללו, שעד לפני זמן לא רב (תחילת שנות ה-90 של המאה שעברה) השתייכו לגוש הסובייטי/הקומוניסטי מצדו האחר של מסך הברזל –  דימוי המהווה אוקסימורון: מסך האמור להיות מוסט בנקל ובהינף יד לעומת הברזל המסמל כובד וקביעות –  והיוו למעשה את קו החזית המזרחית של מערב אירופה וברית נאט"ו (ואת קו החזית המערבית של הגוש המזרחי). המצטרפת החדשה מתבקשת לתמורה. כרטיס הכניסה למועדון האקסקלוסיבי של אירופה המערבית, העשירה והשבעה, עובר דרך תפקיד "שומר הסף" או אם תרצו ה"סלקטור".  עם צירופן לאיחוד האירופי הן קיבלו שוב את תפקיד שומר הגבול אך הפעם בשינוי כיוון של 180 מעלות: כעת מופנות הפנים למזרח, אל מול המדינות ששימשו, עד לאחרונה, כמדינות ידידותיות ובעלות-ברית (חברות ב"ברית ורשה" – מקבילתה המזרחית של נאט"ו).  דיכוטומיה בין מזרח למערב, בין עבר לעתיד.  מדינות ההרחבה מתבקשות להשיל זהויות קודמות: האויב הפך לאוהב והאח הפך לאחר. המדינות החדשות מגוננות על הוותיקות כשם שהשכונות החדשות בירושלים מגוננות על קודמיהן.  המנגנון זהה. קנה המידה שונה. האם תפקיד "שומר הסף" ירתיע מדינות אחרות מלייחל להצטרף? נראה שלא.

פולין, הונגריה, בלרוס, אוקראינה. זהו הממד המזרחי וגבולותיו יבשתיים. למעלה מ-40 שנה כמעט ולא התאפשר מעבר חופשי של אנשים מהמזרח למערב. שוט וגזר. האיחוד האירופי מבקש מהמדינות הללו להדק את הפיקוח על גבולותיהן. זהו התנאי לאפשרות של הקלה בעתיד על כניסה לתוככי המערך האירופי החדש – הסרת הדרישה לאשרת מעבר.  פולין והונגריה התקבלו לאיחוד האירופי. בלרוס ואוקראינה לא. בקשות אוקראינה ובלרוס לצירוף בעתיד נדחו על-הסף. הגבול הביטחוני החדש של מדינות האיחוד האירופי יחצוץ ביניהן ויהפוך לגבול מזרח-מערב חדש. פולין והונגריה יבצרו את גבולן עם השותפות לשעבר, בלרוס ואוקראינה, פליטות ברית-המועצות לשעבר. האחרונות חייבות להיערך בהתאם לדרישות שהציב האיחוד האירופי אם ברצונן לזכות בהקלות אי-פעם בעתיד.
קו קֶרזון הוא כינוי לקו הגבול בין פולין לבין ברית-המועצות לשעבר. גבול זה הוצע לראשונה במלחמת רוסיה-פולין (1919 – 1920) ומטרתו הייתה מניעת השתלטות פולנית על שטחים רוסיים. על ההתחייבות הבריטית לערוב לקיום הקו חתם, ב-20 ביולי 1920, שר החוץ הבריטי באותם הימים, הלורד קֶרזון. בשל ניצחון פולין במלחמתה בברית-המועצות הוסט הקו מזרחה, בכפוף לחוזה ריגה (18 במרץ 1921). קו זה מאוזכר בחוזה "ריבנטופ-מולוטוב" המפורסם לשמצה בין ברית-המועצות לבין גרמניה הנאצית שנחתם ב-1939 ובהתאמה שימש בסיס לתביעותיה הקרקעיות של ברית-המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה.  גבול פולין-ברית המועצות, שהוכר הדדית ב-1945, חופף כמעט לחלוטין את קו קרזון המקורי.

קביעת הגבולות הללו הביאה לכך שפולין הפכה לבעלת אוכלוסייה הומוגנית ביותר. מעל ל-95% מהתושבים הם פולנים קתולים. ברחובות לא רואים מסגדים. אין מוסלמים פרט בערים הגדולות. אין שחורים. נו טוב, לפולין לא היו מושבות באפריקה… והכלל יש איסור על בניית מסגדים. וכן, אין גם יהודים. מה יש להם לעשות כאן? ואל תגידו לי שחמשת-אלפים של יהודים שמסתובבים ברחבי פולין הם גורם משמעותי מבחינה דמוגרפית. רק רוחות רפאים עדיין מסתובבות…

עם קריסת ברית-המועצות והתפוררותה למדינות-לאום חדשות לכאורה משמש קו קרזון כגבול מדיני בין בלרוס (ביילורוסיה, או אם תרצו – "רוסיה הלבנה"), מדינה חדשה שמעולם לא הייתה ישות מדינית אוטונומית ונוצרה, יש מאין, רק לאחרונה (25 באוגוסט 1991 הוא מועד הצהרת העצמאות של בלרוס), לבין פולין. באחת הפך קו קֶרזון מגבול פנימי בין מדינות סמוכות ובעלות-ברית במערך הגוש הקומוניסטי לקו גבול חיצוני ולחזית בין האיחוד האירופי (פולין) לבין מדינה שאינה חברה בו (בלרוס) המייצגת עולם חיצוני, אחר, ולכן יש לבצרו ולהפעיל לגביו את מדיניות ניהול גבול חיצוני ברוח הסכם שנגן. קם גבול חדש בין מזרח למערב. גבול זה קרוי כיום "הגבול הירוק" העובר תהליכי ביצור מודרניים, בסיוע, איך לא, של חברות ישראליות המתמחות בתחום המיגון, המיועדים למניעת הברחות של מחפשי עבודה וסחורות מהעולם החיצוני אל האיחוד האירופי. כאנקדוטה ניתן לציין הבאת גששים אינדיאניים כסיוע אמריקני לאיחוד האירופי במטרה לייצב גדרחומה המשלבת שיטות מודרניות עם שיטות טבעיות. 

פולין נתבעה, כבר באוקטובר 2003, על-ידי האיחוד האירופי (כמו גם יתר מדינות ההרחבה), לדרוש ויזה מאזרחים שאינם משתייכים למדינות האיחוד. למימוש הדרישה בשטח הייתה השפעה שלילית, מיידית, על היקפי המסחר, שוק העבודה ושיתוף הפעולה בין פולין לאוקראינה ובלרוס.  בתחילת שנות התשעים (של המאה הקודמת), נצפה תהליך מסחר של "סחורות קטנות" (Small scale trading) בין מדינות מזרח-אירופה לשעבר. הערכה היא שבשנת 1995 בלבד חצו מעל כ-500 אלף אוקראינים, בדרך קבע, את הגבול הפולני-אוקראיני למטרות מסחריות בקנה מידה קטן. פולין שואפת לתרום את חלקה לאיחוד בנושא הקניית הרגשת הביטחון, קרי, הגנה חיצונית על המבצר, אך בד בבד אינה שוכחת את שותפותיה שבעבר. פולין תומכת ואף מדרבנת את אוקראינה להגיש מועמדותה לאיחוד כמו גם למסגרות אירופיות כנאט"ו ואחרות. ואכן, גדוד משותף לאוקראינה ולפולין, שירת תחת פיקוד נאט"ו בבלקן. לאחרונה מתפתחים ומתמסדים יחסים באיכויות חדשות עם הפדרציה הרוסית ואלה בהחלט מסייעים לשיתוף פעולה במעברי גבול. דוגמאות אלה ואחרות מלמדות שהאליטה הפולנית רואה בממד המזרחי כהמשך טבעי לממד הדרומי.

פגשתי את ש' בלובי של המלון. שקיעה ירדה על ווארשה. אור אחרון על מרכז התרבות. הסובייטים הם שבנו את בניין התיאטרון.  את מרכז התרבות. מונומנט כביר. שגיא מעל מבני העיר. דומיננטי בקו הרקיע. משמש כ"ציון נוף" (Landmark כלשונו של הארכיטקט האמריקאני קווין לינץ'). למען יזכרו הפולנים מי השליט האמיתי. בנייה מסיבית המאפיינת את הסובייטים. גם בבנייה של מוסדות ציבוריים וגם של מבני שיכון למגורים. האדריכלים יקראו לכך סגנון ברוטלי. שמץ מרעיון זה ניתן לראות בכיכר רבין, באופן ששולטת העירייה על הכיכר (למרות שהמבנה בשכירות…).

התפתחה שיחה. עוד בהיותי בארץ התכתבתי איתו בדוא"ל. הוא אמור היה לקמבץ לנו סיור בעיירת הולדתו של אבי. ומעבר לפרטים הטכניים שאלתי שאלות לגבי פולין היום. והוא הפליג בשבחי פולין. זו פולין שלא הכרתם. היכן אתם מוצאים מדינה שהמס ההכנסה המרבי עומד על 19% (כמה אצלנו? עדיין 48%?. אגב, כאן בפולין, הוא בגובה אחיד ואין מדרגות), היכן עוד יש מקום שאין משלמים בו ארנונה, נהנים מאספקת מים חמים בכל עת וללא תמורה, ומחימום דירה אף הוא ללא תמורה? אינטרנט ברוחב פס של 7.5 מג"ה? תשובת ש' ידועה מראש – פולין. ש' סיפר לי על שפע. חנויות ענק, סופרים, שבהן 100 קופות רושמות. ארץ תרבותית. גאווה לאומית. "כנר על הגג" בפולנית. ואין להשיג כרטיסים. אזלו לפני חודשים. ארץ בטוחה. הילדה בת ה-14 בטוחה לאורך כל היממה ולא משנה היכן היא נמצאת. מה כן מדאיג אותו? שני הבנים. האחד בגולני והאחר בצנחנים. צמוד לסלולארי. לך תנהל עסקים בארץ נוכריה כשלבך במזרח וגופך במערב.

ומה עוד למדתי מהשיחה? הפולנים מתקוממים על העוול שנגרם להם (לדעתם). הדביקו להם תוויות של אנטישמיים ושל משת"פים עם הנאצים. ש' הזכיר כי 90% מ-20,000 חסידי אומות העולם הם פולנים. לדבריו אין אנטישמיות בפולין. אני טוען שיש ויש. היא מובנת ושורשית. קראו את "פולין ארץ ירוקה" שכתב אהרון אפלפלד. רוב המפגשים של יעקב פיין, במסעו לכפר המיתולוגי של הוריו, רוויים באנטישמיות. אפילו הילד שפגש את יעקב פיין, שלא פגש מעולם יהודי לפני כן, ואין לו מושג ירוק איך נראה יהודי, אפילו הוא התחנך על שנאת היהודים.

ש' מציין שהפולנים אינם רואים בעין יפה את שיוכם למזרח אירופה. הם רואים עצמם כתושבי מרכז אירופה. ונזכרתי בניתוח המצב בבלקן ע"י הוגה הדעות הסלובני סלבוי ז'יז'ק (כשלעצמו מבקר חריף של ישראל). הסלובנים טוענים שאירופה המערבית מסתיימת במדינתם וכל השאר במזרח. עובדה הקרואטים הם סלאבים. אנחנו לא. הקרואטים לעומת זאת יטענו שהגבול המזרחי עובר בינם לבין הסרבים. עובדה שאנו קתולים והם פרבוסלאביים. ומה יטענו הסרבים? שהגבול ממזרח להם כי הם נוצרים ובקוסובו ובאלבניה מתגוררים מוסלמים. ואסלאם הרי זה מזרח…

ולא, כמעט ולא אמצא בתי עץ ישנים ואיכר החורש במחרשת עץ הרתומה לשור ו/או לסוס. שאשכח מהדימוי הזה. האמת שבתי עץ מצאתי אך שור חורש שדה לא היה בנמצא. מאז השחרור מעול הסובייטים התפתחה פולין בצעדי ענק. כלכלה יציבה. התל"ג לנפש גבוה. האיחוד האירופי מזרים כספים. סיוע. בעיר לנושאי תרבות. וגם לשדרוג התשתיות. (תל"ג – תוצר לאומי גולמי. מבטא את סך כל המוצרים המופקים בשנה במשק הלאומי. אגב תל"ג הוא מושג ישן ובשנות האלפיים המירו אותו לתמ"ג שהוא תוצר מקומי גולמי. תמ"ג לנפש הוא התמ"ג מחולק במספר התושבים. כשחזרתי בדקתי את הנתונים המספריים. אמנם התמ"ג בפולין גבוה מאשר ברוסיה ובליטא אך נופל מצ'כיה ומאסטוניה. שלא לדבר בהשוואה אלינו… אצלנו 33,299 דולר לנפש לעומת 13,275 דולר בפולין. עוד אוסיף כי מאוחר יותר יטען יאנוש, המלווה הפולני, כי השכר הממוצע החודשי שווה ערך ל-600 דולר. את החשבון תעשו לבד). העובדה היא שאינם מעוניינים לאמץ את האירו כמטבע. הזלוטי חזק. מדוע להמירו? גאווה לאומית. כן, יש דבר כזה. גם הבריטים והשבדים ממשיכים לדבוק במטבע המקומי.

כמה מילים על כלכלה ומדינת הלאום. נשבר מיתוס מדינת-הלאום. "קץ מדינת הלאום".  עד לאחרונה הוביל בבטחה מודל "המיכל" את דימוי מדינת-הלאום – מודל פשטני שתחילתו במאה התשע-עשרה ובו נחלק המרחב באופן מלאכותי ליחידות טריטוריאליות האמורות להיות הומוגניות מבחינת אוכלוסיותיהן –  מדינת-הלאום נתפשה ככלי בעידן המודרני לשימור מורשתם של עמים – אך כיום המיכל סדוק ותכולתו דולפת. השינוי במבנה הקפיטליזם ועלייתה של העולמיות (גלובליזם) חשפו את מגבלות השלטון של מדינת-הלאום.  התוצאה – הוסרו הגבולות הכלכליים. תהליכי העולמיות נוטלים חלק מכוח מדינת-הלאום וחלה נסיגה משמעותית ביכולת המסורתית של המדינה לשלוט בניידות ההון.  השיוך למועדון האירופי מטיל מגבלה על מדינה חברה – זו אינה יכולה עוד לנהל את מדיניותה הכלכלית באופן בלעדי והיא כפופה להחלטות גוף על-לאומי, האיחוד האירופי. 

הכוחות העולמיים – הון, סחורות, ידע וכוח עבודה, והכוחות המקומיים – קרי הקבוצות החברתיות/תרבותיות שהולכות ומתרבות ושתובעות להכיר בזהותן הקיבוצית הייחודית – הם הפועלים על מדינת-הלאום ומחייבים אותה להתמודד עם שאלת הלכידות החברתית בדרכים חדשות. העולמיות נתפשת בדרך כלל כמושג כלכלי וכמרומז בשמה היא כרוכה בקשרים שחובקים עולם, אך כשלעצמה אינה רק עניין כלכלי מעיקרו אלא גם עניין חברתי, תרבותי ופוליטי, ואין להטיל ספק בכך שהיא מהווה גורם מניע לחלק ניכר ממה שקורה בתקופה הנוכחית של שינויים חברתיים. אך נשמעים גם קולות אחרים שמופנים כנגד השפעות העולמיות.  הפילוסוף הצרפתי פייר בודרייה טוען בריאיון כי "עומדים להרוס את הציוויליזציה של המדינה באירופה וזאת בשם החוק המטופש ביותר בעולם – מקסימיזציה של הרווח". התעצמות והתפשטות של העולמיות גרמו לתגובות נגדיות ולגלי מחאה בחלקים של החברה.  אל מול המראה האחיד, המונו-כרומי, של תוצרי הגלובליזציה וכנגד האחדת התרבות הועמדה הזהות הנפרדת, השונה, של הפרט והודגשה הזהות הייחודית של  קבוצות חברתיות/תרבותיות וכול זאת מלווה בפנייה למקומיות, ללוקליות, לאינטימיות ולהתבוננות ברמת ה"מיקרו". 

הבה נתבונן בפולין. בנקאות בפולין. מאבק בין ריבונות כלכלית והגנה על נכסים לבין השתעבדות והתמזגות באירופה המאוחדת. שנתיים לאחר צירופה של פולין לאיחוד האירופי דחתה הממשלה ביצוע עסקה של מיזוג בנקאי שבמסגרתה התעתד בנק "יוניקרדיטו" האיטלקי למזג בנק פולני שבבעלותו עם בנק אחר, אותו רכש בעקיפין באמצעות קניית בנק גרמני. ראוי לציין כי היום מצויים כבר כ-70 אחוזים מהבנקים בפולין בידי גופים כלכליים חיצוניים. ולמרות מצב זה התנגדה הממשלה למיזוג שהוצע.  הדחייה עוררה שורה של ויכוחים פנימיים בפולין והעלתה לסדר היום הציבורי את השאלה בדבר מקומה של פולין באירופה ויחסי הגומלין עם האיחוד וזאת בצד איומים מהצמרת הכלכלית של האיחוד האירופי בהגשת תביעה משפטית כנגד ממשלת פולין בגין מניעת המיזוג.  "ניו יורק טיימס" מדווח על פוליטיקה מחד והשלמה עם היחלשותה של מדינת הלאום מאידך:

מאחורי הפוליטיקה מסתתרת מחלוקת אמיתית:  בכירים אירופים אומרים כי כשפולין הצטרפה לשוק האחיד, היא העניקה לבריסל – שבה שוכנים מוסדות האיחוד האירופי – את זכות הווטו על מיזוגים כאלה.  בכירים פולנים אומרים כי לא יוותרו על זכותם לפסוק בנוגע לצעדים שעשויים להשפיע על מקומות עבודה או על התחרות בתחום הבנקאות…  ואולם, בפולין קיימים ספקות גם ביחס למוסדות אירופיים אחרים.  בכירים בממשלה ומנהיגים פוליטיים אחרים טוענים כי הנהגת היורו עלולה לצמצם את ריבונותה של פולין…  "ברור שהייתי מעדיף לראות בנקים רבים יותר בבעלות פולנית", אומר מארק אוסטרובסקי.  "אך כשנגמרה התקופה הקומוניסטית לא היה כלל הון פולני.  לא הייתה לנו ברירה אלא להכניס זרים"…  אזרחים מן השורה מבינים את המציאות הזאת.  על אף החששות, שאולי מקננים בלבם כלפי בנקאים איטלקים, הם יודעים להעריך את הצמיחה הכלכלית המהירה שאירעה בארצם ואת הסיוע מהאיחוד האירופי שהביא לשגשוג, למרות שבאזורים החקלאיים עדיין שוררים אבטלה ועוני.  "מאוחר מדי לנהל את הוויכוח הזה", אומר ארקדיוש יארוס, בן 43, בשעה שבחר תפוזים בסופרמרקט הצרפתי "קארפור" בווארשה.  "התווכחנו על זה לפני עשר שנים והחלטנו במה לבחור.  בחרנו באירופה". 

מאז הצטרפה פולין לאיחוד האירופי במאי 2004, היגרו פולנים רבים למדינות שכנות באירופה.  זוהי "פולין השנייה" – פזורה בת מיליון איש. זהו אחד מגלי ההגירה הגדולים של אירופים מאז שנות ה-50 (של המאה שעברה) כשאירים רבים חצו את האוקיינוס האטלנטי על-מנת לברוח מהעוני ומהרעב שבארצם. צירוף פולין (ומדינות מזרח אירופה נוספות) לאיחוד האירופי משליך על המרחב הישראלי. מספר הישראלים הפונים לשגרירויות הרלוונטיות בבקשה לקבל אזרחות אירופית הפותחת בפניהם אפשרות תעסוקה במרחבי האיחוד גדל משנה לשנה ונאמד בכמה עשרות אלפים. דיווח מלונדון של כתב העיתון "ניו-יורק טיימס":

כשנה וחצי עברה מאז הרחבת האיחוד האירופי, וגלי מהגרים ממזרח אירופה מציפים את בריטניה:  הם עובדים כנהגי אוטובוסים, כפועלים חקלאיים, כרופאי שיניים, מלצרים, בנאים או אנשי מכירות.  חלקים שלמים מלונדון הפכו למובלעות סלאביות ובלטיות:  חמוצים ובירה פולנית נמכרים בכל פינה, והפולנית נשמעת ברחובות לא פחות מהאנגלית.  מאז הרחבת האיחוד במאי 2004, נרשמו 230 אלף מזרח אירופאים לעבוד בבריטניה, וכ-16 אלף מהגרים מפולין, ליטא, לטוויה ומדינות אחרות במזרח אירופה מגיעים לבריטניה מדי חודש – זאת, בעקבות החלטתה של בריטניה, לאפשר כניסה בלתי מוגבלת של מהגרים מעשר המדינות שהצטרפו לאיחוד.

בין לבין פרץ המשבר הכלכלי שהשפיע על כולם. גלובלי. ורבים חזרו. ושדרגו את תנאי חייהם – בכפרים ובעיירות. יהודית הנדל דיווחה על תורים. היא הייתה חמש שנים לפני קריסת ברה"מ. אני לא ראיתי תורים. אמנם יש כתבות בעיתונות על קניית מכולות של בגדים משומשים בגרמניה, העברתם לפולין, למכירה כיד שנייה בשווקים המקומיים בשל המשבר – אך אני לא ראיתי זאת.
 

לפרקים קודמים – ראו בארכיון במדור פולין. המשך יבוא… בטח יבוא. אנו רק בקצה היום הראשון ועוד נכונות לנו הרפתקאות בדרך.

זה ייגמר ברצח!

לפני מספר ימים נרצחה אישה. נשואה. אם לשניים. בגיל שלושים ומשהו. דרוזית. בכפר גלילי. הבעל מצא את הגופה. במשרד שבו עבדה. היא לא השיבה לנייד ולכן יצא לחפש. על הגופה היו סימני אלימות. המשטרה חוקרת ובינתיים שקט. ונזכרתי במשהו שהייתי עד לו לפני זמן לא רב.

זה היה באוגוסט. יום חם במיוחד. ודווקא ביום שכזה שלחתי את עצמי לסיור בשטח. כלומר קבעתי מראש את התאריך. אך לא מה יהיה מזג האוויר. לא נורא אמרתי לעצמי. אישית, אני מעדיף חום על קור. המשימה הייתה איתור מקום לקבורה ארעית באזור כרמיאל. לא רק בכרמיאל אלא במספר מקומות בארץ, אך באותו היום הגיע תורה של כרמיאל. המדינה מתארגנת, במסגרת ההיערכות לרעידת אדמה לתת פתרון לתרחישים שבהם, אם תתרחש רעידת אדמה בעוצמה מסוימת ובמוקד מסוים יהיו חללים. כמה אלפים טובים. וצריך יהיה לקבור אותם במהירות – שלא תתפשט מגפה. קבורה ארעית. זמנית. בשקיות ניילון שחורות ובארונות קבורה. באתר שיוקדש לקבורה ארעית. ארעית, משום שלאחר מכן יפקדו כל קבר וקבר, יזהו את החלל, ויעבירו אותו למקום מנוחתו הסופי. עד תחיית המתים. מכאן עולה שנדרש שטח של קרקע נוחה לחפירה (כבר אמרנו כי מהירות היא מפתח עיקרי). טופוגרפיה שטוחה וולא מסלע. ורצוי שהשטח יהיה צמוד דופן לאזור מבונה. חשמל, מים, ביוב, דרך גישה. הכי טוב – צמוד לבית עלמין קיים. וניתן יהיה גם לקבל שירותי דת. ואחרי שמפנים את החללים מחזירים את הקרקע לשימוש הקרקע שקדם לקבורה. זאת היא תכנית מתאר ארצית. למעשה תיקון 4 לתמ"א 19 – תכנית מתאר ארצית לבתי עלמין. המדינה פנתה. הרי אתה מתכנן ולכן פנינו אליך. וראיתי בזאת את חצי הכוס המלאה. למרות הנושא. הזדמנות ללמוד תרחישים חדשים, תפרושת אוכלוסייה, מוקדים גיאוגרפים, לפגוש אנשים חדשים, להסתובב במקומות חדשים. לצאת לשטח. מחפשים אתרים בשמונה מוקדים. בקיצור – יום שגרתי במשרד…

איך שלא יהיה הגעתי לבית העלמין החדש של עכו. זה שקרוב מאוד לכרמיאל. סמוך לג'דידה-מכר. גישה מסורבלת מעט. צריך לעשות פנית פרסה ברמזור, להיכנס לתחנת הדלק, לעקוף ולטפס בהר. עצם הטיפוס כבר הצביע על אי-כדאיות. הקרקע המסולעת היא לא לעניין. אינה תורמת לאלמנט המהירות. של החפירה. אבל המשכתי עד למגרש החנייה. אין טיפת צל. ואז הופיעה, במרוצה, פיאט כחולה. נהגה בה אישה. שיער עטוף במטפחת. פנים גלויות. חלפה ביעף והסתתרה אחרי הצפרדע של האשפה. רחוק ממני. בקצה המרוחק של מגרש החנייה.

חלפו מספר דקות. הפעם הגיע תור הוולבו. המכונית כיוונה את עצמה לצפרדע. נהג יחיד. עצר. האישה יצאה מהפיאט וחמקה לוולבו. המכונית הסתובבה. וכשעברה על-פני, שקעה האישה, שישבה במושב שליד הנהג, נמוך ככל שאפשר. שלא אוכל לזהות. לגבר, לנהג, לא הייתה כמובן האפשרות הלז. אגב, החלונות היו פעורים לרווחה. השפם נרשם במחברת.

ותהיתי, ביני לביני, מה בדיוק ראיתי. איזו סיבה הייתה לה להתכופף? אחת ויחידה. דומני שהייתי עד לפגישה אסורה. של אוהבים. מצאו להם יופי של מקום להיפגש. בשער בית עלמין יהודי.  אם תתגלה האהבה (או מה שזה לא יהיה), חס ושלום, זה ייגמר ברצח. כמובן של האישה. היא תמיד האשמה… קוראים לכך "חילול כבוד המשפחה". שמעתם אי-פעם שרוצחים גבר על חילול כבוד המשפחה? לא ולא. תקנו אותי באם טעיתי.

מסע בעקבות ברדלס סיציליאני

 
 
 
 
 
סיציליה. הים התיכון. אמצע הדרך. אי המגשר בין אפריקה לאסיה ובין מזרח למערב. לא. לא תמצאו כאן עוד מדריך למטייל.  אין בכוונתי, מעל דף זה, לפרוס בפניכם המלצות למסלולי טיול, אתרים שחייבים, אבל ממש חייבים, לבקר בהם, מאכלים ומסעדות או מקומות לינה. הרי לשם כך נכתבו מדריכים כאלה או אחרים. ולכן לא אסיים ב"גילוי נאות" שהוא שם קוד לפרסומת: "המחבר היה אורח …". ברצוני להציג את סיציליה מנקודת מבט אחרת, נוספת, אישית.
מתישהו קראתי באחד המוספים (דומני ב"תרבות וספרות" של "הארץ") כתבה על כותבת ומחברת ספרים ששמה נשמט מזיכרוני. והייתה לה תזה מעניינת ולפיה יש לקרוא את הספר המסוים במקום בו קורמת העלילה עור וגידים.  או להפך.  כשאתם במקום כלשהו קראו את הספר שבו מתרחשת העלילה במקום שהותכם.  לשון אחר:  קראו בהיותכם בונציה את "מוות בונציה" מאת תומאס מאן, לקרוא בעת הביקור באי קאפרי (ליתר דיוק בעייירה אנקאפרי) את "מגילת סן מיקלה" שכתב אכסל מרטין פרדריק מונתה, בכרתים את "זורבה היווני" שחיבר ניקוס קאזאנצאקיס וכיוצא בזאת.
אימצתי את הרעיון והצטיידתי, לקראת טיול בסיציליה, בספר "הברדלס" (הוצאת עם עובד, 1995).  ספר זה נכתב על-ידי מי שמוגדר כאחד מבכירי הסופרים הסיציליאניים – ג'וזפה תומאזי די למפדוזה (1896 – 1957).  מצאתי את הספר בחנות "הנסיך הקטן".
ה"ברדלס" הִנו ספר על סיציליה, האי הים-תיכוני, שמימיו לא היה ריבוני ועתה, במחצית השנייה של המאה ה-19, ב-1860 ליתר דיוק, נוחת בדרום האי ג'וזפה גריבאלדי (1807 – 1882), בראש אלף מנאמניו, לובשי "החולצות האדומות".  מכאן מתחיל גריבאלדי את מאבקו לצירוף סיציליה לממלכה המאוחדת המתגבשת של איטליה בהנהגת המלך ויטוריו עמנואלֶה מבית סבויה הפיימונטי וזאת תחת פרנצ'סקו השני מבית בורבון שמלך באותה העת בנאפולי ובסיציליה.  לימים כונה מסעו של גריבאלדי בשם "מסע האלף".  ומכאן גם מתחיל "הברדלס".  דרך עיניו של הנסיך המקומי, דון פבריציו סאלינה מפאלרמו, שהברדלס הוא סמל משפחתו, מתוארים נופי האי, האנשים והאקלים, והדיכוטומיה הפוליטית אליה נקלע: התנגדות למהפכה או הסתגלות לתמורות החדשות.
 
ונסענו.
 
ומהי (או מי היא) סיציליה?

"באמת ובתמים נראה לך, שֵוָאלי, שאתה הראשון המקווה להטות את סיציליה אל זרם ההיסטוריה העולמית?  מי יִמנה כמה אימאמים מוסלמים, כמה אבירים של המלך רוגֶ'ר, כמה סופרים שְוָאבּים, כמה בּרונים לבית אַנְז'וּ, כמה מחוקקים של המלכים הקתוליים ביותר כבר שגו בתקוות שָוא נפלאה זו? וכמה מִשְנים למלך ספרד, כמה פקידים שוחרי תיקונים של קַרלוֹ השלישי?  ומי זוכר אותם היום?  לישון ביקשה סיציליה, על אף כל הקריאות להתעורר.  כי למה זה תשמע להם והיא עצמה עשירה היא, חכמה היא, תרבותית היא, ישרה היא, נערצת על הכל והכל מתקנאים בה, ובמלה אחת – היא מושלמת?" (ע' 143)


הנוף:

"העצים", הנה העצים!"
הקריאה הזאת, שיצאה מן המרכבה הראשונה, חזרה ונשמעה גם מארבע המרכבות  הנוסעות אחריה, שכמעט לא נראו בענני האבק הלבן, ובכל אשנב הביעו הפנים המיוזעות שמחה יגֵעה.

שלושה עצים בלבד היו שם לאמיתו של דבר, ולא עוד אלא שהיו אקליפטוסים, שהם המעוּותים שבבניה של אמא טבע.  אבל הם היו העצים הראשונים שראתה משפחת סאלינה מאז יצאה מבִּיזַאקְוִינוֹ בשש בבוקר.  עתה היתה השעה אחת-עשרה.  חמש שעות לא ראו אלא חמוּקים עצלים של גבעות של צוֹהַב בוער בלהט השמש.  הדהרה במישור התחלפה תדיר בהשתרכות אִטית בעלה הגבעות ובהילוך זהיר במורדן, והצעידה והדהרה גם יחד התערבו בצלצול הלא פוסק של פעמוני הסוסים, שלא היה עוד בת-קול של הנוף המלוּבּן.  הם עברו בכפרים מוזרים שטופי תכלת חיווריינית, עברו גשרים חלומיים מתוחים על נחלים חרבים, נסעו לאורך מפולות-אדמה אחוזות ייאוש, שלא המַרווה ולא הרותם לא הצליחו לנחמן.  לא עץ ולא טיפת מים; אבק ושמש בלבד. ובמרכבות המסוגרות מפני שמש ואבק ודאי הגיע החום לחמישים מעלות.  כמה וכמה דברים בישרו העצים הצמאים האלה, המושיטים זרועות כלפי שמַיִם מלבינים: שעתיים בלבד נותרו עד תום הנסיעה; שכבר הם נכנסים אל אחוזת סאלינה; שהגיעה השעה להפסקת אוכל ואולי אף לרחיצת הפנים במי-הבאר המתולעים.  (ע' 42)

 

 

 

 

 

הארמון:

ארמון סאלינה היה סמוך לכנסיית-האֵם. מחזיתו הצרה, הפונה אל הכיכר בשבעת חלונותיה, היה קשה לשער את כל גודל מידותיו ולראות שהוא נמשך מאתיים מטרים לאחור.  בנייניו היו עשויים בסגנונות שונים, אבל כולם מקובצים בהרמוניה מסביב לשלוש חצרות גדולות, ונשקפים אל גן רחב-ידים.  בכניסה הראשית שבכיכר הוצרכו הנוסעים לעמוד בעוד טקס של הַקְבָּלת-פנים.  סוכן הארמון, דון אוֹנוֹפְריוֹ רוֹטוֹלוֹ, לא השתתף בקבלת-הפנים הרשמית במבואות העיירה.  הוא היה חניך האסכולה המחמירה של הנסיכה קָרולינה, ו"עמך" לא היו קיימים בעיניו, וממילא כל זמן שלא עבר הנסיך את מפתן הארמון, כאילו היה בנכר.  עכשיו עמד לו שני צעדים לפני השער, גוץ מאוד, זקן מאוד, מזוקן מאוד, ואשתו על-ידו, צעירה הרבה ומשוּפּעת-בשר ממנו, ומאגפים המשרתים ושמונת השומרים, ברדלסי-זהב על כובעיהם, ובידיהם שמונה רובים שלא תמיד היו לא מזיקים.  "אני שמח לברך את הוד מעלתכם בביתכם.  והריני מחזיר את הארמון בדיוק כמו שהופקד בידי."  (ע' 51)

 
 
 

 
 
 
עבר, הווה, עתיד:

"סבלנות, שֵוָאלי, מיד אסביר הכל. אנחנו הסיצילים התרגלנו בפרק ארוך, ארוך מדי, של שלטון של שליטים שאינם בני דתנו ואינם מדברים בלשוננו, לפלפול ולדקדוקי עניות.  לולא עשינו כך לא היינו יוצאים בשלום מגובי-המסים הביזנטים, מן האמירים הבֶּרבֶּרים, מן המִשְנים למלכי ספרד.  עד שנהיה לנו הדבר לטבע.  'לתמוך' אמרתי, ולא 'להשתתף'.  בששת החודשים האלה שעברו מזמן שהציג גָריבּאלדי שלכם את רגלו במַרְסָלָה, היו המעשים שהוחל בהם בלי להתייעץ אתנו רבים מכדי שתוכלו לבוא עכשיו אל בן המעמד המנהיג הישן ולבקש ממנו שיעזור לפתח ולהשלים אותם.  אינני רוצה להיכנס עכשיו לדיון אם הדברים שנעשו טובים או רעם.  דעתי שלי היא שרבים היו רעים.  אבל אני רוצה לומר לך מיד דברים שלא תבין אותם אלא לאחר שתשב בתוכנו שנה תמימה.  בסיציליה לא חשוב אם המעשה הנעשה טוב הוא או רע: החטא שאנחנו הסיצילים לא סולחים עליו הוא שבכלל יש מעשה.  עתיקי ימים אנחנו,  שֵוָאלי, עתיקי ימים עד מאוד.  זה לנו יותר מאלפיים וחמש מאות שנה שאנחנו נושאים  על כתפינו את משאן של תרבויות מפוארות שהובאו כולן מן החוץ.  אפילו אחת מהן לא נבטה אצלנו ולא יכולנו לקרוא לה שלנו.  לבנים אנחנו כמוך, שֵוָאלי, וכמלכת אנגליה; ואף-על-פי-כן אלפיים וחמש מאות שנה היינו מושבה. אינני אומר זאת בתלונה; אשמתנו היא.  אבל אנחנו עייפים ותשושים."
עכשיו נטרדה רוחו של שֵוָאלי . "אבל כל זה נגמר עכשיו, סיציליה אינה ארץ כבושה עוד, אלא היא חלק חופשי של מדינה חופשית."
"הכוונה רצויה, שֵוָאלי, אלא שאיחרה מן המועד; ומלבד זה, כבר אמרתי שאשמתנו שלנו היא בעיקר, דיברת על סיציליה צעירה שנפתחו לפניה נפלאות העולם המודרני; בעינַי שלי היא זקנה בת מאה שגוררים אותה בעגלה בתערוכה העולמית בלונדון, והיא לא מבינה כלום ולא אכפת לה בכלל אם מפעלי-הפלדה של שֶפילד הם או המַטוויות של מַנצֶ'סטֶר, וכל רצונה לחזור ולהתנמנם על כרים מגואלים ברוֹק, עם סיר-לילה מתחת למיטה."  (ע' 137-138)

שבנו לארץ. חודש לאחר מכן, ארגנה השגרירות האיטלקית ערב הוקרה לזכרו של לוקינו ויסקונסי (1906 – 1976), במאי הסרטים האיטלקי.  אורח הכבוד היה נכדו של הסופר די למפדוזה שאף נשא את הנאום המרכזי באותו ערב ובו סיפר אודות מלאכת עריכת סרט הקולנוע בעקבות הספר. לאחר מכן הוקרן הסרט "הברדלס" (1963) אותו ביים, כאמור, ויסקונסי.  בתפקיד הראשי, הנסיך, לוהק ברט לנקסטר ולצדו שובצו אלן דילון וקלאודיה קרדינלה.  הסרט, בדרכו שלו, נאמן למקור, לספר. צפינו בסרט. נסגר מעגל. לאחרונה יצא שוב הספר במהדורה חדשה.
 
עבורי זה ברור: לכל מקום אקח ספר הרלוונטי למקום (ומצלמה, מחברת רישום ו…)
 

 

 
 
הערה:  התצלומים והציורים של כותב השורות הללו (סיציליה, אוקטובר 2007)

רשמי מסע בפולין [8] – כנסיית המומרים

 

 

והיו גם מומרים. משומדים. יהודים שהמירו את דתם. שהשתמדו. יש האומדים את מניינם מעל לאלפיים איש. וברחוב גז'יבוסקה ניצבת כנסייה מקומית שקראו לה כנסיית המומרים. ובה התפללו המומרים לאלוהים החדש-ישן.

 

 

 

וכך רשם הלל זיידמן, ב-6 באוקטובר 1942, "תושב גטו ווארשה", במחברתו:

היה לי היום ביקור משונה. באה אלי אלמנת הסופר [המומר] ליאו-פולד בלמונט. מעניין אותי לדעת מה עמדת הכמורה הפולנית לגבי מה שקרה ומה שמתרחש.

"הם מצטערים." אומרת לי גב' בלמונט.
"לא יותר?" שואל אני. "האם הם עוזרים למומרים בגטו?" היא אינה יודעת, מפני שהיא אוונגלית. והכמורה האוונגלית נרדפת אף היא.
"והקתולים?"

 

יש בגטו כשלושת אלפים מומרים קתוליים. יש להם כנסייה משלהם ברחוב לשנו, וכמרים משלהם, אף הם מזמרים… האם עזרה הכמורה הפולנית למומרים אלה, חבריהם לדת מגזע יהודי? הובהר שלא. הכמורה הפולנית קיבלה את התפיסה הגזעית, ישראל הוא לעולם ישראל. ואנטישמי הוא לעולם אנטישמי. אפילו לגבי בניהם ובני בניהם של מומרים.

לפני זמן מה בא אלי כומר מעיירה ליד קלן בגרמניה. הוא נכדו של משומד. לא הוא ולא אבותיו לא הייתה להם מעולם שום שייכות ליהודים. ועכשיו גילו הנאצים את מוצאו היהודי וגרשו אותו ביחד עם יהודים לווארשה. הוא נתון במצב קשה… בא אלי, שהייתי ראש המחלקה הדתית של הקהילה, בבקשת עזרה. הרי יש לו בוודאי שייכות לדת. הדבר היה קשה בעיני. כלום המחלקה הדתית של הקהילה תכלכל כמרים?… מצד שני, חובה לעזור. מה לעשות?

יעצתי לכומר שיפנה ללשכת הבישוף בווארשה, לכמרים חבריו לדת. הוא כתב מכתב, ואני שלחתי אותו על ידי נוצרי אל הבישוף בצד הארי, כי פחדתי להופיע במוסד נוצרי. לאחר שבוע בא אלי אותו הכומר, והראה לי תשובה: דחייה. בלי נימוקים. הוא אינו מבין למה. אני דווקא מבין: בשבילם הוא תמיד יהודי.

וכשנמצאתי בדרך לגירוש, ראיתי בין ההמון את הכומר המומר מהעיירה ליד קלן.

הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, ע' 130.

ורק אזכיר כי לפי חוקי הגזע של הנאצים – רק מדור רביעי ואילך נחשבים המומרים לגויים כשרים.

 

 

 

ראו רשימות קודמות בארכיון המחבר במדור פולין.  המשך יבוא…
 
צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

רשמי מסע בפולין [7] – בית הכנסת נוז'יק

מישהו נגע בכתפי. ברכות. בחשש. סבתי לאחור. היה זה אדם מבוגר, שלא נאמר קשיש. חובש מגבעת. כמו של פעם. לחייו אדומות ושערו לבן. כלומר היתרה המציצה בשולי המגבעת. דומה לבורסלינו. המגבעת. מהסוג שאלן דילון, ב"מעגל האדום" נותן לנערת המלתחה בכניסה למועדון ואת הפתקית שנותנת לו נערת המלתחה אינו לוקח. הוא יודע למה.

ושאל האיש, בפולנית (ככה הסבירו לי), ואחר כך ביידיש – מאיין אנו? האם יש כאן מישהו מ… ולא הצלחתי לקלוט מהו שם המקום ששאל האיש. ונראה כי הוא מחפש אחר מישהו. אולי קרובים או אולי זיכרונות. ניסיתי לתקשר. "ראדזין" אמרתי. והאיש הביט ולא אמר מילה. ופנה לאחרים. יודעי הפולנית ודוברי היידיש פנו לעברו והקיפוהו. אני התבוננתי בחלל בית הכנסת.

 

 

 

 

בית המדרש הישן נתעברה צורתו, ארונות שהיו מלאים ספרים נתעלמו, ולא נשתייר מהם אלא כששה שבעה דפים, והספסלים הכבדים והארוכים שזקני תורה היו יושבים עליהם – מקצתם ריקניים ומקצתם ישבו עליהם בני-אדם שאין מכירים בין מקום למקום.

ועל מקומו של הגבא"ד ישב אחד מן החבורה, אלימלך קיסר שמו, שפגעתי בו אתמול ברחוב והלעיג עלי כששאלתי אותו על עסקי מלון. אפשר שיעמדו מהם גדולי תורה ויחזירו תפארתה של תורה לעיר, ספרים שנאבדו שוב לא יחזרו. חמשת אלפים ספרים היו לנו בבית מדרשנו הישן, ואפשר ארבעת אלפים, ואפשר שלושת אלפים, מה שלא נמצא כן בשאר כל בתי מדרשות שבעיר ושבסביבותיה. אף התקרה והכתלים נשתנו. תקרה זו שהיתה שחורה מפיח העשן, עכשיו היא מסוידה בסיד, והכתלים אל שהיו שחוקים עכשיו הם מטוייחים. איני אומר שהשחור יפה מן הלבן והשחק נאה מן הטיח, אלא אותו פיח מעשן נרותיהם של אבותינו היה, שהיו מאירים להם בתורה, וכתלים אלו כל זמן שהם שחוקים ניכר עליהם כל אדם שהיה יושב שם. ואם נמוכים היינו בעינינו כנגד אותם ששחקו את הקירות, הרי חשובים היינו שהיינו בדורם. עכשיו דומים הכתלים המטוייחים כאילו לא ישב שם אדם מעולם.

ש"י עגנון, תשל"ו, אורח נטה ללון, שוקן, (ע' 15-14).

עומדים אנו בבית הכנסת נוז'יק. בווארשה. רחוב טווארדה 6. "נוז'יק" הינו "אף קטן" בפולנית. אבל זהו שמו של התורם שבעטיו נבנה הבניין. זלמן נוז'יק. לכאן הגענו מבית העלמין (ראו רשימה נפרדת). מהקבורים לאלה שחיים. בכניסה היה ויכוח קטן. בין דוברי הפולנית. המקומיים. בין השומר הפולני שחבש כיפה שחורה לבין יאנוש, מדריכנו הפולני. זה מצד אחד של הזכוכית (המשוריינת?) וזה מהצד האחר. לא הבנתי דבר וחצי דבר. לא בטוח שאבי הצליח להבין עד תום. אבל בסופו של דבר התרצה האיש והדלת נפתחה. ונכנסנו פנימה.

 

 

 

 

מהו בית-כנסת? בתקופת בית ראשון לא נזקקנו לו. הרי היה את בית המקדש. ניתן להגדיר בית-כנסת כבניין המיועד לתפילה בציבור של יהודים. כנראה שנוצר בגלות בבל. כתחליף מקומי, לוקלי, לבית המקדש. בתלמוד מדובר על "בתי-כנסיות ובתי-מדרשות". ביטוי החביב על עגנון. בתחילה אכן שימש להתכנסות ומכאן שמו. וכיום הוא "ראי" של בית המקדש. בבית המקדש מקום המזבח היה מרכז הטכס. כיום, יש מתח בין שני מוקדים: הבימה וארון הקודש. בין מקמו של המנהל לבין ספר התורה. ויש הבדל בין השבטים – האשכנזים והספרדים. הראשונים רואים בארון את קודש הקודשים ולכן הכיסאות והספסלים מופנים אליו. זאת גישה אינדיבידואליסטית. כל אדם ותפילתו. ופניו מופנות אל הקודש. אתם זוכרים בוודאי את קודש הקודשים שרק הכוהן היה מורשה להיכנס אליו. מקום מוסתר. והמתפלל פונה אליו. הספרדים תופשים את התפילה אחרת. זהו מעשה חברתי. חוויה קהילתית, ציבורית. ולכן הבימה במרכז והספסלים מסביב. בהיקף. ואחד הרגעים המשמעותיים הוא גישור הפער (לכאורה) הבאת ספר התורה מהארון לבימה.

שמתם לב, בוודאי, שבתי הכנסת שונים זה מזה. ולכל אחד אופי אחר. ולא נוצקו לפי תבנית אחידה. אלא כואריאציה על הנושא. ואמנם, בניגוד להקפדה על כל הפרטים של עשה ועל תעשה בחיי היום-יום – כולל מתווה לקיום יחסים – לבית הכנסת חוקים מעטים בלבד. שהחלונות יפנו לירושלים כדוגמה.ואפשר, אם כך, לבנות באופן חופשי. בהתאמה לחומרים ולסגנונות המקומיים. ולכן, היהודים באיטליה, ברנסנס, הביאו לשיא את המתח – יצרו אליפסה. שכידוע לנו יש בה שני מוקדים. הבימה והארון. ודומים הללו לבזיליקות.

איך שלא יהיה נכנסנו פנימה. רבקה וזלמן נוז'יק ממנו את בניית בית הכנסת הזה. נחנך ב-1902. בתמורה קיבלו לוח זיכרון. בית הכנסת שימש במלחמה כאורווה וכמחסן מזון (בעצם מתבן) ולכן לא נהרס. למזלנו היו לוורמאכט לא רק פנצ'רים אלא גם סוסים. למעשה זהו בית הכנסת היחידי בווארשה שלא נהרס במלחמת העולם השנייה. למרות שכתוב בויקיפדיה שהוא נהרס ב-1943. כיום בית הכנסת משופץ. השיפוץ המסיבי – ב-1983. גם הובא רב מארצנו לארצם. לא רק לנו, אף לפולנים היה עניין לשדר עסקים כרגיל. ברקע קיים ניסיון לחדש את היישוב היהודי בווארשה. מדברים על כמה מאות יהודים המגוררים בעיר. רובם מבוגרים. חלקם נשוי ל"גויות". בסמוך בית-ספר וגן ילדים. ליהודים. רון לאודר תרם. אם נלך עוד קצת נגיע לתיאטרון היהודי שאידה רוחל קמינסקה כבר לא מופיעה על בימתו (למעשה זה בניין חדש. התיאטרון שנהרס שכן במקום אחר…). לפנינו אם כך מתחם יהודי.

יצאתי מהכניסה הצדדית והקפתי את בית הכנסת. למרות שנבנה בין בתים מן הטעם שלא לנקר את עיניי הגויים, חזיתו מפוארת. זו החזית הסגורה. כאמור, הכניסה (והיציאה) מהצד. ב-1997 היה ניסיון להצית את בית הכנסת. בקבוקי התבערה הושלכו אל חזית המבנה. מאז נעולות הדלתות הראשיות. האנטישמיות קיימת. כל הזמן. גם אם אין יהודים. תמיד יהיה תירוץ. מספיק הזיכרון שהיו פה יהודים. ואנחנו, כהרגלנו מטאטאים זאת מתחת לשטיח.

 

 

 

 

 

 

 

 

ראו רשימות קודמות בעניין רשמי מסע בפולין – בארכיון האתר במדור פולין.

המשך יבוא… אחרי ככלות הכול זה עדיין היום הראשון…

 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

Inspiration Point

 

לקח לנו 9 שעות להגיע ולחזור עם התמונה הזאת. יצאנו מג'קסון הול. אחלה שם. כלל וכלל לא נראית העיירה כ"חור". הצטיידנו בדראגסטור ונסענו צפונה. לשמורת גראנד טטון. "הציצים הגדולים" בצרפתית. זה היה צרפתי שסחר בפרוות שהגיע לכאן לראשונה ובטח התגעגע לאלו שרקדו במולין רוז'…

איך שלא יהיה הגענו לג'ני לייק. האגם של ג'ני. והשלט הורה לכיוון המפל החבוי. אז הלכנו לשם… הגענו למפל החבוי. ושם המתין לנו שלט לכיוון נקודת ההשראה. יצאנו אם כן לחפש את המוזה.

9 שעות לאחר שיצאנו מהמכונית שבנו אליה. היה שווה כל רגע.

 

 

 

צילום: משה הרפז