משה הרפזהזוכרים אתם את הספסל, ההוא מנווה עופר, שעליו ישבתי והתבוננתי מסביבי? אני עדיין ישוב אליו. השעה שהשקעתי בו הניבה מספר סיפורים. חלקם ראה אור, חלקם יפורסם וחלקם ייגנז. הפעם אני מתבונן בנעשה בספסל שמשמאלי. דומה ושונה בו בעת.
זוג התיישב. כבר אינם צעירים. שניהם ביחד וכל אחד/ת לחוד. את עגלת הקניות, בעלת שני הגלגלים, העוטה בד משובץ כאילו היה זה אריג טוויד סקוטי, הניחו בחזיתם. הגבר קם וניגש אל דוכן הפיס שבקרבת מקום.
ממשיכים בחיפוש גרפיטי. כפי שכתבתי, לא פעם או פעמיים, גרפיטי הוא ביטוי חברתי. מעין לוח מודעוות עירוני. ואתה יכול, מתוך קריאת הלוח, לערוך ניתוח שיח. לדוגמה – 269. מס' העגל בבית המטבחיים… צוות 035. ועוד. ובל נשכח: לעיתים זהו ציור, אמנות רחוב פר-סה, ולעיתים זהו ונדליזם. וזהו המנעד…
דרום ת"א. נווה עופר. לשעבר תל-כביר. לשעבר אבו-כביר. לשעבר… כאן פסקתי לחפור. אולי הייתי צריך להמשיך. איכשהו הגעתי אל המרכז המסחרי. אין כל סיבה הנראית לעין מדוע לעמוד ולכן התיישבתי אל הספסל. פני מופנות אל הרחוב הראשי. בעורפי לוחש, רוחש ובוחש המרכז המסחרי המקומי. יום שישי. שעת בוקר סבירה. ערב-רב של נשים ואנשים הטרודים בקניות. יום השבת מחכה לנו בפתח.
כיצד כורכים ביחד הר, מסלולי הליכה, מבנים נטושים שההיסטוריה מבצבצת מתוכם, בור מים, שלט הנצחה, ומעיין בעטיפה ירוקה? הנה בא אני לספר לכם את צפונותיו של הר איתן שנגלו לפנינו באחד מימי השישי.
את המכונית הותרנו, זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלו, במגרש החניה העליונה של הסטף. הראשונה משמאל. מולנו מפגש שבילים. גם שביל ישראל עובר בנקודה זו. רוכבי אופנים פורקים את האופניים מהמכוניות. משפחות אחרות פותחות שולחן. איש באמונתו יחיה. אנו בחרנו ללכת ברגל.
נוסעים דרומה: כביש 20, מחלף חולות, כביש 4, צומת ניצנים, כביש 232, צומת גבעתי, כביש 35, צומת פלוגות (חוצים את כביש 40), ממשיכים ב-35 מזרחה, הפנייה הראשונה ימינה. כלומר דרומה. זאת הכניסה המערבית אל קריית גת. אחרי 50 מ' עוצרים. זכרו שזהו מפרץ של תחנת אוטובוס. אז תחנו בבקשה בהמשך הרחוב, היכן שמותר ולא רק אפשר, וחיזרו לכאן. זהו גלעד ליהדות אתיופיה. לאלה שלא זכו להגיע. יהי זכרם ברוך.
בדרך כלל אורכת נסיעתי, מן הבית אל המשרד, כ-30 ד'. היום, 3.4.2014, היא התארכה ל-1.5 ש'. שזה, לכל הדעות, זמן שערורייתי לגשר על מרחק של 10 ק"מ. לאחר מכן יצאתי לפגישה שנקבעה לפני זמן רב. והבריזו לי. ושבתי אל המשרד מאוכזב ביותר. משום ששוב נדרש לתאם את הפגישה. הכול מחדש. ולדו"ח נקבע מועד הגשה… מפה לשם – כבר צהריים. אבל הסתכלתי על חצי הכוס המלאה – נסגור את המחשב להיום, אלך לאכול פלאפל ואסע אל דרום העיר לסבב של גלריות ובשבוע הבא נשלים את החסר, כולל את התיאום. את המכונית הותרתי בשכונת שפירא ויצאתי אל הסבב. 5 תחנות הועדתי לעצמי. קודם כל אלך אל המרוחקת ביותר, שדווקא היא אמורה להיסגר מוקדם מחברותיה, ולאחר מכן אסגור מרחק לכיוון החנייה. חכמי ישראל, מסילת ישרים, חכמי אתונה, קיבוץ גלויות. חוצים את שד' ירושלים.
נסענו דרומה. ידידי צ' וכותב שורות אלה. ועצרנו, בשעה 8 לערך, בבוקרו של יום חול, לקפה ודבר מאפה, אתנחתא לפני המסע, בעיירת פיתוח שאחד מבניה עלה לגדולה וסרח. לא, אין אנו מתיימרים לחקות את עמוס עוז שיצא למסע במספר עיירות בישראל בחודשים אוקטובר ונובמבר 1982.
"איני רואה ברשימות אלה "תמונה מייצגת" או "חתך אפייני" של ישראל בזמן הזה; איני מאמין בתמונות מייצגות ובחתכים אפייניים. כל מקום הוא עולם מלא וכל איש הוא עולם ומלואו, ואני הגעתי רק אל מקומות מעטים ואל אנשים מעטים, וגם בהם יכולתי לראות ולשמוע רק מעט מהרבה." [1]
אצלנו הדברים קורים בלא יד מכוונת. יכול להיות שאנו עוזרים להם להתרחש…
המרכז המסחרי טרם התעורר. מבנן בצורת ח. מבנים חד-קומתיים. הזכרתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ביום מן הימים, אודות מרכזים מסחריים. רוב תריסי הברזל מוגפים כך שלא יכולנו לדעת מה התפוסה לאמיתו של דבר. דהיינו מי עסק חי ולהיפך. כך או כך – בית-קפה פינתי הצהיל פניו אלינו.
משה הרפז 