מבצר אירופה 2 – החזון

כמעט לכל ארגון קיים יש חזון. על-אחת-כמה וכמה ליבשת שלמה. במארס 2007 חגגו עשרות אלפים של אזרחים אירופים ברחבת שער ברנדנבורג שבמרכז ברלין, היכן שחצץ בעבר מסך הברזל בין מזרח למערב, את יובל השנים לאיחוד האירופי בדגימת מאכלים של מעל ל-20 מדינות ובהאזנה להופעות חיות של להקות רוק ופולקלור. תצוגה מרהיבה של זיקוקין-דינור ציינה את סיום החגיגות. האם הוגשם חזון?

חזון הוא תמונה אידילית, מושלמת, של עתיד החברה. מילון ספיר (1998: 835) מגדיר חזון בשלוש אפשרויות: (1) "תמונה שאדם רואה בחלומו, בדמיונו, בעיני רוחו"; (2) "שאיפה, אידיאל, משאת נפש"; (3) "מעוף, ראייה מקפת, ראייה שמעבר להווה המיידי". לכאורה נראה כי החזון האירופי משקף את שלושתן.

מעט יותר משנה לאחר תום מלחמת העולם ה-2 נשא סר וינסטון צ'רצ'יל, לשעבר ראש הממשלה ועתה ראש האופוזיציה השמרנית בבריטניה, נאום לפני קהל באוניברסיטה של ציריך שבשוויץ. בתיאורו את אירופה של אותם הימים עלה בידו לתפוש את רוח הייאוש שקיננה בלב אירופים רבים, שעמדו נוכח המשימה אדירת הממדים של שיקום הריסות המלחמה. "לאיזו מדרגת מצוקה ירדה אירופה?" שאל. והמשיך:

"בשטחים רחבי ידיים המונים רוטטים, מיוסרים, רעבים, אכולי דאגות ומבוהלים נועצים מבטיהם בהריסות עריהם ובתיהם, והם נושאים עיניהם אל האופק האפל שמא יגלו בו סכנה מאיימת חדשה הקרבה ובאה, או איזו עריצות, או אימה. בקרב המנצחים נשמע בליל קולות צורמים ומתנגשים זה בזה; בקרב המנוצחים – דממת ייאוש קודרת." [1]

"בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, אולי המלחמה הגדולה בתולדות האנושות. יבשת שלמה איבדה את שפיותה ועמה נסחפו, בעל כורחן, יתר היבשות. מלחמת טרור אכזרית נגד חפים מפשע התנהלה באירופה באוויר, ביבשה ובים. גזר דין מוות הוטל על גזעים שלמים. ערים משגשגות נמחקו. נחרשו מזימות להפוך עמים לעבדים מסוג חדש. המדינות שעיצבו את התרבות האנושית – גרמניה, אנגליה, איטליה, צרפת ורוסיה – עטו מסיכה רצחנית. אילו קם מישהו בימי הזוועה ההם ודיבר על שלווה, איחוד, מטבע משותף וגבולות פתוחים היו מעמידים אותו אל הקיר באשמת עריקה. אבל הנס התממש אחרי ארבעים שנה מקץ חלום הבלהות." [2]

וה"נס", אותו שטח בפנינו הסופר סמי מיכאל, אכן מתממש:

"אירופה לא נותרה שפופה לאורך זמן. מחצית המאה לאחר שצ'רצ'יל השמיע את דברו, אירופה, היבשת הגדולה המשתרעת מהרי אורל לים האירי, מהפיורדים הארקטיים של נורבגיה ועד לחופיה צרובי השמש של מאלטה, פורחת ומשגשגת מעל ומעבר לחלומות הפרועים ביותר שיכול מישהו לחלום. ראשית המאה העשרים ואחת אירופה עשירה יותר, משוחררת יותר ויציבה יותר מבכל עידן שהוא בהיסטוריה הארוכה שלה." [3]

מבחר שמות נרדפים וחופפים: האיחוד האירופי, אירופה המאוחדת, ארצות הברית של אירופה, האומות המאוחדות של אירופה, יבשת בארגון עצמי, מרחב גיאו-מדיני חדש, מרחב אירופי משותף, סופר-אירופה, על-אירופה, אירופה אחת.

אתייחס בקצרה למושג "ארגון עצמי". בשנים האחרונות התפתח ערוץ נוסף בגיאוגרפיה המציג מרחב כמערכת בארגון עצמי. ארגון עצמי הוא תכונה שהתגלתה בחקר מערכות מורכבות ופתוחות. הרעיון שפותח תחילה במדעי הטבע יושם לאחר-מכן לתיאוריות חברתיות. עקרון הארגון העצמי מניח שאי-שיווי משקל עשוי להוות מקור להיווצרותו של סדר מרחבי. בתקופה של אי-יציבות מתחרים ביניהם מספר מצבי סדר על שליטה בתנועת המערכת וכאשר זוכה אחד מהם אזי הוא כופה עצמו על המערכת ומשעבדה לתנועתו. ניתן לתאר את תהליך הארגון העצמי בצורה של שינויים: המערכת נעה ממצב יציב אחד לאחר. בתקופת הזמן הראשונה נעה המערכת באופן יציב הנשלט על-ידי פרמטר סדר מסוים. לאחר פרק זמן נקלעת המערכת לקשיים, מצב של אי-יציבות, שבו נאבקים כמה מצבי סדר אפשריים (כוחות) עד אשר המערכת עוברת למצב יציב חדש וחוזר חלילה.

השם הגיאוגרפי "אירופה", אחת משש היבשות, עבר היפוך מיקום – מזרח/מערב: משמעות המילה אירופה בגיאוגרפיה היוונית היה יוון. בימי הביניים נקראה הקיסרות הביזנטית, האורתודוכסית ודוברת היוונית, בשם "הקיסרות המזרחית" ואילו "הקיסרות המערבית", הקתולית ודוברת הלטינית, היא שהפכה ל"אירופה" ולייצוג של העולם המערבי.

מנקודת מבט גיאוגרפית ניתן לראות את אירופה כחצי-אי של אסיה. כמו הודו או חצי האי ערב. יבשת אירו-אסיה. היכן בדיוק מסתיימת יבשת אירופה ומתחילה יבשת אסיה? הגבול הטבעי המשתרע בכוון צפון-דרום הינו הרי אורל שברוסיה. מקובל כי ממזרח לרכס ההרים משתרעת אסיה ואילו אירופה מתמקמת בצד המערבי של רכס זה. באירופה נכללות אם כן, לפי התחימה הנרחבת ביותר, 50 הישויות המדיניות כדלקמן (לעת הזאת): אוסטריה, אוקראינה, אזרבייג'ן, איטליה, איסלנד, אירלנד, אלבניה, אנדורה, אסטוניה, ארמניה, בלרוס, בוסניה-הרצגובינה, בולגריה, בלגיה, בריטניה (הממלכה המאוחדת), גאורגיה (גרוזיה), גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, הוותיקן, יוון, לוקסמבורג, לטוויה, ליכטנשטיין, ליטא, מונטנגרו, מולדובה, מונקו, מלטה, מקדוניה, נורבגיה, סלובניה, סלובקיה, סן-מרינו, ספרד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קוסובו, קפריסין, קרואטיה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שוויץ ותורכיה. אגב, שמתם לב למספר המדינות – 50? כאילו ארצות הברית של אירופה (אם אכן כך יקרה).

מפה 1: אירופה רבתי

מקור:  ויקיפדיה (19.4.2014)

מעבר מבדידים, פרודות ומולקולות לאגלומרציה, למבני-על. העולם נעשה שטוח (אליבא כותרתו המפורסמת של ספר שכתב תום פרידמן) – הקץ לאירופה האטלנטית, המערבית. אירופה חוזרת לשורשיה הגיאוגרפיים וההיסטוריים. ניתן לומר כי אירופה "החדשה" הינה בתר-מודרנית ופוסט-קולוניאלית במובן שהיא נפרדת מהתצורות המסורתיות של פוליטיקה ובכך מייצגת ייחודיות אירופית במערכת העולמית.

מהי אימפריה? האם האיחוד האירופי הינו אימפריה? מה משקל חלום בגיבוש אימפריה? חלומם של מנהיגים בעבר ובהווה מתהווה מול עיננו וקורם עור וגידים. באחת הוסרו מחיצות מנטליות, תרבותיות, כלכליות, פוליטיות וביטחוניות, גבולות הונחו בצד, גדרות וחומות נמחו או הוסטו, והזיכרון ההיסטורי, הלאומי, כמו לא היה. "מהפך" – כהגדרתו הבלתי-נשכחת של חיים יבין ("מר טלוויזיה"), בקולו הרדיופוני, עת החליף ב-1977 הימין את השמאל בשלטון במדינתנו – הן בתודעה והן בחשיבה.

מי זוכר היום את "קו זיגפריד", את "קו מז'ינו" או את "החומה האטלנטית"? ניזכר בעצמנו: הקווים הללו הם קווי הגנה צבאיים. "קו זיגפריד" – קו ביצורים שהוקם בגבול גרמניה-בלגיה. "קו מז'ינו" – נבנה על-ידי הצרפתים לאחר מלחמת העולם ה-1 במטרה למנוע פלישה גרמנית אל צרפת. הקו התבסס על ביצורי בטון, מכשולי טנקים,עמדות למכונות ירייה וכיו"ב. המושג "קו מז'ינו" משמש כמטאפורה למשהו שאפשר לסמוך עליו למרות שאינו מביא לתוצאות המקוות. "החומה האטלנטית" – שם שהוענק למערכת הביצורים ורשת מכשולים קרקעיים שהקימו הגרמנים, במהלך מלחמת העולם ה-2, לאורך חופי צרפת ובלגיה במטרה למנוע פלישה אפשרית של בעלות הברית מהים. וכאילו להכעיס, דווקא משם פלשו…

מפה 2: קו מז'ינו

מקור: ויקיפדיה

תצלום 1: ביצורי קו מז'ינו

מקור: אתר יד לשריון (20.4.2014)

אפילו נפילת "חומת ברלין" שכלאה כ-11 מיליון אזרחים – סמלה הנודע לשמצה של המלחמה הקרה ושל יבשת חצויה בין מזרח למערב – היא אירוע היסטורי שהתרחש במאה שעברה, באלף הקודם. המשטר המזרח-גרמני, חנך את החומה ב-13 באוגוסט 1961 במטרה לעצור את שטף המהגרים למערב והגדיר אותה כ"קיר הגנה אנטי-פשיסטי". החומה, שנפרשה לאורך 162 קילומטר, העניקה לבוש מוחשי ל'מסך הברזל', שאותו כינה וינסטון צ'רצ'יל "קו המשתרע מצ'צ'ין ועד טריאסט", והפלתה – בלחץ ספונטני של המוני מפגינים – סימנה את קץ העימות הבין-גושי ואף את סופה הלא-רשמי של המאה ה-20. במשך 28 שנות קיומה הצליחו כ-5,000 מזרח-גרמנים לעבור את החומה, לעומת כ- 250 בני אדם שנהרגו בניסיונות הבריחה ועוד כ-75 אלף שנתפשו ונכלאו.

תצלום 2: מקטע מחומת ברלין שנותר לפליטה

מקור: משה הרפז (20.5.2005)

שפיכות שנים של למעלה מאלף שנה. לאחר מאות שנים של מלחמות בלתי פוסקות עברה אירופה לעידן של שלום – להוציא, כמובן, את עשור הדמים בבלקן שחתם את המאה ה-20 (ואת קריעת חצי-האי קרים מאוקראינה לא נמנה). רוחות חדשות שנשבו באירופה הניבו תובנה כי התרופה היחידה לתחלואי העבר הינה אחדות. היכולת להתגבר על אינטראקציות מרובות בין אינטרסים של מדינות, צרכים פוליטיים ייחודיים ומגזריים, חברתיים ותרבותיים, כלכלות מגוונות, כוחות פנימיים וחיצוניים – הופכת לאתגר.

עולם חדש נוצר – כאילו לא היו מלחמות וקורבנות ונשכחה היסטוריה של איבה, קנאה ושנאה. במציאות, אין ריק או ואקום. כוחות חדשים צצים, עולים ומחליפים את הישנים. המציאות מכתיבה ישויות מדיניות אחרות, חלופיות, חדשות. משך מלאכת העשייה נהגו מנהיגי אירופה לתאר את התהליך כלוגי, טבעי וכמחויב המציאות החדשה. המעצמות הגדולות של 1914, ערב מלחמת העולם ה-1, כולן אירופיות, נעלמו, או ירדו למדרגת כוח אזורי. עובדת קיומו של מאמץ ליצור ארגון אירופאי על-לאומי ולהמציא לו זהות, מצביעה על עומק הירידה.

מהו אפוא חזון האיחוד האירופי? יש הרואים במשותף כי בעתיד ישתרע האיחוד האירופי מהאוקיאנוס האטלנטי ועד הים השחור, והמחוג הארקטי ועד לים התיכון. אך זה לא הכול. תחשבו במונחים של קהילה של מדינות שוחרות שלום החובקת יבשת ומבוססת על איחוד מורחב ומוגדל ביחד עם השכנות החדשות חולקים אותם ערכים משותפים. זהו לא רק חלום. התהליך כבר החל.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טען במאמרו "על מרחבים אחרים" כי המאה ה-19 הייתה ה"מאה של ההיסטוריה" והציע להגדיר את המאה ה-20 כ"מאה של המרחב" [4]. ברוח זו ניתן לומר כי: "הביורוקרטים מבריסל עמלים קשות ליצור מרחב פוליטי שיש בכוחו להפוך את המאה העשרים ואחת למאה של אירופה" [5].

מקורות המידע:

[1]     היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה: ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב. ע' 11.

[2]     מיכאל, ס. (16.9.2005), "כוחו של חלום", הארץ, מוסף הארץ, ע' 40.

[3]     היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה: ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב. ע' 11.

[4]   Foucault, M. (1997), "Of other spaces", in: Politics-Poetics documenta X – the book, Cantz, pp: 262-272.

[5]   Leonard, M. (22.5.2003), "Combine and conquer", Wired Magazine (htpp://www.wired.com/archiveq11/06qeuro_spc.html).