"יש מצב" – ביקור בתערוכתו של הצלם אלכס ליבק

תערוכת צילומיו של אלכס ליבק מתקיימת בימים אלו בגלריה "בסיס" הממוקמת בהרצליה פיתוח. עד 31.8. והיא, הגלריה, אינה זמינה בכל יום נתון אלא רק בימים מסוימים ובשעות מסוימות אף הן. אחר-הצהרים. יש להירשם באתר ולתאם את מועד הביקור. אנו, מחבר שורות אלו וזוגתו שתחיה, נרשמנו לביקור ביום מסוים ולרשותנו עמדה השעה 16:00. בפועל, הגענו כרבע ש' לפני המועד. ונכנסנו רק לאחר הצהרת בריאות ומדידת חום. לכל אחד מאתנו… רצינו לחסוך נייר – לא הסכימו. כל אחד או אחת – וההצהרה שלו או שלה. כך או כך, לא ייבשו אותנו בהמתנה.

נכנסים. לגלריה שני חללים. קטן (מימין) וגדול (משמאל). הגודל הוא כמובן יחסי בעיני המתבונן. החלל הקטן מוקדש לצילומים שנלקחו בערבה בשנים 2019-2017. צילומים גדולים. צבעוניים. נקרא לחלל זה – החדר הצבעוני.

החלל הגדול יותר מוקדש לצילומים בשחור לבן. במרכזו – שולחן ויטרינה ובו מוצגות חלק מעבודותיו של ליבק שראו אור בעיתון הארץ. הגיליונות השונים פורשים בפני הצופה/המתבונן את השינויים שחלו, עם השנים, בפורמט העיצובי של העיתון. נקרא לחלל זה – החדר בשחור/לבן.

וכותבת האוצרת, נורית טל-טנא:

אלכס ליבק (נ' 1944), מבחירי הצלמים שבארץ, מתעד את החברה הישראלית, על הסוגיות והסכסוכים המלווים אותה, זה כארבעה עשורים באמצעות צילום ישיר. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התפרסמו צילומיו במדורים קבועים בעיתונים חדשות והארץ כחלק ממערך של עיתונות ביקורתית, החושפת נגעים במערכת הפוליטית, החברתית והבירוקרטית, ותרמו רבות להתקבלות הצילום כמדיום עיתונאי מן המניין בארץ. במרוצת השנים הוצגו עבודותיו בתערוכות שונות, וחמישה ספרים המוקדשים לתצלומיו ראו אור {בספרייתי הצנועה מצוי אחד מהם – מ.ה].

ליבק, חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה (2005) תרם תרומה משמעותית לגיבוש האיקונוגרפיה החברתית הישראלית. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו השופטים: "אין עוד צלם כאלכס ליבק, המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ובמשמעת, בראייה מקורית ונוקבת, לעתים אירונית, של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפתיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".

מדיום הצילום בכלל, וצילום עיתונות ורחוב בפרט, מתנהלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי ומעצם הווייתם מעלים שאלות אתיות. ליבק ממשיך את מסורת ה"רגע המכריע", שניסח הצלם הצרפתי, אנרי קרטייה-ברסון – צילום הלוכד הרף עין ומשקף את התבוננותו הייחודית של הצלם, את יכולתו הטכנית ואת תפישתו האסתטית.

 

***

התחלנו במסע בין חללי הגלריה. ראשית, פנינו אל החדר הצבעוני. כאמור, כל הצילומים מוגדרים כדלקמן: "ללא כותרת (ערבה), 2019-2017". מתחילים במראות כלליים ולאחר מכן מתעכבים על פרטים בתצלומים.

וממראה כללי – לפרטים:

"מקס הזועם" כבר אמרנו?

 

***

מכאן עוברים אנו אל החלל ב"ש/ל". ובאותו ריטואל – קודם מספר מראות כלליים ולאחר מכן פרטים מתוך מספר צילומים.

 

***

ומה היה לאלכס ליבק לומר לנו, הצופים/המתבוננים?

אני מצלם אנשים במרחב הציבורי מבלי לביים אותם, "לוכד" אותם באקראי, ברגע מסוים ברצף הקיום שלהם. בכוונה אני משתמש במילה "לוכד", משום שזהו תיאור מדויק. המילה המקבילה והמקובלת לפעולת הצילום בשפה האנגלית היא אגרסיבית הרבה יותר: shoot. דימוי אלים. ברגע שצילמתי מישהו, אני מנכס אותו. הוא "אצלי". אמנם רק כקובץ דיגיטלי (או על גבי תשליל), אבל "תפסתי" אותו ומעכשיו המצולם הוא שלי, חלק מהעבודה שליף חלק מהקניין הרוחני שלי; אמנם רק שבריר שנייה מעצם קיומו, אבל עדיין – הוא נלכד, הוא ברשותי.

[…]

ישנן מדינות, שבהן החוק קובע מפורשות, שאין לפרסם תצלום של אדם מבלי לקבל את הסכמתו, כל עוד אין הפרסום מעניינו של הציבור. בארץ אין הדברים כך. אנו רשאים לפרסם תמונה של כל אחד, כל עוד צולמה במרחב הציבורי, במקום שהוא בבחינת נחלת הכלל. אמת, גם אצלנו ישנן מגבלות על צילום (למשל מגבלות על פרסום תצלומי קטינים), אך לא באופן גורף. מדוע לא זכאי כל אדם באשר הוא להגנה מסוג זה?

[…]

בקוד האתי של התאחדות צלמי העיתונות הבינלאומית, המתייחס, בין השאר, לזכויות הפרט, מפורטות הגנות על המצולם, כגון איסור מוחלט על שינוי תוכן הצילום לאחר שצולם.

 

***

העיתונאי גדעון לוי מוסיף דברים משלו. הוא משווה את ליבק לטרובדור. והרי לכם מספר משפטים שכתב:

אלכס ליבק הוא הטרובדור הגדול של הצילום הישראלי. נודד מעיר לעיר, מכפר לכפר, מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה, למדבר ובחזרה, לשטחי הכיבוש ובחזרה, ללילה ובחזרה. לא מחמיץ שום מקום, זמן או אירוע. במקום לאוטה על שכמו, נושא ליבק מצלמה על חזהו. תמיד ובכל מקום. איש מעולם עוד לא לכד אותו עירום ממצלמה [אמת, בגלריה, יותר מדויק במבואה, נכח האמן ומצלמה על חזהו – מ.ה]. טרובדור שלא נפרד מכלי הנגינה שלו, וכמו כל טרובדור, תוגה גדולה משוחה על עבודותיו. כמו אצל כל טרובדור, מתלווה לתוגה הזו גם חיוך רחב, לפעמים אירוני, לעתים מריר, ברך כלל חומל. יותר מכל דבר אחר, ליבק חומל על גיבורי תצלומיו. נדמה שלפחות את מרביתם, אם לא את כולם, הוא אוהב, לפחות לרגע נפשו יוצאת אליהם. כך מתערבבים להם העצבות והחיוך; הדמעה והקריצה, חמדת הלצון וההזדהות, ועל כולם שורה התשוקה הבלתי נלאית, שלעולם לא כובה ולא לרגע, לתעד, לצלם, לספר, ליצור.

 

***

פרטים נבחרים:

ללא כותרת (דיר אל בלח), 1984

ללא כותרת (חברון), 2000

ללא כותרת (ירושלים), 1987

ללא כותרת (ירושלים), 2000

ללא כותרת (חברון), 2008

ללא כותרת (ירושלים), 1994

ללא כותרת (ירושלים), 2000

ללא כותרת (בית לחם), 1989

ללא כותרת (תל אביב), 1988

 

***

© כל הזכויות שמורות לאמן. אני כאן, כרגיל, רק משמש ביונת דואר. ומי שאינו מסתפק בכך, שיצור קשר דיגיטלי עם הגלריה ויתאם לו מועד כפי שנפשו חפצה. ואם פניתי אל הקורא בלשון זכר – מאליו מובן שכוונתי הייתה נתונה לנשים…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: